Work Text:
"מה השעה אצלך שם, אדוני?" שאל רב הטוראי שווייק שטיפס על שרפרף הבר הגבוה, מיד לאחר שנפל בחבטה רמה מאותו השרפרף ממש.
"ומי שואל?" ענה לו בזעף קפטן יוסריאן מהטייסת ה-256 של חיל האוויר האמריקאי, בלי להרים את עיניו מכוס הוויסקי שלפניו.
"ומה זה עניינך בעצם, אדוני?", שווייק ויתר על הניסיון לטפס בשלישית ועתה הוריד את מעילו הצבאי הארוך ותלה אותו ברשלנות על השרפרף שלידו. חולצתו הענקית תלתה ברפיון מעל מכנסיים ענקיים לא פחות שהוחזקו במקומם על ידי חגורת עור חדשה שלא התאימה להופעה.
"ואיך אני אמור לדעת שאתה לא מ"צדיק מחורבן? שמעתי שמשעמם להם מאז שהמלחמה נגמרה". יוסריאן הרים את עיניו ונעץ מבט חשדני בפרצוף התמים להפליא של שווייק.
"נו זה חשש ראוי בהחלט, אדוני. מודיע בהכנעה שלפניך רב טוראי יוזף שווייק בשירות הקיסר ירום הודו, אדוני", שווייק התמתח והצדיע ביד הלא נכונה.
"שווייק? אתה שווייק?" הפטיר יוסריאן כשגבותיו מתרוממות. "אבל חשבתי שהיית אמור לפגוש אותי ב"גביע"!"
"נו בדיוק, אדוני, מודיע בהכנעה שבגביע, אדוני"
"אבל פה זה "נמר הזהב"!" זעק יוסריאן.
"מודיע בהכנעה שנמר הזהב, אדוני" השיב שווייק בחיוך נבוך.
"שווייק, אתה מטומטם?"
"מודיע בהכנעה שמטומטם, אדוני. יש לי תעודה."
"ומה השעה, אתה יודע, שווייק?"
"מודיע בהכנעה שלא יודע, אדוני, הרי שאלתי אותך, אדוני"
"עכשיו עשר בבוקר, שווייק"
"עשר בבוקר אחרי המלחמה, אדוני. עכשיו אני יודע, אדוני"
"שווייק, אני קבעתי איתך בשש בערב אחרי המלחמה בגביע ובטח ובטח לא בעשר בבוקר לא בגביע. אתה מבין את זה?"
"מודיע בהכנעה שמבין, אדוני. יצא לי בטעות ככה. אתה רוצה שאבקש מגברת מילר לקבוע מחדש למועד פחות נוח לך, אדוני?"
"נו לא משנה כבר. שב. רק אל תספר לאף אחד שנפגשת איתי. אני מקפיד לא להפגש עם כל מי שקובע להפגש איתי. למדתי את זה ממייג'ור אחד."
"מייג'ור, אדוני?"
"מייג'ור, שווייק, מייג'ור."
"אין בעיה אדוני. היה גם אצלנו מייג'ור אחד כזה. אבל הוא דווקא היה נפגש עם כל מי שלא קבע להפגש איתו. אתה יכול לתאר לעצמך שהוא היה טיפוס די עסוק כזה. עד שיום אחד הוא נפגש בטעות עם הגנרל דריישק מהמטה, שאיתו הוא דווקא כן קבע להפגש, אבל במטה, אדוני, לא בחדר השינה של אשתו. אחרי זה הוא כבר נפגש רק עם הרוסים בחזית, אדוני"
יוסריאן, שהבין שהוא מדבר עם אידיוט גמור, הסתובב בחזרה לכוס הוויסקי, והוסיף "כן, צבא מחורבן".
"מודיע בהכנעה שמחורבן, אדוני", ענה שווייק וסוף סוף הצליח להתיישב לצדו של יוסריאן.
יוסריאן הנהן.
"אתה יודע, אדוני, נחמד פה ככה לשבת ולדבר" התחיל שווייק, תוך כדי לגימה מכוס ולקופופוביצה מזיעה שהייתה שלו עוד פחות מהמקטרת שהצית, שגם היא נקלעה לידיו כיד המקרה הגמור ממש באותו הרגע. "לא כמו אצלנו כשנסענו ברכבת לבודיוביצה, שם לא היה נעים לא לשבת ולא לדבר, עם כל הפגזים מסביב והכל".
יוסריאן, שהבין שהשיחה תגמר מהר יותר אם הוא ישתתף בה, עיסה את רקותיו שהתחילו לפעום בכאב מרוחק, דיכא את הדחף לחנוק את המטומטם המושלם שישב מולו ומלמל "פגזים מסביב אתה אומר? כל פעם שרק התקרבתי לאזור המטרה הקראוטים המחורבנים ניסו לפוצץ אותי אישית מהשמיים".
"כן, הגרמנים יודעים את העבודה", הנהן שווייק, "אבל אצלכם היו בעיקר איטלקים דווקא, אם אני לא טועה, ושמעתי שהם לא המקרונים הכי ארוכים בחבילה. היה אצלנו נגד מטבח אחד, סטפנו, שהיה מתעקש להכין את כל המקרונים עם שמן זית איכותי בסחיטה קרה בלבד, כי סבתא רבתא שלו היה הבשלנית של הדוצ'ה של מילאנו. אתה כבר יכול להבין שהרבה מקרוני לא ראינו ממנו. עד שערב אחד שפכנו גריז מכונות לבקבוק והגשנו לו כמחווה של רצון טוב. חצי פלוגה שכבה במרפאה אחרי אותו לילה, כולל פובורסקי הנהג, שהחזיק במו ידיו את הבקבוק בזמן שהמתנדב מארק שפך לתוכו את הגריז. רק הסגן שלנו, לצ'קוב אחד, ביקש מנה שניה ושלישית ועוד דאג שיעניקו לאותו סטפנו את צלב המלחמה על אומץ יוצא דופן בשעת הקרב."
"מקרוני עם גריז", השיב יוסריאן בנימה מלגלגת. איכשהו הוא דווקא התחיל להתרגל קצת לטיפוס האווילי סמוק הלחיים הזה עם החיוך שלא יורד לו מהפרצוף. "בטייסת שלנו מיילו מכר את כל אספקת המזון שלנו לשני עשורים קדימה לוותיקן. בשביל מה האפיפיור המחורבן צריך עשרים אלף קופסאות של ספאם משומר אין לי מושג מחורבן אפילו, אבל האוכל הלך. ומיילו מיד השקיע את כל הכסף במאה אלף שקיות ניילון, שרצה למכור לסובייטים. בשביל מה הסובייטים המחורבנים צריכים מאה אלף שקיות ניילון אין לי אפילו מושג מחורבן. בכל מקרה השקיות מעולם לא הגיעו לסובייטים. עצר אותן סובל אחד, קצין אפסנאות שהתגלגל אלינו מהצנחנים המחורבנים. ואת זה דווקא הערכנו. לא חכמים גדולים הצנחנים האלה. צונחים ישר לתוך הכידונים המחורבנים כשהם צריכים לעשות בדיוק את ההפך".
"לא יודע לגבי צנחנים, אבל מודיע בהכנעה שסובל אחד דווקא הכרתי פעם", אמר שווייק, "זה היה ב-17 נדמה לי. אולי כבר ב-18. הוא היה אז בן חמש או שש. תמיד הסתובב בין הרגליים של כולם. אף פעם לא ידעת אם יצוץ מהחלון או מתחת לסוס. וכשכבר ידעת אז הצטערת שלא ידעת, אדוני. כבר אז ידעתי שהילד יגיע לגדולות. איזה לילה אחד תפסנו אני וסמל משנה וונק תרנגולת. אבל אחת כזאת שראית עליה שאתה עושה לה טובה שאתה הורג אותה, אדוני. פתאום הסובל הזה מופיע ומתחיל לאיים שידווח עלינו לסגן דוב מהמפקדה. ואני, אדוני, מטומטם עם תעודה, אבל דווקא את סגן דוב עוד לא הכרתי מהצד הרע שלו. רק מהצד הטוב, אדוני, שהיה די דומה כנראה לצד הרע, אבל בכל זאת יורד חלק יותר בגרון, אתה יודע, אדוני. דחפנו לידיים של הילד את התרנגולת וקיווינו שיציע לנו איזו כנף או גרוגרת. אבל הילד לא רצה לשמוע אפילו. בבוקר שאחרי ראינו את התרנגולת מתרגלת תס"חים מול הדגל, עם רובה ומימיה. נועד לגדולות, כמו שאמרתי, אדוני. רק שפעם אחת איכשהו נפלט לתרנגולת של סובל כדור ישר לתוך הישבן של רב סרן מילוש, שבדיוק יצא באותה עת מ"מעיין הלטאה". הרב סרן בדיוק סיים להפסיד את כל כספו ואת חלקו הגדול של בית האחוזה של משפחתו לסגן-אלוף צ'ולוש, וכדור בישבן דווקא היה הדבר האחרון שהיה חסר לו. אלוף משנה שרודר היה צריך להעלות את הילד על אניה לאמריקה במו ידיו כדי שהרב סרן ירגע".
יוסריאן, שביחס לגיחת קרב ממוצעת התיאור של שווייק נשמע לו כמו ימי הקיץ הנעימים בבית הוריה של קיטי סטיבנס, השכנה מברוקלין, הניף את ידו לביטול. "זה נשמע לי כמו ימי הקיץ הנעימים בבית הוריה של קיטי סטיבנס", אמר. "מלחמה מחורבנת. בגלל זה כולם מנסים להרוג אותי, כי אתם לא סיימתם את העבודה המחורבנת שלכם".
שווייק הזדקף, אך הבעת פניו נותרה כשהייתה. "בוא לא נפנה אצבעות מאשימות, אדוני. היה לנו פעם עוד בפראג טיפוס כזה, ברגר, שהיה מפנה אצבע לכולם. ואז יום שני אחד הוא בדיוק נכנס למעלית של בניין העיריה כשחבר שלי, בודיצ'ה, הגיע להגיש את המסמכים של הגמל החדש שלו. וטוב שכך, אדוני, כי גמל חדש בלי מסמכים שווה עוד פחות מגמל ישן. היה לי פעם גמל ישן כזה. אבל הוא דווקא היו לו מסמכים. של בולדוג גזעי אמנם, אבל מסמכים זה מסמכים, אדוני. הרי לא נאמר בשום מקום שמסמכים של גמל צריכים להיות דווקא של גמל ולא של בולדוג גזעי. בכל מקרה אדוני, ניסיתי למכור אותו לאיזה גברת אחת שרצתה לקנות פוני לילדה שלה, שהייתה לה רגל אחת קצרה ואחת קצת יותר קצרה. אז בגלל שהוא היה ישן..."
"מי היה ישן?" תהה יוסריאן.
"הגמל אדוני, מי עוד?" השתומם שוייק. "אז בגלל שהוא היה ישן כולם כבר ידעו שהוא לא פוני. עשרים קרונות הפסדתי אז. אם היה חדש זה היה כבר סיפור אחר לגמרי."
יוסריאן, שלא הבין על מה שווייק מפטפט לו שם, שמע את עצמו אומר "ומה קרה לברגר?".
"לברגר, אדוני? מודיע בהכנעה שלא קרה לו לברגר כלום", ענה שווייק.
יוסריאן נאנח.
"זאת אומרת חוץ מזה שנכרתה לו האצבע באותה מעלית של בניין העירייה. או יותר נכון הוא נכרת לה. אתה מבין אדוני, המעלית החליטה להתמוטט לה בדיוק כשאותו בודיצ'ה עבר עם המסמכים וברגר החליט להפנות אליו את האצבע. אז האצבע נשארה, אבל ברגר דווקא לא. אחרי זה התכוונו עוד לקבור את האצבע בארון של ברגר, כי מברגר המסכן עצמו לא נשאר כלום. רק שהגמל של בודיצ'ה לא ידע שככה הם התכוונו ואכל את האצבע בביס אחד קטן. מזל שלגמל היו את כל המסמכים, כי היה קשה מאוד לטפל בברגר נגד כלבת אחרי מה שקרה לו, אפילו בבית החולים של הקיסר ירום הודו, אדוני".
"שוויק, מה זה קשור?", ניסה יוסריאן.
"קשור למה אדוני?"
"למלחמה, שווייק, למלחמה המחורבנת!"
"מודיע בהכנעה שלא קשור, אדוני."
"זה מה שחשבתי", אמר יוסריאן.
"ועשית את זה מצוין, אדוני".
החשד של יוסריאן התערבב עם הערצה הולכת וגדלה מרגע לרגע. "שווייק, יש לי הרגשה שבכלל נהנית מהמלחמה".
"מודיע בהכנעה שנהניתי, אדוני", ענה שווייק בתמימות.
"אתה משוגע", הכריז יוסריאן.
"מודיע בהכנעה, שלא משוגע, אדוני. יש לי גם תעודה כזאת, אדוני. אבל דווקא היה אצלנו משוגע אחד בגדוד, צ'אשק אחד, שהיה מסתובב ומספר לכולם איך הם עומדים למות. לזינגר אמר שייהרג מרסיס שיפצפץ את הגולגולת, ללום שימות מכדור של צלף, לרוסו שיתלה את עצמו וכך הלאה."
"נשמע לי לא כזה משוגע", מלמל לעצמו יוסריאן.
"ככה גם אני חשבתי, אדוני, אבל זינגר קיבל את הרסיס דווקא בבטן. ואתה לא יכול להסתובב לך ולהרוס את המלחמה לכולם ככה".
יוסריאן דווקא הרגיש שלהרוס את המלחמה לכולם זה בדיוק מה שכולם צריכים, אבל החליט לא להגיד כלום.