Work Text:
הבר של קווארק היה ריק יחסית, ושקט אפילו ביחס למספר הנוכחים. אפילו קריאות ה"דאבו!" העולצות נדמו מהוסות מהרגיל, ולוו במבטים עצבניים לעבר שולחן מבודד. דקס עקבה אחרי המבטים ולא באמת הופתעה לגלות שמטרתם הייתה מייג'ור קירה, שהתמקדה במשקה שלה בארשת קודרת שדקס כבר למדה לזהות: שוב עברה רודף אותה.
דקס התלבטה לרגע. מעולם לא היתה במקום שבו העבר היה נוכח כל כך – צל שנח על הכול, רבים כל כך בתחנה מנסים להשתחרר ממנו ומאימת השלדים בארונותיהם. בתור מי שתמיד לוותה על ידי עברה, פוסעת עימו יד-ביד, היה לה קשה להתרגל לזהירות שנקטו כולם בזמן עבר, בשאלה מה-עשית-במלחמה שליוותה אותם תמיד וכמעט אף פעם לא נשאלה. אבל מאז שפגשה את ג'וראן דקס, נדמה לג'דזיה שהיא מבינה קצת יותר: בושה, כאב, רצון לשכוח מילאו אותה. היא הרגישה לבד משהייתה אי פעם, אפילו לפני החיבור. היא לקחה את המשקה שלה וניגשה לקירה.
"אני לא במצב רוח חברותי," הודיעה לה זו כשהתקרבה.
"רואים. את רוצה לדבר על זה?"
"לא."
דקס התיישבה. הן שתו בדממה זמן מה. דקס יכולה הייתה לחוש איך הדממה הופכת מדממה מתוחה לדממה עצובה, סוג הדממה שבקרוב יתמלא במילים. בכל זאת, היו לה מאות שנות ניסיון בשתייה. היא הניחה לדממה להימתח הלאה, מאפשרת לקירה להירגע לתוכה, מציעה את תמיכתה בחברתה השקטה בלבד.
"לא הייתה לי ברירה," אמרה קירה לבסוף, בשקט. דקס הביטה בה, מבט שואל אך לא חוקר. "הדברים שעשיתי אז, מי שהייתי אז... לא בחרתי בדבר מכל זה. לפעמים נדמה לי שהיא הייתה מישהי אחרת לגמרי, שרק במקרה אנחנו חולקות גוף וזיכרונות."
דקס צחקה. "אני יכולה להבין את זה."
קירה נרתעה לרגע, הצחוק תפס אותה בהפתעה, ואז נדבקה בו כשהבינה.
"סליחה." היא אמרה. "לא התכוונתי-"
"אל תתנצלי. זה... נחמד לדעת שלא רק אני הייתי אנשים אחרים. סוג של."
הן המשיכו לשתות בדממה לעוד זמן מה, דממה נוחה הפעם, ולבסוף דקס ביקשה: "ספרי לי עליה."
קירה פגשה במבטה – עיניה היו מלאות בחשש ובושה וכאב וכמיהה שדקס ידעה שהשתקפו באלה שלה. ואז היא חייכה, ודקס כבר לא הייתה לבד כל כך