Chapter Text
היה זה יום רגיל. זה כל מה שזה היה. הוא היה נער רגיל לחלוטין עם חיים רגילים בהחלט, גם אם לאנשים אחרים היה הסוג האחר של חיים רגילים. החיים הרגילים שלו פשוט כללו עבודה בבניין בגובה רב.
חאמד נהג להשים עצמו כאילו הוא שם קסדה, למרות שזו לא היתה בנמצא. ההרגל גרם לו להרגיש מעט יותר נוח, אפילו הוא לא יכל להסביר מדוע. אבל ככל שזה נגע לאבטוח על ידי חבל, את זה הוא אפילו לא יכל לשחק ב׳נדמה לי׳. הוא ידע שנקודת עיגון וחבל אמורים להיות בנמצא, ממש כמו מעקות הבטיחות שהיו אמורים למנוע ממנו ליפול. למרות שמעקות הבטיחות אכן היו קיימים פה ושם, היו לו ספקות רציניות לגבי אמינותם. האם הם יוכלו לעצור מבעדו ליפול ברגע האמת? הוא השתדל שלא לחשוב על כך.
הדבר האחר שהוא לא רצה לחשוב עליו, אך לא יכל שלא, היו הנסיבות שבגינן כל זה התרחש. אותו היום, כאשר הוא ראה מעטפות כסף מחליפות ידיים, בין מפקח העבודה שלו לבין מבקר אתרי הבניה… אפילו לא היה איכפת להם שהוא ראה אותם. וכי מי היה מאמין לו או לחבריו?
ככל שהוא חשב על כך, כך העכיר מזג רוחו והאסקפיזם שוב קרץ לו. האסקפיזם האהוב עליו היה לגנוב עוד ועוד רגעים של צפיה בנופה המשכר של פריז מגובה הקומה ה - 20.
השמיים הפתוחים ומראהו של מגדל אייפל הביאו לו מעט נחמה. הוא דמיין את ריחה של ארוחה ביתית המתבשלת על הכיריים, חום משפחתי של מי שעוד יגורו כאן בעוד כשנתיים שלוש, משפחה אשר תחייה חיים נורמליים ושמחים.
״היי אתה! תחזור מיד לעבוד!״ הוא שמע את קולו של מפקח העבודה, כאשר ריחו המדומיין של המרק פינה את מקומו לריחו של המלט שהמתין לערבוב, ריחם של חלקיקי האבק הממלאים את האוויר, ריחן של קורות עץ זרוקות וריח של ריתוך. תזכורת לכך שהנוף לא היה שלו להינות ממנו.
הוא הטמין את ריחו של המרק בפינה רחוקה בלבו לפני שחזר לערבב את המלט בתנועות חוזרות ונשנות נטולות כל רגש, הבעה ריקנית על פניו.
—
האור זהר על מאורתו של עש לילה כאשר החלון נפתח, גורם בתורו לרפרוף כנפיהם של כל הפרפרים המחכים לתורם. כמעט בלא קול, כמו רשרוש עלים מעורב בצליל של פסיעות נעליים על רצפת הבטון.
עש לילה עצר והתענג על הרגש השלילי בו הוא חש. בתחילה היה לו הטעם התפל של אפתיה, מהסוג המשעמם. אך בבדיקה נוספת, הוא חש בזילוף של רעל כעס. בתחילה קורט בלבד ולאחר מכן מלוא הפה. כמו ביצת קוויאר המתפצחת למליחות בחך. והוא, עש לילה, הוא זה שיעזור לכעס הזה לפרוש את כנפיו באופן המרהיב ביותר. יצירת אמנות לכל הדעות.
״אלו אשר רגשותיהם קהו מפחד לחייהם, עלולים להחזיק ביותר רגש מכולנו, רגש שממתין פשוט לרגע הנכון לצאת.״ הוא ציין כאילו צופה היה שם. לעתים נטלי ליוותה אותו והקשיבה לו, אך לא הפעם. ובכל זאת, ההרגל בהחלט שעשע אותו.
״צא קדימה, אקומה שלי, ואפשר לו לממש את חוש הצדק הבוער בו.״
הוא זימן את כוחו והחדיר אנרגיה אפלה לפרפר ושלח אותו לדרכו, מבט של הערכה מלווה את מעופו. הוא חיכך את ידיו בהנאה ובציפיה ליצירת הקשר הנפשי עם קורבנו, זרמים קטנים של עונג עוברים בגופו מהמחשבה על השיחה הקרבה.
—-
חאמד הבחין כי המפקח שלו נעלם שוב. הוא תמיד ידע שהוא לא מתוגמל כראוי על עבודתו הקשה, לכן גניבת רגע נוסף של מבט בנוף לא גרמה לו לשום חרטה שהיא. הוא לא יכל לראות כמובן את פרפר האקומה המתחיל לנסוק לאיטו מתחתית הבניין, כאשר רגלו פגעה בבליטה קלה שבקלות בקרקע הבטון. הוא איבד את משקלו ומיהר לאחוז במעקה הבטיחות, אשר מצידו נשבר כמעט מיד.
כנראה שהמעקה אכן לא יוכל לעזור לו ברגע האמת.
הוא הרגיש את התאוצה שבנפילה, את התנגדות האוויר מתגברת ככל שהוא ממשיך ליפול מטה מטה. הוא חלם שהרגע הזה יקרה, וכעת הוא בא. הוא עצם את עיניו וחיכה לפגיעה הבלתי נמנעת ברצפה.
אבל אז הוא חש בלפיתה חזקה ובקולו של חוט יו-יו נמתח. זה לא היה חלק מהחלום שלו, אך מכאן והלאה הוא יאחז בזכרון זה ולעולם לא ירפה. הוא חש בהאטה ופקח לאט את עיניו, רק בכדי למצוא עצמו בידיה של גיבורת על בחליפה אדומה.
בדיוק אז, הוא חש במשהו אחר. זוג עיניים כחולות-אפורות מוצאות את דרכן לנבכי נשמתו וקול גברי חם מהדהד בראשו.
״ מר-ערבל , אני הוא עש לילה. האם לא הגיע הזמן שמישהו יערבב את שלוות חייהם של הפריסאים עם המציאות הנוראית של חוסר הבטחון באתרי בניה?״
״כן״ הוא מלמל כמעט בלא קול, לפני שהרגיש בעוצמה נמזגת לתוך גופו והכרתו נתערפלה.
—-
החיפושית צפתה בחלחלה כאשר הנער אותו החזיקה נעטף בערפל שחור-סגול ושלח איבר לא מזוהה לעבר העגילים שלה, עוד טרם השלמת הטרנספורמציה. היא הטתה את ראשה כדי לחמוק מאחיזתו וניסתה לדחוף את עצמה הרחק. היא הסתבכה בחוט היו-יו שלה ובקושי הצליחה להשתחרר, כמה מטרים מעל האדמה, רק כדי ליפול שניה לאחר מכן. היא ספגה מכה קלה בלבד, אלא שהיא מצאה עצמה בעמדת נחיתות מול קורבן אקומה שלא נפגע. מוחה ניסה לעבד את המצב מהר ככל שיכלה. היצור שמולה דמה ל לב-אבן במקצת, אלא שהורכב מלוחות בטון ומוטות פלדה בולטים לכל עבר. מוטת כתפיו היתה קורת פלדה וידו השניה היתה כעת מפלט של תערובת בטון. הקרקע רעדה עם כל צעד שלו ברעש מחריד וריח של בטון לח. פיגומי הברזל אשר סביבם נראו כמו השכונה המועדפת על היצור לריב בה. היא חשה בשני פרצי בטון סמיך פוגעים בזרועותיה, מצמידים אותה לרצפה. בהנתן עוד קצת זמן היא היתה מסוגלת להשתחרר ולחמוק, אבל זמן זו מותרות שלא היתה בידיה, כאשר מר-ערבל הטעין פרץ בטון גדול אף יותר וכיוון את הלוע הפעור לעבר פניה.
הוא הולך לחנוק אותי ולגרום לי לאבד את הכרתי.
החיפושית ניסתה להכין עצמה לפגיעה.
״חיפושית, היזהרי!״ קול נשי קרא לעברה. מקור הקול הופיע בינה ובין מר-ערבל. לא לאט או בהדרגתיות, אלא כאילו תמיד היתה שם. כאילו השילה ממנה את הסוואתה בדיוק בנקודה זו במרחב, בכוחו של קסם. היא סובבה מה שנראה כחישוק, עם ארבעה חישורים מאונכים זה לזה. החיפושית ראתה רק את גבה, חליפת גוף של גיבורות על בצבע טורקיז בהיר, שער ארוך ומעט גלי בצבע הדבש עד למותניה.
האם זאת… גיבורת על חדשה?
יריית הבטון התפזרה לכל הכיוונים כאשר היא נתקלה בחישוק המסתובב. ריח הבטון נתעצם כאשר החיפושית הרגישה את מגען של כמה טיפות סוררות אשר נתאספו על חליפתה.
״מהר! ברחי מכאן!״ הקול החזיר אותה למציאות. קרב עם אקומה לא היה המקום והזמן לנסות לעכל חדשות מסוג זה. היא הגיבה אינסטינקטיבית בקפיצה למקום מבטחים ורק אז הרשתה לעצמה רגע של מחשבה יסודית יותר.
איך ייתכן שישנה גיבורת על חדשה?
יותר מכך ייקח ממנה יותר מדי תשומת לב מהבעיה שלפניה כרגע.
החיפושית צפתה בגיבורת העל החדשה נלחמת במר-ערבל, מנסה לתקוף על ידי סיבוב החישוק שלה מעל לראשה ואז הרחבתו.
אם כן, החישוק שלה מתרחב ומתכנס, בדומה למוט של חתול שחור. כלי נשק מוזר!
מתוקף נסיונה, היא יכלה לצפות את חוסר היעילות של המתקפה ואכן, כל שנדרש ממר-ערבל היה להתכופף כדי לחמוק. היא נחשה נכונה מה יקרה כעת, מר-ערבל ירה גוש סמיך של בטון לעבר רגליה של הגיבורה החדשה. היא חמקה מהמטח הראשון אך השני פגע ברגלה. כעת היה זה תורה של החיפושית להחזיר את הטובה ממקודם. היא תפסה אותה בעזרת היו-יו שלה ומשכה חזק כדי להרחיק אותה מהסכנה.
כעת היא יכלה לחזות בה מקדימה, מסתכלת בעיניים ירוקות אשר לא הלמו את צבע הטורקיז של החליפה. תבנית המשושים על החליפה ועל המסיכה שלה אישרה את זהותה בתור גיבורת על. מעבר לכך, היא נראתה מאוד דומה במבנה הגוף שלה לחיפושית עצמה, נמוכה מעט ורזה.
החיפושית צפתה בדאגה בגיבורה החדשה מנסה שוב את התמרון עם החישוק, ריצה קדימה ואז קפיצה אחורה. למגינת ליבה היא הבינה שעכשיו גם היא בסכנה. היא ניסתה לחמוק אך בסופו של דבר מה שמנע מהחיפושית להפגע הוא התכנסות החישוק כאשר היא ביטלה את מתקפתה.
טוב, זה לא ממש עובד, העניין הזה…
הקול של שותפה הפיח בה תקווה שהפעם המצב ישתנה לטובתם, בשל חוסר בטחון ביכולתם לעבוד עם הזרה החדשה בלי שאף אחד ייפגע מכך.
״חתול שחור! טוב שהגעת!״
״היי, ראש-בטון ! למה שלא תתייצב שניה! צריך קצת זמן לבנות מערכת יחסים!״
לשם שינוי, הקנטותיו של חתול שחור דווקא זכו להערכה מצידה. היא ראתה עד כמה מר-ערבל רגז והבינה שזה יהפוך אותו לטרף קל עבור שותפה המיומן. תחזיתה נתקיימה לאחר קפיצה זריזה ומכת מקל מדוייקת. מרית הבטון הוסרה מחגורתו, היישר לידיה של גיבורת העל החדשה.
נו… תשברי אותה כבר!
המבט המבולבל בעיניה של הגיבורה החדשה לא בישר טובות והזכיר לה את ראשית הקריירה שלה עצמה.
״תשברי את החפץ!״ היא קראה, ללא הועיל. מר-ערבל חטף את המרית מידיה.
פניה התעוותו בכעס כאשר היא התכופפה וזינקה קדימה עם החישוק שלה, מכוונת למרכז המאסה של מר-ערבל. לצערה כל שהשיגה היה להכריח אותו לקפוץ באוויר ותו לא.
היא נותנת לרגשות שלה להשפיע עליה… האם זה הקרב הראשון שלה?
חוץ מזה, חייבת להיות דרך יותר טובה להשתמש בחישוק הזה.
החיפושית צפתה במר-ערבל משגר שני כדורי בטון, אחד לעבר חתול שחור והשני לעבר גיבורת העל החדשה. חתול שחור חמק מהכדור הסמיך שנשלח לעברו, בעוד השני התפרק כאשר פגע בחישוק המסתובב. ברגע זה הבינה החיפושית שאינה על הכוונת שלו, אירוע נדיר שלא קרה הרבה כאשר לחמו בצמד. היא ניצלה את ההזדמנות לזמן חפץ.
״קמע המזל!״ היא קראה ובמהרה נפל לתוך ידיה ראש ממטרה בעל ארבע סילונים.
ראש ממטרה? מה אני אמורה לעשות עם זה?
החיפושית הסתכלה על סביבותיה וזיהתה את הפיגומים, החישוק וסילון הבטון ובנוסף הסתכלה על היו-יו שלה.
הגיע הזמן לבנות פה משהו…
״היי, טורקיז! לפקודתי, תדאגי שהוא לא יוכל לעמוד על הקרקע!״
החיפושית רצה סביב הפיגומים, טווה מעין רשת עם חוט היו-יו שלה, כאשר היא השליכה את ראש הממטרה לכיוונו של חתול שחור.
״עכשיו!״ היא קראה. חתול שחור זינק לכיוון מר-ערבל והרכיב את ראש הממטרה על פית הסילון שלו, בעוד גיבורת העל החדשה התכופפה וסובבה את החישוק שלה, מה שהכריח את כל האחרים לקפוץ באוויר. מר-ערבל אכן קפץ וניסה לשגר כדור בטון נוסף. הממטרה הסתובבה, משפריצה בטון לכל הכיוונים ומכסה את עיניו אך לא פחות חשוב מכך מעניקה לו תנע סיבובי. כעת היה צריך לבחור בין נפילה לתוך החישוק המסתובב או נסיון לעקוף את מלכודת החוט. דבר זה היה מעבר ליכולתו ומיד הוא מצא את ראש הממטרה מסתבך בחוט ואותו מוטח לקרקע. הפעם חתול שחור תפס את מרית הבטון ושבר אותה, משחרר את האקומה כדי שהחיפושית תטהר אותו.
״זמן לעקור את הרשע!״ סובבה החיפושית את היו-יו שלה.
״אתה סיימת לעשות צרות, אקומה קטן!״ היא קראה ופתחה את היו-יו שלה כאשר יצא ממנו פרפר לבן וצח.
---
״להתראות פרפר חמוד!״
חתול שחור והחיפושית השיקו אגרופים אחד עם השניה כאשר הגיבורה החדשה התנשפה מחוסר אוויר.
״היי, תודה על ההצלה, זה היה מאוד אמיץ מצדך. אבל לקחת סיכון מאוד גדול שהופעת כך פתאום משום מקום״. הכרת התודה של החיפושית היתה מהולה בקשיים שהקרב הבלתי צפוי העתיר. זאת בהחלט לא היתה הדרך המועדפת עליה להיכרות ראשונית.
״ת-תודה״
היא עדיין התנשמה והתנשפה מחוסר אוויר. היא מיקמה את החישוק על גבה ונראה כאילו הוא נתפס שם באופן טבעי. החיפושית ביקשה מחתול שחור ללכת ולטפל בפועל הבניין ההלום כדי שתוכל להחליף כמה מילים עם הגיבורה החדשה.
״אני חייבת להגיד לך שאנחנו רגילים להלחם בצמד ולשנות את הטקטיקות שלנו כשאנחנו עובדים עם גיבורים נוספים.״
היא עצרה כדי לראות איך החדשה תגיב, אבל נראה כי היא עדיין ניסתה להבין מה בדיוק קרה בדקות האחרונות..
״את חייבת להתאמן קצת כדי לתפוס את זה. אממ… איך בכלל נקרא לך?״
היא רצתה לפחות שם שתוכל להשתמש בו.
״אמממ… קראי לי, יאמורי. או שממית, אם את מעדיפה.״
״טוב, אז. שממית, אמממ...״
כן, מה עכשיו בעצם?
היא עמדה שם וחשבה לאן כל זה מוביל כאשר שממית החלה לדבר.
״ובכן, מכיוון שכל זה קרה… אולי כדאי שאני אצטרף אליכם?״
החיפושית הסתכלה על שממית ולרגע חשה מבולבלת ממשמעות המילים הללו.
פשוט, נכון? ובכל זאת, ההיפך המוחלט מפשוט!
אני מתכוונת, אנחנו לא עובדים עם רנה רוז׳ או בר-שריון ביום יום. אנחנו פשוט לא צריכים! ואם היינו צריכים… האם לא הייתי מעדיפה את אליה בתור שותפתי?
ומצד שני… היא כאן. איך אני יכולה שלא להשתמש בעזרתה של גיבורת על חדשה המציעה אותה?
אבל… האם התושבים של פריז לא ראויים להכנה הכי טובה שיוכלו לקבל?
ומי יגיד מה האופציה הטובה ביותר? או שמא העדפותיי האישיות מפריעות למחשבות שלי בנושא?
הראש שלה החל להסתובב קלות מהמחשבות והיא בחרה לעצור ולהתייעץ עם השותף שלה.
״טוב, שממית, לפני שנרוץ לזה, או לכל דבר אחר דומה, אני צריכה רגע עם שותפי. יש החלטות ששנינו צריכים לעשות ביחד.״
היא וחתול שחור הלכו הצידה בעוד שממית מנידה בראשה לאישור.
״נו, אז מה אתה חושב, חתול שחור?״ היא לחשה לשותפה.
״אני אומר, כבר יש לנו יו-יו ומוט. האם אנחנו באמת צריכים גלגל שלישי ?״
אוי. לא לא לא! את ההומור שלך תשמור לפעם אחרת!
הגיע לו דריכה טובה על הרגל על זה, והוא נאנק מכאב כשזה אכן קרה.
״חתול שחור, זה היה נורא! זה היה נורא ברמות של להפוך אותה לקורבן אקומה! היא לא הגיעה לכאן רק כדי שנצחק עליה, תראה כמה היא מעריכה אותנו!״
היא נזפה בו, אך לאחר מכן נאנחה.
״אבל אתה קצת צודק. אין לנו צורך ממשי בעוד מישהי, בטח שלא טירונית. אבל… אם לא נאמן אותה, היא לעולם תישאר טירונית. מכיוון שהיא בעלת המופלא שלה, אנחנו גם לא יכולים להגיד לה מתי להופיע ומתי לא, כמו רנה רוז׳ ובר שריון.״
מבט חטוף בחתול שחור הראה לה שהוא עבר למצב יותר רציני ומהרהר, סוף סוף הוא היה איפה שהיא היתה צריכה אותו כרגע.
״טוב, אני ממש מצטער על משחק המילים, זה באמת היה מוגזם. ולגבי שממית, אני אעמוד מאחורי כל החלטה שלך. אחרי הכל, אני הרי שני בשדרת הפיקוד, לא?״
הא, הוא מחזיר לי על הבדיחה ההיא בעת תקרית הבובנאית… אבל לפחות הוא התנצל על משחק המילים. והוא בוטח בי.
היא ראתה את חיוכו והשתחררה קצת, המחשבה שהוא מאחוריה לחלוטין עודדה אותה.
״טוב, אני מניחה שכנות היא הדבר הנכון ו… רגע, מה אמרת? שאני המפקדת שלה?״
היא סלדה מההצעה אבל חתול שחור המשיך.
״כן, נראה לי שיש לך טירונית. אני בטוח שתוכלי לטפל בה.״
היא חשה בטפיחה ידידותית על גבה ולא החליטה אם מדובר בתמיכה, בבדיחה על חשבונה או קצת משניהם גם יחד.
כך או כך, חוש האחריות שלה גבר על הכל כאשר היא מיקדה את עצמה בפתרון הבעיה.
כנות היא המפתח. אני לא מתכוונת לשקר לה. אם יש סיכוי שזה יעבוד איכשהו, אז אני צריכה לבטוח בה והיא בי.
שממית הביטה בה בציפיה והחיפושית שברה את השתיקה.
״אז זה המצב, שממית. אני וחתול שחור צמד ומחזיקי מופלאים אחרים הם גיבוי. כך זה היה עד עכשיו ואני לא רואה את זה משתנה.״
היא עצרה לרגע כדי לבחון את תגובתה של שממית אבל לא הצליחה לנתח את הבעת פניה ולכן המשיכה.
״אבל… אנחנו בהחלט נעריך הקלה בעומס. את תפטרלי פעם בשבוע לבד ופעם אחת איתי ועם חתול שחור לסירוגין, כי אנחנו לא יכולים שתשארי טירונית לנצח. אני אפקח על האימונים שלך. בואו נפגש עוד שעתיים בגלל שאני צריכה לטעון את כוחותי מחדש. יש לנו עוד דברים לדבר עליהם גם כן.״
נשתררה שתיקה מביכה ושוב החיפושית ניסתה להבין מה אומרות פניה של שממית.
איך היא תקבל את זה? האם היא תתאכזב?
את את חיוך קל נפרש על פניה של שממית כאשר היא השיבה.
״לא ציפיתי לפחות ממילים חכמות כמו אלו ממך, החיפושית.״ היא הנידה קלות את ראשה והחוותה קידה עם תנועת יד נוספת. ״אשמח לשרת תחת הדרכתך.״
רגע… לשרת תחתיי? אוי אלוהים, למה בדיוק הכנסתי את עצמי?