Work Text:
לא לכאן התכוונתי להגיע. אני יושבת על סלע קר ומחוספס. ברכיים אסופות לחזה, המים מלחכים את הסלע, מרטיבים מפעם לפעם את כפות רגלי היחפות. מסביב מתרחשים כל הרעשים הרגילים והמעייפים של ארץ לעולם לא. צעקות מגוחכות של קבוצת הפיראטים הקשישים מול צווחות התלהבות ילדותיות מהחבורה של פיטר, שריקות כדורי תותח שלא נגמרים אף פעם, פטפוט בנות ים, צחקוקי פיות, זהרורים שמופיעים ונעלמים מול העיניים, ויחד איתם השאון האינסופי של המים בנהר השוצף. הזרם חזק ומקציף, המים קרים. הם עולים ומרטיבים את הסלע. עכשיו כבר נרטבה חצאית העור שלי. המים קרים. אני מנסה לשבת טוב יותר על הסלע הקשה. הישבן שלי כואב ובלתי אפשרי למצוא תנוחה נוחה כשהידיים קשורות מאחורי הגב. לא לכאן התכוונתי להגיע. הציפור הארורה, היא זו שכיוונה אותי לכאן, לארץ השעשועים של פיטר פן.
פעם, בבית, כשעוד שכבתי במיטה, מביטה בעיניים כלות אל העולם שבחוץ, חשבתי שלא יכול להיות טוב יותר מזה. גן עדן של ממש, מלא בכל אותם אגמונים ועצים ופרחים שלא יכולתי לראות מחלון הדירה שלנו. ציפור גן העדן היתה מבקרת אז בחלוני. בכל יום היא באה, ממתיקה סודות ומספרת לי ניסים ונפלאות, על עולם שבו כדי לעופף צריך רק קומץ מחשבות שמחות, עולם בלי סבל, בלי שיעול שקורע את נבכי נשמתך, בלי גפיים מצומקות המונחות על המיטה חסרות תועלת, בלי הורים המרחפים סביבך כמו צל דהוי עם ארשת סבל קבועה, בלי ריח האבק והתרופות, עולם צ ב ע ו נ י.
כשהיתה הזדמנות, לקחתי אותה. הציפור הבטיחה לי גוף חזק ויציב, שרירים מתוחים ושיער מלא ושופע, היא הבטיחה לי את חן הנעורים שלא היה לי, היא הבטיחה לי גן עדן.
מפלס המים עולה, המים כבר עוברים את החזה שלי, מקפיאים את הלב. אני נועצת מבט בנקודה נעלמת בשמים. כמה זמן יעבור עד שיגמר הריטואל הזה, ופיטר יחמוק אלי ויפתח את הקשרים שחותכים בעור כפות ידי. יצחק את הצחוק המתגלגל שלו אל מול קללותיו המגוחכות של הוק.
המים עולים עוד, הצוואר שלי כולו בתוך הזרם. הרעש נמשך, זורם בתוכי כמו המים, מלמול בלתי פוסק. אני מעפעפת כדי לסלק את הדמעות. אני לא אצעק. אני לא אקרא לו שיגיע לשחרר אותי. המים נוגעים בסנטר שלי. בסנטר הזקור כלפי מעלה. אני מנסה להקשיב, האם אני שומעת את קולו של פיטר פן מבעד לרעש המים? כמה זמן נשאר עד שהמים יכסו את כולי?
אני יודעת שמתישהו פיטר יגיח מאחורי הסלע שמאחוריו הוא משתופף עם הנערה מלונדון ומתפקע מצחוק על אזלת ידו של הוק. אני יודעת שהוא ירחף ישר אלי, יחתוך את החבלים וישלוף אותי מתוך המים. ישא אותי משם אל היבשה. אני יודעת את זה, למרות שהמים עברו את שפתי הקמוצות. אדוות קטנות של מים מלוחים מכסות את אפי. אני עוצרת את הנשימה ומחכה.
היא שיקרה לי הציפור הזו, זה ברור. לכן היא לא מעזה להראות את פניה כאן. לא לכאן התכוונתי להגיע, לארץ השעשועים המאוסים של פיטר פן.