Chapter Text
״יקירי, השעון המעורר שלך כבר מצלצל חמש עשרה דקות! אתה תאחר ליומך הראשון בבית הספר!״
את אומרת את זה כאילו זה דבר רע. כאילו אני לא מעדיף לאחר בכמה שעות. או ימים.
״כן אמא, אני בא.״
מארין גרר עצמו מחוץ למיטתו, קומתו שחוחה מעט כאשר הוא השתרך לארון הבגדים שלו, זורק על עצמו פריטים ברישול.
שום דבר לא מוצא חן בעיניי ולא יעזור כהוא זה עם הבעיה האמיתית שלי - שאני לא אוהב את הדמות שמשתקפת במראה. אותי.
הוא בחר חולצה אקראית בחוסר עניין ואז עבר לחדר המקלחת, מביט בעצמו במראה.
נו, זה שוב אני.
שיערו היה סבוך ולא מסודר על ראשו. מארין ויתר על השימוש במברשת וסידר אותו קלות בידיו עד שקיבל צורה פחות או יותר סדורה.
נראה לי שזה בסדר .
עיניו סקרו את פניו תוך כדי צחצוח השיניים, מבטן הביקורתי נח על הזיפים שהחלו לצמוח.
אולי אני צריך להתגלח.
ידו נשלחה לעבר סכין הגילוח, אך נעצרה לפני לקיחתו.
מה הטעם, זה לא כאילו זה משנה.
הדמות שבמראה נתנה בו מבט שיפוטי במיוחד, עיניו הכחולות מסתכלות בחזרה לתוך נשמתו.
טוב, לפחות העיניים בסדר. יכול להיות שעל בן אדם אחר הן היו מתאימות במיוחד.
הוא נאנח וסובב את ראשו בתקווה שזה יגרום למחשבה לשכוך. זה לא עזר.
המדרגות חרקו קמעא כאשר הוא ירד למטה, היכן שהוריו כבר טרחו בהכנות של הבוקר.
״אתה צריך להתגלח יותר טוב, נערי!״ אמר טום אביו. ״אתה רוצה להיראות יפה בשביל הבנות, לא?״
אני לא בקטע של בנות, אבא. אולי יום אחד יהיה לי האומץ לספר לך את זה.
״ובכן… לא ממש...״
אחרי הכל, מה ההבדל?
״נו באמת, איפה האופטימיות שלך? יש המון בנות בחוץ. לא כולן הן כמו קלואי, אתה יודע.״
סאבין אמו התערבה בנסיון לעזור, אלא שגרמה בדיוק לתוצאה ההפוכה.
״אוי, אמא, למה בכלל הזכרת את השם שלה?״
פניו של מארין קדרו כאשר הוא התיישב לאכול את ארוחת הבוקר, לא מסוגל לסלק את דמותה של קלואי ממוחו. הוא לקח ביס חסר-טעם מהחביתה שלו והניח את המזלג.
והנה הלך לי התאבון. אני לא חושב שהבעיה היא בחביתה…
לגימה ממיץ התפוזים עודדה את רוחו, הטעם חזק וחד מכדי להתעלם ממנו.
״נו, תתעודד!״ בא טום. ״קח את המקרונים האלה לבית הספר, אולי הטעם ימתיק את היום שלך!״
״תודה, אבא, הם מעולים.״ הוא אמר כאשר הוא לקח את הקופסה, מחייך לעברו בלב לא שלם.
אני מעריך את המחווה… אבל נראה שזה יותר בכיוון של לשחד את חברי כיתתי עם אלו. כנראה שכל דבר שווה נסיון בנקודה הזו.
---
מארין התקדם לבית הספר בו כבר כל התלמידים התרוצצו ודיברו עם חבריהם.
כרזות בירכו את התלמידים החדשים והכל הרגיש נקי וחדש. המסדרונות קושטו בזרי פרחים. מארין שאף אוויר, מתענג לרגע על הניחוח הפרחי והמשיך לעבר הכיתה.
הכיתה נצבעה לאחרונה ואפילו הריהוט תוקן. מארין הרשה לעצמו רגע של התרגשות, לפני שייאוש ועייפות שוב תקפו אותו.
אולי זה נראה חדש, אבל המראה הזה לא ישנה שום דבר עבור אנשים כמוני. אני עדיין אאלץ להיות כאן בקרב בלתי פוסק של כוח רצון כנגד בריונות והצקות.
הוא הלך בזהירות לעבר הכיסא שלו והחל לצפות בחברי כיתתו.
טוב אז הנה נינו, הוא בערך-סך הכל בסדר איתי. משהו שאני ממש לא יכול להגיד על קים. מקס גם הוא לא מרושע אבל הוא חבר של קים, אז… לפחות אני לא רואה אותה , אולי אנחנו לא באותה-
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ קריאה רמה עצרה את מחשבותיו ואיששה את פחדיו.
קלואי. המרושעת מכולם. לחיי החדש שהוא ישן, התחלה חדשה שאיננה כזו.
״אוף. שוב התחלנו.״ הוא רטן לעצמו, מקווה שקלואי לא תשמע.
קלואי קרבה, מבט מאשים על פניה.
״זה הכיסא שלי.״
״אבל קלואי, זה תמיד היה...״ הוא חשב להתנגד לה, אבל מיהר לסגת. ״עזבי, פשוט… שבי כאן, לא איכפת לי.״
״שבי כאן? לא צריך את רשותך, זה תמיד היה המקום שלנו.״ הוסיפה סברינה, מבט של בוז על פניה.
סברינה לקחה לעצמה אחד מהמקרונים של מארין בלא רשות, ואז החוותה תנועה של הקאה בידיה.
״איכס, הם כל כך מגעילים!״ היא אמרה, למרות שמיהרה לקחת עוד אחד עבור חברתה.
קלואי התעלמה מהמקרונים כאשר היא היתה עסוקה בללמד את מארין את החוקים החדשים.
״תקשיב. אדריאן מגיע היום והדבר האחרון שהוא צריך הוא מישהו שהעליזות שלו מוציאה שם רע לכיתה. תתרחק ממנו, הבנת?״
מארין ניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהעלבון הבוטה ולהתמקד בשאלה המעניינת.
״מי זה בכלל אדריאן?״
קלואי וסברינה צחקו, מה שגרם למארין להתחרט על שאלתו.
״אדריאן הוא דוגמן מפורסם. יפה, עשיר, זוהר, מישהו לשאוף להיות כמוהו. בדיוק כמוני. ובדיוק כמוני, הוא כל מה שלעולם לא תהיה ויש לו כל מה שלעולם לא יהיה לך.״
קלואי עסקה בלהתענג על התיאור בעוד שסברינה נזפה במארין על שאלתו.
״מפסידן כמוך שאפילו לא יודע מי הוא אדריאן, ראוי שישב רחוק ממנו ככל האפשר. אתה גם ככה המבוכה של הכיתה.״
מארין פתח את פיו כדי למחות, אך בחר שלא לעשות זאת.
את טועה. יום אחד, אני אהיה מעצב מפורסם ומצליח וכל אחד ואחת מכם יצטערו על איך שהתייחסו אליי. אני פשוט צריך להחזיק מעמד.
הוא לקח את התיק בלא מילים ועבר למקום אחר.
או לכל הפחות זו היתה תוכניתו, כאשר נערה שהוא לא הכיר אחזה בו והושיבה אותו לידה. מסתמן שהיא שמעה את השיחה ותכננה להגיב, לפחות לפי הבעת פניה כלפי קלואי בורז׳ואה.
״היי, מי בחר בך למלכת הכסאות?״ היא מחתה
״אני. בהצלחה עם להסיר ממני את הכתר עם חברך המצורע.״ צחקה קלואי בתגובה.
אז בדיוק נכנסה גברת בוסטייה לכיתה, מפסיקה באחת את האירוע.
״האם כולם מצאו את מקומם?״
״היי, אל תתן לה לפגוע בך.״ פנתה הנערה החדשה אל מארין.
הוא הניד בראשו.
״הלוואי ויכולתי… היא ממררת את חיי. המחשבה היחידה המנחמת אותי היא שאהיה חופשי ממנה כאשר אסיים את בית הספר.״
״אני אליה, מה שמך?״
״אני מארין״ הוא ענה. ״נעים להכיר.״
״למי שאינו מכיר אותי, אני גברת בוסטייה ואני אהיה המחנכת שלכם השנה.״
לפחות כאשר ישנו שיעור, אני לא צריך לספוג שום צרות. אני מוגן לרגע.
מארין הוציא מתיקו את ספר ההיסטוריה, אותו הספר מהשנה הקודמת. ספר אשר הכיל על כריכתו עוד תזכורת מרה.
״מארין ההומו״, מקושקש בעט על כריכתו, מתנתו של קים.
מוגן, מה?
״כל מה שאתה לא, כל מה שלעולם לא יהיה לך.״
כמו ספר היסטוריה נקי.
חזיון אירועי השנה הקודמת שוב קם לתחייה במוחו של מארין.
---
״מי עשה את זה?״
מארין הסתכל על חברי כיתתו, מנסה לחלץ ממבטם מי עשה זאת. יותר מדי מהם חייכו מכדי שיכל להצליח לעשות זאת.
עליך לעמוד מולם! תראה להם חולשה והם יעוטו עליך כמו טרף.
… קל להגיד, קשה לעשות.
הוא הסתכל שוב בספר ההיסטוריה שלו. קשקוש בעט אדום קישט אותו, קצת כמו קוץ שנעוץ בבשר וכואב באותה מידה.
״מארין ההומו.״
״בבקשה… תגידו לי מי עשה את זה.״
עייפות השתלטה על קולו.
אני אברר מי עשה את זה! אני…
טיפה.
עוד טיפה.
הספר זכה בקישוט נוסף, כאשר דמעותיו של מארין החלו מטפטפות עליו.
מארין לקח את הספר בחיקו וברח מהכיתה, רגליו נושאות אותו הרחק ככל האפשר, צחוק קל של חברי כיתתו מלווה את יציאתו.
כשנינו מצא אותו בפינה נידחת של בית הספר, דמעותיו כבר יבשו.
״אחי, ראיתי את זה, זה היה קים.״
מארין נאנח.
״תודה, נינו. אני… אין שום דבר שאני יכול לעשות, מה?״
נינו הניד בראשו.
״אני מצטער.״
---
אולי פספסתי את השעה הראשונה ואת בחירת הכסאות, אבל לפחות לא פספסתי את כל היום. כנראה שבכל זאת המזל איתי.
״היי, אדריקינס! הנה הכסא שלך. שמרתי אותו בשבילך! בדיוק מולי!״
או, יופי, אז גם זה הסתדר!
״תודה קלואי, זה ממש נחמד מצידך!״
קלואי וסברינה הלכו שניה לעשות משהו אחר, מה שפתח לאדריאן הזדמנות להציג עצמו לתלמיד שישב לידו. מה שהכי בלט לגביו היו האוזניות הכתומות שלו.
״היי, אני אדריאן, נעים להכיר!״ הוא הגיש את ידו ללחיצה ונענה באחת חזקה.
״יו, אני נינו. אז אתה הנער שקלואי הזכירה קודם?״
באותו רגע אדריאן קלט בזווית העין את קלואי וסברינה.
״מה אתן עושות?״ הוא שאל, כאשר הוא הבחין בהן שמות מסטיק על מושב אחד הכסאות.
״החצוף שיושב כאן צריך תזכורת על המקום שלו. אני פשוט מוודאת שהוא יחלוק כבוד, זה הכל.״
״את באמת חושבת שזה ראוי?״
״אוי, אדריקינס חמוד, יש לך המון מה ללמוד על בית הספר. צפה במאסטרית.״
אדריאן לא השתכנע ועמד להסיר את המסטיק מהמושב, כאשר הוא שמע קול גברי מדבר אליו.
״אה, אז זו הדרך המועדפת עליך. כמה מקורי.״
הקול נאנח כאשר קלואי וסברינה צחקו.
״אהה… אני...״ ניסה אדריאן למחות, כאשר הוא פנה לעבר מי שהניח שהוא התלמיד היושב בכיסא.
הדבר הראשון שהוא הבחין בו שהיה מדובר בנער עם פוטנציאל לא ממומש. שיער שחור חלק, עיניים כחולות… אם הוא היה דואג לעצמו, יכול להיות שהיה נראה מאוד נאה. אלא שהוא היה נראה מוזנח מעט ובגדיו לא תואמים אף הם.
״ולחשוב שקיוויתי שהשנה תראה אחרת. כמה טיפשי מצידי״ הנער אמר לעצמו.
״לא, לא, באמת שניסיתי להסיר את המסטיק!״ ניסה אדריאן להציל את המצב, ללא הועיל.
קלואי וסברינה המשיכו לצחוק.
״אני יכול לראות בעצמי שאתה חבר של קלואי. אין לך מה לעבוד עליי.״
״אתה רואה?״ אמרה קלואי, ״ילד-הומו יודע בדיוק את המקום שלו. ככה ראוי.״
מארין כיסה את המסטיק בפיסת נייר והתיישב ליד אליה.
״הנה לך. עכשיו אתה יודע. אדריאן אגרסט, דוגמן על והחבר של קלואי.״ העירה אליה.
״אני בטוח שהוא לא רגיל לראות אנשים מתחת המעמד שלו, או שפשוט לא איכפת לו״ רטן מארין.
---
אליה לא התעניינה במיוחד בשיעור, אלא בחברה לספסל הלימודים. היא מהר שמעה ממנו שהוא רוצה להיות מעצב מפורסם לאחר סיום בית הספר. למרות שלא היתה מומחית בתחום, הסקיצות אשר מארין הראה לה נראו מוצלחות במיוחד. אלא שהיה עוד דבר שמשך את תשומת ליבה.
מארין נראה שמח במיוחד כאשר הוא חלק עמה את הסקיצות שלו. לרגע, הוא נראה כאילו הוא אדם אחר לגמרי. פניו קרנו מאושר כאשר הוא התגאה בעבודתו.
ובצדק. מבלי להזכיר שחיוך הולם אותך פי כמה מהפרצוף הקודר מקודם.
היתה להם שעה חופשיה אחרי השיעור, אליה לא הופתעה במיוחד כאשר מארין אחז בידה וגרר אותה קדימה.
״לאן אתה לוקח אותי?״ היא שאלה
״למקום הכי טוב בבית הספר!״ הוא חייך והמשיך לרוץ קדימה.
״אני גאה להציג בפנייך… חדר האומנות!״
כאילו הוא אדם אחר לחלוטין.
מארין נכנס, מציג לאליה את כל חלקיו של חדר האומנות.
קיר לציור אומנות קיר, נוקה לאחרונה מהיצירות אבל עם כמה סימני צבע עקשניים. שולחנות לכתיבה ואיור, שרוטים קלות מהשימוש בהם גם לאחר הנקיון לכבוד השנה החדשה. וגם…
״הנה היא. מכונת תפירה מדגם חדיש. החברה הכי טובה שלי והיחידה שלי בבית הספר.״
הוא צחק, אלא שלאחר רגע הוא קלט מה בדיוק נפלט מפיו והחיוך נמחק מפניו.
״אני… כלומר...״
הוא התיישב לידה, מוציא מן המגירה כובע דרבי.
״עבדתי עליו שנה שעברה ולא סיימתי.״
אליה העבירה את ידה על הבד. הוא היה יציב למגע אך עם זאת נוח.
מארין הפעיל את המכונה ונראה מהורהר, כאילו חושב על צעדו הבא. לאחר היסוס, הוא כיבה את המכונה.
״אנחנו לא אמורים להיות כאן בלי מורה, אז כדאי שנלך.״ העיר בלא רגש.
אליה כבר הבינה שהיה זה רק תירוץ. חושיה החדים רמזו לה שאין שום סיכוי שמארין כבר לא עבד כאן בעבר בלי השגחת מורה, מפר את החוק הזה יותר מפעם אחת.
״מקום מגניב״ היא ניסתה לעודד אותו, בהצלחה חלקית למדי.
״ואהבתי ממש את הכובע״ הוסיפה. זה כבר הצליח קצת יותר.
״חכי שאשלים אותו אם כך.״ חיוך קל מצא את דרכו לפניו של מארין.
---
מארין נפרד לשלום מאליה ונשרך לעבר הדלת הראשית של בית הספר. הוא פתח אותה בזהירות, רק בכדי לגלות שגשם זלעפות ניתך מתוך שמיים אפורים.
התחלה חדשה, מה? מזג האוויר הנעים של הבוקר הוא כבר זיכרון רחוק. לפחות עכשיו העגמומיות אינה נחבאת.
הוא עמד לו מתחת מחסה כאשר הוא הבחין באדם נוסף עומד לידו.
האדריאן הזה ממקודם. והוא הרגע הבחין בי. זה הדבר האחרון שהיה חסר לי כרגע.
״היי!״ קרא אדריאן.
מארין התרחק לו מעט וסובב את ראשו לצד השני בחוסר רצון מופגן לתקשר.
״היי, תקשיב חבר… אני באמת ניסיתי להסיר את המסטיק הזה מהכסא שלך.״
עיניו של מארין נפקחו והוא סובב את ראשו לכיוון אדריאן.
אני בטח חולם. הוא באמת אמר את זה?
״אז… אתה לא...״
הוא ניסה להרכיב משפט שלם וגילה שאינו מסוגל לעשות זאת.
״רציתי להציק לך? כמובן שלא. באתי לכאן ללמוד ולפגוש חברים חדשים.״
הוא כנה לגבי זה. הוא לא רואה אותי כשק חבטות כמו כל האחרים.
״אפילו לא קלטתי את שמך.״
״שמי… שמי מארין.״
ליבו של מארין כמעט והחסיר פעימה, דבר אשר הוא היה בטוח שאדריאן הצליח לשמוע, גם עם קולות הגשם אשר עמעמו את הרעש.
אך היה גם צליל ללא קול אשר הוא פספס.
צליל שבירה, כאשר שריון המגן הכמעט בלתי חדיר שהוא בנה לעצמו, שכבה אחר שכבה של הגנה עצמית מבריונות והטרדות בלתי פוסקות, שכבה אטומה המגנה על רגשותיו, נסדקה קלות.
אדריאן הוציא את ידו מעבר למחסה וטיפות גשם הצטברו על ידו.
״ממש גשום. אבל יש לי הסעה. אתה צריך במקרה מטריה, מארין?״
הוא הניד קלות בראשו ואדריאן הוציא מתיקו מטריה שחורה. לחיצה קלה והמטריה נפתחה בשריקה, מוגשת לו.
מארין שלח קדימה יד רועדת קלות בכדי לאחוז במטריה.
זה… זה כל כך נחמד, כל כך לא כמו…
ידו הרועדת של מארין אחזה במטריה ומבלי משים, לחצה על הכפתור. בתוך שניה המטריה נסגרה מעליו.
אדריאן צחק לרגע והשיק את אגרופו לכתפו של מארין.
״שמור על עצמך, כן?״
״כ-כ-כן...״
עיניו של מארין ננעצו בדמותו של אדריאן אשר נופף לו לשלום והתקדם לעבר האוטו. עד כדי כך שהוא בקושי הבחין שתיק בית הספר שלו נפל וחפציו החלו להתגלגל על המדרכה.
הוא לא הולך להשפיל אותי או להכות אותי או להעליב אותי.
הוא מישהו שאני יכול לבטוח בו.
אני מרגיש… בטוח לידו.
.
.
.
הו, אדריאן!
אולי דברים אכן עמדו להיות שונים השנה אחרי הכל.
---
בלי שאף אחד מהם שם לב, דמות נוספת צפתה במתרחש, לבושה בחולצת הוואי ומלווה ביצור קטן וירוק.
״האם אתה בטוח בבחירתך, מאסטר?״ שאל וייז.
״כמובן. הוא הולך להיות חתול שחור נהדר…
… והיא הולכת להיות חיפושית בלתי נשכחת.״