Work Text:
זה היה בוקר נובמבר מעונן וקר, והאיש הגבוה פסע לתוכו באומץ מתוך חמימות הבקתה. בגדיו היו פשוטים אך עשויים היטב, הבד היה משובח, עבה ומחמם, והוא הצטנף עוד יותר במעילו כנגד נשיכת הקור.
הגינה שטיפח בעצמו במשך מחצית הקיץ רחששה ולחששה, הצמחים שבהם טיפל ביד אוהבת כמו מודיעים זה לזה על בואו של אדונם, קדים לו כל אימת שמשב רוח כפפם.
האיש חייך, הניד לעברם בראשו והמשיך הלאה, מהרהר בניצנים השמורים כעת היטב באדמה כמו עוללים בזרועותיהן של אמהות, מחכים לאביב כדי להציץ החוצה ולפרוח. אבל האביב היה רחוק, ועוד היה עליהם לצלוח את הקור המקפיא של החורף.
שער החצר השמיע חריקה קלה ולא נעימה לאוזן, והאיש עם השיער הלבן, אחד מן השניים שהתגוררו בבקתה, חשק את שיניו. הוא קיווה שהצליל לא יעיר את הגבר השני ששכב עדיין במיטה. הוא היה חולה, ושנתו הייתה קלה ביותר והופרעה מכל רחש. לעיתים היו לילות שלמים שבהם לא ישן כלל, ובימים היה שוקע במעין רפיון של הגוף והנפש, מסוגל אך להביט נכחה בעיניים שהזכירו בארות עמוקות, צבען כצבעו של לילה ללא כוכב. מי יודע אילו מחשבות עלו בו אז, אילו רגעים חלפו מול עיניו בשעה ששכב שם, נתמך בכריות?
האיש הגבוה, שהתהלך כעת בשביל לעבר הכפר המרוחק כמחציתה של שעת הליכה מן הבקתה, נעצר כדי להרים את כובעו לקבוצת נערות עליזות שחלפו על פניו. כשזיהו אותו שאלו מייד לשלום בת חסותו.
"היא נמצאת עם החולה," אמר האיש, "היא משגיחה עליו עד שאחזור."
"אז היא אינה פנויה הבוקר?" אמרה אחת העלמות באכזבה.
"חוששני שלא. אך אל תיפול רוחכן! היו נא בטוחות שלקראת הצהריים היא תשתוקק לבלות במחיצתכן."
"האם החולה שלכם ביום רע, אדוני?" הרהיבה נערה אחרת עוז לשאול.
"אני חושש שכן," ענה האיש, "מזג האוויר הקריר והלח אינו מיטיב עם חולי ריאות."
הוא לא הזכיר את מזג האוויר הסגרירי שנוטה לחולל שמות בנפש שעברה טלטלה עמוקה מאוד.
"כדאי שתמהר אדוני," אמרה עלמה אחרת, "נראה שעומד לרדת גשם."
הוא הבטיח לה להישמר מפני הקור והרטיבות ולהשתמש במטרייה שאחז בידו, איחל להן יום טוב והפציר גם בהן למצוא מחסה מפני הגשם.
הוא התרחק מהן כששמע אותן מדברות, שוב, על החולה ששיכן בביתו.
"איש מכוער להדהים," אמרה האחת לחברתה, "הצצתי בו פעם בחטף כשיצא לגינה, רועד ונשען על מקלו ועל זרועה של הנערה כמו איש זקן. נראה כמו גוויה מהלכת, אני אומרת לך. פאות הלחיים האיומות האלה! והאף גדול יותר מ..."
שאר השיחה נחסכה ממנו כשהשביל התפתל הלאה והגבעה שעקף חסמה את קולן של הנערות המצחקקות והמתלחשות.
הוא קיווה עבור הנערות הללו שהן יחושו יום אחד כלפי מישהו את מה שחש שהוא כלפי אותו חולה מכוער להדהים, שלעיתים השתעל חזק כל כך על הכרית שלו עד שנדמה היה שחזהו עומד להתבקע לשניים, ולעיתים היה מחוויר מרוב כאב בשל מגע של מה בכך בלי להוציא אפילו הגה מפיו.
זה לא קרה בבת אחת.
זו לא הייתה אותה נפילה בעקבות מבט חטוף כפי שמתארים המשוררים. עבורו ההתאהבות הייתה יותר כמו הליכה שקטה ומהורהרת, כמעט מקרית; עד שהבין היכן הוא כבר היה אבוד בין סמטאותיה של האהבה, ורק רצה להמשיך לכתת בה את רגליו עוד ועוד, בלי להתעייף.
הוא לא היה הטיפוס שמתעייף.
אם היו מבקשים ממנו להצביע על הנקודה המדויקת, לסמן בלוח השנה את היום שבו הוא הבין מדוע חייו של האיש הזה כל כך חשובים לו, הוא היה מחייך, מושך בכתפיו במבוכה ומניד בראשו.
האהבה שלו לכל בני האדם לא התנקזה בבת אחת לכיוונו של אדם אחד כמו שיטפון שאוסף את מי הגשם, הולך ותופח לזרם אדיר וסוחף. האהבה שלו אליו השתנתה כמו האביב, ציץ פה וציץ שם. הוא גילה שהוא מסתכל עליו קצת אחרת כל יום, מתרגל אליו בצורה אחרת. הוא גילה שהוא מאזן את נשימותיו לפני שהוא נכנס לחדרו, ושהוא נרתע מעט כמו עלמה ביישנית כאשר הוא קורא באוזניו מתוך אחד הספרים פסקה העוסקת באהבה.
זה היה משונה מאוד, להבין שהאדם הזה, דווקא הוא מכולם, היה מעין ודאות קבועה ויציבה בחייו, כמו כוכב הצפון - אילו כוכב הצפון ניהל נגדו מרדף מתמיד. אולי הוא עצמו היה כוכב הצפון שאחריו ניווט הגבר הזה את חייו בחשכה.
הוא לא ידע אם הרגש הדדי או לא, והוא גם לא תכנן לנסות לברר זאת לפני שהוא יהיה מוכן לכך. הייתה לו דרך ארוכה לעשות עד שיחלים בגופו, ומי יודע מתי יחלים בנפשו. כל מה שהיה בידו לעשות זה לשבת לצדו, לתמוך בו בזהירות, ולחכות בסבלנות. הוא היה מומחה באמנות העדינה של המתנה בסבלנות.
הכפר עצמו התעורר לחיים זה לא מכבר והתכונה ברחובות הלכה וגברה עם כל צעד של האיש המבוגר, המכורבל היטב במעילו. אנשים קראו "בוקר טוב" זה אל זה, הילדים הגדולים רצו אל בית הספר והקטנים נכרכו בסינרי אמהותיהם שיצאו לסידורים. משרתים מאחוזות הסביבה נאספו סביב החנויות, מנופפים בפתקים שבהם נכתבו כל הגחמות של אדוניהם.
השמש הפציעה לרגע על המחזה, והאיש לבן-השיער השקיף על כולם במעין חיבה אבהית, כרועה המשקיף על צאן מרעיתו.
"בוקר טוב, אדוני! באת בשביל לחם?" שאלה אשתו של האופה, שבדיוק פתחה את דלת המאפייה על מנת שהריח החמים יתפשט בכיכר הכפר, הפרסומת הטובה ביותר לכיכרות הלחם שלה.
"היטב ידוע לך שאני אופה את הכיכרות שלי בעצמי, גברתי. אבל אשמח לקנות מעט בשביל המשפחות שלי." הוא ענה בקול ובחיוך שהעידו כל כך שחילופי הדברים הללו ביניהם התרחשו לא פעם ולא פעמיים. וכמו תמיד, חיוכה של אשת האופה התרכך כשהיא שמעה אותו מכנה את המשפחות שעבורן רכש לחם כמעט מדי יום "המשפחות שלי".
"מייד אוציא אותן, אדוני. הנשמות המסכנות." היא אמרה באנחה, וארזה בשבילו היטב שתי כיכרות לחם חמימות.
"כדאי שתמהר," היא אמרה, "עומד לרדת גשם."
גם אחרי כל הזמן הזה הוא עדיין נדרך למראה השוטרים המקומיים, אף שכל מה שהם עשו היה לברך אותו לשלום במנוד ראש שכולו אומר כבוד. הוא היה איש מבוגר, מצולק, רב-ניסיון – אדם המבין לליבם של הבריות. הם הניחו שהוא היה איש צבא, לוחם, אולי מפקד מעוטר, והוא מעולם לא טרח לתקן אותם.
הוא המשיך בדרכו אל עבר משרד הדואר, מתאמץ שלא לחשוב על מדי המשטרה המקופלים והמגוהצים ששכבו ארוזים בעליית הגג, הרחק מהעין והלב שאותו הם עלולים לפצוע.
"בוקר טוב, אדוני!" קרא הפקיד.
"בוקר טוב, האדון הפקיד. האם החבילה שלי הגיעה?"
לאחר חיפוש קצר שב אליו הפקיד, לשם שינוי עם חיוך זורח על פניו.
"הגיעה ממש הבוקר, אדוני! הכול כדת וכדין, ארוז היטב וללא תקלות. משלוח מיוחד מפריז, מה?"
"תודה לך." אמר האיש הגבוה, "אתה אדיב מאוד. המתנתי לזה כבר זמן מה."
"יום מצוין אדוני!" קרא אחריו הפקיד, שהמשיך להרהר בליבו מה היה בחבילה החשובה הזו, שהוזמנה במיוחד מפריז, עד שהגיעה שעת הסגירה. מחשבותיו השיבו אותו שוב ושוב לנערה היפה שהתגוררה עמו כבת חסותו. האדון בוודאי הזמין עבורה חפצים חסרי ערך שנשים אוהבות, חשב לעצמו הפקיד, למרות שפרח כזה עתיד עד מהרה לנבול בסביבה הכפרית הזו, לא משנה בכמה תכשיטים יעטפו אותו.
הגשם החל לטפטף כשהאיש היה בדרכו חזרה לבקתה. הוא סוכך על החבילה במעילו, אחז במטרייה מעל לראשו והתקדם בנחישות קדימה, הלאה והלאה, גורס אבנים קטנות ובוץ שהלך והתעבה תחת רגליו, נאסף על מגפיו.
היה אדם חולה שחיכה לו בבית, שהשתעל על הכרית שלו ועדיין קדח מחום מדי פעם, כשאימץ את עצמו יתר על המידה או כשיצא החוצה לגינה ונותר שם זמן רב מדי ללא כובע ומעיל, מכיוון שהתעקש לראות את הכוכב הראשון מנץ בשמי הערב, שבקושי הוציא מילה או שתיים מפיו והתנודד זמן רב מדי בין החיים והמוות זה לא מכבר.
הוא זכר את השיחה שהייתה לו עם הרופא אז בפאריז. הרופא היה אדם טוב בשנות השישים לחייו, שגבה מעט עבור שירותיו מלקוחות עניים וממנו לא גבה דבר. הקשר עימו נוצר כשנרקמה התוכנית לברוח לאנגליה, לפני המהומות ברחוב, לפני שסיפורי אהבה נרקמו, נפרמו ונרקמו שוב מחדש, חזקים יותר. הרופא שוחח ארוכות עם המטופל ונראה שמעט-מעט הצליח להניא אותו ממשאלת המוות שרדפה אותו, אם כי לא הצליח להקל את המשא מעל הכתפיים השחוחות. כולם היו תמימי דעים לגבי המעבר לכפר; המולת העיר הדירה שינה מעיניו של החולה ומרטה את עצביו.
האיש הגבוה דחף את השער החורק שהוביל לגינה, וחשב שהוא לא ישכח במהרה את הבעת פניו של הגבר הכחוש והחולני כשראה לראשונה מבעד לחלון את שפעת הכוכבים שנפרשו מעל שמי הכפר בליל הקיץ כמו רדיד מנצנץ.
החולה החל לדבר מעט יותר ובמשפטים שלמים בכל פעם, נעזר בעלמה הצעירה או בגבר החסון על מנת לצאת לגינה ולהתבונן מדי ערב בכוכבים, והתעקש בימים הטובים יותר לפתוח את החלון ולהתבונן בהם עד שנרדם.
ימים כמו זה הבטיחו שהלילה יהיה גשום והעננים יסתירו את הכוכבים מעיניו. זה גרם לו לשקוע שוב בתוך עצמו, לסגת מעט פנימה, להתכנס ולחכות.
"קוזט! הנה שבתי." קרא האיש הגבוה, והצעירה יצאה לקראתו, רעננה וזהובה כמו שמש בוקר אביבית.
"ראה אותך, נרטבת כולך." היא קראה ונטלה את החבילה שהושיט לה, "הסר מייד את מעילך ותלה אותו שם."
"ואת, קחי נא את החבילה למטבח."
"מפאריז!" היא הכריזה כשקראה את כתובת השולחן.
"האם יש לנו חלב הבוקר?"
"בהחלט," אמרה הצעירה, "הפרות מחבבות ימי גשם. העשב מתוק ורענן."
האיש ניגב את המים משיערו במגבת שהושיטה לו העלמה הצעירה, ומייד ניגש למלאכה.
הוא מזג את החלב לסיר קטן והניח אותו על האש באח, לרתוח ולבעבע. אחר כך הוציא מתוך החבילה מעין שקיק קטן ומשונה למראה, ובו אבקה שצבעה חום בהיר.
"זה נראה כמו אדמה." צחקה הנערה.
"ייתכן." אמר האיש המבוגר והקמטים סביב עיניו העמיקו עם חיוכו, "הריחי."
הניחוח שעלה מן השקיק לא דמה לשום דבר שהריחה אי פעם. היה לו ריח עשיר, מגרה, ארצי מאוד. הריח היה דומה מעט לריחה של אדמה אחרי הגשם. זה הריח כמו הבטחה.
"עכשיו הביאי לי שלושה ספלים והביטי."
הוא הניח בכל ספל כפית מדודה מן האבקה המיוחדת, הניח על ערימת האבקה קוביית סוכר ואז מזג לתוכם את החלב הרותח בזה אחר זה.
ריחה של האבקה וריחו של החלב החם פשט במטבח, הריחות משתלבים זה בזה באופן שהרחיב את בית החזה וגרם לחמימות נעימה ורוגע לחלחל אל איבריה של הנערה.
"מה זה?"
"קקאו חם." אמר האיש בחיוך שהזכיר מעט חתול המתפנק ליד האח בפונדק, "התרופה הטובה ביותר לקדרותו של הסתיו."
"שניקח אותו אל החולה שלנו?"
"כמובן." ענה האיש, ונטל ליתר ביטחון גם מאפה קטן שנותר מהאפייה אמש. הרופא הטוב אמר שעל המטופל לעלות במשקל ככל הניתן.
המטופל ספק-ישב ספק-שכב במיטתו בדיוק במקום שבו הותירו אותו, והביט מבעד לחלון אל השמיים שנפרשו באפור בהיר לכל הצדדים, מבטיחים להמטיר קור וגשם בצהרי היום.
כשחש בריח המשונה, הנעים, הוא הסב אליהם את ראשו לאט. הוא הזכיר לנערה הצעירה צב זקן שנע בהיסוס, תוהה אם חלפה הסכנה ואם יוכל להוציא את ראשו מתוך השריון כעת.
האיש הגבוה חייך אליו.
"קקאו חם." הוא אמר, "משלוח מיוחד מפאריז. טעמת קקאו פעם, אדוני המפקח?"
החולה המשיך להביט בו במבט משונה.
"רק טבק הרחה בשבילך, מה? בטח בי, זה טוב. זה יחמם את עצמותיך. תוכל לקבל מעט טבק אחר כך. עכשיו שתה." הוא אמר, וקירב את המשקה לשפתיו.
"יש לזה... צבע של מי ביוב." הפטיר החולה בקרירות.
"הטעם טוב בהרבה, האמן לי." אמר האיש המבוגר, רעד השמחה בקולו מששמע משפט שלם מן החולה כמעט שלא הורגש.
הוא הופתע כשידיו של החולה שלו לפתו את ידיו שלו שאחזו בספל, והופתע עוד יותר לראות שצל צילו של חיוך קטן מתחיל להסתמן על הפנים שלו כשעשה זאת, ולחוש ברעד קל שבקלים עובר בו לנוכח המגע.
המטופל לא הוריד את עיניו ממנו כששתה – המתבונן מבחוץ לא יכול היה לדעת אם מדובר במבט של משטמה, חשד, או אולי משהו אחר לגמרי. העיניים הללו היו אפלות ועמוקות מכדי לחקרן. לא היה לו מושג שהוא מתבונן בעיניו באותו האופן שבו הוא מתבונן בכוכבים. הוא עצם אותן כשהטעם פשט בפיו, מתוק וחלבי ועשיר.
"אתה אוהב את זה?" שאל האיש הגבוה.
"זה... טוב." אמר החולה, ומיהר להסיט את מבטו ולקבוע אותו בקיר הנגדי, האיש הגבוה ראה דמעות מתחילות להיקוות בזוויות עיניו.
"מצוין. אם כך אזמין עוד." הוא אמר, והתיישב ליד המיטה.
שני הגברים והנערה שתו קקאו חם והביטו לגינה אפופת הגשם. הם חיכו יחד לאביב, אבל ידעו בסתר ליבם שאולי גם החורף עומד להיות נעים למדי בבקתה הקטנה שלהם, ביחד.