Work Text:
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לברוח. אולי הסיפור עם התינוקת במרכז למומי לב מולדים, זאת שכל הרופאים שהזעקתי בהתראה קצרה כל כך לא הצליחו לעזור לה. אפשר היה לחשוב שמתרגלים למוות, אחרי למעלה משבעים שנה שאת תקועה בתור בית חולים.
אולי זו הייתה העייפות הכרונית. רוח מקום היא התגלמות של התושבים שלה, וכשרוב התושבים שלך הם בעצם מבקרים מזדמנים, וגם המבקרים-שאינם-מזדמנים רובם טרוטי עיניים ולמודי שגרה שוחקת, גם את מוצאת את עצמך יגעה, נשחקת בקצוות.
ואולי בכלל דבק בי משהו מאחרוני המלש"בים. אלה שבאים לבד לבקו"ם, משתרכים בסוף התור, לא נרגשים מהצפוי להם, והפחד עולה מהם כמו אדים שמצטברים על זגוגיות המשקפיים. אלה שגם הם רוצים לברוח ממני.
אז לקחתי לי כמה שעות לטייל בחוץ, לנשום קצת מקומות אחרים. יש גם יתרונות בלהיות רוח של אזור לא מוגדר: הגבולות קשיחים פחות. אני יכולה להיות בכל מקום ברמת גן או בקריית אונו כמעט בן רגע, וכדי להגיע לתל אביב או לפתח תקווה נדרשת רק מעט הפעלה של כוח רצון. גם למקומות מרוחקים יותר כבר יצא לי לנדוד, כשהסיעו לשם טירונים או הזעיקו לשם אמבולנסים. דברים מוזרים קורים כשאת בית חולים ובסיס צבאי בו-זמנית.
חלפתי על פני מחלף אלוף-שדה, כשאני מפלסת דרך לשני אוטובוסים חשובים במיוחד. באחד מהם נסע נער שעדיין התאושש מתאונת דרכים, ובאחר קשישה משתעלת, קודחת מחום. באמת שניסיתי להשיג עוד מנות של חיסונים נגד שפעת, אבל יש גבול למה שאת יכולה לעשות כשיש מחסור עולמי.
ליד מחלף גנות חשתי בקצה חוט מחשבה שזיהיתי היטב. עוד מישהו היה מוטרד מהמשבר במערכת הבריאות. ממש מוטרד. אבל משהו היה שונה מהמחשבות הדאוגות שהכרתי טוב כל כך. זו לא הייתה דאגה מתפשטת, מייאשת, בצבע האבק, אלא משהו מהודק ובהיר יותר. כאילו למוטרד או למוטרדת היה גם דבר-מה להיאחז בו, דרך מוצא, אפשרות ליצור מהמשבר עתיד טוב יותר. כאילו היה להם... רעיון?
המשכתי בעקבות קצה החוט, מגששת את דרכי לתוך הסבך הבלתי נראה של מחשבות, תחושות וזיכרונות שנטוו בערבובייה סביב המוני האדם. הרעיון הדקיק התפתל בין חוטי מחשבה מסולסלים וכמעט אבד לי, אבל הייתי נחושה לברר מהו. בשלב הזה כל רעיון שעשוי לעזור, קלוש ככל שיהיה, היה שווה את המאמץ. הם הסתבכו כליל זה בזה, מחשבות ממוקדות דמויות צמר ושביבי זיכרונות פרומים-למחצה, תקוות בוהקות ודמיונות מנצנצים. חרקתי בשיניי וניסיתי להתרכז, משתרכת בכיוון המשוער של הקצה כמו עיבוד חופשי במיוחד לסיפור תזאוס ואריאדנה, והרגשתי שמשהו נמתח ומשנה את מסלולו. מקור המחשבה, כך נראה, היה בתנועה.
~
איתרתי את הקצה בסוף, בגבול תל אביב-גבעתיים. הוא הגיע מאוטובוס, אבל עד שהתממשתי בתוכו, הרעיון התפורר ונעלם. אף אחד מהנוסעים לא נראה כאילו אכפת לו במיוחד מאנשים חולים. עצמתי עיניים וניסיתי למצוא לפחות כיוון, נוסע או נוסעת שבלטו איכשהו, שמשהו בהם עורר בי תחושה חזקה מהרגיל. לנוסעת שהתמקדתי בה בסוף היו משקפיים ושיער חום חלק, ונדף ממנה ריח של חתולים. היא ירדה מהאוטובוס ליד הסינמטק, והמשכתי בעקבותיה.
הרחובות היו עמוסים מהרגיל, ונחשולי אדם נהרו לכיוון שלא היה ברור לי. הממושקפת נעצרה לבסוף במקום שהיה שונה מכל מה שיכולתי לצפות לו.
המתחם, שהתהדר בשלטי "אייקון 2021 – רעיונות", היה מרחב עמוס וססגוני, גדוש מבקרים בני כל הגילים. הבולטים שבהם הצטיידו מבעוד מועד בשמלות וינטג', תחפושות מורכבות, שריונות בעבודת יד, קרניים מלאכותיות ואביזרים נוספים שלא זיהיתי. אבל גם מהמבקרים שהתלבשו כרגיל עלתה התרגשות מסחררת, מוחשית כמעט. מצאתי את עצמי מקנאת. אליי לא הגיעו מבקרים נרגשים; התושבים שלי לבשו צבעים אחידים ועטו מקסימום מסכות מנתחים, לא כאלה של גיבורי-על.
"היייייייי!!" אישה נמרצת למראה, שלבשה שמלה עם הדפסי דינוזאורים, מיהרה לעבר הממושקפת ומשכה אותה לחיבוק. "איפה היית? הפאנל מתחיל בעוד חצי שעה!"
"יצאתי מאוחר מהצפוי," ענתה הממושקפת בלי להתנצל. "שאלו בפייסבוק אם כדאי להתחסן שוב לאדמת לפני כניסה להריון. לא יכולתי להשאיר שאלה כזאת בלי תשובה, המתנגדים היו קופצים על ההזדמנות להפיץ דיסאינפורמציה."
"טוב מאוד!" שיבחה חברתה בהתלהבות והוסיפה, בהתלהבות לא פחותה: "עכשיו בואי!"