Work Text:
מצוה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. (הבשורה על פי יוחנן, 13, 34)
בשעות הבוקר, ובמיוחד בימי ראשון לא אחת מרגיש אני בנוגה שבליבי. הרגשה זו קשה במיוחד בסוף אוקטובר. הסתיו בפלך יורקשייר מוסר בקלות את צבעיו הירוקים של הקיץ ואת השלהבת הכתומה של הסתיו לידיו של החורף האפרורי. ברגעים כאלו אני מביט לפעמים מהחלון לשמיים ונושם את האוויר המעקצץ מרוב קור, ממלא את החזה שלי וממלא את מקומו של הקור שהתרגלתי להרגיש שם מאז נעורי הפרועים. זוהי תקופה שבה הטבע מנסה בכל כוחו לשכנע אותנו שעל כל היצורים החיים למצוא מנוחה, להתכרבל במעורה עם בני מינם ולהמתין ליקיצה באביב.
הכל התחיל בבוקר. טריסטאן ראה לנכון להפוך את ארוחת הבוקר שלי לקרקע פוריה עבור המתיחות שלו, באמצעות החלפת מקומם של המלח והסוכר בכלים המתאימים ובכך שוב הוכיח לי שהחיה הפנימית שלי אכן נועדה לישון בחורף, שכן אין מזון מתאים לה בתקופה הגשומה.
לאחר מכן הוזמנתי לביתו של מר טמפלטון, שראה לנכון להתלונן על כך שכמה מהשוורים שלו נוהגים בצורה שאינה ראויה לחיות רביה. כנראה שבדקות שהוא ואשתו התארגנו לצאת לכנסיה, בניגוד לשבוע העבודה העמוס הרגיל שלו, היה לו כנראה פנאי בזמן לא מוצלח, והוא ראה התנהגות אופיינית של זכר השולט באלו החלשים ממנו. ושוב הטבע ראה לנכון לצחוק עלי, שכן אני הייתי מאותם בני האדם שצפו בחיות אלו ולא הבנתי למה לנו, ליצורים הנבחרים לשלוט על פני האדמה, אסור לנהוג כמוהם, לחפש מגע בקרב בני מיננו. אך בכל זאת, כמו כל החיות המסתתרות בסביבתן באמצעות חברבורות וצבעי הסוואה, הסתתרתי גם אני, העמדתי פני מקצוען בלבד ולא אדם מן השורה וניסיתי לברר את הסיבה להתנהגות.
"אז הוא עושה בו כבתור פרה. וכולנו רואים שזהו פר ככל הפרים".
"מה שנכון- נכון. עכשיו זו לא תקופת הסירוסים ולא תקופת הייחום. האם אכל משהו שונה לאחרונה?"
"לא. אני תמיד נותן להם לאכול עשב שדה שנותר, כל עוד יש, ומשלים במספוא."
"ואולי נפצע אחד מהם לאחרונה באזור איבר המין?"
"אתה חושב שזה קשור?"
"אני מכיר כלב שהיה לו מקרה דומה".
"כן, שמעתי על הכלב המשונה ההוא. אבל הצלחת לעזור לו והוא חדל מזה. אם כי לדעתי חבל, זה היה בידור מעולה". (הערה: מדובר בסיפור של הריוט שבו כלב קיבל טיפול תרופתי שגרם לכלבים זכרים אחרים לרחרח סביבו בעניין רב).
שוב תהיתי לי- מה בהתנהגות זו של חיות מוזרה כל-כך לבני אדם, שמותר לצחוק עליה ויש לרפא אותה. חוץ מזה, אמנם הייתי וטרינר, אך זה היה רופא של חיות לכל דבר, ולא רציתי לגרום לזוג השוורים שנראה ממש מרוצה מהמצב לחדול מחברותם המופלאה.
"אתה יודע, נזכרתי במשהו. השור שלמעלה, הוא פר הרביה הראשי שלך, נכון?"
"כן."
"ומאיפה השני? בן כמה הוא והאם סורס?"
"עכשיו כשהזכרת לי, הוא בן שנתיים ולא סירסתי אותו כי הסוחר אמר לי שהוא כבר… אתה חושב?"
"הפר שלך פשוט מראה לבחור החדש מי שולט כאן. ברגע שנסרס את הצעיר, תוך זמן קצר יחדלו ממעשיהם".
"אז, מתי תוכל לעשות את זה?"
"יש לי כאן את הציוד הדרוש".
הלכתי לרכב שלי והוצאתי את ארגז הכלים. היה מדובר בטיפול רוטיני, שכמובן קל יותר בעגלים, אך מן הסתם יצא לי לעשות אותו גם בענקים הנכבדים של עולם הפרות. הבנתי גם שאם לא אבצע את הטיפול, סביר שבהמשך הזכר הדומיננטי עלול לנגח את הצעיר בתור המשך למאבק הכוחות, ואז יהיה זה בכי רע. זריקת הרגעה, אלחוש מקומי, והסבר קצר לחוואי על טיפול המשך בסירוס של פר בוגר ופניתי לדרכי הביתה. מאחורי גבי שמעתי את החוואי אומר בשקט: "טיפש צעיר. לא יכולת להתעסק בענייניך?"
כמובן שהוא דיבר אל השור המסורס, אך אני הרגשתי את המילים ננעצות כמו סכינים. מעניין מה היה אומר אותו החוואי אם היה יודע שגם אני שור מועד במובן של הזיווג שראיתי היום?
כאילו כדי להדגיש את מצב הרוח שלי החל לטפטף גשם, אשר התחזק בהדרגה, ועד שירדתי מגבעות יורקשייר התלולות, עמדו חומות המים ביני לבין הבית כמו שומרים איתנים. עד שנכנסתי, הייתי כבר ספוג עד לשד עצמותי. מיהרתי לפשוט את הבגדים הרטובים- ורק אז גיליתי ששכחתי לסגור את הדלת לחדרי. המידע הגיע לאוזני באמצעות שיעול קל של טריסטן, שצפה בי במערומי במין הטיית ראש, אשר ראיתי בקרב כלבים וחתולים מסוקרנים. לא הייתה כל אויינות במבט זה, אלא יותר מבט של הערכה, וניסיון להבין את מהות הדבר אשר ראה.
"בוא נקווה שלא יהיו יותר קריאות היום", אמר בסופו של דבר והלך, כאילו לא קרה דבר, בעודי ממצמץ ומנסה למצוא היגיון במה שהתרחש.
כשירדתי למטה, גיליתי שטריסטן הגביר את האש באח, גרר שתי כורסאות קרוב יותר ואפילו מזג שתי כוסות של חרס, מאותו הבקבוק שנותר לנו ממתנת ההחלמה של טריקי-וו.
"קר להסתכל עליך" הוא הסביר בפשטות ולגם מהכוס שלו.
החלטתי שלא להעמיס על מוחי עוד, שלא יראה בזה הזדמנות להתחמם ולהעלות גם את החום של שאר הגוף. לכן, פשוט ישבתי באחת הכורסאות והנחתי לניחוח של בולי העץ ולמתיקות החרס למלא את ליבי בחום ושלווה. טריסטן ישב לצידי ובמעשה נדיר, פשוט הביע תמיכה שקטה. בסופו של דבר שאל:
"מה בדיוק היה מקרה החירום שבגללו יש להוציא אדם מהבית ביום ראשון, ועוד במזג אוויר כזה?"
"לא תאמין. שני שוורים מזדווגים."
"מצב חירום וטרגדיה. העולם יתהפך על פניו אם חיות אלו יעשו כרצונן הטבעי ועוד יותר חמור אם יכניסו מחשבות לראש האדם."
מרוב חום ורוגע, הופתעת בעצמי מהמילים שיצאו מפי:
"ואפילו אם כן, מה אם המחשבות כבר שם?"
טריסטן הסתובב לאט-לאט לעברי וחייך:
"אז ידע האדם שהוא ככל החיות שאלוהים ברא ולא יוכל עוד להתנשא עליהן."
הרגשתי שהקור בחזה שרדף אותי כל חיי החל להיסדק, כמו הקרח על האגם איווסטון עם בוא האביב, ודרכו רואים את המים הכחולים והמנצנצים, שרק מחכים להפשיר כדי שהדגים בהם יעלו למעלה, לנשום ולחפש חרקי אביב תמימים. לגמתי עוד מהחרס והעזתי:
"ומה בנו שאין בכל החיות? כאילו שלא היינו סטודנטים, ולא הלכנו לפעמים על ארבע".
"פרופסור מלנסון אמר פעם שאנחנו גם כך בהמות, כי אפילו בראש הכבש הכי טיפש יש מוח, ובסטודנט הממוצע אין." טריסטן השיב וצחק בקול רם.
נזכרתי באותו הפרופסור. הוא היה נוצרי אדוק ובנוסף לשיעורי הפתולוגיה דאג כל פעם לנסות ולהכניס בנו את יראת השמיים. בדומה לילדות שלי, תהיתי איפה בדיוק המקום של גברים כמוני בעולם שלו. הרי אם אלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, ואנחנו ילדיו ככל החיות, למה לחיות ניתנה הזכות לחשוק כרצונם, ואילו לבני האדם ניתן החשק להרוס את זה במוסר מדומה?
כנראה שהייתי רגוע מדי, ומשהו מרחשי ליבי עבר את השפתיים, כי טריסטאן השמיע קול מופתע.
"האם הבנתי אותך נכון, ידידי, וגבעות יורקשייר משמחות את ליבך לא מכוח חמוקיהן, אלא מכוח עוצמתן? שהינך אביר שאוהב לשייף חרבות ולא רק את הנדן?"
כבר לא יכולתי לסגת.
"כן", השבתי. "תיאור יפה למחלה נוראית".
"למה מחלה? אפשר לחשוב שמישהו מאיתנו לא היה צעיר ולא ניסה. היה לי ידיד ששאל פעם אם ברצוני ללחוץ חלק אחר בגופו שאינו היד."
"ומה ענית לו?"
"סירבתי, כמובן. היו מספיק בנות יפות במסיבה. ואתה?"
"אני לא סירבתי באותה הפעם. ולא הייתי מסרב אם היה מציע גם עכשיו."
"מה?!"
השאגה האימתנית של זיגפריד גרמה לשנינו לזנק מהכורסאות. לא ברור כמה זמן עמד שם, אך פניו האדימו מזעם, ונראה כאילו הקול הרם ששמענו היה רק טיפה קטנה מתוך כלל האש הצדקנית שעמדה לכלות את טריסטן, ואותי במיוחד, כי הרי אני זה שטימא את האח הצעיר והיקר בדיבורים על חשק אסור.
"זיגפריד, אני מתנצל. השתכרתי ולא הייתי צריך לדבר כך עם טריסטאן. הוא לא עשה דבר, לא נגעתי בו ולא הצעתי לו דבר ומחציתו." התחלתי לדבר במהירות, מנסה להסיט את הזעם, שיפול רק על ראשי.
"מתנצל! תראו אותו מתנצל. יושב בבית שלי, עושה אלוהים יודע מה, ועוד עם אח שלי! מה לכל הרוחות ניסית להשיג כאן, הריוט?"
הבנתי היטב את אשר רצה לומר. איבדתי את הפריבילגיה להיות ג'ים בעיני האדם שהיה טוב אלי, הציע לי מקום עבודה ומגורים, חלק איתי את חוכמתו- ואני הייתי גורם זר שנכנס לביתו בתרמית, כמו מחלה. אותה המחלה בשם ג'יימס הריוט ניסתה להידבק גם לאחיו היקר, שהיה מספיק קל דעת וניסה מספיק דברים בחיים כדי לרצות לנסות גם את החולי הזה, החדש והישן בו זמנית. הרכנתי את ראשי ולא ידעתי מה להגיד.
"סליחה?" קולו של טריסטאן נשמע זועם לא פחות מקולו של זיגפריד. "ג'ים כאן חושף בפני את ליבו, ומי כמוך יודע עד כמה קשה לאנשים כמונו לחיות בעולם."
כאילו ברק ביקע את החשכה שעולמי היה שרוי בו. טריסטאן היה כמוני? אבל הרגע דיבר על בחורות, ומי כמותי ידע שאין רודף חצאיות נועז ממנו בכל דרובי וסביבותיה.
"אז אני לפחות אוהב את כל מה שיש למין האנושי להציע וקיבלת אותי איך שאני. אני לא רואה אותך עושה פרצוף של צדק פגוע לחוואים שנדבקו במיני תחלואים כשחלקו כבש! אז מה הבעיה שלך באמת?"
"אתה אח שלי, ולא יכולתי לשנוא אותך לא משנה עד כמה אתה קשה עורף וקשה הבנה!" זיגפריד נכנס למגננה, מאבד מאודם פניו.
"ואתה תפסול אחר במום שלי?"
"לא על זה מתחשק לי להרוג את שניכם."
טריסטאן נכנס שוב לתנוחת הכלב החושב, ולמרבה הבושה שלי גם אני נראתי כך. מול העיניים שלי דרובי הפכה לזירת זימה, טריסטאן הפך לרודף גם חצאיות וגם מכנסיים וזיגפריד… רק עכשיו ראיתי שסביב הרגליים שלו נוצרה שלולית מרשימה של מי גשם. מרוב סערת הרגשות שכחתי מסערת הרוחות בחוץ, ומזה שזיגפריד וטרינר כמוני, ואם לא היה בבית, סביר מאוד שהיה בקריאה.
"אתם יושבים שניכם, שותים את החרס הטוב, מספיק נינוחים כדי לדבר על סודות כמוסים, בלי לחכות שאני אצטרף!"
בחוץ המשיך לרדת האח הצעיר של המבול הגדול, בניסיון נואש לשטוף את דרובי וערים דומות לה ממקומן. אבל היה לעיירה הזו מקום שמור תחת עינו של אלוהים. וגשם זה יפנה את מקומו לשלג מבריק כמו יהלומים, ישטוף את האוויר עד שיהיה שוב ניתן להשתכר מלנשום אותו. ואז הגבעות יחזרו לפרוח ולשגשג, יבריקו בירוק של חיים חדשים ותקווה חדשה. בין הגבעות הירוקות האלו יתרוצצו בעלי חיים שונים ומופלאים, ולכל אחד מהם יהיה מקום באזור הזה. גם לחיות הנקראות בני אדם.