Archive of Our Own

אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל לשון חלקלקה, גם אם אין לו רכוש רב, לא יתקשה למצוא לו רעיה. למרבה הצער רווקים בעלי לשון חלקלקה, בהיותם מודעים היטב לאמת זו, אינם מחפשים לעצמם רעיה עד שהזדמנות פז נקרית בדרכם. לידיה בנט לא היתה הזדמנות שכזו. דארסי בחן בעוגמה את המכתב מחברו הקרוב, מר בינגלי, שדיווח בצער על כשלונו באיתור הנבל הנאלח וויקהאם, שנמלט עם העלמה הצעירה וקלת הדעת וניצל את תמימותה. בינגלי הבטיח שימשיך לחפש את בן הבליעל, וינסה למנוע מאנשי העיירה לונגבורן לגלות את האמת. המשפטים הבאים עסקו בהרחבה בדאגותיו לעלמה ג'יין בנט האומללה, שליבה הרך בוודאי נשבר בשל המעשה הנורא, ובמשפטים הבאים אחריהם הבטיח בינגלי מפורשות ובלהט לדארסי שלא שכח את עצתו ולא יחלום לנחם את העלמה בנט האומללה מחשש שכוונותיו לא יתפרשו נכונה, אף על פי שאין לו ספק שג'יין טובת הלב, הנפלאה, המתוקה, התמימה...

דארסי סרק בעיניו עוד כמה שורות של מחמאות ומילות הערצה, נאנח והניח את המכתב על שולחן התה. מזה תקופה שקל, בינו לבין עצמו, לבקש מידידו הטוב לשכוח את עצתו ולשוב לחזר אחרי העלמה ג'יין בנט - לא רק כיוון שחשש מנחת זרועה ומחרצובות לשונה של אחותה חמת המזג, אלא כי ברור היה כעת לכל, ולדארסי עוד יותר מכך, שבינגלי מאוהב באישה הצעירה עד כלות, ושליבו נשבר מאז שנפרד ממנה.

אלא שאז הגיעה הידיעה על מעשיו הארורים של וויקהאם המקולל וטרפה את הקלפים. בינגלי לא יוכל להינשא לעלמה ג'יין בנט טובת הלב והנפלאה שלו. ודארסי עצמו, גם לו היה מרהיב עוז להצהיר שוב על אהבתו בפני העלמה אליזבת' לאחר דחייתה האכזרית, לעולם לא יוכל להינשא לה.

מרת ריינולדס – שהאל הטוב יברך אותה – נכנסה אל חדר ההסבה כשבידיה קנקן תה, ספל ורקיקים. "הו, תודה לך, מרת ריינולדס," אמר דארסי. "כרגיל, קראת את מחשבותיי."

"כלל וכלל לא, האדון," אמרה מרת ריינולדס והוסיפה סוכר לספל התה שלו. "שמעתי את אנחותיך מחדר האוכל. אני מקווה שמר בינגלי ומשפחתו אינם חשים ברע."

"לא, לא, מרת ריינולדס," אמר מר דארסי. "בינגלי בריא כסוס פראי שגדל באחו ומאושר כמעט כמותו. על אושרו מעיבה רק נוכחותו של גבר חלקלק-לשון בחיינו, וכך גם על אושרי שלי."

מרת ריינולדס החווירה. "חלקלק-לשון?"

"חלקלק-לשון, נאה ונטול כבוד," מלמל דארסי בהיסח הדעת והרים שוב את המכתב. לא היתה ברירה - עליו למצוא את וויקהאם. אך כיצד? היצור הנאלח לא יימצא בקלות, ואפילו קשריו הרבים של דארסי לא הקיפו את אנגליה כולה...

מרת ריינולדס עדיין עמדה במקומה, קפואה כפסל וחיוורת. דארסי הביט בה בעניין קל. "האם את עצמך חשה ברע, מרת ריינולדס?"

היא מצמצה ונראתה נבוכה. "לא, אדוני, סלח לי." היא הניחה את צלוחית הרקיקים ועמדה לצאת מהחדר, אך היססה בעומדה בדלת. דארסי, שחש במבטה עליו, הרים את עיניו מהמכתב.

"מרת ריינולדס, מעולם לא חסכת ממני את כנותך, והחדשות הרעות שזה עתה קיבלתי אינן מהוות סיבה טובה דיה לאמץ את המנהג המגונה הזה לאחר כל השנים האלו."

"כמובן, אדוני, סלח לי." מרת ריינולדס קדה. "לא רציתי להרהיב עוז ולהניח הנחות. אדוני, הייתכן שאותו אדון הטורד את שלוותך ואת שלוותו של האדון בינגלי הינו הלורד לוקאס אדינסון מדרבישייר?"

"הלורד... מי?" דארסי הרים לעומתה את גבותיו. "מרת ריינולדס, הרי ידוע לך שלא הייתי בדרבישייר מזה חודשים, ובוודאי שלא התרועעתי עם לורד כזה או אחר."

מרת ריינולדס נראתה כאילו הוקל לה מאוד והנהנה. "אני מודה לאל על כך, אדוני. מרת היל מספרת שרבים מהאדונים והגברות בדרבישייר מצאו עצמם מעורבים בעסקים מפוקפקים שנגעו ללורד לוקאס וללשונו החדה."

עניינו של דארסי התעורר כנגד רצונו. "מי הוא אותו לורד לוקאס?"

"איני יודעת, אדוני," הודתה מרת ריינולדס. "הלורד הגיע לדרבישייר בחורף האחרון והתיישב באחוזת איסטמור. עברו אינו ידוע, אך ממון רב נמצא בכיסו והשמועה מספרת שהקסים את כל העלמות הצעירות בעיירה – ולא מעט מהעלמים."

"מרת ריינולדס!" אמר דארסי, מופתע ומשועשע כאחד.

אודם פרח בלחייה של מרת ריינולדס, אך היא המשיכה. "מרת היל שמעה שהלורד הוא למעשה נסיך גולה מממלכה רחוקה בצפון, מה שיכול להסביר את הונו. האופה בצ'סטרפילד, מרת רת'פורד, טענה שאין דבר שקשריו והממון שבכיסו לא יוכלו להשיג."

"האומנם?" עניינו של דארסי התעורר. הוא הניח את מכתבו של בינגלי בחזרה על שולחן התה. "האם מרת רת'פורד נתנה דוגמאות לנדיבותו ולכוחו?"

"הו, בהחלט," מרת ריינולדס צחקה. "מרת רת'פורד שמחה לספר לכל לקוחותיה כיצד מצא הלורד לוקאס את בנו הבכור של הדוכס מנורוויץ' לאחר שזה נעלם בשדה הקרב, ועל הרופא שהביא אל אשתו של הלורד בדינגטון, שעזר לה להרות אחרי שנים חשוכות ילדים, וכיצד עזר להיפטר ממחלת העור של העלמה פיסלי הצעירה, מה שגרם לכך שעלמים רבים הזמינו אותה לרקוד בנשפי האביב... הו, סלח לי על הפטפוטים, אדוני," אמרה מרת ריינולדס כשדארסי קם על רגליו.

הוא נד בראשו. "דאגי שיכינו את הסוס שלי. נראה שעליי לערוך ביקור נימוסין אצל הלורד לוקאס."

פניו של מרת ריינולדס החווירו שוב, אבל דארסי עקף אותה ומיהר לצאת מהחדר לפני שתמצא שוב את קולה.

***

אחוזת איסטמור היתה חורבה בפעם האחרונה שדארסי ראה אותה, אך כעת המבנה נראה מתוחזק היטב, מכוסה מטפסים ירוקים ובוהק מלובן – עדות לממון של בעליו החדשים. אף על פי שהקיץ בדרבישייר היה חם מהרגיל השנה, על אדמות איסטמור נשבה רוח קרירה – צוננת, אפילו. כשדארסי התקבל פנימה באדיבות על ידי משרת בהיר שיער ונאה, הופתע לגלות שגם פנים האחוזה היה קר כמו אדמותיה. האם הלורד לוקאס לא האמין בהסקה? או שאולי קרירות כזו היתה כאין וכאפס לעומת הארץ החורפית ממנה הגיע? דארסי סירב בנימוס להזמנה להמתין בספרייה, ונותר באולם הכניסה המפואר, בוחן את אחת מיצירות האמנות המפוארות שעיטרו אותו. התמונה שלפניו, במסגרת זהב מעוטרת, הציגה סיפור מיתולוגי כלשהו – דארסי לא היה אדם דתי, אבל הכיר מספיק את כתבי הקודש כדי לדעת שהסיפור לא נלקח מתוכם. דמות לבושה שריון זהוב וירוק עמדה במרכז הציור, מטה בידה, חיוך ניצחון על שפתיה, ומפלצות ושדים כרעו לרגליה, משתחווים. למראית עין היתה זו הדמות האנושית היחידה בציור, אך במבט נוסף נוכח דארסי לגלות שדמויות אנושיות נוספות צויירו ברקע – פצועות, מדממות, אולי מתות...

"חובב מיתולוגיה נורדית?"

דארסי כמעט זינק מעורו, והצליח ברגע האחרון להפוך את התנועה לרתיעה קלה לאחור. האיש שדיבר עמד לצידו, קרוב כל כך שגופו כמעט נגע בגופו של דארסי. איך הצליח להתקרב כל כך בלי שדארסי יבחין בו?

הזר פרץ בצחוק לבבי למראה הבעתו של דארסי. "הו, סלח לי שהבהלתי אותך, מר דארסי. המשרתים כבר רגילים שאני פוסע בדממה מוחלטת, אבל אורחים תמיד נבהלים כשאני לא מתריע על נוכחותי."

דארסי בהה עוד רגע באיש הצעיר, מחפש את מילותיו. הוא היה נאה, בהיר עור וכהה שיער. הוא לבש חליפה יקרה שתאמה במדוייק את האופנה בלונדון, ועם זאת לא דמתה לאף חליפה שדארסי ראה אי פעם. המקטורן היה בצבע ירוק עז, תואם לעיניו של האיש, עם כפתורים מוזהבים וחפתים מוזהבים. לדארסי לא היה ספק שהוא עומד מול הלורד לוקאס – האיש קרן אצילות, ודארסי הבין כעת כיצד נולדה השמועה המגוחכת על היותו נסיך גולה.

"הלורד לוקאס." הוא קד לפניו. "תודה לך על שהסכמת לקבל אותי בהתראה קצרה כל כך."

חיוך התשובה של הלורד היה רחב, ושיניו הבהיקו. "העונג כולו שלי, מר דארסי. במכתבך נאמר שמדובר בנושא דחוף, הרה גורל וסודי, ואלו בדיוק סוג הנושאים החביבים עליי."

דארסי לא נרתע הפעם, אבל הלורד ככל הנראה ראה משהו בהבעת פניו. הוא צחק שוב. "אל תיקח אותי ברצינות רבה מדי, איש צעיר. אני מבין שכבר רכשתי מוניטין מסוים במקום הזה, אבל אני מבטיח לך שאני טוב מאוד בשמירת סודותיהם של אלו שמבקשים את עזרתי."

איש צעיר? דארסי תמה. הלורד לוקאס לא היה יכול להיות מבוגר ממנו. למעשה, נראה צעיר ממנו בכמה שנים לפחות. הוא היסס. גינוניו הקלילים ונעדרי הרשמיות של הלורד היו רחוקים מאלו שהורגל להם. הוא היה יכול לזקוף זאת לפערי התרבות ביניהם, אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שהיסס. חינוכו שלו, הנימוסים שהחדירו בו הוריו, מוריו והאומנות שלו, כל מה שהפך אותו לאיש שכבודו ומילתו חשובים לו – כל אלו כאילו הזהירו אותו שלא לבטוח בלורד לוקאס. הוא הביט בעיניים הירוקות, בחיוך הרחב. הוא סבר שהלורד ממילא לא יוכל לעזור לו. למעשה, ייתכן מאוד שהזמן בו דארסי ניצב כאן היה זמן שיכול היה לנצל בחיפוש אחר וויקהאם הארור. הוא נמלך בדעתו, ופתח את פיו כדי להתנצל על שהטריח את הלורד ובזבז את זמנו היקר, אבל הלורד הקדים אותו.

"אני יודע למה באת, כמובן," אמר הלורד בקלילות. "הטרגדיה הניצבת על מפתנה של משפחת בנט האומללה."

דארסי קפא, פיו עדיין פעור. הוא מצא את קולו לבסוף במחשבה על אליזבת', ושאל בקור, "האם כך אתה שומר על סודות?"

הלורד פרץ בצחוק. "מר דארסי, סוד חדל להיות כזה כשהוא נלחש על כל אוזן ברחבי הרדפורדשייר."

בינגלי נכשל, אם כן. דארסי חש לאות מתפשטת בו. "אם כך, איחרתי את המועד," אמר בשקט.

"האומנם?" הלורד הרצין. "טבען של שמועות מוכר לי היטב, אישי היקר, ושמועה זו עדיין נלחשת כששאלה בסופה. טוב עשית כשבאת אליי. אם תרצה את עזרתי, עלינו לצאת לדרך במהירות."

"לצאת לדרך?" דארסי בהה בו. הוא הציג את עצמו בפני הלורד רק לפני רגע, והלורד אפילו לא הזמין אותו עדיין לחדר ההסבה לתה, ואפילו לא הציע לו כוס של ברנדי או פורט. "סלח לי, הלורד, אבל איני יודע מה טיב השמועות ששמעת, ואם אתה מבין את שבאתי לבקש ממך-"

"הגדוד שבו מוצב מר וויקהאם חונה ליד ברייטון," קטע אותו הלורד. "מרגליי מספרים לי שוויקהאם והעלמה לידיה בנט שבו אליו לא מזמן, אחרי שבילו בנעימים בברייטון עצמה. אף על פי שללא ספק מימשו כבר את תשוקתם, עוד לא מאוחר מדי למצוא אותם ולאלץ אותם להתנתק זה מזו לזמן ארוך דיו כדי לחבר ביניהם לנצח-"

"בבקשה ממך, חדל!" מר דארסי התחנן, זעזוע בקולו.

"מדוע?" שאל הלורד, תמיהה בקולו. "הרי זוהי האמת לאמיתה."

אבל חיוך עקום נח שוב על שפתיו, ודארסי גילה ששפתיו שלו התעקלו גם הן – במקום כלשהו בתוכו, בין המרירות לייאוש, הצליח לראות לרגע את הגיחוך במצבו שהשתקף מעיניו של הלורד לוקאס.

"ובכן, מר דארסי?" האציל הושיט את ידו ללחיצה. "שנצא לדרך מייד, או שאתה מעדיף שנשב קודם לתה מנחה ועוגיות וננהל שיחת חולין במשך שעה קלה?"

לראשונה, דארסי צחק. הוא אחז בידו של הלורד, וגילה שהיתה קפואה כאילו עמדו במרכזה של סופת שלגים, ולא בין ארבעה קירות. "תודה לך, הלורד. איני יודע כיצד זכיתי בנדיבות כזו, וכיצד אוכל לגמול לך עליה."

הלורד לוקאס חייך אליו, מבטו בוחן את דארסי. "אני משוכנע שאחשוב על משהו."

***

דארסי השתדל שלא להיעלב כשהלורד לוקאס העיף מבט אחד בסוס המשובח שעליו הגיע דארסי לאחוזתו, וביקש ממשרת צעיר ובהיר שיער להכין עבורם שני סוסים מהאורוות הפרטיות שלו. דארסי שאל אם את המשרת אם יוכל להחזיר את סוסו לאחוזת פמברלי, וכשהמשרת ניאות, ניצל את ההזדמנות כדי לכתוב מכתב מהיר למרת ריינולדס. כשיצאו לדרך כעבור שעה קלה, נאלץ דארסי להודות שהסוסים של הלורד היו הסוסים המהירים ביותר שאי פעם רכב עליהם. ברגע של מנוחה מדהירתם, דארסי תהה האם הלורד יוכל להמליץ לו על מרביע הסוסים שלו, אבל הלורד נד בראשו וחייך. "הם באו מארצות הצפון הרחוקות, אישי הטוב. לא תמצא כאלו בארצו של המלך שלך."  

סקרנותו של דארסי התעוררה. "אם כך, מוצאך הוא אכן מהארצות הסקנדינביות?"

"הן המקום הקרוב ביותר למקום מוצאי האמיתי," אמר הלורד, וחיוכו נמוג. "אני מניח ששמעת את השמועות אודותיי."

התשובה היתה משונה, אבל דארסי לא התעכב עליה. "אני לא נוהג להקשיב לשמועות," אמר.

"חבל מאוד," אמר הלורד, ועיניו הירוקות הביטו בדארסי שוב באותו המבט הבוחן, המודד, המעריך. "יש בהן לעיתים קרובות יותר משמץ של אמת."

דארסי פיתל את אצבעותיו במושכות הסוס. "אם כך, אתה אכן נסיך גולה שנושל ממשפחתו?"

הלורד פרץ בצחוק. "אני מבין שטרם מצאת דרך לאטום את אוזניך כליל לשמועות," אמר, וצקצק בלשונו לסוסו, שחזר לדהירה מהירה.

דארסי הבחין שהלורד לא ענה לשאלה שלו.

***

הם עצרו ללילה בפונדק דרכים. בעל הפונדק בישר להם בצער שלא היה עבורם מקום, אך למרבה הפתעתו של דארסי השתכנע לאחר דיון קצר עם הלורד לוקאס. כשהגיש להם ארוחה חמה ויין, הביא ללורד דף נייר, עט וקסת דיו. הלורד שרבט כמה מילים על הנייר וחתם עליו, ובעל הפונדק קד לפניו והודה לו בחום. דארסי התבונן בחילופי הדברים בפליאה, שהפכה במהרה למורת רוח. "הוצאות המסע אינן צריכות לחול עליך, הלורד," אמר כשבעל הפונדק התרחק תוך כדי קידות ותודות. "במיוחד אם מעורב בהן שוחד."

"שוחד?" הלורד חייך אל דארסי מעל כוס היין שלו. "כלל וכלל לא, ידידי. למעשה, הארוחה והחדרים ניתנו לנו במתנה."

דארסי הניח את הסכין שלו והידק את שפתיו. "עם כל חוסר חיבתי לשוחד, אקבל אותו בזרועות פרושות כדי להימנע מאיומים על אלו שלא ירצו לסייע לנו."

"איומים?" הלורד שאל, והצמיד את ידו אל חזהו כמו עלמה על סף עילפון. "מר דארסי היקר, אתה עושה לי עוול."

"האומנם?"

"בהחלט. אתה מבין, שמי הולך לפניי," אמר הלורד בעליצות. "כשסיפרתי לבעלי הפונדק מי אני ושאלתי אם יש שירות שאוכל לספק להם בתמורה לאירוח ללילה, הם הודו בפניי ששודדי דרכים תוקפים את הפונדק המבודד שלהם מדי כמה ימים."

דארסי מצמץ. "ואתה הצעת להם את הגנתך?"

"בהחלט." עיניו הירוקות נצצו במשובה, אור האח משתקף בהן. "בבקשה, מר דארסי, המשך לאכול. יום וחצי של רכיבה לברייטון מחכים לנו עדיין."

דארסי התרצה והרים שוב את כלי האוכל. "אנא, הלורד, קבל את התנצלותי. נאמר לי לא מכבר שאני נגוע בגאוותנות ובדעות קדומות רבות."

"ייתכן," הלורד לוקאס, שכבר סיים את האוכל בצלחתו, מזג לעצמו כוס יין נוספת. "אבל כפי שאמרתי לך, אישי הטוב, בכל שמועה יש שמץ של אמת, ואני בטוח ששמעת שמועות רבות אודותיי."

דארסי הסווה את היסוסו בכך שנגס בנתח בשר ברוטב. ביום בודד של היכרות, הלורד לוקאס גרם לו להסס ולברור את מילותיו יותר משעשה זאת בכל חייו. האיש הצעיר היה חידה מהלכת ואפופת מסתורין, כזו שלדארסי לא היו הכישורים לפענח. "רק מעט מהשמועות בדרבישייר," הודה לבסוף. "אך הן הותירו בי תהיות רבות."

הלורד הניח את כוס היין שלו. "אם יש חוסר ודאות בליבך לגביי, מר דארסי היקר, אשמח לפוגג אותה. למה שלא תשאל אותי את שאתה מבקש לדעת?"

דארסי הסיט את מבטו מהעיניים הירוקות הבוהקות, תוהה מתי חל המהפך ביחסו של הלורד, שהתחמק רק לפני כמה שעות משאלותיו. "אין זו דרכו של ג'נטלמן לדרוש תשובות מבן שיחתו, בוודאי לא כשהוא בעל חובו של אותו אדם."

"אה," אמר הלורד, מחייך את חיוכו העקום שוב. "אבל אני הוא זה המזמין אותך לשאול אותי שאלות. למעשה, אני מתעקש על כך. שאל, ואענה לך בכנות ככל שאוכל. ממילא אנחנו יותר מבני שיחה כעת – אנחנו רעים לדרך. שכח את חובך, מר דארסי – למעשה, הבה נתייחס זה אל זה כאל חברים משכבר הימים."

דארסי בהה בו. "הלורד-"

"לא, לא." הלורד הניף אצבע מול פניו. "בבקשה, קרא לי לוקאס."

דארסי כמעט השתנק. "בשמך הפרטי? לעולם לא אזלזל בך כך, הלורד. יהיה לי לכבוד לקרוא לך אדינסון, אם תרצה."

הלורד עיווה את פניו. "שכחתי מכללי הנימוס האנגליים. אם כך אני מעדיף שתמשיך לקרוא לי הלורד." תגובה משונה, אבל דארסי כבר הבין שהלורד לא היה מה שציפה לו. "ואני אקרא לך - איך חבריך קוראים לך?"

הבזק של פניו המחייכים של בינגלי עלו בזכרונו של דארסי. הוא התכווץ. "ובכן – פיצוויליאם, אני מניח..."

פניו של הלורד נראו מזועזעים קמעה. "אתה בוודאי מתלוצץ."

דארסי הידק את לסתו. "זהו שמי."

הלורד - בינו לבין עצמו, דארסי כבר החליט לקרוא לו אדינסון - נד בראשו ורכן לפנים, קרוב אליו. עיניו נצצו שוב. "כנות תמורת כנות, מר דארסי. ומילת אזהרה – אני טוב בשקרים ובחשיפתם, הרבה יותר משתוכל לנחש."

דארסי הניח שוב את כלי האוכל שלו, נאנח, ומילא את כוס היין שלו. "דארסי. חבריי קוראים לי דארסי."

"טוב ויפה." חיוכו של אדינסון התרחב. "דארסי. אילו שמועות שמעת אודותיי?"

דארסי לגם מהיין. "את השמועה הראשונה כבר שגיתי בכך שחזרתי עליה - הייחוס שלך כנסיך גולה מממלכות הצפון." 

"הייתי נסיך," אישר אדינסון. "איני כזה עוד. למעשה, גלות היא הגדרה מדויקת יותר משתוכל לדמיין. נושלתי מכס המלכות על ידי אחי הבכור הטיפש, וגורשתי מהממלכה." 

"האם האח הבכור אינו היורש בממלכת…" דארסי לא סיים את המשפט. אזהרה הבזיקה בעיניו של אדינסון. הוא לא חייך עוד. דארסי בלע לגימת יין גדולה מדי. "האם יורשה לי לדעת את שמה של הממלכה?" 

"לא," אמר אדינסון מייד. "זהותי האמיתית היא סוד שאיש אינו יודע מלבדי, ואם לא יישמר, אהיה בסכנה גדולה." 

"אלוהים הטוב," אמר דארסי. "בוודאי אינך מתכוון שאחיך הבכור מעוניין לפגוע בך?" 

"הוא בהחלט מעוניין בכך," אמר אדינסון, ולא היה שמץ של צחוק על פניו עוד, רק מרירות וכעס. "למרבה המזל, אני מתחבא במקום בו לא ימצא אותי לעולם." 

דארסי בחן את פניו של הלורד, והחליט להחליף נושא. ממילא היו לו עוד שאלות רבות. "שמעתי שמצאת את בנו הבכור של הדוכס מנורוויץ' בשדה הקרב, אחרי שנחשב למת." הוא היסס, ואז תיקן את עצמו. "אחרי שחבריו העידו שראו את גופתו."

אדינסון הנהן, ופניו נרגעו. הלהבות באח נצצו שוב בעיניו. "מראה עיניים יכול לתעתע. היורש הצעיר התנדנד בין חיים למוות, ולי יש... היכרות עמוקה עם ממלכת המתים ועם היציאה ממנה."

דארסי לטש בו עיניים, מנסה לפענח את התשובה. "הרופא המפורסם שלך? אותו אחד שעזר לאשתו חשוכת הילדים של הלורד בדינגטון להרות?"

אדינסון צחק בלבביות. "אשתו של הלורד בדינגטון לא היתה זו שנזקקה לעזרה. אבל כמובן, הלורד עצמו לא היה מוכן לשמוע שמשהו פגום באונו וגבריותו, והליידי בדינגטון שמחה לקבל את העזרה בשמו. מצחיק, במקום שאני בא ממנו הדברים מתנהלים באותה הצורה: בעיות פריון תמיד מטופלות אצל האישה, גם כאשר מקורן הוא בגבר. למרבה המזל, הליידי בדינגטון היא אישה בריאה ופורייה, ודאגתי באופן אישי לכך שתהרה בקרוב."

"אל אלוהים," אמר דארסי, מזועזע. "בוודאי אינך מתכוון ש-"

"אל תשאל אם אינך מעוניין בתשובה כנה," הזכיר לו אדינסון, ודארסי השתתק מייד. אדינסון גיחך. 

"לא הייתי מעוניין לדעת גם את חלקה הקודם של התשובה. חשבתי שאתה שומר על סודותיהם של המבקשים את עזרתך," אמר דארסי והעווה את פניו. 

"איך אוכל לשמור סודות מדארסי, ידידי הטוב בעולם?" אדינסון שאל, הבעה תמימה על פניו. 

דארסי לגם במהירות את שארית היין שלו. "האם שערורייה דומה מקיפה את העלמה פיסלי האומללה ואת מחלת העור שלה, שנעלמה כלא הייתה? כי אם כן, בהחלט איני מעוניין לשמוע אותה."

"הו, לא." אדינסון צחק שוב את צחוקו המתגלגל. "משחה פשוטה שנרקחה בארץ מולדתי פטרה את האישה הצעירה ממצבה העגום, וביטחונה העצמי שב אליה כשהגיעה לנשף של העונה תלויה על זרועו של הרווק המבוקש ביותר בדרבישייר. או לפחות, השני המבוקש ביותר." 

דארסי מצא את עצמו מתכווץ שוב תחת העיניים הבוחנות, החודרות. פניו היו חמות מאוד, והוא ייחס זאת לקרבתה של האח המבוערת, אף על פי ששאר גופו היה קר מהרגיל. "איני ראוי לתואר הזה." 

"שקר," הצהיר אדינסון. 

דארסי התכווץ שוב ופלט במהירות, "שאלה נוספת, אם כך. מה אתה מקבל בתמורה לסיוע שאתה נותן לבריות? ברור לי שאין מדובר בממון. מצבה של אחוזת איסטמור מעיד על עושרך." 

"אולי עושרי בא לי בדיוק באמצעים כאלו?" הציע אדינסון, אבל לפני שדארסי החל לשקול זאת, הוא חייך שוב. "לא, אתה בהחלט צודק. ממון אינו משמעותי כמו חובו של הדוכס מנורוויץ' אליי, שאממש כשאבחר בכך - כפי שאממש את חובה של העלמה פייסלי, שתפסה את עיניו של ברון רב אמצעים. באשר לליידי בדינגטון, חובה אליי שולם היטב בחודשים האחרונים, שוב ושוב, ובהתלהבות רבה." 

דארסי נחנק תוך כדי לגימת יין. אדינסון טפח קלות על גבו. 

"בוודאי אינך מתכוון שאשתו של הלורד בדינגטון…" 

"שאל רק אם אתה מעוניין בתשובה כנה," הזכיר לו אדינסון. ידו עדיין נחה על גבו של דארסי, קרה כקרח, ובכל זאת דארסי חש חום מתפשט בו. פניו להטו כעת. 

"אלי הטוב," הוא מלמל. 

"אנא ממך, דארסי. כבר ביקשתי ממך לקרוא לי לוקאס." 

דארסי כמעט נחנק שוב. הוא קם על רגליו וניצב מול אדינסון, מביט בעיניו. "ומה," הוא המשיך, קולו שקט. "יהיה חובי שלי אליך? מה תבקש ממני? את בני הבכור?" 

אדינסון שרבב את שפתיו. "למען האמת, עוד לא החלטתי. אבל זה בהחלט לא יהיה משהו נדוש כל כך." הוא חייך.  

השתיקה השתררה ביניהם. בינגלי עלה שוב במחשבותיו של דארסי, חיוכו החם, הכן, השונה כל כך מזה של אדינסון. למה המשיך להיזכר בידידו הטוב? אולי בגלל שעיניו נצצו באותה צורה כמו עיניו של אדינסון, כאילו נשאו בתוכן חיים שלמים, ואת הדחף לחיות אותם ללא הרף. פיו של דארסי היה יבש. בלי לדעת למה, אמר, "אם אצליח להכריח את מר וויקהאם הנתעב להפוך את העלמה בנט הצעירה לאישה הגונה, בכוונתי לבקש שוב את ידה של אחותה הגדולה, העלמה אליזבת' בנט." 

"אם כך, אני מאחל לך הצלחה רבה." אדינסון לא הסיט את מבטו מעיניו של דארסי. "העלמה חדת הלשון היא זו שהאשימה אותך בגאוותנות ובדעות קדומות, אם כך?" 

דארסי שאף אוויר. "סלח לי, הלורד, אך זו אינה שיחה שאני מעוניין לנהל בשעת ארוחת הערב." 

"למרבה המזל, נראה ששנינו סיימנו לאכול," אמר אדינסון. "בוא ונראה האם יש חדר הסבה בפונדק הזה, ואולי משחק קלפים כלשהו." 

הוא פתח את הדלת והחזיק אותה, אבל דארסי המשיך לעמוד נטוע במקומו, קפוא. "כנות תמורת כנות," הזכיר לו אדינסון, ועיניו היו ירוקות מאוד ועמוקות מאוד. 

***

דארסי התעורר לאחר פחות משעת שינה קלה למשמע קול ירייה עז, ואחריו צעקות. הוא התרומם על משכבו בדממה והביט מהחלון. ירייה נוספת נשמעה, ואז קולות חבטות שוב צעקות, והוא לא הצליח לזהותן באור הקלוש. הוא התעלם מראשו הפועם בכאב - בהשפעת היין, ללא ספק - קילל על שלא חשב לשאול אקדח מאחד מידידיו, ומיהר מטה. לרגע היסס מול דלתו הסגורה של אדינסון, ואז נמלך בדעתו ומיהר מטה לבדו. האציל הצעיר היה ללא ספק מוצלח מאוד במשא ומתן, ולא פחות מוצלח במשחקי קלפים - דארסי לא ניצח ולו פעם אחת - אבל הוא היה מוכן להתערב שאצבעותיו הרכות, הארוכות והזריזות של האציל הצעיר מעולם לא הנחיתו מהלומה הגונה בפניו של אדם. 

הוא גילה שגם הפעם כישרונו בהימורים הכזיב אותו. כשרץ אל החצר, מצא את אדינסון במרכזו של הקרב, נלחם בגבר גדול ממנו פי שניים, רעול פנים. דארסי קפא לרגע, בוהה באדינסון. למרות גזרתו הדקה וקומתו הממוצעת, האיש הצעיר והעדין למראה נראה כמו גלדיאטור. הוא לא אחז באקדח, אלא בשתי סכינים ארוכות למראה. גופו היה עטוי שריון מוזהב, כזה שדארסי מעולם לא ראה, בוודאי לא במטלטליו של האציל - והרי השניים בקושי לקחו איתם ציוד. 

דארסי התעשת וזינק לפנים, אבל אדינסון הקדים אותו. הוא היכה בפניו של הגברתן בקת סכינו, והאיש צרח ואיבד את הכרתו. 

"אדינסון? אתה בסדר?" 

הלורד הרים את עיניו מהשודד המתבוסס בדמו, ולרגע היתה בעיניו הבעה פראית, מסוכנת, כשל חיית טרף. דארסי קפא, מצמץ, אבל ברגע הבא אדינסון חייך אליו את חיוכו העקום. "ישנת שנת ישרים, דארסי. יותר מדי יין?"

"אני מתנצל על כך," אמר דארסי, נבוך. 

"כלל וכלל לא, ידידי היקר." אדינסון הניח את הסכינים הארוכים בחגורתו. 

דארסי מצמץ כשעיניו התרגלו לאור, וגילה שהשריון המוזהב היה בסך הכל מעיל החורף הזוויתי והמשונה של הלורד. הוא טלטל את ראשו, נוזף בעצמו על טפשותו. "אני שמח שאנשיך הגיעו בזמן לשמור על הפונדק. מתי הספקת לזמן אותם?"

"אנשיי?" אדינסון זקר את גבותיו הכהות. 

דארסי הביט סביבו. אדינסון עמד לבדו, מוקף בשודדים מעולפים ומתים. בעודו מביט, בעל ובעלת הפונדק רצו החוצה, אוחזים בנרות, והתייפחו בעודם מודים ללורד לוקאס על נדיבותו והגנתו. 

"לא ייתכן." דארסי בהה בשדה הקטל שעיטר את הקרקע. כל אחד ואחד מהשודדים היה גדול ושרירי יותר מהלורד לוקאס. "הבטתי מהחלון בקומה השנייה. היו איתך לפחות חצי תריסר לוחמים." 

אדינסון גיחך אליו בעודו הודף בקלילות את בעלי הפונדק. "נראה שליין שלכם יש תופעות לוואי מופלאות. אשמח לקנות מכם כמה בקבוקים."  

"כמובן, הלורד, כל מה ש-" 

"גם הלוחם המיומן ביותר לא היה יכול להביס לבדו את כל השודדים האלו," מחה דארסי, קוטע את בעל הפונדק. 

"דארסי," אדינסון נד בראשו. "לא היה כאן איש מלבדי." 

דארסי הביט באדינסון בחשד מהול בכעס. "חשבתי שהבטחת לי כנות." 

העיניים הירוקות לכדו את מבטו לרגע ארוך. "הבטחתי לך כנות ככל שאוכל," תיקן אדינסון. "אבל איש לא לחם בשודדים האלו מלבדי, דארסי. זו האמת לאמיתה." 

באור הנרות של בעלי הפונדק, הבחין דארסי שלא היתה ולו שריטה על עורו של אדינסון, שבגדיו היו נקיים מסימני דם. הוא התעלם מההקלה שהגילוי הסב לו, ובחר להתמקד בכעס. הוא העיף מבט אחרון בלורד היהיר, השחצן, המסתורי, אפוף הסודות, עם הגינונים שרמזו שמקום הולדתו וחינוכו היה ארמון מלוכה ובית בושת גם יחד. דארסי הפנה אליו את עורפו ועלה לקומה השנייה, שם התהפך על משכבו למשך שארית הלילה. 

***

"היא טועה, אגב."

דארסי לא הביט באדינסון. כשהצליח להירדם סוף סוף, שנתו הייתה טרופה וטרודה, וכשקם היה מצב רוחו ירוד במיוחד. עוד לפני שאדינסון ירד לארוחת הבוקר, בדארסי התגבשה ההחלטה שלא לתת עוד אמון באציל חלקלק הלשון השופע קסם אישי. הוא העביר את ארוחת הבוקר ואת שעות הרכיבה שאחריה בשתיקה, מדבר רק כאשר אדינסון פנה אליו ישירות. נאמן להחלטתו, הוא נמנע מלהגיב לפנייה, אבל הלורד המשיך. "העלמה בנט שלך," הבהיר. "היא טועה לגביך." 

"היא אינה שלי," אמר דארסי בקרירות, אך בה בעת ניסה להיזכר מה סיפר לאדינסון אתמול בלילה. זיכרון השיחה היה מעורפל תחת אדי אלכוהול, כעס ועייפות. 

"יש הבדל בין גאוותנות לבין הידיעה שאתה טוב יותר מאנשים אחרים," המשיך אדינסון, מתעלם מדבריו. "הראשון הוא יוהרה, השני הוא ידיעת האמת." 

"בעיניי הם נשמעים דומים מאוד," אמר דארסי, זעף חודר לקולו. 

אדינסון נד בראשו. בזווית עיניו ראה דארסי את השיער השחור הארוך, המבריק כנוצות עורב, המיטלטל מצד לצד על כתפיו של הלורד. "אתה ואני איננו דומים לשודדים שתקפו את הפונדק אתמול, כפי שאיננו דומים לבעלי הפונדק עם מחשבותיהם הפשוטות. רוב האנשים הם פשוטים וטיפשים, דארסי. אתה טוב מהם." 

"ולמה אתה עצמך משוכנע כל כך שאתה טוב יותר, הלורד?" שאל דארסי. "יכולותיך הגופניות מרשימות, אבל-"

"יכולותיי הגופניות?" שאל אדינסון.

קולו היה זועף, מה שגרם לדארסי להביט בו סוף סוף. לסתו של הלורד הייתה מקובעת, ועיניו הירוקות חדות כשיני נחש ארסי. לרגע, דארסי שמח על יכולתו להשיב סוף סוף מהלומות ללורד חד הלשון, על אף שלא ידע מה בדיוק היה טיב העלבון שחלק לו. הוא התעשת במהירות כשנזכר שהוא עדיין תלוי בחסדיו של האציל. "סלח לי, הלורד, לא התכוונתי-" 

"בהחלט התכוונת," אמר אדינסון. "גם המשפחה שלי חושבת כמוך. ברברים שחושבים שכוח הוא עליונות. לא, מר דארסי. להיות טוב יותר אין פירושו להיות חזק, אלא להיות חכם וערמומי. כשאתה זקוק לדבר מה מאדם חזק ממך, מה אתה עושה?" 

"אם אין לי דבר אחר להציע לו תמורתו, אני מוותר, כמו ג'נטלמן," אמר דארסי מייד. 

"ומה אתה חושב שתוכל להציע למר וויקהאם שלך?" 

"כסף," הודה דארסי. "ממון חשוב לו יותר מאשר החופש שלו לכבוש את ליבה של כל נערה קלת דעת במחוז. אני חושד שהוא ידע שזה מה שאציע לו כשפיתה אותה." 

"אם כך, הוא הערים עליך," אמר אדינסון, מחייך. "למרות שאתה חזק ובעל ממון רב יותר ממנו. אולי יש לך דבר או שניים ללמוד מהאיש הזה. או שאולי הייתי צריך להציע לו שותפות. אתה באמת מאמין שאותו וויקהאם נאלח אינו טוב יותר מאנשים אחרים ביכולותיו?"

"בהחלט כן," אמר דארסי, קולו צורם באוזניו. 

אדינסון צחק את צחוקו הרך. "שקר," אמר, שעשוע בקולו, והסוס שלו מיהר הלאה. דארסי הבחין שהוא מעולם לא השמיע צליל כדי לגרום לו לרוץ מהר יותר, לא משך במושכות או האיץ בו בעקביו. 

הוא חרק בשיניו ודחק בסוסו שלו.

***

הם עצרו בפונדק אחר באותו ערב - פונדק גדול בהרבה, על דרך ראשית, שבהחלט לא נראה כאילו היה זקוק להגנתו של אף אציל. בחדר האוכל סעדו מבקרים מהוגנים, והאוכל היה טעים והוגש על ידי משרתים אדיבים, אבל קולות צחוק עלו מהחדר הסמוך, וכשדארסי שאל על הרעש, התברר לו שבפונדק היתה מסבאה ששימשה את תושבי הכפר הסמוך. הוא סירב בנימוס להצעתו של אדינסון לשתות שם כוסית או שתיים לאחר האוכל, מתנצל ומסביר שישן רע מאוד בלילה - ובכל זאת, בלי שידע כיצד, מצא את עצמו חצי שעה מאוחר יותר יושב בכיסאות עץ פשוטים סביב שולחן עץ שהדיף ריח של משקה. אדינסון התעקש לקנות משקאות עבור כמה מהמלצריות בנות הכפר, שישבו סביבו כעת, מביטות בו בהערצה ומצחקקות לעצמן. דארסי, שהכיר היטב את הילוכם של גברים שהיוו מוקד משיכה לנערות קלות דעת במסבאות, הופתע לגלות שבמקום להפליג בסיפורים על גבורתו והרפתקאותיו כדי להרשים את העלמות, ביקש אדינסון לשמוע על העלמות הצעירות, והפגין עניין אמיתי בסיפוריהן, או הביע את דעתו בחדות לשון אופיינית. דארסי לא הופתע לגלות שגם הגברים במסבאה הביטו באדינסון - חלקם בטרוניה, אחרים בהערכה. הוא לא האשים אותם, כמובן - דארסי נתקל בעבר בגברים ונשים רבים שידעו להקסים את סביבתם, אך איש מהם לא היה מתחרה בלורד לוקאס אדינסון, שצמד המילים קסם אישי כאילו נברא כדי לתאר אותו. הוא משך אליו את תשומת הלב בחדר בלי להתאמץ, בלי לחשוב. דארסי עקב אחרי זוויות חיוכו, אחרי העיניים הירוקות הבורקות. הוא התנער כשמצא את עצמו חושב שוב על בינגלי, וקם ממקומו, מתנצל ומסביר שוב שהוא זקוק לשינה. 

אלא שהוא מצא את עצמו מתהפך שוב על יצועו. הוא ייחס זאת לכך שלמחרת בצהריים היו אמורים להגיע אל המחנה הצבאי, והצלחת המסע היתה תלויה כולה ביכולתו לשכנע את וויקהאם המתועב להתחתן עם לידיה בנט. אבל הוא ידע שמשהו אחר טורד את שלוותו, ודווקא כשהצליח סוף סוף להפסיק לתהות מה היה הדבר ולהירדם, נשמעו קולות צחוק רמים מהמסדרון. דארסי פתח את הדלת בחלוק והבעת זעם שהייתה שמורה בדרך כלל רק לאליזבת' בנט. אל החדר הסמוך לו, חדרו של הלורד לוקאס, התקרבו הלורד עצמו, שיכור כלוט, נתמך בצידו האחד על ידי עלמה יפהפייה, זהובת שיער ומלאת גזרה, ובצידו השני על ידי עלם חמודות חסון שנמשים עיטרו את פניו הסמוקים. דארסי חשב שהוא מזהה את שניהם מהמסבאה. כל השלושה צחקקו ללא הרף, ודארסי הסמיק עד קצות אוזניו כשגילה שפריטי לבוש כאלו ואחרים נזנחו לאורך המסדרון, בדרך אל החדר. "לורד לוקאס!" לחש בזעזוע עז. 

"דארסי!" אדינסון הביט בו, מופתע, אך לא נבוך כלל. צווארונו היה פרום, ומבעד לו ראה דארסי כתם ורוד על הצוואר הלבן, וסימנים קלים של שיניים. הוא הסיט את עיניו במהירות. "מה עלה בדעתך?" שאל, לחישתו הנזעמת מהדהדת במסדרון.

"לא הרבה, בשעה כזו," הודה אדינסון וחייך מאוזן אל אוזן. 

"אנחנו נמצאים במקום מהוגן ומכובד," המשיך דארסי. "האדון והגברת צריכים ללכת מייד." 

"הו, הם חופשיים ללכת, כמובן!" אדינסון מיהר להסיר את ידיו מכתפיהם של השניים, שצחקקו, מחו ונצמדו אליו. 

"מי החבר שלך, הלורד?" שאל העלם, מביט בדארסי בהערכה. "הוא לא רוצה להצטרף אלינו?" 

"לא, יקירי, אני מצטער," אדינסון נאנח כאילו משקל כל העולם הוטל על כתפיו. "מר דארסי מהוגן ומכובד מדי בעצמו מכדי שיצטרף אלינו. האין זה כך, דארסי יקירי?" 

"בהחלט כן," סינן דארסי מבעד לשיניו. 

אדינסון השתהה, מבולבל. "בוודאי אינך מנסה לרמוז שאנחנו טובים פחות ממך בשל כניעתנו לתשוקות הארציות, ידידי? רק הבוקר הסברת לי שכל הבריות שוות אלו לאלו, שאנשים מסוימים אינם יכולים להיות פחות או יותר טובים מאחרים." הוא תלה עיניים ירוקות בוהקות ומבולבלות בדארסי, כאילו מבקש שיציל אותו מהסתירה. דארסי הידק את שפתיו. היה ברור לו שהבלבול מחושב היטב, מה שגרם לו לתהות עד כמה אדינסון באמת שתוי. 

אדינסון חייך אליו. "אתה אינך מאורס עדיין, דארסי," אמר, קולו נמוך, המילה 'עדיין' מודגשת, כמעט מהדהדת, אף על פי שמה שהרתיח את דמו של דארסי היה האופן בו אדינסון ביטא את שמו. הנסיך - ולדארסי לא היה עוד ספק שהוא נסיך - הושיט את ידו אליו בהזמנה. האישה מלאת הגזרה לטשה בו עיניים כהות ועמוקות, כמו של אליזבת', והעלם הצעיר הביט בו וליקק את שפתיו. 

באותו רגע היה דארסי משוכנע שהלורד לוקאס אדינסון הוא אחד משדיו של השטן שנשלחו כדי לפתות אותו. הוא לא אמר מילה נוספת, כיוון שלא בטח בקולו. במקום זאת, פסע לאחור, מובס, וטרק את הדלת בפניהם של השלושה. צחוקיהם נשמעו מצידה השני של הדלת, אך הם התחלפו במהרה בקולות אחרים, שגרמו לדארסי להסמיק עוד יותר. גם באותו לילה לא הצליח לישון שעות רבות, ואת שנתו הטרופה רדפו זוג עיניים ירוקות כאזמרגד. 

***

אדינסון בירך אותו בחמימות כשירד למחרת לארוחת הבוקר, ולא אמר דבר על אירועי הלילה. אם נותרו סימני נשיכה על צווארו, הם הוסתרו שוב מתחת לצווארון הירקרק, התואם לעיניו. בזמן שלגם מהקפה שלו, דארסי כמעט הצליח לשכנע את עצמו שחלם את כל אירועי הזימה במסדרון, אלא שאז התקרבה העלמה בהירת השיער ומלאת הגזרה אל אדינסון, מאחורי אישה שנראתה כמו אימה, וקרצה אליו. 

"אלוהים אדירים," אמר דארסי שוב. "הלורד, היא בת למשפחה מכובדת."

"משפחות מכובדות תמיד מסתירות בתוכן כבשים שחורות," אמר אדינסון, וחייך אל האישה הצעירה. "הייתי תחת הרושם שאינך רואה עוד כל משמעות במעמדות אחרי שהעלמה בנט חבטה בך בלשונה החדה." 

דארסי התעלם מהאזכור של ליזי. "לכל הרוחות, הלורד, מה אם היא נושאת את ילדך ברחמה?" 

"אל תהיה מגוחך. אני יודע להימנע מתוצאות כאלו כשאיני מעוניין בהן," אמר אדינסון, עדיין מחייך. דארסי גלגל את עיניו. הוא שמע בעבר גברים רבים נשבעים שמצאו את הפתרון המושלם שלא להכניס את המאהבות שלהם להיריון, ואף אחד מהפתרונות האלו לא הוכיח את עצמו כיעיל לאורך זמן. אבל הוא שתק וקבר את מבטו בצלחת הלחם והריבה.

הם יצאו לדרך, והגיעו למחנה הצבאי הנודד לאחר כמה שעות ספורות של רכיבה. דארסי התעקש שיובלו אל הקולונל באקט, מפקד הגדוד, כיוון שהיכרות עימו הייתה הדבר המכובד והמנומס לעשות. הקולונל עצמו לא חשב כך - הוא לא העריך את שני המבקרים הלא קרואים, הבהיר להם שאין לו עניין וחצי עניין במעשי האהבהבים של חייליו, במיוחד כשהם נמצאים בחופשה, והכריז באופן ברור שאין לו כל כוונה להתערב בהם לכאן או לכאן. דארסי הודה לו בנימוס, וקיווה שהחמיצות בקולו אינה נשמעת. שני חיילים נוספים הובילו אותם אל אוהל גדול, ואחד החיילים ביקש שיחכו מחוץ לו והבטיח שיקרא למר וויקהאם. היריעה שהוותה את פתח האוהל הוסטה מעט הצידה, ומאחוריה נשמעו לחישות וצחקוקים. דארסי זיהה את קולה של לידיה בנט, וקבס עז עלה בו. כאן? באוהל? הוא אפילו לא טרח לשכור עבורה דירה בברייטון? 

מר ג'ורג' וויקהאם, שהשד ייקח אותו, יצא מהאוהל בעקבות חברו החייל, הילוכו קליל וחיוך של אדם שאין לו צרה בעולם על שפתיו. סיפוק קל שבקלים מילא את דארסי כשמבטיהם נפגשו, והחיוך נמחה מיד מפניו של האיש הבזוי וחסר הכבוד במדי החייל שלא היה ראוי ללבוש. הוא התקדם, אבל מר וויקהאם הרים יד לעצור אותו. "באת לחינם, דארסי. לידיה לא תסכים לבוא איתך. היא בחרה בי."

"בחרה?" דארסי חזר אחריו, קולו נוטף ארס. "הנערה האומללה נפלה בקסמיך, ואתה מנצל אותה."

"לידיה אינה נערה. היא אישה צעירה, והיא יודעת טוב מאוד מה היא רוצה." 

דארסי הידק את שפתיו. לצידו, אדינסון חייך ושמר על דממה לא אופיינית. דארסי העריך את העובדה שהלורד לא התערב בעניין לא לו, אך בסתר ליבו חש שלשונו החדה של אדינסון היתה מקלה על המצב. הוא נאנח. "יש לי הצעה עבורך. האם יש מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות?" 

וויקהאם הקפיד שלא להיראות מתעניין מדי כשהצביע לעבר מה שנראה כאוהל אספקה קטן. השלושה פסעו לעברו, וכשוויקהאם הסיט את כנף האוהל כך שתסתיר אותם, נפל מבטו סוף סוף על אדינסון, שעדיין חייך אליו. כמובן שהלורד יחבב את וויקהאם, חשב דארסי במרירות. לשרץ היה בדיוק השילוב המושלם של עוז רוח, רהבתנות, פנים מפוסלים, יוהרה וחוצפה - כל הדברים שאדינסון בוודאי ראה מדי יום כשהביט במראה.

אבל וויקהאם נבהל מהחיוך, והביט שוב אל דארסי, פניו חיוורות. "החברים שלי קרובים," הוא הזהיר. "הם יבואו מייד אם אצעק." 

"תצעק-?" דארסי היה מבולבל לרגע, ואז הבין. הוא חרק בשיניו. "בשם האל, תולעת עלובה, אין לי שום כוונה להכות אותך. באתי לכאן להציע לך הכנסה שנתית."

"האומנם?" וויקהאם בחן את דארסי מכף רגל ועד ראש, וחיוכו זרח שוב על פניו. "לא הערכתי נכון עד כמה ליזי חשובה לך, דארסי." 

"אל תאמר את שמה," סינן דארסי. "אלף פאונד תמורת נישואים מהוגנים. ואני אכסה את חובות ההימורים שלך."

וויקהאם בהה בו לרגע, ואז פרץ בצחוק מתגלגל. "בהחלט לא הערכתי נכונה." הוא בחן את דארסי לרגע ארוך, מתוח. "אני מודה, דארסי, לא הייתה לי שום כוונה לשאת את לידיה לאישה. התכוונתי לחפש רעיה עם הכנסה... משמעותית יותר." 

דארסי שמע את הרמיזה, את השם שלא נאמר. ידיו המאוגרפות החלו לאבד תחושה מהמאמץ לשלוט בהן. "ובכן, ברכותיי. מצאת רעיה כזו. אתה יודע שאני עומד תמיד במילתי."

"בהחלט. רק ש…" וויקהאם קימט את מצחו. "האם זה כל מה שאושרה של ליזי שווה לך? אלף בשנה?" 

דארסי איבד את מילותיו לרגע מרוב זעם. "אתה מעז לנצל את מעמדך כדי להתעשר על חשבוני?" 

"בוודאי שאני מעז, דארסי. אל תהיה מגוחך." וויקהאם צחק. "אני מודה, לא קיוויתי להצעה ראויה לנישואין ממשפחת בנט או מקרוביהם, אבל בכל הנוגע אליך, בוודאי תסכים שאלף בשנה הם סכום פעוט, אפילו עם כיסוי חובותיי. מה דעתך על חמש? וכמובן, אם תוכל להשתמש בקשריך כדי להבטיח לי קידום, שבתורו יבטיח ללידיה היקרה חיים מלאים ונטולי מחסור-" 

דארסי לא שמע עוד. הזעם שאג באוזניו, סימא את עיניו. למרות הבטחתו לוויקהאם, חש את אגרופו מתרומם לצד גופו - 

ואז היו אצבעות קרות כקרח על זרועו, אוחזות בה. הכפור הפתאומי החזיר לו את חושיו. הוא נשם נשימה עמוקה והביט לאחור, אל אדינסון, מקווה שעיניו העבירו את הכרת התודה שחש. 

הלורד לא הביט בו. עיניו היו נעוצות בדמות אחרת, שמשכה הצידה את כנף האוהל בתנועה חדה. מפקד הגדוד, הקולונל באקט, פסע פנימה. "הנה אתה," נהם. 

וויקהאם החוויר והצדיע במהירות. "המפקד, מה-" 

"מה אני שומע מהאדונים האלו, וויקהאם?" רעם הקולונל באקט. "אתה מסרב לשאת לאישה את הנערה שהבאת לגדוד?" 

וויקהאם נראה מבולבל בדיוק כמו דארסי, אבל מבוהל בהרבה. הוא לטש את מבטו בקולונל. "אבל המפקד, מעולם לא-" 

"איש לא יאמר עוד שצבא המלך וחייליו משחיתים את המשפחות המכובדות ביותר של אנגליה," קטע אותו הקולונל והתקדם לעבר וויקהאם. "אתה תינשא לאישה הצעירה בהקדם האפשרי." 

"אבל… למה…" וויקהאם קמל תחת מבטו החודר של הקולונל והשתתק. 

"בהקדם האפשרי," אמר הקולונל לבסוף, בתום שתיקה ארוכה. "ברור?"

"כן, המפקד!" פלט וויקהאם, שפניו החווירו מאוד. 

באקט הביט בו ללא מילה עוד רגע, בוחן את וויקהאם כאילו ניסה לשפד את האיש במבטו. "חופשה ליממה הקרובה," הכריז. "וכדאי מאוד שתחזור נשוי, חייל. אני לא רוצה להיאלץ להדיח אותך, אך אעשה זאת כדי לשמור על כבודו של הצבא."

"ה-המפקד," מלמל וויקהאם. "כן, המפקד." 

"טוב מאוד. אני לא רוצה לשמוע על העניין שוב. לא על שערוריות הקשורות בשמך, וגם לא עליך, על הנערה, או על הנישואין. טפל בזה בשקט." 

"כ-כן המפקד," מילותיו של וויקהאם היו חלושות והמומות כל כך שבקושי נשמעו, אבל הקולונל באקט כבר היה מחוץ לאוהל. וויקהאם פנה בחזרה אל דארסי, מחייך קלושות, אף על פי שהחיוך היה מעושה כל כך שנראה כמעט כאילו צוייר על פניו. "כפי שאמרתי, בנוגע להכנסה השנתית..."

דארסי היה המום מכדי לענות, אבל אדינסון פסע לפנים לראשונה וחייך - חיוך לבבי, כדרכו. "סיכמתם על אלף בשנה, הלא כך?" 

***

הם סיכמו לחזור לאסוף את וויקהאם ולידיה למחרת בבוקר, משאירים את השניים למהר למצוא כומר, ועשו את דרכם החוצה מהמחנה, ללא ליווי הפעם. דארסי חיכה עד שהגיעו לאיזור שבו לא שהו חיילים סביבם, ואז שאל, "איך עשית את זה?" 

אדינסון חייך אליו בהערכה, עיניו הירוקות נוצצות במשובה. "דארסי ידידי, אין בצבא קצין ששוחד אינו קורץ לו-" 

"אל תשקר לי. היינו יחד כל הזמן. לא הספקת לשחד את הקולונל." דארסי נשם עמוק. "וזה לא היה הקולונל האמיתי שאיים על וויקהאם. זה היית אתה." 

אדינסון עצר, מביט בו בפליאה. חיוכו התרחב. "האם נשתבשה עליך דעתך, ידידי? עמדתי לצידך כל אותו זמן שהקולונל היה באוהל." 

דארסי אחז בזרועו של אדינסון, ותחושת הקרירות החלה להתפשט שוב במעלה זרועו, אפילו דרך המעיל שלבש הלורד. "אני לא יודע איך עשית את זה. אני רק יודע שזה היית אתה. יש לי חוש אבחנה טוב מאוד לפרטים. המבטא שלך היה מעט שונה, והעיניים שלך נותרו ירוקות, לא כחולות כעיניו של הקולונל."

אדינסון צחק את צחוקו המתגלגל. "האם אני מואשם בהיותי רב-אומן של תחפושות? בעל אח תאום? אולי רב-מג, שיש לו היכולת לשנות את תווי פניי בנקישת אצבעות?" הוא נופף בידו החופשייה בתנועה מוגזמת, דרמטית. 

דארסי לא חייך, ולא שחרר את זרועו של הלורד. הוא הביט בו, שפתיו הדוקות שוב. "מה קרה לכנות תמורת כנות?" תהה בזעף. 

אדינסון נאנח וגלגל את עיניו. "אתה רק חושב שאתה רוצה אותה." 

כשדארסי הביט שוב בפניו, נוכח היה לדעת שהוא מביט בתמונת ראי מדויקת של עצמו. לא רק פניו, אלא גם בגדיו, נעליו, שיערו ועיניו. הוא אפילו ראה את הארנק הבולט בכיס הפנימי בחזה של מעילו. הוא השתנק, הרפה במהירות מהאחיזה בזרועו של הלורד, ונרתע לאחור. "אל אלוהים!" 

התאום שלו הביט בו בחיוך מריר, חיוך שדארסי הכיר היטב מבבואתו. "אמרתי לך," אמר - לחרדתו, בקולו של דארסי עצמו. 

"זה היית אתה, בפונדק," אמר דארסי. "כל הדמויות שראיתי באותו לילה - הן היו אתה." 

"כן. ולפני שתשאל, לא, אני לא השטן, ולא אחד ממשרתיו, ולא מלאך שנשלח מגן העדן להציל את כבודה של בחירת ליבך." לעג נטף מקולו של אדינסון, כאילו לא רחש בוז רק לרעיון, אלא לכל מושג האלוהות, גן העדן והגיהנום. 

"אבל אתה בהחלט מכשף," אמר דארסי, קולו נשמע באוזניו יציב משציפה. 

"אני יותר מכך." תמונת המראה של דארסי נעלמה, ואדינסון נותר עומד במקומה. רק החיוך המריר נותר. 

דארסי הכיר את החיוך הזה, גם על שפתיו של אחר. הוא שאף נשימה עמוקה ופסע שוב לפנים, פוגש בעיני האזמרגד של אדינסון. "אני מתנצל על שנרתעתי," אמר. "מעולם לא ראיתי כישרונות כשלך, אך ברור לי שאין בכוונתך להשתמש בהם כנגדי. עשית כל שביכולתך כדי לסייע לי, ועל כך אני חב לך חוב גדול יותר משאוכל אי פעם להשיב." הוא הושיט לו את ידו ללחיצה. 

אדינסון בהה ביד, ואז בדארסי עצמו. נראה היה כאילו ציפה לעויינות גלויה, אולי אפילו להכרזת מלחמה. אבל דארסי רק הביט בו והותיר את ידו מושטת, ולבסוף, הלורד לחץ אותה. דארסי החל להתרגל לקרירות של מגעו. היא היתה כמעט נעימה. "לא הייתי בטוח בכך," אדינסון אמר לבסוף, מחייך, ודארסי שוב חש סומק עולה בלחייו. הוא משך את ידו בחזרה. 

"שנלך למצוא חדרים בפונדק לקראת מחר?" הציע. 

"עדיין לא." אדינסון העיף מבט סביבם, וכשהשיב את עיניו אל דארסי מי שעמד מולו לא היה הלורד, אלא וויקהאם הנאלח, שבחן את בגדיו בכובד ראש גדול יותר משאי פעם הפגין כלפי דברים טריוויאליים כל כך. "אני צריך ללכת לפגוש את הקולונל ולהתחנן בפניו להעניק לי אישור לחופשה מיוחדת של יממה," אמר אדינסון בקולו של וויקהאם. "אני מאוהב, אתה מבין, ולא אוכל לחכות עוד רגע כדי להינשא לבחירת ליבי." 

דארסי הביט בו בתערובת של גועל ושעשוע, ואדינסון צחק - בקולו שלו, להפתעתו של דארסי. 

***

החתונה היתה קצרה וקרירה. מר גארדינר, קרוב משפחתה של לידיה, הגיע לשמש כעד נוסף על דארסי ואדינסון. דארסי השביע את כולם שלא לספר על חלקו בעניין. עד הערב, לידיה כבר כתבה מכתבים נרגשים לאחיותיה, ואילו דארסי ואדינסון היו חופשיים לצאת לדרך. אדינסון הציע שיישארו לישון בברייטון, אך דארסי העדיף להתרחק ככל האפשר מהמקום. הם הגיעו לפונדק נוסף בשעה מאוחרת מאוד, ורק סכום כסף יפה שדארסי הניח בידיו של בעל המקום שכנע אותו להגיש להם ארוחת ערב. חדר הישיבה היה ריק לחלוטין, ורק השולחן שלהם נערך. באח בערו גחלים אחרונות, אבל דארסי כבר נעשה רגיל לקור. 

"אני מקווה שאקבל הזמנה לחתונתך," אמר אדינסון, חיוכו העקום מרחף מעל כוס היין השלישית שלו. 

"אני מקווה שהעלמה תסכים להינשא לי," דארסי ענה בחיוך משלו - רפה, אבל בכל זאת, חיוך, אולי לראשונה מאז שגילה על מעשיו של וויקהאם. "אבל אין אדם ראוי לכך ממך. תודה לך שוב, ידידי, על הכול. ואני מבטיח לך, סודך שמור עימי." 

"העונג היה כולו שלי." חיוכו של אדינסון התרחב, והוא החליק את אצבעו על שפת כוס היין שלו. 

המילים תלו באוויר לרגע, ודארסי הרהר בהן. הן היו רק דברי נימוס בסיסיים, אבל הוא כבר גילה שמאחורי שקריו של הלורד אדינסון תמיד ארב שמץ של אמת. "איזה עונג יש בכך?" שאל. 

אדינסון חייך, כאילו עצם השאלה היוותה הצלחה במבחן. עיניו הירוקות נצצו שוב. "כאוס." 

"כאוס?" שאל דארסי. 

"פעם חשבתי שבני האדם נועדו להישלט על ידי חזקים מהם. אבל הם מסוגלים להתפתח ולשגשג במצבים הקשים ביותר. כאוס מטלטל את העולם, מנער את יושביו. אדונים וגבירות מכובדים שיושבים בבתיהם בורחים החוצה כשהאדמה רועדת או כשהר הגעש מתפרץ, ולומדים לחיות מחדש. בני האדם נועדו להתפתח ולגדול, אבל רק כאשר אינם שוקעים בניוון של סדר ונימוסין."

"אתה מדבר כאילו אתה אינך אחד מאיתנו," אמר דארסי, מגחך. 

אדינסון לא הצטרף לצחוקו. דארסי השתתק בבת אחת. הוא הושיט את ידו במהירות אל בקבוק היין, מסרב להתעכב במחשבותיו על האמירה שנותרה תלויה באוויר. הוא לא חישב את המרחק - אולי כיוון שזו כבר היתה כוס היין השלישית שלו, ואולי כיוון שלא הצליח להתיק את מבטו מהעיניים הירוקות של אדינסון. הבקבוק נפל-

ודמות חדשה אחזה בו. זה היה אדינסון - העתק מושלם של הדמות שישבה מולו. הוא עמד לצד השולחן, מחזיק בבקבוק, ומזג את היין לכוסו של דארסי, ולכוסו של הכפיל שלו. "לא מסוגל לשתות לשוכרה?" שאל אדינסון שעמד מעליו, מגחך. 

דארסי נשם עמוק ולגם במהירות מהכוס. הוא התמקד שוב באדינסון שישב מולו. "איך אתה עושה את זה, הלורד? מי או מה אתה?" 

אדינסון אמד אותו ארוכות במבטו, ואז נד בראשו לשלילה.

"כבר הבטחתי לשמור על סודך," אמר דארסי. 

"אני בוטח בך, דארסי," ענה הלורד. "ויש לכך משמעות רבה כשמדובר בי. אבל אתה אדם מאמין, והאמת תערער את יסודות אמונותך ועולמך."

"אמרת בעצמך שערעור יסודות עולמנו משפר אותנו," החזיר דארסי. 

"אמת," הודה אדינסון. "אבל האמן לי, דארסי, אינך רוצה את כנותי בנושא הזה." 

דארסי האמין לו. הוא הנהן, נאנח וקם ממקומו, מועד קלות מעייפות ושכרות. ידיו של אדינסון השני, שעדיין עמד, תמכו בו. דארסי הופתע שמגעו היה אמיתי, קריר כשל הדמות שעדיין ישבה מולו. הוא הביט באדם שאחז בו, ופתאום חוסר הוודאות הבהיל אותו. "מי מכם הוא הלורד לוקאס האמיתי?" דרש לדעת. 

שניהם חייכו. אדינסון שישב מולו קם והתקרב אליו. "שנינו," הם אמרו בתיאום. 

"לוקאס," ביקש דארסי, כמעט בתחינה, ורק לאחר שביטא את המילה הבין שהשתמש בשמו הפרטי של הלורד, בניגוד לכל כללי הנימוס. 

הדמות שתמכה בו נעלמה, ולמרות שדארסי רעד פחות בהיעלמה, נדמה לו כאילו משהו נלקח ממנו. הוא הביט באדינסון שעמד מולו, שקט. "לא התכוונתי ש…" הוא הניח למילותיו לגווע. הוא לא ידע למה הוא התכוון, לא באמת. 

"אני יודע. אבל אני מרחם עליך מספיק כדי לא להשתעשע בך, דארסי. זו כנראה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי את המילים האלו, אבל היו לך כמה ימים קשים, ואני מחבב אותך. שינה ערבה." 

דארסי הסמיק כשהלורד הפנה אליו את גבו כדי לעזוב. רוב הזמן, אדינסון הזכיר לו את ליזי שלו, אותה לשון חדה, אותו הומור חריף ואותה שנינות מרירה. אבל מדי פעם, כשדיבר הלורד בכנות מחוייכת וישירה כזו, חשב דארסי על בינגלי. על חיוכו, על עיניו הבהירות ושיערו הבהיר, על ידו האוחזת בכתפו בכל פעם שנפגשו לאחר תקופה. 

הוא השיג את אדינסון ממש בדלת החדר, ואחז בזרועו. הלורד הפנה אליו את עיניו בתהיה, שהפכה לחיוך כשראה את מבטו של דארסי. 

דארסי הביט בעיניו. הם היו קרובים מאוד כעת, וממרחק כזה, עורו של אדינסון כאילו קרן כפור. דארסי היה רגיל מכדי שיהיה לו אכפת. הוא תהה האם גופו של אדינסון קר כל כך גם מתחת לבגדיו. "אני לא עייף," אמר לאחר רגע ארוך בו הביטו זה בזה. 

"דארסי, ידידי!" הבעתו של אדינסון השתנתה לזעזוע עז. "האם ייתכן שאתה מנסה לפתות אותי?" 

דארסי חש את פניו מאדימים עד קצות אוזניו. הוא מיהר להרפות מזרועו של אדינסון. "סלח לי, הלורד, ייתכן ו-"

הוא לא סיים את המשפט, כיוון שאדינסון משך אותו אליו בכוח מעורפו. שפתיו היו רכות ועדינות יותר משדארסי דמיין, וקרות פחות משדמיין. היה לו ריח של משהו זר ושונה כל כך, וניצוצות זהובים ריחפו מאחורי עיניו של דארסי כשסוף סוף פקח אותן. 

"אדם מהוגן כמוך," מלמל אדינסון אל בין שפתיו. "אדם שחצה את אנגליה מצפון לדרום כדי להסדיר את נישואיו לאישה טובה. איש בוודאי לא יאמין לי." 

דארסי לא חשש. כבר בהזמנתו הקודמת של אדינסון, ברור היה לו שאינו מתכוון לספר על כך לאיש. אחרי הכל, הוא שמר סודות רבים. וכך גם דארסי. 

אצבעות מיומנות טיילו על כתפיו, על גבו, על מותניו. הן נעצרו בקו חגורתו. 

דארסי הישיר מבט אל תוך עיני האזמרגד שהתכהו ואמר בקול בוטח, "אינני מאורס עדיין." 

***

ליזי בנט - ליזי דארסי, כעת, כמובן - נעתרה בשמחה להזמנתו של הלורד לוקאס אדינסון מאחוזת איסטמור להגיע אל נשף פתיחת העונה. עיניים רבות נתלו בה ובבעלה כשחצו את חדר המבואה. מצידו השני של החדר, מי שהיה ללא ספק הלורד לוקאס, לבוש מחלצות מפוארות בצבעי ירוק עז, חייך לעברם בהתנצלות. למרבה הצער, הוא היה מוקף בעלמות חן שביקשו את תשומת ליבו ואת שמו על כרטיס הריקוד שלהן, ולא היה יכול להגיע לקבל את פניהם. 

"יקירי?" שאלה ליזי. דארסי הסתובב אליה, הבעה לא ברורה על פניו. "הלא תכיר ביני לבין ידידך היקר?" 

"איננו ידידים, אהובתי," ענה דארסי. "לא נפגשנו כבר כשנה, מאז אותה תקרית לא נעימה עם וויקהאם הנתעב. אבל אשמח להכיר ביניכם, כמובן, ברגע שעדת מעריצותיו של הלורד ירפו ממנו מעט. תרצי שאביא לך כוס משקה בינתיים?" 

"בקרוב, אולי. אני רוצה להביט סביב. המקום יפה כל כך!" ליזי פנתה להתפעל מהתמונה הגדולה על הקיר הסמוך. "ראיתי ציורי מיתולוגיה נורדית רק בספרים. ובוודאי שלא ראיתי אחד שבו לוקי מנצח." 

"לוקי?" שאל דארסי, וקולו נשמע משונה כל כך שליזי עצרה את התבוננותה המעמיקה בציור. 

"לוקי בנו של אודין, אבי האלים במיתולוגיה הנורדית. אל השקרים, התעלולים, הנוכלות והתכסיסים. בדרך כלל הוא הנבל במיתולוגיה, והאלים האחרים מביסים אותו. מעולם לא ראיתי ציור שבו הוא מנצח. הכל בסדר, יקירי?" הוסיפה. 

דארסי לא השיב לה. הוא הביט מעל לראשה, אל בין העלמות המקיפות את הלורד לוקאס. הלורד לכד את מבטו של דארסי וחייך אליו, ועיני האזמרגד שלו שרו אל דארסי שירים של סודות, שקרים ותאווה. דארסי חש את עורו מתחמם. לצידו, ליזי המשיכה להביט בציור, עיוורת למשבר האמונה של אהובה. "אבל הוא בהחלט אל מרושע נאה מאוד, הלא כן?" מלמלה, ודארסי הרגיש את הסומק ממשיך לטפס בלחייו. 

"בואי, יקירה," הציע. "אני רוצה להציג אותך בפניו." כשפסעו לעבר לוקאס, חיוכו של הלורד הלך והתרחב, ודארסי תהה, בפנים לוהטות, איזה כאוס יביא ליל הנשף הזה על שניהם. הוא חשש מהתשובה, אך התאווה לדעת אותה. "אהובתי, הכירי את הלורד לוקאס. הלורד לוקאס - הגברת אליזבת' דארסי." 

"לעונג לי להכיר אותך, גבירתי," אמר לוקאס, ונשק לידה, עיניו הירוקות נוצצות אל שניהם.