Work Text:
עומר לא הצליח להחליט את מה הוא שונא יותר. את ריח הפיח שהתערבב בצחנת גוף, את האנשים שנוהרים ממקום למקום, את הרעש שהורכב מיותר מידי מילים בשפה שבקושי נשמעה לו מוכרת, את השעה המוקדמת מדי, או את העובדה שאי אפשר היה לנווט בבניין המחורבן הזה. קומה ארבע הובילה לקומה שש, האוטובוסים היו בקומה שבע, אולי, ועומר מצא את עצמו נודד בין חנויות שמכרו צעצועים זולים במחיר מופרז ואוכל תאילנדי שכל קשר בינו לבין תאילנד היה מקרי בהחלט. היה מקדונלדס בקומה למטה, אבל עומר לא התכוון להתנסות, אפילו לא בצ'יפס. הדבר היחיד שניחם אותו היה שגבע הבטיח לו שהקפה בארומה סביר יחסית. 'טוב יותר מבינוני, גרוע יותר מהקפה שאני מכין', הוא אמר, ועומר היה נחמד מספיק לא לציין שלגבע יש הרבה מעלות, אבל הכנת קפה היא לא אחת מהן.
"עומר!" הבריסטה קרא, ועומר מיהר לדלפק. הוא ישתה קפה ויתחיל את היום הזה מחדש.
לא היה שום קפה על הדלפק. היה רק גבר רחב כתפיים וחולצה מגוהצת מדי יחסית לשעה הזו ביום, שאחז בספל וצעק, "מה זה החרא הזה?"
"אני חושב שזה הקפה שלי." עומר ענה.
הגבר פנה אליו, "קוראים לך עומר? לא, לא נראה לי. זה הקפה שלי, והחרא הזה חירבן אותו! מה זה?" הוא הטיח את הספל על הדלפק, וטיפות ניתזו מהספל. "זה אספרסו כפול כמו ש..."
"עומר!" הבריסטה קרא שוב והניח עוד ספל על הדלפק. נוזל שחור, כמות קטנה. אספרסו כפול. הגבר שלידו עצר את הצעקה הבאה שלו, הביט בספל השני, ולאחר רגע הביט בעומר.
"אתה גם עומר." הוא אמר.
עומר הנהן. הוא הצביע אל הספל שלו, "הפוך על סויה."
העומר השני הביט בספל שהוא שתה ממנו. "אני מצטער. אני אזמין לך אחד אחר." הוא משך את שפתיו לחיוך שהטריד את עומר יותר מאשר הרגיע אותו. הוא נראה כמו מסכה ששולפים ומתכסים בה לרגע ואחר כך מאפסנים עד השימוש הבא.
"הכל בסדר." עומר אמר. "באמת. אני יכול להזמין לעצמי."
"אה, וגם עולה חדש!" העומר השני טפח על כתפו בכוח רב מדי. "בוא, נו, עלי. באמת. שתראה מה זה הכנסת אורחים ישראלית!"
עומר שקל את האפשרויות. הוא יכול להתנגד, מה שיוביל לעוד ויכוח שהוא היה כבר רגיל אליו. כל ישראלי ששמע את המבטא שלו הרגיש צורך לייחצ"ן כלפיו את המדינה הזו, כאילו שאין לו עיניים והוא לא יכול לראות לבד כמה המצב נוראי כאן. הזמינו אותו לשווארמה, לחומוס, הסבירו לו באנגלית עילגת, בקול רם ובנפנופי ידיים על כל דבר, כולל איך לחצות את הכביש או איפה לעמוד בתור בסופר, ואם עומר ניסה להגיב בכל דרך שהיא לא חיוך והוקרת תודה, הוא היה מקבל הרצאה ארוכה עוד יותר, לרוב כזו שכוללת תפיסת החולצה ו'תקשיב, תקשיב!'. הייתה לו הרגשה שהעומר הזה הוא מהסוג שתופס חולצות.
"אני מצטער." אמר פתאום העומר השני.
עומר הישיר אליו מבט. "מה?"
הוא נסוג. "אני מצטער." הוא נאנח. "פשוט, אני... מאז שאשתי... כלומר..." הוא נופף ביד אחת, "עזוב. אני אזמין אותך לקפה כדי שהמצפון שלי יהיה נקי. בסדר?" הפעם ההצהרה לא לוותה בטפיחת כתף.
האופן בו העומר השני דיבר נשמע לעומר מוכר. אובדן של אדם קרוב. הצורך להיות נחמד לאדם אחר, זר ככל שיהא, רק כדי להרגיש... משהו.
"הפוך על סויה." עומר אמר. "חזק." הוא הוסיף אחרי מחשבה.
"מה קרה לאשתך?" הוא שאל אחרי שקיבלו את הקפה שלהם.
"היא עזבה אותי." העומר השני ענה.
"אני מצטער." עומר אמר.
"עבור החבר הכי טוב שלי. כמו אחים אנחנו." העומר השני אמר, "היינו."
"האקס שלי עזב אותי עבור אחותי." עומר ענה כמעט מיד.
"החבר הכי טוב שלי, לשעבר," העומר השני הדגיש את ה'לשעבר', "גנב את כל הכסף שהשקעתי בפרויקט שלו. בניתי עבורו קהילה שתחזיק את עצמה, והוא לקח את הכל ונעלם."
"בן הזוג שלי היה מוכן להקריב אותי כדי לנצח מול חבורת פסיכים." עומר לגם מהקפה שלו. הוא באמת היה קצת יותר טוב מבינוני.
העומר השני הרים יד וזקף אצבע, "החבר הכי טוב שלי," הוא זקף עוד אצבע, "אשתו," הוא זקף אצבע שלישית, "ואשתי, כולם באיזה כפר מחורבן בצרפת, מתחברים לאני הפנימי שלהם או איזה חרא אחר, ותקעו אותי כאן."
"בלי כסף?" עומר שאל. אולי הוא היה צריך להזמין את העומר השני לקפה.
"עם כסף. למה בלי? הוא רק לקח את הכסף שהשקעתי בו. יש לי מספיק שנשאר אצלי."
"והיה ביניהם רומן או משהו?"
"לא, מה פתאום." העומר השני צחק לרגע, "עדי ורז? בחיים לא. היא הלכה להיות תלמידה שלו. היא... אני חושב שהיא עדיין אוהבת אותי. אני תמיד שמרתי עליה. היא באה איתי ו..." הוא השתתק.
"אז מה הבעיה?" עומר שאל.
"אני... היא..." העומר השני נתקע. "היא עזבה אותי."
"והיא אמרה שהיא לא רוצה שתבוא אחריה?"
הגבר שמולו לא ענה.
עומר הישיר אליו מבט. לפעמים הוא לא הבין אם כל הישראלים סובלים מטמטמת במה שקשור לזוגיות, או שאלה רק הישראלים שהוא הכיר. "אני מבין שאתה פגוע, אבל יש לך כסף, אתה יודע איפה הם, ואתה יודע שאשתך עדיין אוהבת אותך. אז אתה יכול או ללכת אחריה או להישאר כאן, אבל יש לך אופציות."
"ואם הם לא רוצים אותי שם?" ילד פגוע ניבט אליו מעיניו של העומר השני.
"אז תחזור הביתה." עומר חייך, "תזמין אותי לעוד קפה."
והם השיקו כוסות קרטון ריקות.