Archive of Our Own

היא שומעת את הנשימות נעצרות כשהיא עוברת במסדרון, את השתיקה המשתררת למשמע צעדיה. היא לא מאשימה אותם. הצליל מערער, אפילו עבורה, והיא חיה איתו כבר שלושה חודשים. היא מעולם לא הבינה עד כמה אנשים רגילים לצליל פסיעות, עד כמה היא עצמה הייתה רגילה לצליל פסיעותיה שלה. קלאפ-קלאפ, קלאפ-קלאפ. רגל המתכת שלה אמנם נתונה בנעל רגילה, אבל הצליל שונה, כבד יותר, חד יותר. קלאפ-באמפ, קלאפ-באמפ. 

המבטים מוסטים ממנה כשהיא עוברת. מעטים מהם פוגשים את עיניה באומץ, מהנהנים בכבוד לגיבורת המלחמה, הנערה שהיתה חלק מהשלישייה שהביסה את וולדמורט. הנערה שנשארה בחיים. גם למבטים תצטרך להתרגל, היא מבינה. היא לא תהיה עוד אנונימית לעולם, והיא מבינה פתאום למה הארי שונא את זה כל כך. 

שנא. 

היא ממשיכה הלאה במהירות, צליל הפסיעות המשונות, צעדיה שלה, חד באוזניה. אולי אם היו שני זוגות רגליים אחרים מצידיה, הקלאפ-קלאפ שלהם היה מטביע את הקלאפ-באמפ שלה. להיעדר שלהן היא לא חושבת שאי פעם תצליח להתרגל. 

***

"העלמה גריינג'ר, אפשר להחליף איתך מילה?" מקגונגל שואלת בסוף השיעור, והרמיוני כבר יודעת - הציונים שלה ירדו, היא מחסירה שיעורים, המורים מתלוננים שהיא לא מרוכזת. למעשה, שיעורי שינוי צורה הם היחידים שהיא עוד מקפידה להגיע אליהם, מתוך כבוד לפרופסור מקגונגל - ולהאגריד. היא התכוונה לפרוש מהוגוורטס ולסיים את השנה בבית ספר של מוגלגים, כמו שההורים שלה הציעו. אבל הוא התחנן שתחזור. היא מתחרטת שהסכימה. היא היתה יכולה להיות אנונימית, סתם ילדה מוזרה ובודדה, כמו שהיתה כל חייה לפני שהגיעה לכאן. 

"מצטערת, פרופסור, אני ממהרת," היא אומרת. מקגונגל נותרת לרגע ללא מילים, המומה על מה שללא ספק היה הסירוב הראשון שאי פעם שמעה מהרמיוני גריינג'ר. היא מנצלת את ההזדמנות וממהרת לעזוב, ומדמיינת את הארי ורון מתגלגלים מצחוק למראה הבעתה של הפרופסור. 

***

פרוואטי פאטיל מתלוננת בעודה משפשפת את השקים הכחולים שמתחת לעיניה. היא דורשת שהרמיוני תלך למאדאם פומפרי ותספר לה שהיא מתעוררת בצרחות כמה פעמים בלילה. הרמיוני מעדיפה את הכעס על החמלה שהיתה בעיניה של פרוואטי בהתחלה, אבל היא לא מתכוונת ללכת למאדאם פומפרי, שממילא לא תוכל לעזור. לפני שנה אולי הייתה מנסה לחקור בעצמה, לנסות למצוא שיקוי שיעזור. עכשיו היא לא נכנסת עוד לספרייה. יותר מדי זיכרונות. היא מנסה להתיש את עצמה גופנית בתקווה לשנת לילה טובה יותר, צועדת בטירה ובמדשאות לעת ערב. ההליכה לא קלה, ולא רק בגלל הצליעה. כל פינה, מסדרון או גומחה סודית בהוגוורטס מלאים בזיכרונות, והם כואבים באותה צורה בה רגלה כואבת, בכך שאינם קיימים עוד. היא ממשיכה ללכת, למרות הכאב, להציב רגל אחר רגל, קלאפ-באמפ, קלאפ-באמפ, עד שהשנה הזו תיגמר, והיא תשבור את השרביט שלה ולא תראה עוד גלימה אחת בכל ימיה. 

"הרמיוני?" 

היא מסתובבת. מי שקרא בשמה הוא רמוס לופין, שעומד ליד מה שנראה כארון קבורה גדול ומחייך אליה חיוך עייף. "חשבתי שזו את. מאוחר מאוד, לא?" 

"שנה אחרונה. מותר לי להסתובב אחרי כיבוי אורות," היא עונה מיד, ברוגז. 

הוא ממצמץ, והיא מבינה שדבריו לא נאמרו בנזיפה או בביקורת. לפני שנה הייתה ממהרת להתנצל. היא מביטה בו, בבגדיו המרופטים, בארגז הכבד שהוא סוחב במורד המסדרון. הוא מיוזע מהמאמץ. היא מקמטת את מצחה. "למה אתה לא…" 

היא עוצרת, נושכת את לשונה כשהיא מנחשת את התשובה, מקללת את טפשותה, הוא עונה בכל זאת, בקלילות. "אני עדיין מתרגל להחזיק שרביט ביד שמאל." 

"כן. כמובן, פרופסור." הרמיוני משפילה את מבטה, ומיד נזכרת בתלמידים המסיטים ממנה את עיניהם במסדרון. היא מכריחה את עצמה להביט ביד החדשה שלו, בחומר הכסוף המבריק. "אני מתנצלת." 

"אין על מה," הוא אומר, באותו טון קליל, ואפילו מחייך אליה. הרמיוני מכירה את החיוך הזה, מכירה את הרגש שהוא מסווה. "אני לא מצפה מאף אחד לדעת שלחשים מורכבים להתגוננות מפני כוחות האופל קלים יותר להטלה עם יד תותבת מאשר לחש ריחוף שלומדים בשנה הראשונה."

הוא טועה. היא הייתה צריכה לדעת. ידה של הרמיוני נחה על השרביט בכיסה, אבל היא מהססת, מנסה לשים את עצמה בנעליו שוב, הפעם כדי להחליט האם הייתה נעלבת מהצעה לעזרה. אין לה מקבילה להשוות אליה הפעם. הנכות שלהם שונה מדי. עליה לשפוט על פי היכרותה המוגבלת עם האדם, והיא מסיקה שהוא יסרב בנימוס ובתקיפות לכל הצעה לעזרה. 

לפני שנה, אולי היא הייתה מציעה. 

"וינגארדיום לביוסה," היא אומרת, מנופפת בשרביט שלה, והארון מתרומם ומרחף במורד המסדרון, לעבר משרדו של הפרופסור. היא מסמנת לו ללכת בעקבותיו. הוא מביט בה לרגע, על פניו הבעה דומה באופן חשוד לזו שנחה על פניה של מקגונגל לפני כמה שעות. ואז ההבעה משתנה לזעף. "את מניחה הרבה הנחות, העלמה גריינג'ר," הוא אומר. "חמש נקודות מגריפינדור."

היא מושכת בכתפיה. כל מורה אחר היה מוריד חמש עשרה, לפחות. סנייפ, אם עוד היה בחיים, היה מוריד חמישים. אבל היא לא חושדת שלופין רך מדי כלפיה מתוך רחמים. הוא רך מדי כלפי כולם. היא מרגישה את לחש הריחוף נחלש כשהשרביט שלה רחוק ממנו, ופונה ללכת בעקבות הארון. לאחר רגע, הוא מדביק את צעדיה. הם פוסעים בשתיקה. דלת המשרד נפתחת עבור הארון, והרמיוני מניחה אותו על הקרקע בחבטה ואז מצמידה אותו לקיר בתנועת שרביט נוספת. היא פונה בחזרה אל לופין, אולי כדי להפטיר מילות פרידה קצרות לפני שתלך לדרכה, ומזהה מיד את הסימנים: עיניו המצטמצמות, לסתו המתהדקת. היא מסתובבת בחזרה, אבל לא מהר מספיק. לופין שולח יד לכיסו - תנועה אוטומטית, ללא מחשבה, כי יד המתכת הכסופה אינה יכולה לאחוז בשרביט, והשרביט עצמו נמצא בכיסו השני, אבל עד שהוא מבין את זה הרמיוני כבר מרימה את השרביט שלה, מוכנה לבטא את הלחש שלופין עצמו לימד אותה לפני מה שנראה כמו נצח. היא זוכרת את ההתרגשות והפחד באותו שיעור, אבל היא לא מרגישה אפילו שמץ מהם כעת, רק קצת שעמום. מהו בוגארט אחרי שהתמודדת עם הסיוטים האמיתיים שלך-

עיניים ירוקות ועיניים חומות מביטות אליה. שיער אדמוני מכוסה באפר, צלקת דמויית ברק מכוסה בדם. הם מושיטים אליה את ידיהם בתחינה, אבל הם כבר מתים, הם מתו לפני חצי שנה, והיא כבר לא יכולה לעזור, היא אכזבה אותם, וזה נגמר, והידיים בכל זאת מושטות. עמוק בתוכה, הרמיוני ההגיונית, הרמיוני שיודעת שרוחותיהם של רון והארי לא באמת נמצאות מולה, שהיא מביטה בבוגארט, צורחת עליה לזוז, להניע את שפתיה הקפואות, את אצבעותיה הקפואות. אבל היא לא מסוגלת. העיניים המתות בוהות אליה, והשרביט נופל מידיה-

"רידיקולוס," לופין אומר, והרגע שארך נצח מסתיים סוף סוף. הבוגארט משתנה לירח המלא המוכר, ולופין מגרש אותו אל תוך הארון ונועל אותו היטב. 

הוא מסתובב אל הרמיוני. היא לא מביטה בעיניו. מבטה עדיין קפוא, נעוץ במקום בו הארי ורון התגשמו. לופין מעביר את השרביט ליד המתכת, ומתכופף להרים את השרביט שלה בידו השמאלית. הרמיוני מתנערת ויורדת על ברכיה במהירות כדי להקדים אותו, אבל בדיוק כמוהו, היא שוכחת את עצמה, את הרגל התותבת שלה, וכמעט מועדת. הוא תופס בכתפה כדי לייצב אותה, אבל לא לוקח את השרביט שלה, אלא נותן לה להרים אותו. הוא מושיט לה יד, אבל היא מתעקשת להתרומם על רגליה בלי עזרתו. 

"לילה טוב, פרופסור," היא אומרת בשקט, ופונה ללכת. 

"הרמיוני," הוא אומר, חרישי מאוד. היא כבר במסדרון, ידה מושטת לסגור מאחוריה את הדלת הפתוחה. 

היא מסתובבת אליו באיטיות. הוא מרים את היד הכסופה לשפשף את מצחו, ואז נזכר ומחליף לידו השמאלית. "בדיוק עמדתי לבקש מהמטבח ספל שוקו חם. תרצי להצטרף אליי?"

הסירוב החד עומד על שפתיה. כן, פרופסור, אני יודעת ש אתה חושב ששוקולד יכול לרפא הכל, אבל הוא לא יכול לרפא את הרגל שלי, ובטח שלא דברים אחרים, אז תעזוב אותי בשקט, בסדר? אני כבר לא בת עשר, לכל הרוחות. לחמתי במלחמה הזו בדיוק כמוך-

"בסדר," היא שומעת את עצמה אומרת, לתדהמתה הרבה.

לופין מהנהן אליה ומפנה במהירות כמה ערימות ספרים מהשולחן ומשני הכסאות. הרמיוני מקללת, מנסחת בראשה את הסירוב המנומס יותר. סליחה, פרופסור, במחשבה שנייה, אני עייפה מאוד…

הוא מושך עבורה כסא לאחור וממתין, והיא נאנחת ופוסעת בחזרה אל תוך החדר. 

להפתעתה, הוא לא שואל מה שלומה, או מנסה לדובב אותה לדבר על הרגשות שלה, או מתיימר להסיח את דעתה. הם שותים את השוקו ואוכלים את העוגיות בדממה מוחלטת. עבור אנשים אחרים, השקט היה מביך. הרמיוני מקבלת אותו בברכה. בימים אלו, היא תמיד לכודה בתוך מחשבותיה, גם כשהיא בחברה, גם כשיש אינספור שיחות סביבה. בדרך כלל, הן רק מעמיקות את הבדידות. היא מוצאת נחמה בנוכחותו של אדם נוסף הכלוא במחשבותיו בדיוק כמותה. היא כמעט מסוגלת לראות את תא המאסר הסוגר עליו. כשהיא מסיימת לשתות את השוקו שלה, מודה לו ופונה ללכת, נדמה לה כאילו קירות הכלא שלה נעשו כבדים פחות.

"הרמיוני," הוא אומר שוב, והיא מסתובבת שוב. הוא קם לפנות את הכלים. "הבנתי שאת נכשלת ברוב השיעורים שלך." 

שפתיה מתהדקות. אז זה העניין. היא מרגישה מרומה, אף על פי שבמובן מסוים, יש בכך הקלה. אנשים אינם משתנים. הם תמיד יהיו בדיוק מה שהיא ציפתה מהם להיות.
היא משלבת את ידיה, ממתינה שיגיע לנקודה. היא לא טורחת עוד לענות על אמירות ברורות מאליהן.

"אני אזדקק לקצת עזרה עד שאתרגל להשתמש בזה." הוא מנופף ביד הכסופה. "מטלות קסומות פשוטות - הזזת חפצים, הטלת לחשי הגנה, דברים כאלו. אם תסכימי לסייע לי, אוכל לשכנע את מקגונגל להחשיב זאת כנקודות זכות בשיעור שלי. ולמען האמת, אחשיב זאת כטובה אישית." 

המילים היפות לא מרשימות אותה. ברור כשמש שזו צדקה. ועם זאת, הרמיוני ההגיונית מרימה את ראשה שוב - בפעם השנייה באותו ערב לאחר חודשים של שקט - ותוהה לעצמה איזו סיבה הייתה ללופין לסחוב לבדו ארגז כבד במסדרון באמצע הלילה. מי יודע לאורך כמה קילומטרים של הוגוורטס סחב אותו בעצמו לפני שהרמיוני מצאה אותו. מקגונגל היתה עוזרת לו אם רק היה מבקש. האגריד היה עוזר לו. אפילו פילץ' היה עוזר לו. 

האם צדקה דו-כיוונית היא עדיין צדקה? שואלת הרמיוני ההגיונית באותו טון שבו הייתה שואלת "לכל הרוחות, רון, אם באמת הייתה כזו סכנה בבית הספר, אתה לא חושב שדמבלדור היה כבר מטפל בה?" 

היא בזה לנערה שהיתה לפני המלחמה, ובכל זאת נותנת לה לענות עבורה. "כמה נקודות זכות?" 

הוא מחייך. "עשר?" 

"שלושים," היא עונה. 

"עשרים," הוא מציע. "ואני אדבר איתה גם לגבי הגשת עבודות מחדש בשיעור שלה ובשיעורים אחרים." 

"עשרים וחמש," היא אומרת. "שיעורים אחרים לא מעניינים אותי." 

"אם לא אכפת לך להיכשל בשאר השיעורים, למה הציון שלי מעניין אותך?" הוא שואל, והיא נותרת ללא מילים. 

לופין מחייך שוב. "עשרים וחמש," הוא מאשר לבסוף. "בואי מחר בערב, בבגדים שלא אכפת לך ללכלך." 

היא לא שואלת למה צריך בגדים מיוחדים בשביל עזרה במטלות קסומות פשוטות. היא עדיין לא בטוחה אפילו שתגיע. ובכל זאת, היא מוצאת את עצמה עומדת מול דלת משרדו למחרת, לבושה במכנסי ג'ינס מהוהים וחולצה ישנה שנעשתה גדולה מדי עליה, כמו רוב החולצות שלה. אין לה הרבה תיאבון בחודשים האחרונים. היא לא בטוחה אפילו אם אכלה ארוחת ערב. 

היא נוקשת, ולופין פותח את הדלת, לבוש בגלימות מרופטות מהרגיל - ומאובקות מאוד, היא מבחינה - ומחייך אליה. לעומת מצב המשרד שלו, הגלימות שהוא לובש כמעט נקיות. החדר מלא בתיבות, ארגזים וקופסאות גדולות, כולם מלאים בחפצים עתיקים ומאובקים - כדים, תליונים, חפצי נוי. 

"חפצים מקוללים מהמלחמה," הוא מסביר. "אוכלי מוות היו גונבים אותם מבתים של מוגלגים - בעיקר מוגלגים שהיה להם סיכוי להפריע לוולדמורט - ואז מטילים עליהם קללה ומחזירים אותם." 

השם המפורש עדיין מצמרר אותה, למרות שהיא יודעת שנושאו לא יוכל לפגוע בה עוד - וממילא לקח ממנה כמעט את כל מה שהיה יכול.

היא סוקרת את החדר בגועל. היא שמעה על התופעה, אבל לא תיארה לעצמה שהיא רחבה כל כך. "למה זו העבודה שלך להיפטר מהם?" 

"אני לא רוצה להיפטר מהם," הוא אומר. "אני רוצה ללמד אתכם להסיר מעליהם את הקללות. אבל קודם כל, אני רוצה לסווג ולמיין את החפצים, כדי לוודא שאני לא נותן לאף תלמידת שנה ראשונה להתמודד עם קללה שלהילאים לוקח שבוע להסיר." 

היא מחביאה רעד וחושבת כמה מזל היה לה שוולדמורט לא החשיב אותה כמסוכנת. ההורים שלה היו בהחלט יכולים לזכות לטיפול דומה מאוכלי המוות. המחשבה על הוריה מביאה איתה פרץ כעס פתאומי. "ומה עם המוגלגים?" היא שואלת, כמעט בהתרסה. "הם לא יתגעגעו לחפצים שלהם בזמן שאתה משתמש בהם כאמצעי לימוד לשנה א'? מישהו חשב עליהם, בכלל?" 

שפתיו של לופין מתהדקות, עיניו מקדירות, והיא מקללת את עצמה, ואז שוב, בקול. "הם מתים, נכון? כולם מתים." 

"לא כולם," הוא אומר בשקט. "רק אלו שהחפצים שלהם הגיעו לכאן. רוב החפצים טוהרו מקללות על ידי עובדי משרד הקסמים והושבו לבעליהם. רק קומץ נשלח אליי." 

"אבל יש כל כך הרבה מהם," היא אומרת, וקולה נשמע חנוק באוזניה. היא משתעלת כדי להעמיד פנים שהאבק הוא הגורם לכך. 

הוא מהנהן, עדיין קודר. "אז כדאי שנתחיל." 

הוא מלמד אותה להטיל את הכישוף החושף קללות, והרמיוני מבלה את השעתיים הבאות במיון אגרטלים, צלחות, פסלונים, עששיות דקורטיביות, שעוני קוקייה. התהליך איטי ומפרך: הטלת מעגל מבודד על החפץ, נשיאתו בקסם לשולחן העבודה של לופין - חלק מהקללות מופעלות במגע, היא לומדת - ולבסוף הטלת הכישוף החושף. לעיתים הכישוף אינו מספיק, ולופין נאלץ להטיל בעצמו כישוף מסובך בהרבה. ההטלה דורשת ממנו כמה ניסיונות לפני שהוא מצליח, אבל הרמיוני ממתינה בסבלנות ולא מציעה להחליף אותו. לעיתים, גם הכישוף המסובך יותר לא חושף דבר, ולופין מוותר ומורה לה להחזיר את החפץ לארגז ולאטום אותו היטב בפנים. אחד החפצים האלו היא בובה פרוותית של חתלתול, חמודה כל כך שהרמיוני מרגישה צורך עז לחבק אותה, כאילו הייתה שוב בת חמש. לופין תופס אותה כשידה כבר כמעט נוגעת בצעצוע, והיא מתנערת בבהלה מהשפעת הכישוף, ומועדת - לחרדתה, לעבר החפץ המקולל. לופין מגיב במהירות ומטיח את הצעצוע הצידה ממסלולה. כשהיא מצליחה להתייצב, היא מגלה שידו המתכתית נמסה במקום שבו נגעה בצעצוע. היא בוהה במתכת, מעורערת כפי שלא חשה כבר חודשים רבים. אולי מאז אותו יום. "סליחה, פרופסור, הייתי צריכה-"

"הרמיוני," לופין קוטע אותה. "הקללה עדיין מתפשטת. אני צריך שתעצרי אותה לפני שהיא תגיע לגוף שלי."

הוא צודק. הזרוע ממשיכה להתרכך. פרקי האצבעות כבר נוזליים כאילו הפכו לכספית. היא משתלטת על החרדה ומרימה את השרביט שלה, מטילה כישוף התמצקות, וכשהוא לא עוזר, עוד שורה של לחשים שעולים בזכרונה באותה טבעיות ומהירות שבה השתמשה בהם תוך כדי קרב. לא פלא שהתחושה מוכרת כל כך. לבסוף, משהו עובד. היא לא בטוחה מה, אבל הזרוע מתמצקת למשהו דמוי ענף חסר צורה. לופין נאנח ומוחה זיעה ממצחו. מתברר שגם הוא מפחד לפעמים. היא לא יודעת למה היא מופתעת כל כך לגלות זאת. 

"תודה," הוא אומר. "ואין מה להתנצל. לא הייתי מצליח לצאת מזה בלעדייך."

"לא היית נכנס לזה בלעדיי," היא עונה במרירות. "לפני כמה חודשים לא הייתי נופלת בזה."

"אל תדברי שטויות, הרמיוני," הוא אומר, קולו חמור. "קוסמים שגילם כפול מגילך נפלו בקללה הזו. ראית כמה היא חזקה. ואני יודע הרבה על הסרת קללות, אבל לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בכל הלחשים שהשתמשת בהם." 

היא פונה בחזרה אל הצעצוע המקולל כדי שלא יראה את הסומק על פניה, והפעם, כשהיא מזהה את המשיכה שלו, היא מסוגלת להתנגד לה. היא סוגרת אותו בארגז ואוטמת את הארגז היטב לפני שהיא מסתובבת בחזרה אל לופין. "אני יכולה לשחזר את הזרוע." 

הוא בוחן אותה - לא בספקנות, רק בתמיהה. "זה שינוי צורה ברמה מתקדמת מאוד." 

היא מהנהנת וחובטת ברגל המתכת שלה. "היה לי הרבה זמן לניסויים."

הוא לא מתנגד כשהיא מרימה את השרביט שלה. היא עובדת לאט, בביטחון ובזהירות, מעצבת את הזרוע מחדש בעדינות כמו צורפת. לופין מביט בזרוע המתגבשת לצורתה המקורית. "גם לי," הוא אומר לאחר כמה דקות. "היה זמן לניסויים, אני מתכוון. לא האמנתי בהתחלה שאין דרך לגדל אותה מחדש. הרי אפילו זרוע קטועה אפשר לגדל מחדש. אז למה שלא יקטעו אותה קצת מעל הטווח של הקללה ויגדלו אותה מחדש?" 

הנהון התגובה שלה קטן מאוד, כדי לא להסיט את תנועת השרביט הזהירה. "אני די בטוחה שאין מרפא מומחה או מרפאת מומחית שלא גררתי אליהם את ההורים שלי. אתה יודע כמה שערורייתי שער ההמרה של פאונדים לגוזים?"

היה ניכר במבטו שהוא אפילו לא מבין את השאלה. אבל היא ממילא היתה חסרת טאקט. ללופין בבירור לא היו גוזים מיותרים בשביל מרפאים מומחים. "וכמובן, כולם חושבים שהם לא מבינים כלום. אם תשאל את דין ושיימוס, כל מה שאני צריכה זה לשתות תמיסת ריר היפוגריף יחד עם עלי פקעות סנרגאלוף, והקללה תוסר!" 

"סנרגאלוף? את זה עוד לא שמעתי." לופין מחייך. "אבל פרופסור טרלוני הבטיחה לי שארפא אם רק ארחץ במימי האוקיינוס האנטרקטי בחברת שדי הכפור המנוקדים." 

"שדי הכפור המנוקדים?" 

הוא מהנהן. "שאלתי את האגריד. הוא מעולם לא שמע עליהם." 

"ומה עם לונה לאבגוד?" היא שואלת. "היא כבר הציעה לך למרוח על הזרוע שלך שתן של שנורקקים פחוסי קרן?"

הוא נד בראשו לשלילה. "הציעו לך לישון עם אבן מהקבר של טום רידל מתחת לכרית?" 

הרמיוני מנמיכה את השרביט. "אתה צוחק." 

"הלוואי שהייתי." הוא מושך בכתפיו. "וההילאים תמיד מבטיחים שממש תיכף יצליחו לפענח את הקללה הזו ולרפא אותה." 

"אבל ככל שעובר זמן יש פחות ופחות סיכוי שהם יצליחו, או לפחות שההצלחה הזו תהיה רלוונטית עבורנו," היא משלימה. "זהו. סיימתי." 

הוא מנער את הזרוע בזהירות. "כמו חדשה," הוא אומר. "תודה." 

היא מושכת בכתפיה. היא עדיין מרגישה אשמה על שנפלה תחת השפעת הקללה. לכל הפחות, היא בזבזה שעת עבודה ארוכה של שניהם.  

"ואני לא בטוח, אגב," לופין אומר. "שאין לנו סיכוי, אני מתכוון. כלומר, כן, היחידה שהיתה כנה איתי באמת היא מאדאם פומפרי, והיא אמרה 'רמוס, אפילו אלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו, אם היה עולה מקברו ומתייצב כאן, לא היה מצליח להחזיר לך את היד שלך'. אבל אני אופטימי." 

"למה?" הרמיוני שואלת, תוהה באמת ובתמים. "למה אתה אופטימי?" 

הוא מחייך אליה. "כי בין כמה עשרות הקוסמים והמכשפות שקוללו בקללה האיומה הזו נמצאת גם אחת התלמידות הכי חכמות, יצירתיות ושקדניות שאני מכיר. והיא מבינה קסם יותר משקוסמים רבים שגדלו איתו מינקות מבינים, ואני יודע שהיא לא תנוח עד שהיא תמצא פתרון."

היא לא מחייכת בחזרה, ולאט לאט גם החיוך שלו גווע. הוא נאנח, מעביר את ידו השמאלית בשיערו. "פרספקטיבה, הרמיוני. זו הסיבה שאני אופטימי. זו לא הפעם הראשונה שאני מאבד את כל מי שיקר לי. וזה גרוע יותר הפעם, כי הבטחתי ללילי וג'יימס לשמור על הילד שלהם, ואז הבטחתי את אותו הדבר לסיריוס, ובשתי הפעמים הפרתי את ההבטחה." 

הפעם קולו הוא זה שנשבר. היא מעולם לא שמעה את קולו של פרופסור רמוס לופין נשבר. היא חושבת על הדמויות החסרות לצידה כשהיא פוסעת במסדרונות, על הצל הבודד שהיא מטילה על הדרך, על קולות הפסיעות הדוממים. כמה פסיעות לופין שומע כשהוא פוסע לבדו? כמה מהמתים הולכים איתו?  

"פרופסור," היא אומרת לבסוף. "זו לא אשמתך. לא היה שום דבר שיכולת-" 

"זה עוזר כשאומרים לך את זה?" הוא קוטע אותה. "שלא היתה שום דרך שבה יכולת להציל את רון והארי, גם במחיר חייך שלך?" 

היא מתכווצת. הוא לא חביב עוד, לא רחמן ורך. עיניו מביטות בה, קשות, ולרגע היא נזכרת במקגונגל, מביטה בה במבט חודר מבעד למשקפיה ומורידה נקודות מגריפינדור, אבל לא באמת מאמינה לה שהיא הלכה לשירותים כדי להיאבק בטרול בעצמה. את חכמה מדי, אמרו העיניים הנוצצות והקשות. את משקרת לי. 

אבל היא לא תשקר לפרופסור לופין. "לא," היא אומרת בשקט. "זה לא עוזר בכלל. זה גרוע יותר." 

הוא מהנהן. "החיים ממשיכים, הרמיוני," הוא אומר. "והמחיר שאנחנו משלמים על שאנחנו זוכים לחיות אותם הוא בחרטה האינסופית על אלו שמתו, באשמה, במחשבה התמידית על אלו שיכולנו להציל, שהיינו צריכים להציל. ההבדל היחיד ביני לבינך הוא שאני חי עם החרטה הזו כבר שבע עשרה שנים." 

"זה נעשה קל יותר?" היא שואלת, כמעט בתחינה. 

הוא מהסס לרגע, וקולו רך יותר כשהוא אומר, "לא. אבל את לומדת להתמודד עם זה. לקבל את האשמה, השנאה העצמית, החרטה. לא להילחם בהם. לתת להם לשטוף אותך, לעבור על פנייך, ואז לנשום עמוק ולהמשיך הלאה." 

לתת להם לשטוף אותך, ואז לנשום עמוק ולהמשיך הלאה, הרמיוני חוזרת לעצמה בדממה, כמו לחש, או אולי כמו תפילה. ובכן, היא הצליחה מצוין עם החלק הראשון.

לופין שותק לרגע ארוך לפני שהוא מדבר שוב. "ואת לא מקבלת שום דבר כמובן מאליו עוד: ההזדמנות ללמד, להדריך, לעזור לתלמיד שנכשל ברוב המקצועות להצליח סוף סוף ולצבור ביטחון. למצוא מחדש אדם אהוב שאבד לך. לנצח בקרב. לנצח במלחמה. לנחם מישהו שסובל כמו שאת סבלת. ללמוד לבקש עזרה. וללמוד לקבל אותה." 

מבטה של הרמיוני נודד לחפץ האישי היחיד במשרד, תמונה ממוסגרת על הקיר הרחוק ממנה. בצד ימין, ג'יימס פוטר - דומה כל כך להארי שהיא לא מסוגלת להביט בו יותר מרגע. במרכז, לופין עצמו. משמאל, סיריוס בלק, זרועו כרוכה סביב רמוס. היא חושבת על השמועות שמעולם לא העזה להזכיר בפני הארי או לשאול לדעתו עליהן. עולם הקוסמים היה שטוף דעות קדומות בדיוק כמו עולם בני האדם, והרמיוני לא רצתה להיות רכלנית וחטטנית. גם את לופין היא לעולם לא תשאל. במקום זאת, היא אומרת, "פרופסור - אני צריכה עזרה." 

היא כמעט נחנקת כשהיא מבטאת את המילים. זה היה קשה משדמיינה, קשה יותר מלצאת לקרב, קשה יותר מלחזור ממנו לבדה. אבל כשהן כבר בחוץ, תלויות באוויר ביניהם, ההקלה שוטפת אותה, משאירה אותה חלשה ומרוקנת. לופין מהנהן, ידו אוחזת בכתפה. היא היתה רוצה לבקש שיחבק אותה, אבל הוא מורה. הוא לא יוכל לעשות זאת, והיא לא יכולה לבקש. הוא הולך, וחוזר לאחר רגע עם שני ספלי שוקו חם ועוגיות. 

הם שותים ואוכלים בשתיקה. "תחזרי מחר בערב?" הוא שואל כשהיא קמה ללכת.

היא מהססת. "אני לא מבטיחה שאני אוכל לדבר. או ארצה." 

הוא מהנהן שוב. "אני לא מבטיח שתהיה לי עבודה בכל פעם שתבואי. לפעמים תצטרכי פשוט לשבת ולשתות שוקו ולשתוק." 

"אני אשמח," היא אומרת. "אם זה בסדר." 

"זה בסדר," הוא עונה. "זה תמיד יהיה בסדר." 

היא מאמינה לו. "לילה טוב, פרופסור לופין." 

"לילה טוב, הרמיוני." 

הקלאפ-באמפ של פסיעותיה נבלע בקלאפ-קלאפ הכבד של פסיעותיו שלו כשהוא מלווה אותה אל הדלת. כשזו נסגרת מאחוריה, הרמיוני עומדת עוד רגע במסדרון, מאזינה לצליל פסיעותיו הבודד של לופין כשהוא מתרחק בחזרה אל תוך המשרד. היא כמעט מסוגלת לשמוע זוגות נוספים של רגליים פוסעות יחד איתו. 

היא מישירה מבט אל המסדרון הארוך, אל הדרך חזרה למגדל גריפינדור, ואז נושמת עמוק ומתחילה ללכת.