Work Text:
בפעם הראשונה שהשתמשתי בקסם הייתי בת 3. או לפחות ככה אמא שלי אוהבת להשוויץ. הבת של השכנים שמרה עלי, והקריאה לי סיפור. בים בם בם! הכרזתי עם קסם, תירס חם! וסיר מעלה אדים הופיע על הכיריים. אני מניחה שהבייביסיטר פשוט חשבה שזה היה שם כל הזמן, והיא לא שמה לב. אני לא באמת יודעת. הסיר היה אדום, והוא עדיין נמצא איפשהו, במזווה של ההורים שלי.
12 שנים אחרי ועדיין, הלחשים לפעמים פשוט נפלטים לי מהפה, ואני לא חושבת על זה שיש מסביבי כל כך הרבה רגילים. זה קורה שוב כשמעיין מתווכחת עם עומר על המטלות בספרות. המורה חילקה אותנו לזוגות ונתנה לכל זוג לבחור משימה אחרת מתוך רשימה. אני אפילו לא בזוג עם מעיין, כי ברור שאני לא בזוג עם מעיין אז מה אכפת לי, אבל אני פשוט אוהבת כשמעיין שמחה. עומר לא מוותר, הוא וליאם תפסו ראשונים את המטלה הזו.
מה שיוצא אני מרוצה
אני ממלמלת לעברו בשקט. מגן הדוד הזהוב שתלוי בשרשרת דקיקה סביב צווארי מתחמם קלות. עומר מתרצה ומוותר. החיוך על שפתיה של מעיין שווה את זה.
"כליל!" הקול של הדר מחזיר אותי לארץ. "את רוצה שנעשה עמוד שער לעיתון? או יומן?" בדרך כלל אני אוהבת לעבוד עם הדר בזוג, כי היא משקיענית ויש לה רעיונות טובים, אבל בפסח הזה לא יהיה לי זמן כמעט בכלל לעבוד איתה, בגלל המכינה של המשלחת.
"נראה לי יומן" אני עונה. אנחנו יכולות לתקתק את זה עוד לפני החופשה בשעתיים ולהיפטר מזה. "אבל נצטרך לשבת על זה לפני יום ראשון כי אני נוסעת לכל החופש". אני רואה שהיא רוצה לשאול אותי עוד על זה, אבל המורה ממשיכה בשיעור והיא מוותרת.
בסוף היום היא תופסת אותי ליד השער, בדרך כלל ההורים שלה לוקחים אותה, אבל היום כנראה לא, כי היא מתחילה ללכת איתי ברגל. "אז מה זה מה שיש לך בחופש?" היא שואלת "אתם טסים לחו"ל?" אני מתלבטת מה לספר. אני אצטרך לזכור את זה ולחזור על זה למי שישאל. "לא, בשנה הבאה אני יוצאת ללמוד באנגליה שנה אחת. יש לנו מכינה בפסח ומכינה בחופש הגדול כדי לוודא שאנחנו יודעים אנגלית מספיק טוב, ובאותה רמה במתמטיקה וכאלה". זה מספיק קרוב לאמת. הלוואי והיה בישראל בית ספר אמיתי לקסם אבל אנחנו מדינה כל כך קטנה ופשוט אין מספיק מאיתנו. אז אנחנו מסתפקים בלחשים שלמדנו מבני משפחה ובמפגשים חצי רשמיים עם משפחות קסם אחרות בקיץ או בחופשות ארוכות. אני חושבת על כל הלחשים שהייתי יכולה לדעת אם הייתי לומדת באופן מסודר. שני ההורים שלי למדו שנה אחת בווטפורד באנגליה, כשהיו צעירים. שניהם אומרים שזו חוויה ממש משמעותית, אפילו שלומדים שם רק באנגלית, וזה פחות חזק בארץ מלחשים בעברית.
"בעע, לא מספיק שנתנו לנו עבודות לחופש את עוד הולכת ללמוד מרצונך החופשי?" אני מופתעת לשמוע את הקול של שיר. לא שמתי לב אפילו שהולכות איתנו עוד בנות מהשכבה. אבל איפה ששיר נמצאת, תמיד אפשר למצוא גם את מעיין.
"אני דווקא חושבת שזה מגניב," הקול של מעיין, כמו תמיד, מצית בבטני תחושה חמימה וקצת מבעבעת. "שנה שלמה באנגליה? גם אני הייתי מקריבה בשביל זה שבועיים של חופש." היא מחייכת אלי וזה כל כך מושלם שאני כמעט מטילה לעצור את הרגע כדי לעמוד ולהסתכל בה. אבל אני נזכרת שאנחנו באמצע הרחוב והטווח שלי לא כזה גדול. זה יראה מוזר - חבורה של בנות קופאות על המדרכה, ואם בטעות אני אתפוס בלחש גם מכונית חולפת... זה לא יגמר טוב. אני מחייכת חזרה וחושבת שאני אתגעגע אליה מאוד, אפילו שאנחנו לא באמת מבלות הרבה זמן יחד מחוץ לבית ספר. המבט שלה נשאר עלי עוד רגע וזה נראה שאולי גם היא תתגעגע אלי.
אחרי הצהריים אני מקבלת הודעה "רוצה לבוא לגלידה בקניון?" זו הודעה ממעיין. וזה מפתיע כי זה בפרטי ולא בקבוצה של הבנות.
מה? האויר נתקע לי בגרון מרוב הפתעה. ההרגשה החמימה והמבעבעת חוזרת כשאני מקלידה "בטח, מתי?"
"חצי שעה?" התשובה מגיעה מיד. יקח לי 20 דקות רק להגיע לשם, אז אני ממלמלת שפר הופעתך מול המראה ומסתכלת איך השוונצים חוזרים ומסתדרים לתוך הצמה הסינית שלי ואיך החולצה מתיישרת בדיוק כמו שצריך.
מעיין כבר מחכה לי ליד הגולדה בקומה השניה. המקום דיי עמוס אבל בזמן שמעיין בוחרת, אני בודקת שאף אחד לא שם לב ומטילה תעשו מקום. אישה ושלושה ילדים קמים ומפנים לנו שולחן קטן בפינה. "וואו, איכס!" אני פולטת כשמעיין מתיישבת לידי כי היא בחרה משום מה במבה אדומה ובייגלה מלוח.
"כן, אני חיה על הקצה," מעיין מצחקקת ומעיפה את השיער שלה בדרמטיות מצד לצד. "לא כולנו בחורות עם קלאסה, כמוך," היא מנידה לעבר השוקולד בלגי ורפאלו שלי. אני לא יודעת אם זו מחמאה אבל בהחלט נהיה לי חם. רגע קצר של שתיקה ואז "אני שמחה שבאת, כי תמיד כשכולם ביחד את שקטה, בצד, ובקושי יוצא לנו לדבר". אני לא כל כך יודעת מה זה אומר. על מה היא רוצה לדבר? על מה יש לדבר בכלל? כשכולם ביחד מספיק לי להסתכל אליה וכשאף אחד לא שם לב, להטיל את הלחשים הקטנים שיהפכו את החיים שלה לקלים יותר.
"אממממ"... יופי כליל, איזו רהיטות.
"אל תיבהלי, זה לא שיש לי איזה משהו כבד להגיד," פתאום היא נשמעת לא בטוחה. "פשוט חשבתי שיהיה נחמד… אממ, בלי כולם מסביב…"
נשימה עמוקה. "זה באמת נחמד," אני אומרת ומחליטה לנסות להיות כליל הקלילה היום, שלא מתלבטת על כל מילה. השיחה מקרטעת בהתחלה, קצת על הבית ספר ועל הלימודים, ולאט לאט אני מגלה שזה לא כל כך קשה לדבר עם מעיין. היא אוהבת מארוול וחתולים וגם יש לה שניים שהיא מראה לי תמונות שלהם בפלאפון. היא לא מזלזלת כשאני מספרת לה שאני קוראת הרבה פנטזיה ומוטרדת ממשבר האקלים.
כשהגלידה נגמרת אנחנו מטיילות סתם בקניון. זה דייט? מעיין מציעה לי חברות-חברות? או שאנחנו סתם חברות עכשיו? אני לא בטוחה מה קורה כאן, אבל אני תופסת את זה בשתי ידיים. מעיין לא מפסיקה לחייך, וכשהיא מחייכת, גם אני מחייכת, אני אפילו לא מנסה להתנגד. מעיין נכנסת לחנות אקססוריז, ואני אחריה. ליד סטנד של טבעות היא שואלת "מה דעתך על זו?" ומגישה לי טבעת בצבעי הקשת. אומייגאד, זה אומר את מה שאני חושבת זה אומר? אוף, אני חייבת לגגל אחר כך אם יש לחש לחשיפת נטיה מינית.
"יפה," אני אומרת. אני מסתכלת עליה היטב לחפש רמזים. "אני חושבת שזה יתאים לך מאוד," אני מוסיפה ומשהו בכתפיים שלה משתנה קצת, כאילו נהיה יותר נינוח. אחרי שהיא משלמת היא תופסת את היד שלי ומושכת אותי החוצה. היא לא עוזבת כשאנחנו יורדות במדרגות הנעות וגם אני לא.
כבר עברנו בכל הקניון ואין לנו מה לעשות אז אנחנו יוצאות ומתיישבות על ספסל בחוץ. רגל אחת שלי מקופלת ואני מפנה את הגוף כלפיה. אין הרבה אנשים בחוץ, אבל אנחנו יושבות קרוב, לא רואים אותך לא שומעים אותך אני לוחשת. זה לא לחש חזק במיוחד, אבל הוא יספיק אם מישהו שמכיר אותנו יעבור. מה שבטוח בטוח.
"מה?" מעיין שואלת בהפתעה.
"כלום, לא חשוב," אני אומרת ומחליפה נושא במהירות, "מעיין, אני… כל ה… הפגישה הזו? זו פגישה? זה אומר מה שאני חושבת שזה אומר?" כל הכבוד כליל שפלטת את הדבר הראשון שחשבת עליו ועכשיו את מסמיקה.
"זה תלוי מה את חושבת שזה אומר," מעיין מחזירה וזה יוצא לה קצת תוקפני. "סליחה," היא מתקנת, "אני לא… בעצם כן… כן. אני חושבת שזה אומר מה שאת חושבת… אממ… אם זה בסדר? כאילו, אם את רוצה…"
אלוהים, הדופק שלי ממש מהיר, אבל לפחות אני לא היחידה שמסמיקה. "כן," אני מחייכת "אני.. כן… כן." אני לוקחת שוב את ידה. אני לא בטוחה שזה מה שהולך לקרות עד הרגע שהשפתיים שלנו נפגשות. השפתיים שלה רכות וחמימות ופתאום אני חושבת שאולי במבה אדומה ובייגלה מלוח זה לא כזה נורא.