Work Text:
1
עצרתי את הטנדר המאובק בחניון העפר מול הכנסייה ודוממתי את המנוע. פתחתי את הדלת ונתתי ללגס לצאת ולהתאושש אחרי הנסיעה הארוכה, וכשהיא קפצה החוצה סגרתי שוב את הדלת והשענתי את ראשי לאחור. יכולתי לטוס, כמובן; שמונה וחצי שעות נסיעה דרך ערבות שוממות זו חוויה שרוב האנשים יעדיפו להימנע ממנה. אבל אני אוהב לנהוג, וחוץ מזה, זה נראה לי מתאים. אפילו לא חשבתי על זה כשנכנסתי לטנדר ויצאתי לדרך, ורק כשהדיסק של נירוונה התחיל להתנגן בפעם השנייה היכה בי פתאום הזיכרון של אבא שלי – היה נדמה לי שאני רואה אותו לידי במושב הנוסע, מזהיר בקולו המתון "עיניים על הכביש, ארי", והתחלתי לשיר ממש חזק "Hello, hello, hello, how low" כדי לדחוק את הזיכרונות חזרה פנימה.
יצאתי לדרך יום קודם אחר הצהריים, ועצרתי לחניית לילה בפורט דייויס, כאילו אני פועל על אוטומט שתוכנת לפני עשר שנים ומאז לא למד אחרת. אפילו לא ניסיתי לבדוק את המסלול. הנסיעה מאוסטין לאל פאסו הרגישה נכונה, כאילו במקצב החדגוני של תנודות הטנדר על הכביש המאובק אני מחזיר בעצמי את ברנרדו הביתה. כמו תמונת מראה של הנסיעה ההיא, הארוכה, הנרגשת, הכואבת, ששוברת את ליבי בפעם השנייה.
2
ממרחק, בחצר הכנסייה, ראיתי את האנשים שבאו ללוויה של ברנרדו. הם עמדו בקבוצות קטנות, נעו פנימה והחוצה, התחבקו. ראיתי את אמא שלי במרכז הקבוצה: כפופה, לבושה שחורים, אניצי כסף מתנוצצים בשיערה המסודר בקפידה. היא כבר לא הייתה צעירה, אבל מעולם היא לא נראתה לי מכונסת ומובסת יותר מאשר ברגע הזה. היא נראתה כאילו החיים חבטו בה פעם אחת יותר מדי. היא איבדה את ברנרדו כבר כל כך מזמן, ובכל זאת האבל הטרי עלה מכל תו בכתפיה השפופות, בצוואר השמוט שהיא התאמצה להרים שוב ושוב. היא חייכה לאנשים שהקיפו אותה, חיבקה אותם, לחצה ידיים וקיבלה תנחומים והשתתפות בצער, ואני יודע שהיא העריכה את זה; אמא שלי חילקה מספיק מזה לאחרים, וקיבלה מספיק בעצמה, כדי להעריך מילות נחמה והשתתפות בכאב. אבל מכל תו בפניה, בתנועות גופה, בשיערה הכסוף, אפשר היה לראות שאף אחד לא יכול להשתתף בכאבה כמוה. בכאב הזה היא לגמרי לבדה.
3
הדקות חלפו ונמתחו, ואני המשכתי לשבת בטנדר שלי. אואזיס שרו "Don't Look Back in Anger", ואני רציתי לדפוק להם אגרוף בפרצוף. סגרתי את הטייפ בחבטה. נשענתי לאחור במושב הנהג, ידיי ממוללות את המכנסיים השחורים, והרגשתי את הכעס עולה לי בגרון כמו להביור, שהופך לצעקה, שנחנקת בדרכה החוצה עד שהיא משתחררת כיבבה קלושה שבקושי מצליחה להבקיע מבעד לשפתיים. הידיים שלי רעדו כשישבתי והתבוננתי מבעד לחלון באמא שלי מתפרקת מבפנים בעודה מחייכת מבחוץ לאנשים שבאו לנחם אותה, ולא הצלחתי לצאת החוצה.
4
"לגס! היי, לגס! ילדה טובה!" קול חדר מבעד לחלון הטנדר. נתתי לו לרחף רגע סביבי לפני שעצמתי עיניים. לא יכולתי להסתכל.
הקול הזה. הצחוק הזה. התנועות הרחבות, הפתוחות, המושטות תמיד קדימה – לגעת, לחבק, לרקוד, לרוץ יחף בגשם. הידיים הפרושות, החום, הקרבה, המבט שרואה עמוק מדי.
"לגס, איזה כיף לראות אותך! התגעגעתי אלייך כל כך!"
הקול שלו השתנה. התבגר. משהו בחיפזון הנמהר שבו מילותיו נהגו לרדוף זו את זו התייצב, רק קצת, משאיר קצת יותר מקום לשקט, רגע נוסף להרהור. לא לספק, אף פעם לא היו לו ספקות; אבל אולי להתבוננות מחודשת. בעיניים עצומות ראיתי אותו מצייר, פוסע אחורה ומתבונן במעשה ידיו מזוויות שונות, שוקל ברצינות בוטחת את הצעד הבא. ראיתי אותו מושיט אליי יד, והתמונה הבהבה וכבתה.
פקחתי את העיניים. ראיתי את דנטה רוכן אל לגס במרחק כמה מטרים מהטנדר. היא כשכשה במרץ בזנבה והתפלשה בעפר לפניו, והוא ליטף את בטנה וגירד בין אוזניה והושיט פניו אליה לליקוקי נשיקות. כתפיו היו רחבות יותר, זהרורי אור נצצו על עורו בגוון קרמל זהוב. שערות כהות היו פזורות על ידו השחומה. כשראיתי אותו בפעם האחרונה השערות על ידיו ורגליו עוד היו בהירות ועדינות, כמעט בלתי נראות, למרות שהוא כבר היה בן שמונה-עשרה. ההתפתחות שלו תמיד הייתה קצת מאוחרת, אמא שלו אמרה. אבל הוא מגיע בסוף.
חשבתי לצאת החוצה, והמחשבה הסתובבה סביבי במעגלים כמו זבוב מעצבן שכלוא בחלל הטנדר. במקום זה הפעלתי חזרה את הטייפ, ו-"Hey Now!" פרץ בתנופה של גיטרות מנסרות ותופים רועמים: "I hitched a ride with my soul / By the side of the road / Just as the sky turned black". הגברתי את הווליום למקסימום, עצמתי את עיניי שוב ונתתי למוזיקה לעטוף אותי מבחוץ כדי להשתיק את הרעש הלבן שבפנים.
5
דנטה עבר לפריז בקיץ 1989, להשתתף בתוכנית קיץ ללימודי אמנות. משם הוא נסע לקולג' באוהיו. אחר כך התפזרנו כולנו. אני עברתי לקולג' באוסטין, סוזי התקבלה לאוניברסיטת יוטה, קסנדרה עברה לניו יורק, וג'ינה נשארה באל פאסו והתחתנה. היינו בחתונה שלה בסתיו, רקדנו ושרנו וצחקנו המון, ג'ינה הסתחררה בשמלה לבנה וזרחה כמו הכוכבים בלילה ההוא. אחר כך לקחתי את דנטה בטנדר שלי למדבר, שכבנו בארגז האחורי ודיברנו שעות ונגענו אחד בשני כל הזמן, ידיים ורגליים ושפתיים שלובות זו בזו. כשנהיה קר הקמנו אוהל ושקענו אחד בשני בתוך שק שינה זוגי, עירומים וצמודים וכמהים זה לזה בצימאון שאין לו רוויה כל הלילה. ואחר כך הוא נסע חזרה לאוהיו, ולי כבר לא היה לאן לחזור.
אמא שלי מכרה את הבית. היא אמרה שאחרי שעברתי לקולג' הגיוני יותר שהיא תגור ליד האחיות שלי באריזונה, לעזור עם הנכדים. "אני גידלתי אותך כל השנים האלה, ארי, וקצת הזנחתי אותן", היא אמרה. אני לא חושב שהיא התכוונה לזה באמת, לא כמו שהיא אמרה; היא התכוונה שהיא אכזבה את עצמה כאמא כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה דרכים, שהיא כבר לא יודעת איך לכפר. אם בכלל אפשר. אבל לא אמרתי כלום, כי ידעתי שזה לא יעזור, וגם ידעתי שזו לא הסיבה שהיא עוזבת; לא בגלל האחיות שלי באריזונה, ולא בגלל שעברתי לאוסטין. היא עוזבת כי היא לא יכולה לחיות רגע אחד נוסף לבד בבית בלי אבא שלי.
אחר כך נשארתי באוסטין. סיימתי את הקולג' והתחלתי לעבוד בספרייה הציבורית. גברת רודריגז, הספרנית, הציעה לי את המשרה כשסיימתי את הלימודים; הייתי יושב שם הרבה, לא רק כדי ללמוד, פשוט אהבתי את השקט והספרים. בהתחלה הם הזכירו לי את הבית של דנטה, שתמיד היו בו ספרים בכל פינה, וכולם היו מקריאים זה לזה קטעים מעניינים ומתחילים שיחות מהאמצע. אחר כך הספרים כבר לא הזכירו לי כלום, אבל כשסידרתי אותם על מדפים לא הייתי צריך לחשוב, וכשקראתי בהם יכולתי להיות במקומות אחרים וזרים. קראתי על מכשפים במצרים הקדומה, על פינגווינים באנטרקטיקה ועל תרבויות נכחדות מהאמזונס. קראתי על חלליות שטסות למאדים ועל מושבות דייגים ביפן. לא קראתי על המלחמה, או על בית, או אהבה. לא רציתי לחשוב על הדברים האלה. בהתחלה עוד קראתי קצת שירה, אבל הפסקתי עם הזמן; היה קשה להסתכל בשורות הקצובות שעוטפות דימויים נוגעים ללב ולא לרצות להקריא את זה למישהו.
6
רוב הזמן לא הייתי בודד באוסטין. גברת רודריגז הייתה מזמינה אותי לארוחות צהריים בימי ראשון, ולואיסה ומריה היו נחמדות אליי. הן היו ספרניות קצת יותר ותיקות, אבל עדיין צעירות מספיק כדי להזמין אותי לפעמים לשתות קפה או לטייל בפארק בשבת. הן היו באות עם הילדים שלהן, ואני לקחתי את לגס, וטיילנו על השבילים בין המדשאות, מדברים על העבודה ועל מכרים מהשכונה ועל המשפחות שלהן. אני לא סיפרתי כלום על המשפחה שלי, ועם הזמן הן הפסיקו לשאול.
בהתחלה הן ניסו לשדך לי מישהי. "יש לי חברה שתתאים לך בול!" הייתה האחת פותחת, והשנייה שואלת בהתלהבות "מי?", והן היו מתחילות לרכל על חברה מהלימודים או אחות של אחת האימהות בגן, שבדיוק נפרדה מהחבר שלה או עברה לאוסטין. בהתחלה ניסיתי לצאת עם החברות האלה – כולן חמודות, שקטות ועדינות, הטיפוס שהן חשבו שיתאים לי. כולן מיעטו לדבר והסמיקו כששאלתי מה להזמין להן לשתות. העברנו ערבים ארוכים להכאיב בניסיון כושל לנהל שיחה, אני מחפש נואשות שאלות מאולצות לשאול, הן עונות בביישנות תשובות קלושות שדועכות בתוך שניות ללא-כלום.
אחת הבנות האלה שלפה בסופו של דבר ספר מהתיק במבט מתנצל, שאלה בלחש "אכפת לך אם רק אסיים את הפרק?" ושקעה בקריאה. בתחושת הקלה מסחררת שלפתי ספר מהתיק בעצמי והתחלתי לקרוא, שנינו מושיטים מבלי משים יד לצלחת העוגיות שעל השולחן ומחייכים זה לזו מפעם לפעם מעל דפי ספרינו. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי, והמשכתי לצאת איתה עוד כמה שבועות נעימים – למרבה התלהבותן של לואיסה ומריה – עד שבסוף היא הודיעה לי, בעיניים מושפלות במבוכה, שמישהו אחר הזמין אותה לצאת והיא הייתה רוצה להיענות לו. תחושת הקלה גדולה עוד יותר הציפה אותי כשהנהנתי בכובד ראש ואיחלתי לה במלוא הכנות אושר והצלחה.
7
אחר כך סירבתי לעוד הצעות, עד שלואיסה ומריה התייאשו. לפעמים ראיתי בנים מסתכלים עליי בספרייה, בבית הקפה, בפארק, והסטתי את המבט. אף פעם לא היו לי חברים בנים, והעדפתי את זה ככה. כבר לא הייתי צעיר תמים ובלתי-מנוסה כמו בקיץ שבו פגשתי את דנטה, אבל חברוּת עדיין לא באה לי בקלות, ועדיין לא הייתי בטוח שאני שולט בעצמי מספיק – מסווה את עצמי טוב מספיק – בחברת בנים, שגם אם לא שרקו אחרי בנות ברחוב או בקמפוס, בוודאי שלחו מבטים וגיחכו זה אל זה. אף פעם לא הייתי בטוח שההתנהגות שלי בחברתם טבעית מספיק, נכונה מספיק. זה לא שפחדתי ממש – לא כמו אז כשדנטה הגיע מפורק לבית חולים, לא כמו בסיפור ששמעתי על ברנרדו. הייתי חזק מספיק להגן על עצמי. אבל היה לי בית, ועבודה, וטיולים בפארק וארוחות בימי ראשון, והייתי סתם ארי. לא הייתי צריך להיות זה שכולם מסתכלים עליו קצת מוזר, שכולם מדברים לידו קצת אחרת. לפעמים אפילו לא בטוחים אם זה בסדר לגעת בו, ללחוץ את ידו או לחבק. אם היה לי בשביל מה להתמודד עם זה – אם היה לי את דנטה, שלאבד אותו היה כמו לאבד את הלב שלי – זה לא היה אכפת לי בכלל. אבל לא היה לי אף אחד, והיה קל יותר לשקוע בספרים ולטייל בפארק ולשתות קפה עם לואיסה ומריה, מאשר לחייך בחזרה לבחור שניסה לתפוס את מבטי. אף פעם לא חייכתי בחזרה, והבחורים תמיד הלכו.
8
שמעתי נקישה על החלון של הטנדר. המוזיקה הרועמת עטפה אותי ועיניי היו עצומות, אז לקח לי כמה רגעים לשים לב, אבל משהבחנתי בה לא יכולתי יותר שלא להבחין. הטנדר נמלא בתחושת נוכחות מציפה, כמו אור ואוויר שפורצים לחדר בבת אחת מבעד לחלון שנפתח בתנופה.
"ארי!" מר קינטנה אמר. לא שמעתי אותו בגלל המוזיקה, אבל ראיתי את שפתיו זזות וקראתי את שמי בחיוכו המואר. מר קינטנה תמיד חייך, כמו דנטה. הם תמיד היו משפחה כל כך יפה. כמה אהבתי אותם, כמה רציתי להשתייך. כמה חשבתי שהצלחתי.
סגרתי את הטייפ ופתחתי את הדלת. לא יכולתי להמשיך להתחבא יותר. כשיצאתי מהטנדר מר קינטנה כרך זרועותיו סביבי וחיבק אותי חיבוק חזק וארוך. "ארי, תראה אותך, ילד", הוא אמר ופרע קלות את שיערי. "עבר זמן, אה?" הנהנתי וכחכתי בגרוני. "שלום, מר קינטנה". "אמרתי לך לקרוא לי סם", הוא צחק. ניסיתי לחייך, אבל הצלחתי רק להשפיל מבט במבוכה. לא יכולתי לקרוא לו סם.
"ארי, ארי", גברת קינטנה באה לקראתי וחיבקה אותי גם, "כמה טוב לראות אותך". "שלום, גברת קינטנה", אמרתי. היא ליטפה את שיערי, ונאבקתי שוב בדחף לברוח.
אנשים התקרבו והקיפו אותנו. חברות של אמא שלי, הורים של ילדים מהכיתה. ראיתי כמה בחורים גדולים, וחשבתי שאולי הם הכירו את ברנרדו. אני לא הכרתי אותם. ההורים שלי נבהלו בכל פעם שאחד החברים של ברנרדו עבר לידי, שמרנו על מרחק מהם. לא ידעתי כלום על החיים של אחי.
נשענתי בגבי על הטנדר, ובשביל לא להסתכל על האנשים הסתכלתי על הכנסייה ממול. ראיתי את האחיות שלי מחבקות את אמא שלי ובוכות יחד. הצער שלהן היה כל כך פרטי, אבל גם כל כך משותף. הן הכירו אותו, היו להן זיכרונות ילדות וחוויות נעורים. הוא היה הפעוט המתוק שהן הרימו על הידיים, ליטפו ונישקו ושרו לו שירים. הוא היה הנער שהן ראו מתבגר לנגד עיניהן, חלמו על חיים טובים בשבילו. אני הייתי זה שנשאר בחוץ – זה שניזון לבדו מדמיונות, מחלומות, משתיקות, ממכתבים שלא נשלחו ומתקוות שנכזבו. אני הייתי, אני עדיין, אחד מהאנשים האלה שברנרדו שנא. שברנרדו זרק את החיים שלו מרוב שנאה אליהם. אני הייתי מהאנשים שברנרדו נטש.
כולם שלחו אליי ידיים, לחצו, חיבקו, טפחו על הגב, אמרו שהם משתתפים בצערי. הם נראו גאים בעצמם שהם משתתפים בצערו של מישהו אחר, ושמחים בסתר שזה צערו שלו ולא שלהם. לא רציתי את ההשתתפות שלהם, וגם אילו רציתי, הם לא היו מצליחים. הם לא ידעו על הצער שלי דבר. עמדתי מולם, נעליי מתחפרות ובוטשות בעפר, ידיי מכווצות לאגרופים מתוחים, גופי מתנועע באי-נוחות, ודמיינתי שאני נוסע אל האופק המאפיר בענני סערה עם מוזיקה מחרישת אוזניים ברקע.
9
כשהאנשים התפזרו הבחנתי בדנטה. הוא עמד ליד לגס והסתכל עליי. עיניי פגשו בעיניו והרגשתי כאילו זרם חשמל מקפיץ אותי מבפנים, כאילו מבטי נחרך בקרן שמש חולפת. דנטה חייך ונופף בידו. הנהנתי אליו חזרה. מזל שאף אחד לא ציפה ממני לחייך ביום כזה, כי הפנים שלי קפאו בהבעה ריקה ששיקפה את הרעש הלבן שהלם בראשי ובאוזניי.
עמדנו והסתכלנו זה בזה עוד כמה רגעים, וכשהתכוונתי כבר להתחיל לזוז, דנטה רץ אליי פתאום וחיבק אותי. המגע שלו היה מוכר, מנחם, גם אחרי כל השנים. הריח שלו העלה רמזים רחוקים וזרים – פרחים וצבע, שדות תעופה ותחנות רכבת. אבל בשקע צווארו הייתה עדיין אותה חמימות מוכרת שהייתה רק שלו, ריח של חלב חם ומתיקות ואהבה, של בית לחזור אליו. לא שמתי לב אפילו שאפי התחפר בצווארו עד שהריח המוכר הציף את חושיי ועלה על גדותיו, ואז הבחנתי בו פתאום בבת אחת ונרתעתי בחיפזון. כשלתי לאחור ונעליי החליקו בעפר עד שכמעט נפלתי על אבני החצץ. המבט בעיניים הכהות של דנטה בער בי כשהוא לחץ את אצבעות ידיי ואמר בקול אחר כל כך, בוגר כל כך, בוטח כל כך, ועדיין כל כך דנטה – "היי, ארי".
10
דנטה משך אותי ביד, "בוא נלך להגיד שלום לאמא שלך". מתחת לפרץ האנרגיה הרגיל שלו הבחנתי ברוך, ביסוד מעגן של תמיכה: רק דנטה הצליח אי פעם להבין במבט את כל מה שעובר עליי, את הרעש הלבן שאין מילים בעולם לנסח בו סדר והיגיון, ועדיין לדלג בקלילות מעליו בעודו מושך אותי אחריו ביד בוטחת. כמו אז, כשבכמה משפטים ראשוניים הוא גרם לי לצחוק עד דמעות ואז לימד אותי לשחות, כאילו עשיתי את זה כל חיי, כאילו זה קל.
אמא שלי חיבקה אותי חזק בזמן שדנטה אמר שלום לאחיות שלי. העיניים שלה היו לחות, אבל היא חייכה אליי. "יפה מצידך שבאת לבקר", היא אמרה בסרקזם שהבליע חיבה. "איש העולם הגדול הוא נעשה לי שם באוסטין, ומה עם לבקר בבית?" היא הנידה בראשה כאילו היא מדברת למישהו לידנו. רציתי לומר שהיא כבר לא גרה בבית שלי, שלנו, אבל לא רציתי להכאיב לה ולעצמי. "אני אבוא יותר", הבטחתי במקום זה, כמו תמיד. כמעט לא ביקרתי בבית באריזונה, שהיה קטן ובלוי וקצת ריק, והגינה מסביב מצהיבה ועצובה כמו הפנים של אמא שלי. אבל תמיד הבטחתי לבוא, כי הייתי רוצה להרגיש שם בנוח, לשחזר את הנינוחות שהייתה בינינו כשהייתי ילד. אולי על שנינו כבר עברו יותר מדי דברים מכדי שאצליח.
"לילי", דנטה ניגש אלינו. לו לא הייתה שום בעיה לקרוא לאמא שלי בשם שלה. היא שחררה אותי מהחיבוק כדי לחבק אותו גם, נישקה את לחיו, ואז צעדה צעד אחורה והביטה בו בהתפעלות. "דנטה קינטנה! איך נהיית גבר של ממש, לא להאמין", היא חייכה וניגבה את עיניה הלחות. "תודה שבאת, יקירי".
"אני כל כך מצטער, לילי", דנטה לקח את ידה והביט בעיניה בכנות שהייתה רק שלו. כשהוא שמח להכיר מישהו, הוא באמת שמח; וכשהוא השתתף באבל, הוא השתתף בו באמת. "אני מצטער על ברנרדו".
"תודה, דנטה", היא הנידה בראשה וניגבה את עיניה שוב. "הוא... אני יודעת שלא דיברנו הרבה זמן... הוא היה..." היא לא הצליחה לסיים את המשפט. דנטה השלים במקומה את כל מה שהיה צריך לומר. "הוא הבן שלך. הוא תמיד יהיה הבן שלך".
"כן", היא הנהנה, ופלטה צחוק דומע. "גם עכשיו, אתה מבין? הוא תמיד הבן שלי. אבל הוא הלך קצת יותר רחוק. יותר רחוק מקודם. למה הוא הלך כל כך רחוק, דנטה?" העיניים שלה מלאו שוב דמעות. השפלתי את מבטי לאדמה באי-נוחות, אבל דנטה לא הסיט את עיניו ממנה. "הוא לא ידע איך לחיות בעולם הזה, אני חושב", הוא אמר חרש. "אולי הוא התעייף מלנסות". אמא שלי הנהנה וניגבה את עיניה. "אולי הוא יצליח בעולם הבא". "אני בטוח שהוא יצליח", אמר דנטה. "חיימה יכוון אותו כמו שצריך". הוא לא אמר "הפעם", אבל כולנו חשבנו את זה.
11
ישבתי בכנסייה ליד אמא שלי, והיא החזיקה לי את היד והצמידה נייר טישו לעיניה. הכומר עמד על במת עץ קטנה, ולידו הייתה תמונה של ברנרדו. בתמונה הוא היה צעיר, עדיין נער, אבל משהו בעיניים שלו כבר היה בוגר וקשה.
הוא לא היה נער עכשיו. הוא היה בן 39. הוא נכנס לכלא בגיל 15 ולא יצא משם אלא בדרך שלו, דרך אלימות ואובדן. או אולי הוא לא יצא בכלל, ולקח את הכלא איתו אל רגעיו האחרונים.
הכומר שלנו הכיר את ברנרדו יותר ממני. הוא סיפר על הילדות שלו, על רגעים יפים מנעוריו. אבל הוא לא הכיר אותו בעשרים השנה האחרונות. תהיתי אם ברנרדו הכיר את עצמו. מה הוא חשב על עצמו? על המשפחה שלו? אולי היה קל לו יותר לא לחשוב. אולי גם לו היה בראש רעש לבן ששום מוזיקה לא הצליחה להשתיק, והרעש החריש אותו עד שהוא לא הצליח לסבול את זה יותר. האם נתנו לו לשמוע מוזיקה בכלא? איזו מוזיקה הוא אהב? אח שלי מת בן 39 ואני לא ידעתי עליו דבר, חוץ מהעובדה שהוא שנא אנשים כמוני. אבל עד כמה שרציתי, לא הצלחתי לשנוא את ברנרדו כמו שהוא שנא אותי.
אמא שלי בכתה בשקט לתוך הטישו שלה כשהכומר דיבר על המלחמה. איך אבא שלי ייחל לשוב מווייטנאם הביתה לילדים שלו, ואיך ברנרדו חיכה לו על המדרגות כל יום. הוא אמר, "ברנרדו אהב את חיימה כל כך, הוא העריץ אותו. וחיימה אהב אותו כל כך. כל מה שהוא רצה היה לחזור ולחבק את הילדים שלו. אבל כשהוא חזר, המלחמה חזרה איתו, והוא לא הצליח לחבק". אנשים בכנסייה משכו באפם. המלחמה עברה על כולנו. הכומר המשיך, "לילי ביקשה לקבור את ברנרדו קרוב לאבא שלו. שיישארו קרובים זה לזה כמו שכל כך רצו להיות בחייהם. חיימה אהב את ברנרדו עד סוף ימיו, ואני יודע שבליבו, גם ברנרדו אהב אותו". אנשים בכנסייה המשיכו לבכות. אני לא בכיתי, אבל קולו של הכומר הלך והתרחק עד שהרעש הלבן עטף אותי כמו מסך עשן.
12
אחרי הלוויה כולם יצאו החוצה וליוו את אמא שלי והאחיות שלי ללימוזינות השחורות. אני נשארתי מאחור עם לגס. לא רציתי ללכת לקבלת הפנים. חשבתי לנסוע הביתה, אבל כבר לא הייתי בטוח איפה הבית שלי. לא רציתי לחזור לספרייה, לפטפוטים של לואיסה ומריה, לאנשים ששואלים אם הגיע הספר החדש של ג'ון גרישם או דניאל סטיל. האוויר הצטנן והקדיר וידעתי שתכף יתחיל לרדת גשם, ולא היה אכפת לי להירטב. חשבתי לנסוע למדבר, אולי. אני חושב שברנרדו אהב את המדבר. אני יודע שאבא שלי אהב אותו. אולי ניסע יחד למדבר, ברנרדו ואבא ואני. נוכל לשתוק ביחד. הגשם והחושך והכוכבים יארחו לנו חברה.
הרגשת יד על הכתף שלי, ופתאום נהיה לי חם. "בוא נלך לבקר את אבא שלך", אמר דנטה, והוביל אותי אל בין המצבות, ידו מונחת על כתפי ומכוונת אותי כל הדרך.
13
עשבים צהובים הקיפו את המצבה של חיימה מנדוזה, והאבן הייתה אפורה ומאובקת כמו האופק המעונן. הסתכלתי והסתכלתי ולא ראיתי את אבא שלי, ראיתי רק דממה. דנטה התיישב על האדמה ליד הקבר והניח יד עליו, כמו היד שהוא הניח על כתפי. "אני כל כך מצטער על ברנרדו, חיימה", הוא אמר. הרעש הלבן בראש שלי הפך לדנדון גבוה וצורם, ופתאום הרגשתי כעס עולה בי, חם, מבעבע, רותח, עד שהוא פרץ כמו לבה: "מה נראה לך שאתה עושה?!"
דנטה הרים את הראש והביט בי. הוא אמר, "גם חיימה צריך נחמה עכשיו".
"הוא מת, חתיכת מטומטם!" ניסיתי לצעוק, אבל הקול שלי היה חנוק ופצוע, כלוא בליבה של סערה. "המתים לא צריכים כלום!" נשמעתי ילדותי, ולא הצלחתי אחרת. דנטה היטה את ראשו, כאילו זו עוד אחת מהשיחות הפילוסופיות שהוא כל כך אהב. "המתים הם עדיין אנשים, ארי". "הם לא אנשים, הם עצמות רקובות!" צעקתי בלחישה הצרודה שהצלחתי להפיק. העיניים של דנטה חפרו בי. "אז למה אתה עדיין מדבר עם אבא שלך?" הוא לא ידע את זה, לא הייתה לו דרך לדעת, ולא רציתי להמשיך לדבר איתו. סובבתי לו את הגב והתחלתי ללכת, הליכה מהירה שהתחלפה בריצה נואשת. לגס נחפזה אחריי עד שהשיגה אותי, וראשה התחכך ברגלי. המשכתי עד שהגעתי לטנדר שלי, ואז קרסתי עליו בידיים פשוטות וראש מורכן וחזה בוער.
14
עמדתי שעון על מכסה המנוע של הטנדר עד שגשם קל התחיל לרדת. כשהבחנתי בו והזדקפתי, דנטה צץ לידי כאילו הוא היה שם כל הזמן. הוא פתח את הדלת של הטנדר, דחף אותי אל המושב האחורי וטיפס בעקבותיי. לגס קפצה פנימה, נשכבה ליד הרגליים שלנו והניחה את ראשה על ברכי. ישבנו בשקט כמה דקות, מקשיבים לגשם דופק על הגג. האופק הקדיר בצהוב-אפור עכור וברק הכה מרחוק, האור נהיה ערפילי ועמום, ולא שמתי לב שהלחיים שלי רטובות עד שדנטה משך אותי אליו בלי לומר מילה. ראשי שקע בכתפו, נאחז בו כמו בבלון חמצן. המתיקות החמימה המוכרת של צווארו הציפה אותי עד שפרצו מתוכי יפחות שבורות, חנוקות, שמכאיבות בצלעות ובסרעפת. קולות שאף פעם לא הפקתי. קולות שלא ידעתי שיש. כמו צליל של קרחונים מתבקעים, כמו צריבה דקה של מתכת לוהטת על נהר קפוא. "אני מצטער", לחש דנטה, אצבעותיו משתרגות בשערותיי, מחליקות ביניהן שוב ושוב. "אני כל כך מצטער". לא ידעתי על מה הוא מצטער, ולא שאלתי. אבל נתתי לעצמי לשקוע בו, בריח שלו, בעקצוץ הנעים של אצבעותיו בשיערי, בידו החמה המהדקת אותי אל חזהו, בלבו הדופק צמוד לליבי. היפחות השבורות שלי נחלשו אט אט עד שפסקו, וחזרנו להקשיב יחד לטיפות הגשם המטופפות על הגג, ולדממה שהן הותירו אחריהן.
15
כשהדממה התחלפה בפטפוט של דנטה, ידעתי שהכול יהיה בסדר. הוא אמר, "כמה זמן לא הקשבתי ככה לגשם", ואני אמרתי "אני שומע בעיקר את הרוח", ודנטה הקניט בחיוך "אתה שומע רוחות?" ואני דחפתי אותו קצת ואמרתי "אני לא שומע כלום", ודנטה התיישר ואמר בחיקוי של לחישה ילדית מבועתת "אני רואה אנשים מתים!" וניסיתי לא לצחוק כשאמרתי לו "אתה רואה סרטים מטופשים", והוא זקר גבה בחיוך ערמומי ושאל בתמימות "איך אתה מזהה את הסרט, ארי?" ואז כבר לא יכולתי שלא לצחוק יותר.
"רוצה לנסוע?" דנטה שאל. "לאן?" החזרתי לו בשאלה. כתפו נגחה קלות בכתפי, "אתה מכיר את הדרך".
נסענו אל המדבר. בזמן שנהגתי, דנטה עבר על הדיסקים שלי: נירוונה, מטאליקה, רדיוהד, אואזיס. הוא הרים מבטו אליי. "למה אתה שומע את זה?" לא ידעתי איך לענות. "מה רע בזה?" הוא הרהר בשאלה ברצינות. "זה לא רע, אבל... כועס קצת? אתה כועס, ארי?". לא עניתי. הוא בחן עוד קצת את הדיסקים ואמר, "הייתי פעם בהופעה של Barenaked Ladies באונטריו, אני חושב שתאהב אותם".
שפשפתי את אחורי הצוואר שלי והקפדתי להסתכל ישר על הכביש. "היית באונטריו? מגניב".
"מממ", דנטה המהם בלי משים, עדיין שקוע בדיסקים. "לפני כמה שנים. הם עוד לא היו מוכרים באמריקה". הוא התחיל לשרוק לעצמו מנגינה לא מוכרת. רציתי לשאול איפה עוד הוא היה, ואם הוא היה פעם באוסטין, ועוד אלף שאלות, ובו-זמנית גם לא רציתי.
"אז איך זה לעבוד בספרייה?" קולו של דנטה חדר מבעד למחשבות שלי. התנערתי, "מה?" ודנטה גיחך אליי והרים גבה. לקח לי רגע לקלוט את השאלה שלו. "איך אתה יודע שאני עובד בספרייה?" "אמא שלי אמרה לי", ענה דנטה. "איך אמא שלך יודעת?" שאלתי. "אמא שלך אמרה לה", הוא השיב. "אמא שלי מדברת עם אמא שלך?" כיווצתי את המצח. דנטה גלגל עיניים. "ברור". "לא ידעתי את זה", מלמלתי, נכלם. דנטה שלח אליי מבט. " אתה מדבר עם אמא שלך, ארי?" הוא שאל. הרגשתי את פניי מתלהטות בעל כורחי. "כן", אמרתי בפסקנות לא משכנעת. דנטה לא הרפה. "באמת? מתי דיברת איתה פעם אחרונה?" "היום", עניתי. דנטה שלח אליי חיוך עקמומי, וזה גרם לי לחייך גם. "לפני חודש, אני חושב?" ניסיתי להיזכר. "אבל כולם ככה. מתי אתה דיברת עם ההורים שלך?" "אני מדבר עם ההורים שלי כמעט כל יום", ענה דנטה. "כל יום?" הסתובבתי אליו, נדהם. דנטה משך בכתפיו. "אני רוצה לשמוע מה שלומם. ולספר להם דברים. אני גם מדבר עם אח שלי", הוא הוסיף, "אני רוצה לשמוע אותו גדל". "אי אפשר לשמוע מישהו גדל", טענתי, והרגשתי תחושת אובדן משונה מתפשטת בי נוכח כל הגילויים האלה. כאילו ניסיתי לשווא לחפש את עצמי בתמונה שלא נכללתי בה מלכתחילה. "אפשר לא לשמוע מישהו גדל", ענה דנטה. קולו הצטרד קצת, והזכיר לי לרגע את האנפוף הנערי שהיה לו. "זה כמו לשמוע שקט". "או רעש לבן", המהמתי, כהד למחשבותיו. דנטה הנהן ברצינות. "זה אותו דבר". "איך שקט ורעש זה אותו דבר?" שאלתי, אבל כבר התחלתי לחייך, מתרווח חזרה בכיסא הנהג ומקשיב לדנטה מפרק לגורמים טיעון פילוסופי בעודנו נוסעים הלאה אל האופק הערפילי.
16
עד שהגענו ללב המדבר הגשם פסק, ויצאנו החוצה למתוח את הרגליים. עדיין היה קריר, ודנטה הציע שנרוץ קצת כדי להתחמם. הוא לקח את היד שלי והתחיל לרוץ עד ששחררתי אותו ופתחתי בריצה מהירה, ודנטה הצטרף אליי, מתחרה בי, מגחך אליי כל הדרך, בוץ ועשבים דבקים בנעלינו ולגס מדלגת בעקבותינו. עדיין הייתה לי סיבולת טובה, הייתי בכושר אף שכבר התקרבתי לגיל שלושים, אבל דנטה לא ויתר לי. רצנו כתף אל כתף עד ששנינו התנשפנו והפנים שלי בערו מחום. כשלא יכולתי יותר דנטה רץ קצת לפניי, ואז הסתובב וחסם את דרכי, מונע ממני להמשיך ולהתקדם דרך הכאב עוד ועוד. הוא דחק בי בכתפו. "מי שמגיע ראשון לטנדר קונה לשני גלידה!" קרא ולא המתין לתשובה לפני שזינק קדימה בכיוון ההפוך. לא הספקתי אפילו לחשוב לפני שרגליי זינקו בעקבותיו.
שתינו מים ואכלנו צ'יפס שהיו לדנטה בתיק. האוויר היה טוב, נקי. פרשתי שמיכה בארגז האחורי של הטנדר וישבנו שם, נשענים לאחור ומביטים בשמיים. היה להם צבע כחול-אפור של בין ערביים מדבריים, שהצהיב והאדים לקראת האופק. עננים אפורים-לבנים חלפו מעלינו, והרגשתי שקט נדיר הולך ומתפשט בי. הוא היה שונה מהשקט בספרייה, שונה מהשקט בבית שלי, שונה מהשקט בקו הטלפון רגע לפני שאמא שלי נאנחת ואומרת "אז להתראות, ארי" ומנתקת. השקט הזה היה אפור-לבן ורך כמו העננים, והיה בו אוויר לנשימה.
דנטה לא דיבר. הוא הסתכל בעננים כאילו הוא מנסה לפענח אותם, כאילו גם הם שאלה פילוסופית חשובה. התבוננתי בו כמה רגעים לפני ששאלתי לבסוף, "מה אתה עושה?". השאלה לא נראתה לדנטה מוזרה. "אני מנסה לזכור את הצבע של השמיים", הוא ענה בטבעיות, "ואת התנועה של העננים. אני אף פעם לא מצליח לצייר עננים כמו שצריך". הוא התבונן ברצינות בשמיים עוד כמה רגעים לפני שהוסיף, "אתה רואה איך האוויר זז בתוכם?" כיווצתי את עיניי והסתכלתי מעלה. "אני רואה אותם זזים..." אמרתי בהיסוס. דנטה חייך והצביע, "לא, אתה רואה איך האוויר מתערבל בתוך הענן? האפור והלבן והכחול והצהוב כל הזמן מתחלפים, מסתובבים אחד סביב השני". לא הייתי בטוח שאני בכלל רואה את כל הצבעים האלה, אבל היה משהו מהפנט בניסיון לחפש, לפרק את הרוח לגורמים.
המשכנו להביט מעלה. רוח קלה נשבה, הערפילים התפזרו לאיטם, והכחול-אפור הרך התחלף באינדיגו עמוק וקטיפתי. חשבתי על דנטה מערבב בריכוז צבעים על פלטה, מחפש את האינדיגו המדויק הזה. האם הוא צייר פעם ערב מדברי כזה, אפוף צבעים רכים ורוח ודממה? האם הוא יצייר את הערב הזה? את העננים, האדמה הלחה, אניצי העשב המרובבים בבוץ סביב גלגלי הטנדר, האם הוא יצייר את לגס, האם...
"מה אתה עושה פה, דנטה?" שאלתי, קולי מצטרד פתאום.
הוא הסתובב להסתכל עליי. כשלא הפניתי מבטי אליו, הוא דחק קלות בכתפי עם כתפו עד שלא הייתה לי ברירה. "לא הייתי מפסיד את הלוויה של ברנרדו", הוא אמר בשקט.
ניסיתי להסיט שוב את מבטי ממנו, ולא הצלחתי. "לא הכרת אותו בכלל".
דנטה שלח אליי חצי-חיוך מעוקם והטה את ראשו. בלעתי רוק. "בחייך, ארי". הוא אמר. כשלא השבתי הוא הוסיף, "אני יודע כמה הוא היה חשוב לך".
"הוא לא היה חשוב לי", אמרתי מייד. "הוא היה בן זונה ששנא אותי". דנטה לחץ את ידי ולא הרפה, והרגשתי את הגרון שלי צורב שוב, החזה שלי בוער, הכעס שלי עולה ויורד כמו להביור. דנטה השעין את ראשו על כתפי ואמר, "זה בסדר שהוא היה חשוב לך בכל זאת".
רציתי להתנער ממנו ולא הצלחתי. ידי התעטפה סביב כתפו, והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי ושיחק בהן בתנועות עדינות וקצובות כמו טפטוף הגשם. נשמתי אותו והקשבתי לשקט ונתתי לו לנשום לצידי, עד שנשימותינו התאחדו והתרווחו זו אל זו. סובבתי מבטי אליו בדיוק כשדנטה הרים את ראשו, ועיניו היו רכות ועצובות וכנות וחשופות כשהוא לחש, "התגעגעתי אליך". לא יכולתי לדבר, אז רק הנהנתי. דנטה נישק אותי על הלחי, ושפתיו השתהו על עורי לרגע או שניים לפני שהרפו. ואז הוא הניח את ראשו חזרה על כתפי, ואצבעותיו שבו לשחק באצבעותיי.
17
דנטה העביר סדנאות אמנות לילדים מחוננים בלונדון, בפריז ובברצלונה. הוא לימד קורסים באוניברסיטאות נחשבות והעביר סדנאות אמן בכנסים מבוקשים. הוא הציג תערוכת יחיד (קטנה, הוא אמר) במומה. הוא השתתף במצעדי הגאווה בניו יורק, באמסטרדם וברומא, ועזר בארגון הפגנות ACT UP. הוא לא ידע לומר לי איפה הוא גר. "עכשיו חזרתי מלונדון", הוא אמר ושפשף את אחורי צווארו. "העברתי סדנה בקיץ. קר שם שזה לא להאמין!" הוא חייך ואני חייכתי איתו, מנסה להשתתף בשיחה כאילו אני שייך אליה, כאילו אני שייך אליו. "לפני זה גרתי שנתיים בניו יורק, לימדתי כמה קורסים. לפני זה..." הוא ניסה להיזכר, "הצגתי בכמה מקומות ועברתי ביניהם, אני חושב".
"אני גר באוסטין כבר עשר שנים". ניסיתי לחייך, כאילו זו בדיחה. דנטה הנהן ברצינות. "זה טוב, שיש לך בית". יש לי? תהיתי. הרגשתי תלוש באוסטין בדיוק כמו באל פאסו, פוגש כל יום את אותם אנשים, וכל יום הם זרים לי בדיוק כמו אתמול. משכתי בכתפיי. "כן", אמרתי רק כדי לומר משהו. דנטה הסתכל עליי ונשך את שפתו התחתונה בהיסוס לא אופייני. "אמ," הוא שאל ועצר. לרגע חשבתי שהוא מסמיק, ובעיני רוחי צף לפתע החיוך הנערי שהיה לו פעם. "אמ", הוא ניסה שוב. "אז, נו, יש איתך, כאילו... מישהו, בבית?"
רציתי להגיד שכן. רציתי שנפסיק לדבר. רציתי שהוא יפסיק להסתכל עליי ככה, בעיניים הכהות שלו שרואות עמוק מדי, כמו אז כשהוא ניסה לנשק אותי ואמרתי שאני לא מרגיש כלום.
"כן", אמרתי, וראיתי משהו מבזיק בפניו – אכזבה? כאב? – רק לרגע, לפני שהמשכתי ואמרתי, "לגס".
הוא צחק וטלטל את ראשו. "לא יודע מי משנינו יותר אידיוט". "אתה", אמרתי אוטומטית, והוא גיחך וצבט אותי, ואני צבטתי אותו בחזרה, והוא צחק ופתאום הידיים שלו היו סביבי, מקיפות ועוטפות אותי, והריח שלו הציף אותי והחום שלו פשט באיבריי, ולרגע הרשיתי לעצמי לשחרר הכול ושקעתי אל תוכו, ולא ידעתי אם אני צוחק או בוכה יותר.
18
שכבנו על השמיכה בארגז האחורי של הטנדר, הראש שלי נח על החזה של דנטה, והסתכלנו בכוכבים. דנטה שיחק עם הדיסקמן ששלף מהתיק שלו, העביר שירים, וכשהגיע למספר 8 הוא התרווח לאחור והכניס את אחת האוזניות לאוזן שלי. זרועו האחת חבקה את כתפי והצמידה אותי אליו כשצלילי גיטרה שקטים התנגנו ברקע, וזמר יחיד שר בטון נמוך "Am I the only one / Who gets to make you laugh / Laugh until you cry? / Am I the only one / Who asks you to go / Go on without me?". לא הכרתי את השיר, ולא שאלתי. הקשבתי לפריטה הנוגה על מיתרי הגיטרה וחשבתי על אובדן ועל בדידות ועל ערבים שקטים עד מחנק לבד בבית. חשבתי על דנטה מצייר, ולא מרשה לי להסתכל. חשבתי איך עולם שלם יכול להתכנס לנקודת אור חיוורת אחת של כוכב רחוק וזר. האצבעות של דנטה שיחקו באצבעותיי הפרושות על בטנו כשהוא המהם בשקט עם השיר, והצטרף חרישית בפזמון: " And who / Who do you think I am? / And who / Who do you think I'll be? / Without you?".
"אני חושב עליך לפעמים", קולו של דנטה חדר את מחשבותיי, "כשאני שומע את השיר הזה". לא אמרתי כלום. האצבעות שלו תופפו כמה רגעים על מפרק ידי לפני שהוא הוסיף חרש, "לא רק אז".
בלעתי רוק. הייתי צריך להגיד משהו, ולא אמרתי. על רקע צלילי השיר שמעתי דממה, אבל לא כמו רעש לבן. דממה נקייה, מכילה, שעוטפת במקום לבעוט. דנטה טעה אחרי הכול. שקט ורעש לבן זה לא אותו דבר.
חשבתי להגיד לו את זה, וויתרתי. אני אגיד לו אחר כך, חשבתי. תהיה לנו עוד שיחה פילוסופית אחת לחכות לה. אולי כשהוא יהיה בלונדון או בברצלונה או בפירנצה, הוא ייזכר שיש עוד שיחה שלא סיימנו. אולי כשאני אחזור לאוסטין, יהיה לי עוד טלפון אחד מדנטה לחכות לו.
19
בלילה נהיה קר ולא רציתי ללכת לשום מקום. שלפתי מהטנדר שק שינה שתמיד שמור בו, כי אפילו שאני גר לבד באוסטין מתחשק לי לפעמים לנסוע אל השממה המבודדת, להביט בכוכבים ולנשום קצת אחרת. שק השינה היה יחיד ולא זוגי, אבל פרשתי אותו מעל שנינו ונצמדתי אליו, בשביל להתחמם ובשביל להרגיש את דנטה כל כולו, איבריו שלובים באיבריי, קרוב כל כך שאוכל להפנים אותו לתוכי. דנטה התעטף בי והתחפר בכתפי ולא דיבר. ליטפתי את הגב שלו מתחת לחולצה. החלקתי את ציפורניי לאורך עמוד השדרה שלו, מעלה ומטה, והוא הצטמרר והמהם משהו אל תוך צווארי ונצמד קרוב יותר. נישקתי את שיערו ושאפתי אותו לתוכי. הוא הריח כמו גשם ומסעות, ותחתיהם יסוד מעוגן שהיה רק שלו, חלב חם ומתיקות ואהבה. דנטה נישק את הצוואר שלי, ושלח את קצה לשונו לגשש אל תוך השקע שמעל עצם הבריח. צחקתי אבל לא הדפתי אותו ממני. כל הגוף שלי פרפר כנגדו, הלב שלי הלם במהירות לא מוכרת, כמו אביב שמציף את כל החושים בבת אחת. כמו לפתוח את החלון בבוקר אפריל אחד ולשמוע את אדום החזה מתרונן, ולהיות מופתע שוב בכל שנה מחדש.
שכבנו יחד מתחת לשק השינה היחיד שלי, צמודים וכמהים ונושמים זה את זה כל הלילה. והרשיתי לעצמי, רק ללילה אחד, לתת לעצמי את הרגע הזה בלי ספקות ושאלות, עד שנרדמתי בזרועותיו.
20
התעוררתי חמים ועטוף ומוצף ספקות ושאלות כל כולי. פקחתי את העיניים והשמש זרחה ורוח קלה נשבה, והיה לי חם וקר. דנטה שכב מכורבל בי, ראשו נח בשקע כתפי, ונשם נשימות עמוקות ורחבות של שינה שלווה. התבוננתי בקימור הרך של שפתיו, באניצי הזיפים השחורים תחת עורו, בעצמות לחייו הסמוקות קלות ובגלי שיערו הסתור. ליטפתי את הראש של דנטה, הסתכלתי בשמיים המתבהרים והודיתי ליקום, שכבר לא ממש האמנתי בסודותיו, על שנתן לי את הרגע הזה. ואז חשבתי, עכשיו צריך לחזור הביתה. אני ולגס צריכים לחזור הביתה. והרגע הזה יימס כמו קוביית סוכר בתה חם, ייספג אל קרקע המציאות כמו הגשם של אתמול, עד שאי אפשר יהיה לראות אותו יותר. ליטפתי את הראש של דנטה ושיחקתי בשיער שלו והסתכלתי על העננים בשמיים עד שהוא התעורר.
דנטה פקח עיניים, התמתח בהתפנקות, חייך חיוך מואר כמו השמש ונישק את זווית השפתיים שלי, לפני ששפשף את עיניו וגנח, "בוקר".
בוקר, חשבתי. משפט מספר ישן ששכחתי את שמו דנדן לי בראש, "ברוך הבא לשארית החיים שלך".
דנטה דחק בי במרפקו, שלח אליי חיוך מתגרה – כאילו הוא קרא את כל המחשבות שלי, וכרגיל דילג מעליהן בקלילות של איילה באחו – והתחיל לשיר, "Good morning sunshine, you're my only light, lying with me by my side".
"אלוהים ישמור!" התפרצתי, מנסה לא לצחוק, "אקווה? על הבוקר? מה דפוק אצלך?"
דנטה צחק ופרע את שיערי, "כיף לי. ולשיר זה כיף".
דחפתי אותו ממני וקמתי. "צריך לזוז".
"מממ, מה יש למהר", דנטה ניסה למשוך אותי חזרה אליו. כשלא ויתרתי, הוא התיישב והתבונן בי, מרצין. "מה קורה, ארי?"
"צריך לזוז", אמרתי שוב. "אני צריך לחזור לעבודה".
"יום שבת היום", אמר דנטה.
"זו נסיעה ארוכה", אמרתי. "לקח לי יומיים להגיע לפה".
דנטה היטה את ראשו. "ישנת בטנדר?"
"במוטל".
דנטה שלח אליי חיוך חתולי ממזרי. הדפתי ממני הכול – את החיוך שלו, את ידו על ברכי, את חום גופו, את האור שלו שמסנוור אותי כמעט עד דמעות. קמתי והתלבשתי ונעלתי נעליים ושתיתי בשביל להרטיב את גרוני הצורב, ונתתי ללגס לשתות, וחשבתי שאני צריך לבקר את אמא שלי שוב לפני שאסע – היא נשארה לישון אצל חברים – וחשבתי שאחרי זה אסע הביתה ואחזור לספרייה, ועד שסיימתי להדוף ממני הכול לא נשאר לי כוח לזוז יותר. נשענתי על הטנדר עם הגב שלי והסתכלתי על השמיים ולא בכיתי.
דנטה נשען לצידי, לבוש ומסודר, אך שיערו עוד היה קצת פרוע. הוא דחק בי בירכו ואמר, "היי". לא עניתי, ושתקנו כמה שניות לפני שהוא המשיך, "אז, אמ, חשבתי. בדיוק חזרתי מלונדון, ועוד לא בדיוק... כאילו, יש לי כמה תוכניות להמשך, אבל עוד לא סגרתי הכול בדיוק. חשבתי לטייל קצת, לבדוק כל מיני דברים". הוא השתתק, ואני המשכתי להדוף. כל מה שהוא אומר, כל מה שאפשר לחלום שהוא אומר. כל מה שפעם הרגיש כמו תקווה, והיום מרגיש כמו כאב עמום כל כך שרק שוליו המטושטשים גלויים בקושי לעין מבעד לערפל.
"חשבתי", אמר דנטה, דוחק בי שוב בירכו, "אכפת לך לתת לי טרמפ?"
"הא?" שאלתי והסתובבתי אליו. "טרמפ לאן?"
דנטה חייך. קצת מתגרה, קצת משועשע, אבל גם קצת מהוסס. ביישני, אפילו. "אולי אני אסע קצת לטייל באוסטין. יש שם כמה תערוכות מעניינות עכשיו. שמעת על It's Only Rock & Roll במוזאון לאמנות?"
"אממ, לא?" עניתי.
"אני חושב שתאהב את זה. זה על רוק. הממ, איך הם תיארו את זה...", הוא אימץ קול פומפוזי אפוף אדרת חשיבות של מבקר אמנות והמשיך, "יצירות הבוחנות את תפקידו המשמעותי של הרוק באמנות החזותית בשלושת העשורים האחרונים". גלגלתי עיניים, אבל חייכתי קצת. "מה זה אומר?" "צילומים של זמרי רוק וכאלה. כאילו, צילומים א-מ-נו-תי-ים", הוא הדגיש, ואני צחקתי. הוא דחק את כתפי בכתפו. "אמור להיות די טוב, האמת. אנני ליבוביץ' מציגה. וגם וורהול. והרבה צעירים מעניינים". הוא הסתכל עליי ואמר, קצת בהיסוס, "יכול להיות מגניב לבקר שם. ויש עוד כל מיני דברים באזור".
"כמו מה?" התעקשתי. הדפתי והדפתי והדפתי אותו, והרגשתי כאילו אני מנסה להדוף את היקום כולו בקצות אצבעותיי.
"שמעתי שהספרייה הציבורית אחלה", דנטה שלח אליי חצי-חיוך.
"היא לא כזו מעניינת", השבתי אוטומטית. היא באמת לא.
"אני חושב שכן", החזיר דנטה.
"כן? אתה מתעניין בספר החדש של דניאל סטיל?" שאלתי.
"אני מתעניין בספרן", ענה דנטה ישירות. הרגשתי את כל הגוף שלי מתחמם ומיטלטל סביב המילים שלו, כמו אגרוף בסרעפת שעוצר את הנשימה. הוא הפנה אליי מבט חשוף, פתוח, אמיץ, כל כך שלו. הוא לא חיכה לתשובה לפני שהמשיך בחיפזון, מילותיו רודפות זו את זו כמו אז כשהיה נער: "כן יש לי כמה דברים לעשות אחר כך, כאילו, כמה נסיעות שכבר סגרתי, ואני לא בטוח מה יהיה אחרי זה, אבל...", נעלו בטשה בעפר והוא השפיל את מבטו לכמה רגעים לפני שהרים אותו שוב אליי, "תראה, אכפת לך פשוט לתת לי טרמפ? זה הכול".
דנטה פגיע, חשוף, חסר ביטחון, תמיד היה הקריפטונייט שלי. אני אחיה ואמות עם האמת הזו צרובה על לוח ליבי. "ברור", אמרתי. "אני אתן לך טרמפ".
אחרי שאכלנו ארוחת בוקר ונסענו לבקר את אמא שלי וישבנו איתה שעות, דנטה מנחם בכנות האותנטית שלו ואני יושב ושותק ומנסה להדוף רגשות שמאיימים להציף אותי עד אובדן, ואחרי שאכלנו צהריים ושתינו קפה והוצאנו את לגס לסיבוב ארוך לפני הנסיעה, חזרנו לטנדר יחד. דנטה דילג עם לגס ופיזם בקול גבוה, "Road trippin' with my two favorite allies...", ואני הרשיתי לעצמי לחייך בגלל השמש, והרוח, והשמחה של לגס, והשירה של דנטה, והלב שלי שפרפר כאילו האביב הגיע למרות שבחוץ רק עמד להתחיל הסתיו. וחשבתי שאין פה שום הבטחה, אפילו לא ציפייה, ממילא כבר אבדה לי היכולת לצפות, וחשבתי שבסוף בכל זאת אחזור לספרייה ודנטה ינדוד לאן שינדוד, וחשבתי כמה השתנינו בשנים האלה וגם כמה שלא. ואז דנטה לקח את ידי וטלטל אותה בתנופה בידו, והתחיל לשיר בקול רם שהולך ומתגבר, "Sparkles light with yellow icing just a mirror for the sun, Just a mirror for the sun, Just a mirror for the sun...", וחשבתי שהעיניים המחייכות שלו באמת משקפות את השמש כמו ששום דבר אחר לא יכול.