Work Text:
דוד נולד ב29.11.1999 בשעה אחת ושבע עשרה דקות בלילה. והיום, בדיוק שלוש עשרה שנים, שלוש מאות שישים וארבעה ימים, עשרים ושלוש שעות חמישים ותשע דקות וחמישים ושבע שניות אחרי, דוד עמד בחדר שלו, מול המראה. השעון המעורר שהוא כיוון לאותו הזמן החל לצפצף, אבל הדבר היחיד שדוד הצליח לשמוע היו פעימות הלב שלו.
הירך שלו התחילה לצרוב, כאילו אלפי מחטים דקיקות דקרו בבת אחת את האזור. דוד עצם את עיניו ונשם, מחזיק את האוויר לכמה שניות. 'הכל יהיה בסדר'. הוא שחרר את נשימתו ופקח את העיניים, מביט במראה על העור החשוף. העור היה אדום ומגורה, וכשדוד עקב באצבעותיו אחרי הדיו האזור פעם בכאב.
יולי סאולובזון
הוא חיכה לרגע הזה כל חייו. הרי יום הולדת ארבע עשרה זה לא צחוק, כולם יודעים שזה מתי שאתה מקבל את הקעקוע, השם של הנפש התאומה שלך. זה רגע שילדים מחכים אליו שנים. כותבים בטוש בכתב לא ברור את השם של הקראש שלהם על היד בתקווה שככה הוא יאהב אותם, שואלים שוב ושוב את ההורים שלהם באיזה שעה נולדו, סופרים את השניות עד שהיום המיוחל יגיע. ההמתנה של דוד נגמרה, הוא ידע שהוא הולך למצוא אותה.
+
דוד בדק בכל מקום שהוא רק יכל, עבר בכל הכיתות בבית הספר כדי לברר אם יש מישהי בשם הזה. שאל את כל מי שרק אפשר אם הם מזהים את השם, שמעו אותו פעם או הכירו אותה בעצמם. אבל אחרי חמישה חודשים שבהם הוא לא הרפה מהעניין, מחפש אותה בכמעט כפייתיות, הוא השלים עם המצב. הרי סטטיסטית מה הסיכויים שהיא תחיה באותו מושב בדרום הארץ כמוהו, הם נועדו להפגש, הדבר היחיד שנשאר לדוד לעשות זה לחכות. או לפחות, זה מה שכולם אמרו לו.
ודוד באמת שניסה שלא לדאוג, באמת שניסה לחכות בסבלנות. אבל בוקר אחד כשהוא התלבש לקראת בית הספר, בערך חצי שנה מאז שוויתר על למצוא את יולי. הוא הסתכל במראה כמו שתמיד היה עושה ושם לב שהשם היה בגוון טיפה שונה, במקום שחור הכתב נראה אפור כהה.
בהתחלה הוא לא ייחס לזה חשיבות, אבל מיום ליום הגוון של השם התבהר עד שחודשיים אחרי כמעט והיה בלתי אפשרי לקרוא אותו. השם כל כך דהוי שדוד חשב שלפעמים הקעקוע מעולם לא היה שם, חשב שהוא הזה את הכל כדי לא להרגיש כל כך לבד.
כשהוא שאל את אמא שלו לגבי זה היא הסתכלה עליו במבט קפוא. "זה.. זה קורה לפעמים כשהבן אדם השני... כשהבן אדם השני עומד..." היא שתקה לכמה שניות, ובקול שבור הוסיפה "עומד למות".
דוד מעולם לא בכה כמו שהוא בכה באותו הלילה. הוא מעולם לא הרגיש כל כך לבד, הידיעה שאף אחת לא תהיה שם בשבילו באותה צורה. או לפחות, זה מה שהוא חשב.
במשך חצי שנה העור על הירך שלו היה ריק, כאילו מתגרה בדוד. והוא ניסה לא להסתכל במראה, הוא ידע שזה סתם יגרום לו להרגיש רע אם הוא יראה את האזור שהשם שלה היה בו. אבל הסקרנות עדיין כרסמה בו מדי פעם, או אולי סקרנות לא הייתה המילה הנכונה. עדיין הייתה בו את התקווה שהיא לא עזבה אותו, שזה הכל היה סתם חלום והנה הוא יתעורר ויראה את השם שלה שוב על העור שלו.
והוא באמת שקיווה לזה, לראות משהו רשום שם אחרי כל כך הרבה זמן, אבל זה בהחלט לא מה שהוא התכוון אליו כשהוא התחנן לחלל הריק בחדר שלו לא להיות לבד.כשהוא עבר מול המראה באותו הבוקר, ממהר להתארגן אחרי שהוא שוב לא התעורר בזמן, מנסה לשים מכנסיים תוך כדי הליכה הוא העיף מבט לעבר הירך שלו ומרוב הלם דרך על הבד של המכנסיים, מועד על עצמו ונופל אל הרצפה בהפתעה.
שם. על הירך שלו, היה רשום שם. מאוד מאוד דהוי הוא חייב להודות, אבל בפירוש שם. עדיין היה קשה לקרוא אותו במצב הזה. אבל דוד ידע. הוא הרגיש את זה בצורה שלא יכל להסביר. כאילו הוא סוף סוף יכול לנשום כמו שצריך, הוא חייך לעצמו וקם מהרצפה. הכל הולך להיות בסדר.
ככל שהזמן עבר השם קיבל יותר ויותר צבע עד שאחרי כמה חודשים הוא היה שחור כמו ביום הולדתו הארבע עשרה. כבר חודשיים בערך הוא ידע מה כתוב לו על הירך, וזה לא בדיוק עזר לבלבול שלו. הוא ציפה שהשם של יולי יהיה רשום לו על הרגל, אבל במקום זה שם אחר הופיע
יהונתן סאולובזון
העובדה שזה היה שם של בן פחות הפריעה לו, הוא ידע שהוא ביסקסואל מאז שרועי מכיתה ז'3 קלע לסל בשיעור ספורט והנשימה שלו נעתקה.
הבעיה הייתה, למה לעזאזל הופיע לו שם אחר. היה להם את אותו שם משפחה, והשם הופיע באותו מקום, נתן לו את אותה תחושת חמימות. אבל זה פשוט לא היה הגיוני.
יולי מתה והיקום פיצה אותו עם נפש תאומה חדשה שהיא במקרה גם האח של הנפש התאומה הקודמת שלו? זה מישהו אחר לגמרי ושם המשפחה הזהה הוא צירוף מקרים? הוא לא שמע על דבר כזה לפני וכל בן אדם שהוא שאל אם הכיר מקרים דומים הסתכל עליו כאילו הוא התחרפן על כל הראש. אנשים לא סתם מקבלים שם חדש, מה שהוא סיפר היה לא הגיוני ודוד ידע את זה.
אבל הוא לא וויתר, זה אמנם לקח לו לא מעט זמן והשקעה, אבל הוא סוף סוף הבין מה קרה. או לפחות, הוא חשב שהוא הבין. עמוק בנבכי האינטרנט אחרי שעות של חיפושים בפורומים נטושים דוד מצא סיפור דומה, כשהכותבת פגשה את הנפש התאומה שלה היא גילתה שהשם השתנה בערך מתי שבת הזוג שלה הבינה שהיא אישה.
זה היה הגיוני, שיהונתן יבין שהוא טרנס בטווח גילאים שלהם. אבל דוד לא יכל להיות בטוח עד שהוא יפגוש אותו. אז זה מה שדוד ניסה לעשות.
כחלק מהשירות הצבאי דוד עשה מסלול עתודה לרפואה, לומד באוניברסיטה העברית וגר במעונות. אחרי הכל הסיכוי למצוא את יהונתן במקום כזה היה גדול הרבה יותר.
+
דוד דפק על דלת חדר המעונות של יואב. מחכה שיפתחו לו. מבפנים נשמעו צעקות בין יואב לאביתר, כל אחד מנסה להסביר למה השני צריך לקום לפתוח את הדלת. דוד גיחך. הוא וכמה חברים קבעו לשבת אצל יואב בחדר לשתות ולעשות מרתון מלחמת הכוכבים כדי לחגוג את סיום תקופת המבחנים שלהם.
אביתר פתח לו את הדלת, מחייך אליו בעייפות וחוזר לסלון שם ישבו יואב, אביגיל, אוריה, בת שבע, אביתר ועוד אדם שלא הכיר, שהיה עסוק בלנהל ויכוח סוער עם אביגיל (מה שלפי הנסיון של דוד, הייתה טעות חמורה, כי כמעט ובלתי אפשרי לנצח את אביגיל בויכוח).
"היי דוד" יואב אמר מחייך קלות אליו ומסמן על המקום לידו בספה כדי שיתיישב שם. הבחור שדוד לא הכיר הסתכל עליו בעניין אחרי שיואב פנה אליו.
"דוד אמרת?" הבחור שאל בטון טיפה מסוקרן, מתעלם מאביגיל בהפגנתיות. "היי! סאולובזון! תענה לי! אתה לא יכול סתם להגיד שאתה מוזג את החלב לפני שאתה שם את הקורנפלקס ואז להתעלם ממני!" אביגיל צעקה, מנסה למשוך את תשומת הלב שלו חזרה בלי ממש הצלחה.
"אה כן, יהונתן, תכיר, זה דוד, סוג של דוד שלי אבל לא בקטע זקן, אמא שלי גדולה ממנו בעשרים שנה. דוד, זה יהונתן. הוא גר בחדר שמולי במסדרון" יואב אמר.
כמעט היה אפשר לשמוע את הגלגלים במוח של דוד מתחילים להסתובב. יהונתן? זה מה שיואב אמר? ואביגיל קראה לו סאולובזון? יכול להיות שזה מה שקורה עכשיו? עיניו של דוד בחנו את יהונתן.
"דוד מה?" יהונתן שאל, הרגל שלו קפצה בלחץ ומבטו פנה לעבר הדלת. "דוד בן יהודה".
+
יהונתן לא ידע מה לעשות. זה בהחלט היה השם שיהונתן ראה על עצם הבריח שלו כבר שנים. מהרגע שהוא הבין שהוא בן, המחשבה על לפגוש את דוד ולהתמודד עם המצב הכניסה אותו לחרדה. המחשבות המוכרות התחילו לרוץ במוח שלו. דוד בטח מאוכזב, הוא לא מה שהוא ציפה לו, הוא לא מאמין שהוא פגש את הנפש התאומה שלו כשהוא לבוש בטרנינג מלוכלך וחולצת סוף מסלול. דוד נגעל אותו, בטח שונא אותו כבר שנים. מה אם השם שרשום על דוד הוא בכלל לא השם שלו. מה אם דוד לא יקבל את יהונתן בתור יהונתן. החרדה עלתה ועלתה עד שהוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר, הכל קרה מהר מדיי ובלי שהוא שם לב הרגליים שלו לקחו אותו משם. הדבר הבא שהוא זכר היה צליל טריקת הדלת מאחוריו והנסיון שלו להסדיר את הנשימה.
דפיקות נשמעו על הדלת בדיוק כשהוא התחיל להרגיש שהעולם הפסיק להסתחרר סביבו."יהונתן? אתה יכול לפתוח לי?" הקול נשמע כמו דוד, מהמעט שיהונתן הספיק לשמוע. "בבקשה? לפחות תן לי הזדמנות לדבר איתך, אני מבין אם אתה לא רוצה אותי אב-" דוד נקטע באמצע כשהדלת נפתחה בזמן שהוא נשען עליה. הוא כמעט עף על הרצפה וכשהתאושש מהפתאומיות של התזוזה ראה את יהונתן נשען על הקיר ליד הדלת, מסתכל עליו בחשש.
"אל תחשוב שאני לא רוצה אותך או שאתה לא טוב מספיק" יהונתן אמר, עוצר כדי לראות את התגובה של דוד. "פשוט, אני, אני לא מה שאתה מצפה לו". "זה בסדר, הבנתי את זה כבר לפני שנים כשהשם שלך הופיע" דוד ענה, מחייך אליו ברכות. "הדבר היחיד שאני מצפה ממך זה לתת לזה הזדמנות".
+
והזדמנות זה מה שדוד קיבל. יהונתן לא יודע איך הם הגיעו לסיטואציה הזאת, אבל שניהם הלכו ברחוב הריק בדרך לסופר כי דוד החליט ש 'אני חייב לאכול עכשיו, ברגע זה, דוריטוס בטעם חמוץ מתוק או שאני אמות' ויהונתן לא הצליח לסרב לו אחרי המבט המתחנן שדוד נעץ בו.
אז הנה הוא היה, הולך ברחובות ירושלים ב12 בלילה בדרך לאחד הסופרים באזור, בתקווה שהוא בכלל פתוח, מסתכל על דוד צוחק מהבדיחה הלא מצחיקה של עצמו. הידיים שלו היו בכיסי הסוויטשירט שלו ואוויר החורף הירושלמי צרב לו את הפנים. האף של דוד היה סמוק מהקור והחיוך שלו חימם ליהונתן את הלב.
הם נכנסו לסופר ודוד גרר את יהונתן לקנות את כל מה שהוא רצה באותו הרגע. וככה יהונתן מצא את עצמו עומד בקופה כשהוא מחזיק בידיים גבינה כחולה, שתי קלמנטינות, משקה קריסטל מנטה, מילקי וכמובן, הדוריטוס המיוחל. לאחר מבט שופט במיוחד מצד הקופאי, הם שילמו ועזבו, הולכים לגן שעשועים ריק ומתיישבים על הנדנדות.
יהונתן שבר את השתיקה שהייתה בניהם ושאל במעט מבוכה "השם, השם כתוב לך?". דוד הסתכל עליו וחייך מעט "איזה שם? הקודם נעלם באזור גיל 15, יהונתן הופיע בערך חצי שנה אחרי". "אני מצטער שהיית צריך לעבור את זה, שלא היה אף אחד שיסביר לך מה קרה. אני לא יודע מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי" יהונתן אמר בקול שקט.
"אל תהיה אידיוט, אתה עברת תהליך עוד יותר קשה, אין לך על מה להתנצל, זה לא שבחרת להיות כזה, מה שבחרת זה להיות מאושר".
יהונתן הישיר מבטו עם דוד. "תודה". "אין על מה." דוד השיב ושתק רגע, בפתאומיות חיוך השתלט על פניו. "ועכשיו, בוא נצא מהמצב רוח המבאס הזה, אני מתערב איתך שאני אצליח להתנדנד יותר גבוה ממך" דוד אמר, מביט ביהונתן ומנסה לשמור על פרצוף רציני. יהונתן צחק "אין שום סיכוי, יש לי ניסיון של שנים, אני אקרע לך את הצורה". שניהם הלכו כמה שיותר אחורה בשביל התנופה ושחררו את הרגליים, עפים לאוויר.
+
שעות אחר כך, כשהם נפרדו בכניסה לבניין המעונות שלו, מתחבקים במבוכה ומבטיחים שיכתבו זה לזה כשיתעוררו אור הזריחה השתקף בעיניו של דוד, כאילו הן השמש עצמה, ויהונתן ידע שהוא לא ירגיש לבד שוב.