Work Text:
מרץ 2020
באז
דפני לא שמחה לראות אותי. אף על פי שסנואו ניצב לידי פרוע ומלוכלך, ויש להודות שגם הנחתנו דרקון הרים קנדי בגינת הוורדים המטופחת שלה, זה בכל זאת קצת מוזר. היא לא מוכנה אפילו לפתוח את הדלת, ומבעד לזכוכית אני רואה אותה מנופפת בידיה בבהלה ומצביעה לכיוון ההפוך. אני מקמט את המצח, מסתכל בחשדנות מסביב ודופק שוב, ואז הטלפון שלי מזמזם.
"באז!" דפני מתנשפת בסערה.
"דפני," אני מנסה לא להישמע מעוצבן, אבל באמת, הסבלנות שלי קצרה מאוד היום. שש שעות טיסה על דרקון מעל האוקיינוס האטלנטי הצפוני זה קר, מטלטל ומאוד לא נוח. לטובת כולנו כדאי לה לתת לי להיכנס תכף ומייד לבית אנושי נורמלי, לזרוק איזה נתח לעזריאל הרעב מאוד שבגינה שלה, ולעשות אמבטיית קצף ארוכה. (סנואו יכול להצטרף אם הוא רוצה). (בכנות, הוא צריך להתרחץ יותר, ו מישהו צריך לדאוג לבריאות שלו).
אני פותח את הפה, אבל לפני שאני מספיק לדבר דפני מצווחת באוזן שלי, "אתם לא יכולים להיכנס!"
אני מרחיק קצת את הטלפון ושולח עוד מבט חשדני אל עבר סנואו. הוא שקוע בשיחה עם עזריאל, מבריש את הכנפיים שלו ומצביע אל השמיים בהתלהבות.
"תשמעי," אני מנסה להישמע הגיוני. ותקיף. "אנחנו נסיר את הבוץ מהנעליים לפני שניכנס, בסדר? אבל אנחנו אחרי טיסה ארוכה, ולפני זה הסתובבנו שלושה חודשים בערבות הפרא של קנדה, אז אני אודה לך מאוד אם..."
"אתם לא יכולים להיכנס!" היא מזדעקת שוב. "אנחנו בבידוד!"
אני מקמט את המצח. "מה?"
"לא עברתם בשדה התעופה?" דפני שואלת. "לא הסבירו לכם על נוהלי בידוד? אני באמת מתפלאת שנתנו לכם להיכנס למדינה..."
"על מה את מדברת?" אני מתחיל להרגיש שמשהו פה לא בסדר. סנואו פורש כנפיים, ונראה שהוא מוכן ומזומן להצטרף לעזריאל לטיסת בין-ערביים.
"זה סווית'ין, בסך הכול לקחתי אותו לגינה, הוא רצה לפגוש את לוסיל, הנכד של ליידי מיליסנט, אתה זוכר אותו, הם היו אצלנו בחג..."
"דפני," אני מנסה לעצור אותה. היא בלתי ניתנת לעצירה.
"...והוא חלה, והיא בדיוק עמדה לעבור ניתוח להחלפת מפרק בברך, אבל אז ביטלו את כל הניתוחים האלקטיביים, אז..."
אני תוהה אם דפני עוברת שבץ. רגע אחר כך אני כמעט מתפרץ מבעד לדלת הסגורה כשאני קולט שהיא אמרה שסווית'ין חולה??
"בזילטון," אבא שלי לוקח מדפני את הטלפון. "מגפה פשטה במדינה. סווית'ין נמצא בבידוד כדי לוודא שהוא לא נדבק מלוסיל ולא צפוי להדביק אחרים בעצמו. דפני חשבה שיהיה בטוח יותר אם כל הבית יהיה מבודד כרגע, ואתם לא יכולים להיכנס." הוא עוצר לרגע וממשיך, "גם אתם צריכים להיות בבידוד, לפי החוק."
"מה? איזה חוק?" האם באמת נפלנו ליקום מקביל בטעות? היינו צריכים להקשיב לשפרד, שהתעקש שלטיסה על דרקון עלולים להיות סיכונים בלתי צפויים.
"כמה רחוק הסתובבתם שם בשממה?" הוא שואל בחוסר סבלנות. "תסתכל באינטרנט, בשם קרואולי!" הוא מנתק. אני בוהה בטלפון שלי בבלבול, ואז נכנס לאינטרנט.
סיימון
הטיסה עם עזריאל מטריפה. אני עף מתחתיו, והוא מסוכך עליי מהרוח. אני באמת מקווה שהוא יישאר קצת, למרות שברור שאנגליה צפופה לו. החורשה מאחורי הבית של משפחת גרים באוקספורד לא משתווה לסביבת המגורים שלו ביערות הרי הרוקי. אבל כל כך נחמד שיש מישהו לעוף איתו.
מצב הרוח שלי נשאר מרומם גם כשאנחנו נוחתים. עזריאל מנשנש אייל, ואני נשען על גזע עץ רחב ומקשיב לציפורים עד שאני נרדם.
באז
"אה כן, יש חובת בידוד לכל מי שנכנס למדינה," מודיעה לי באנס בשאננות בטלפון. "אמא הגניבה אותי הביתה. חובת בידוד, באמת, פפפף. כאילו היא לא הטילה לחש מגן על כל המשפחה."
"וזה עובד?" אני מקמט את המצח. הקסם של דפני קצת חלש, אבל אבא שלי בסדר גמור, ולא סביר שהוא היה מזניח את הילדים שלו עד כדי כך.
"לא יודעת," פני מודה. "אבא עדיין בודק את זה. זאת מחלה חדשה והכול. אבל לפני שנכנסתי אמא שלי עשתה לי סריקה מערכתית שאמורה להיות די מדויקת, אנחנו חושבים. בכל אופן בית הספר נסגר ואבא ואמא ממילא עובדים מהבית, אז הם החליטו שזה יהיה בסדר אם אני פשוט אשאר בחדר".
הממ. לא בטוח שזה יעבוד עם דפני. היא נשמעה על סף היסטריה, כמו תמיד כשזה נוגע לבריאות של הילדים שלה. והלחש הניסיוני הזה להגנה מפני מחלה בלתי מוכרת שמשפחת באנס ניסתה על עצמה לא יעבור את אבא שלי כלל וכלל.
"אולי פשוט תסעו הביתה," באנס מציעה.
"ללונדון? יהיה קשה להנחית דרקון בסמטה מאחורי הבניין שלנו." אני חושב בכמיהה על האמבטיה המיוחלת שלי. מגפה עולמית, באמת? דווקא ביום שחזרנו ממסע פראי ביערות קנדה בחברת דרקון? "שיט," הלב שלי שוקע. "כנראה נצטרך לישון ביער."
סיימון
צעקות מעירות אותי מהשינה. אני קולט צליל של פאניקה עוד לפני שאני פוקח את העיניים, ובלי לחשוב קופץ מייד על הרגליים ושולף את החרב שלי.
"סיימון!" זה באז. משהו לא בסדר. אני מתחיל לרוץ לכיוון הקול, ואז מתרומם אינסטינקטיבית באוויר (האינסטינקטים של התעופה שלי השתכללו מאוד ביערות קנדה. פגשנו הרבה דברים שם).
אני מוצא אותו בקלות מלמעלה, רץ אל תוך היער, מנסה לסלול לעצמו בחופזה נתיב בקסם. באז עדיין משתמש בקסם לכל דבר. לפעמים זה מועיל, למשל כשהוא מחליט שצריך לנקות את הבית. (וגם לפעמים בשבת בבוקר כשאני חושב שאולי צריך כבר לקום, ובאז מכשף מעלינו שמיכה כל כך רכה שהיא פשוט מטביעה אותי בתוכה כמו ענן פלומתי, ועם הידיים הקרירות שלו סביבי, ואפו מתחכך בעורפי, אין לי שום סיכוי לקום באמת. אבל אני מחליט שזה בסדר בסוף).
"סיימון," באז מתנשף לעברי. "אנחנו צריכים להקים מחנה."
"הא?" אני מבולבל. באז לא הפסיק לדבר על האמבטיה שלו כל הדרך חזרה לאנגליה. רוב הטיסה שלנו עם עזריאל עברה במונולוג על כל סוגי הקצף שיש לדפני בבית.
הוא מברבר משהו על מגפה. אני מצליח להבין רק שההורים שלו מסרבים לתת לו להיכנס. לא שהרעיון מפתיע אותי – גרתי ביותר ממקום אחד שסירב לתת לי להיכנס מדי פעם. פעם אפילו ישנתי בחצר האחורית של בית היתומים כל הלילה. (התכרבלתי במלונה של כלב השמירה, הוא תמיד היה ידידותי אליי). (הייתי נותן לו קצת נקניק מיובש בסתר לפעמים. הוא פשוט תמיד נראה רעב). אבל חשבתי שההורים של באז בדרך כלל קצת יותר מכניסי אורחים מזה.
אני מנסה לשאול משהו, אבל אז באז מתחיל לדבר על בידוד. בידוד ברכבת. בידוד בבית. בידוד בכל המדינה. המילה בידוד קצת מעצבנת אותי, זה מזכיר לי את התקופה שהמייג' בודד אותי כל הזמן כדי להגן עליי. "אנחנו לא יכולים לחזור הביתה," הוא אומר. "ואי אפשר להשאיר את עזריאל לבד כאן. אנחנו צריכים לישון שוב ביער." הוא נראה כל כך הרוס. אני נאלץ לחשוב בשביל שנינו.
"אנחנו צריכים מקום מבודד, נכון?" אני מנסה. "אבל נוח, ועם יער מספיק גדול לעזריאל. ואמבטיה." אולי ווטפורד? זה נחשב מבודד? אולי אגתה תפנה לנו חדר בדיר עם העיזים?
באז מסתכל עליי. מסתכל מסביב. מסתכל עליי שוב. "אולי," הוא אומר לאט. "הבית הקודם שלי."
באז
זה לא שלא דרכתי בהמפשייר מאז שסנואו הפך את כל האזור לשטח מת ענק. עברתי שם לקחת דברים מהבית וכל זה. פשוט... זה מרגיש מחניק. כמו לצלול אל תוך הים – אתה יודע שיש לך חליפת צלילה ובלון חמצן וכל זה, ובכל זאת קשה להתנער מההרגשה שפשוט אין שם אוויר. הרגשתי את זה לפעמים גם בחלקים הגבוהים של הרי קנדה, גם שם לא היה כמעט קסם. לכן השתדלנו להישאר באזורים מיושבים יחסית, גם אם הם נמצאים קילומטרים משם, והקסם חלש ולא יציב – כי לא הייתי מסוגל להסתובב בלי קסם בכלל למשך יותר מיום-יומיים. כל הגוף שלי מתחיל לעקצץ ונהיה חסר מנוחה, ואני גם פשוט לא מצליח לעשות שום דבר.
סנואו מסתכל עליי. התחושות שמשתקפות על הפנים שלו רודפות זו את זו: פחד. אשמה. היסוס. דאגה. משהו רך ואמפתי, שכמעט גורם לי לשלוח אליו יד. אשמה שוב.
"באז," הוא ממלמל, ראשו מושפל. "אין שם קסם."
"אני יודע," אני מודה, קצת באי-נוחות.
"אתה שונא דברים בלי קסם."
"אני לא שונא אותך."
המבט של סיימון קופץ מעלה. כאב חד חולף בו, ונמס מייד לחוסר ביטחון מייסר. הוא נושך את שפתו התחתונה. הוא עדיין לא לגמרי מאמין שאני יכול לאהוב אותו כפי שהוא, שקסם לא חשוב לי עד כדי כך, ושום דבר שאני אומר לא מצליח לשכנע אותו. וכשאני מנסה להראות לו – ובכן... זה היה קשה, שם ביערות קנדה. כמה שעות בלי קסם באמת גורמות לעור שלי לעקצץ, גם אם אני מנסה להסתיר את זה. וסיימון מרגיש את זה, ומרגיש לא בנוח, ומייד עף למעלה כדי למצוא את העיירה הכי קרובה באופק ולהתחיל להתקדם לקראתה. לפעמים הוא היה מרים אותי באוויר, או מכריח אותי להצטרף לטיסה על עזריאל, כדי להגיע לשם מהר יותר. ואז, כשהייתי שוקע במפגש המחודש עם הקסם שלי בכמיהה בלתי מרוסנת, הוא היה הופך מרוחק ושקט, הולך להביא משהו וחוזר רק אחרי שעות. או שהוא נהיה עייף פתאום והולך לישון. זה בדרך כלל היה עובר לו, לאט לאט (השמיכה המכושפת שלי עושה פלאים), אבל עדיין. זה לא בדיוק עזר לו להשתכנע.
"סיימון," אני מתחיל. הוא מטלטל את ראשו בפראות.
"לא, לא. בוא פשוט... נשכור איזה בית ריק. Airbnb או משהו. אני אשלם."
"לא, זה טיפשי." אני לא רוצה שהוא ישלם. אני גם לא רוצה לישון שוב במקום זר. התגעגעתי כל כך למיטה שלי בבית שלי, שהלב שלי כואב.
"אז ניקח אותך ללונדון, אני ועזריאל. תרד בבית. ואני אקח אותו ליער אפינג."
ממש. כאילו אני אתן לו לישון ביער מכורבל עם עזריאל, כשאני מבודד בבית לבד. בבחירה בין זה לבין להעביר כמה ימים שקטים עם סנואו בלי קסם, אני יודע מה אני מעדיף.
"לא," אני אומר נחרצות. "אני רוצה לנסוע להמפשייר. אני... מתגעגע הביתה." אני מצליח להישמע כאילו אני מתכוון לזה לפחות קצת. אני מרגיש מין פרפור בלב שרומז שאולי אני באמת מתכוון לזה קצת. אף פעם לא הרגשתי בהמפשייר לגמרי בבית, לא כמו בחדר עם סיימון בווטפורד, אבל זה בכל זאת הבית שגדלתי בו. הבית שבו נולדו האחים שלי. היער שבו למדתי לצוד לראשונה. נדמה שלא חשבתי על כל זה שנים, אבל פתאום המחשבה על חזרה להמפשייר לא יוצאת לי מהראש, ואני חש מין התרגשות מהולה בחרדה. איך זה ירגיש, להיות בבית שלי אם אין בו קסם?
סיימון
אני לא רוצה לחזור להמפשייר. אני לא רוצה לחזור להמפשייר. אני מנסה למצוא הסבר הגיוני שישכנע את באז, אבל המוח שלי מתחיל לרוץ מהר מדי וקשה לי לדבר.
המפשייר: ההאמדראם זורק אליי כדור אדום מוכר, שריפה, פיג'מה משובחת מלוכלכת בבוץ, כנפיים. הזיכרונות חונקים אותי כמו ערפיח סמיך. ההורים של באז רצים החוצה בצרחות, ואני עף בבהלה בלי לדעת לאן, מנווט באינסטינקט באמצעות הקסם שגנבתי מהעולם. לא יכולתי להסתכל למלקולם גרים בעיניים מאז, לא שהיו לי הרבה הזדמנויות, אני לא מוזמן אליהם לעיתים קרובות. דפני נחמדה יותר, אבל לפעמים היא אומרת בדרך אגב משהו על הבית שלה, ואני יודע כמה הוא חסר לה. גם באז מדבר לפעמים על הבית שלו, בלי לשים לב. החדר שהוא אהב לנגן בו, הספרייה העצומה, הרוח של איזה דוד עתיק שגרה ביער ומדי פעם הייתה עוזרת לו למצוא צבי פצוע – באז תמיד הרגיש טוב יותר כשהוא יכול היה לגאול בעל חיים מייסוריו.
אני גנבתי את כל זה.
ובכל זאת הבית נשאר, דומם וקודר כמו מצבה. כמה משפחות קוסמים אחרות מהאזור מכרו את הבתים שלהן לנורמלים והשאירו את העבר מאחוריהן, אבל לא משפחת גרים. הם לא היו מסוגלים לוותר על האחוזה העתיקה שלהם. אבל ברור גם שהם לא מסוגלים לגור בה יותר.
נטל האשמה רובץ לי על החזה ומקשה עליי לנשום. בקול קלוש אני ממלמל, "אני לא רוצה לחזור להמפשייר". כי איך אצליח לדרוך במקום הזה ולהסתכל לבאז בעיניים ולהאמין שהוא עדיין מסוגל לאהוב אותי כשהוא ייזכר בכל מה שעשיתי לעולם, בכל מה שעשיתי לו? בכל מה שאני באמת?
****
באז
אני פוסע בזהירות אל תוך המבואה של מה שהיה בית ילדותי, ועכשיו הוא חלל אפל מלא רהיטים מכוסים וריח מאובק. יש לנו מנקה נורמלית שאמורה להגיע ולנקות כל שבועיים, אבל אני לא בטוח שהיא עושה עבודה יסודית במיוחד. החלונות אטומים והרצפה חורקת תחת רגליי. הבית מרגיש מוזנח, נטוש. אני מרים את השרביט שלי להטיל כמה קסמי ניקוי שגרתיים, ונעצר בבת אחת כשההבנה מכה בי. אין קסם. הא.
סיימון מגיע בזהירות מאחוריי. צעדיו שקטים במידה לא אופיינית, ראשו מורכן וכתפיו שחוחות כאילו הוא מנסה להיעלם אל תוך עצמו. הכנפיים שלו מהודקות חזק אל הגב, ואפילו תלתלי הזהב שלו נראים דהויים באור העמום.
הוא מסתכל על השרביט שעדיין אחוז ביד שלי ומתחיל לומר בצרידות "באז, אני לא בטוח שזה היה רעיון טוב -" ואני פשוט חייב לעצור אותו לפני ששוב נמצא את עצמנו מיטלטלים בין שמיים וארץ.
"קדימה, סנואו, יש הרבה עבודה," אני אומר במלוא המרץ שאני מצליח לגייס, וזורק את השרביט שלי הצידה. "בוא תעזור לנקות."
סיימון
הניקיונות אורכים נצח, ואני משקיע בהם את כל כולי: פותח חלונות ומנגב אבק ומפנה כיסויים כבדים וכהים מעל רהיטים ויקטוריאניים חמורי סבר. זה המעט שאני יכול לעשות. בהתחלה זה מעיק, ואני מנסה לא להסתכל על באז, שמנסה להיראות נמרץ ונלהב ולא עצבני וחנוק. הוא עובר בין החדרים, ממלמל בזעף כשהוא חושב שאני לא שומע. אבל ככל שעובר הזמן אני מתחיל להירגע לאט לאט בזכות העבודה הפיזית המונוטונית. ואז מחלחלת בי תחושה עמומה שכל זה בעצם די מוכר לי.
עשיתי הרבה עבודות בית בהרבה בתים ויקטוריאניים ישנים שהוסבו למבני ציבור וצדקה, בתי מחסה לילדים מסכנים. ואף שעברו שנים מאז שנדרשתי להרים מטלית (הבית שלנו מתנקה בקביעות בקסם, כמובן), התנועות המתורגלות מילדות נשזרות בטבעיות בשרירים שלי ואני לא צריך אפילו להתאמץ. התנועה האוטומטית מרגישה נכונה איכשהו, כמו מימוש נשכח של עצמי האמיתי, כמו לפגוש את ההאמדראם ולא לפחד ממנו יותר.
ככל שעובר הזמן באז מתאמץ פחות ופחות לביים התלהבות, ושוקע במצב הרוח הרטנוני שמוכר לי היטב מהמסע שלנו. בשביל לא לטבוע שוב באשמה, אני מחליט להיות פרודוקטיבי ומפנה את תשומת ליבי לאמבטיה. באז לא טוב בניקיונות בסגנון נורמלי, אבל חי מרלין, לי יש מספיק ניסיון.
באז
חדר האמבטיה כל כך חם ומואר ונקי ומרגיש כמו הבית שלי, שאני כמעט שוכח מתחושת המחנק. כל כך הרבה שעות ביליתי בחדר הזה בחיי. שעות שבהן התרווחתי במים המהבילים על רקע תקליט קונצ'רטו לכינור ופסנתר, וניסיתי לשכוח מהכול: מהמבטים המאוכזבים של אבא שלי, מהבלאגן של דודה שלי, מהדם ששתיתי זה עתה ביער. שעות רבות של ערבי קיץ שבהן ניסיתי לא לחשוב איך סנואו מעביר את הזמן בבית היתומים שלו, ואיך בתחילת כל שנה הוא חוזר משם רזה מדי ועצוב מדי, ולוקח לבאנס לפחות כמה ימים לעודד אותו. כמה שעות העברתי באמבטיה הזו, מאזין לסרנדה של שוברט וחולם שסנואו עטוף בזרועותיי, שבע, רגוע, בטוח ומאושר.
אני מתחיל להכין את האמבטיה. דפני השאירה לנו מחוץ לדלת כל כך הרבה ציוד שבקושי הצלחנו לסחוב אותו ("גם ככה רכשנו יותר מדי מצרכים", היא אמרה. היא גם התעקשה שכל נייר הטואלט בסופרמרקט נגמר, אבל זו בטח הייתה בדיחה). באנקת הקלה מאושרת אני מוציא מתיק הרחצה ספוג פילינג נוקשה, כדורי מינרלים ורודים ולבנים, כוכבי שמנים ארומטיים בצבע זית, שלושה סוגים של סבון נוזלי – ג'ינג'ר-תפוז, וניל-קוקוס ולבנדר-פצ'ולי, וקצף אמבט מאסק בדרגת סמיכות של קצפת. אני תולה מגבות נקיות על קולבים מעוצבים מפליז, בוחר כמה מהסבונים החביבים עליי ומתחיל למלא את האמבט במים חמים וריחניים.
סיימון
אני משאיר את באז באמבטיה ועובר לסדר את המצרכים במטבח. לא ראיתי מטבח גדול כל כך כבר שנים, והעבודה הפיזית המאומצת מרגיעה אותי. אני מאוורר את הארונות ומוריד את הכיסויים מהכיסאות, מעביר מטלית על השיש ומסדר ירקות במקרר, ומבלי משים מגלה פתאום שאני שר.
באחד מבתי היתומים, כשהייתי אולי בן שש או שבע, בטסי הטבחית הייתה מגניבה לי עוגיות כשעזרתי לה לנקות את התנור, והרשתה לי להסתכל איך היא מכינה ארוחת צהריים בימי ראשון. בלי לשים לב אני מרים כמה תפוחי אדמה ומתחיל לקלף, ומוצא את עצמי מזמזם את שירי הילדים שהיא אהבה. צלילי השירים רוקדים סביבי כמו שהכרתי אותם פעם: לא כלחשי קסם בנאליים ויומיומיים, עדויות לכישלוני הקבוע, אלא כטיפות קטנות של חסד שאספתי בילדותי בדבקות להוטה. רגעים של שלווה וחמימות ותשומת לב שמופנית לרגע רק אליי. אני מטגן בצל ובשר טחון ומזמזם How Many Miles to Babylon , ושוקע בתחושה משונה ובלתי צפויה של כמעט-בית. הפסיכולוגית שלי מלפני שנים שאלה אותי שוב ושוב על זיכרונות מילדותי, ועניתי שאני לא זוכר כלום; באמת לא זכרתי. לא ידעתי אפילו שמשהו כזה שמור אצלי עדיין.
אני עומד להכניס את הפאי לתנור ושר בקול רם "If your heels are nimble and your toes are light, you may get there by candle-light", כשבאז צץ מאחוריי. הוא מכחכח בגרונו, ואני קופץ ומסתובב. הוא בוהה בי.
"אתה מנסה לעזוב?"
"הא?" אני תוהה.
"זה לחש ניווט," הוא נשמע פגוע.
אני סוגר את התנור ונשען לאחור על השיש. "באז, זה שיר ילדים," אני אומר. וגם אין לי קסם, ואין פה קסם, ולא כל דבר בחיים זה קסם, ולאן אני כבר יכול ללכת – אבל כל זה נהיה יותר מדי לומר.
באז מהנהן. הוא עדיין מכווץ את המצח באי-הבנה. אני נאנח ומוסיף, "הכנתי פאי."
"באמת?" באז מופתע. אני לא מאשים אותו. אני לא מבשל הרבה. יש הרבה מסעדות ומעדניות וסנדוויצ'יות סביבנו, באז אוכל צהריים באוניברסיטה או בעבודה, ובשבתות אנחנו מתארחים אצל ליידי רות, ואני פשוט לא רואה מה הטעם. אבל לפעמים אני חושב שאולי כל זה לא קשור – יכול להיות שפשוט יש משהו חמים וביתי מדי בבישול מכדי שארגיש לגמרי בנוח, להפוך את זה למשהו שאני עושה. למשהו שמתרחש בבית שלנו.
אנחנו לא מדברים על זה הרבה – על הדירה שאנחנו גרים בה בלונדון, שאף אחד מאיתנו לא מרגיש בה בבית, וגם אחרי שלוש שנים בקושי יש בה רהיטים. על התוכניות שלנו לעתיד אחרי שבאז יסיים את התואר השני. על חתונה וילדים. ובאז רוצה משפחה, ברור שהוא רוצה; הוא האדם הכי משפחתי שאני מכיר. הוא לא יודה בזה, אבל בסתר ליבו הוא רוצה את החיים של אבא שלו בדיוק: בית יפה, חתונה יפה וילדים יפים, וארוחות ביתיות חמות עם כולם סביב השולחן מדי ערב.
לא דיברנו על זה אף פעם. גם אחרי שלוש שנים אני עדיין מרגיש לא בנוח עם הרעיון של משפחה שאני לגמרי שייך אליה. אני מפחד להרוס הכול לכולם שוב. אולי אם באז היה שואל... אולי הייתי מנסה להתמודד עם זה. אבל הוא לא מעלה את הנושא אף פעם. הוא לא מציע שנקנה יחד בית שירגיש שלנו. הוא אפילו לא מציע לבשל. ולא היה לו מושג שאני דווקא יודע לבשל קצת, ואפילו נהנה מזה לפעמים.
"כן," אני מצליח לומר. "הכנתי פאי רועים."
באז בוהה בי עוד כמה שניות, ואז לוקח צעד קדימה ומושיט יד מהוססת. "בוא לאמבטיה."
באז
סנואו לא רגיל לאמבטיות (הפתעה גדולה). בעודי מתרווח בעונג במים ומשעין את ראשי לאחור, הוא מתכווץ בצד השני של האמבט, ברכיו משוכות אל בטנו וידו האחת מניעה גלים קטנים במים, מערבלת את הקצף בתנועה סיבובית חסרת מנוחה. אני דוחק קלות ברגלו באחת מכפות רגליי, והוא נע לאחור אינסטינקטיבית עד שהוא צמוד לדופן האמבט ומכווץ כמו חיה לכודה. אני נאנח ועוצם עיניים, מנסה לשקוע אל המקום המוכר שבו אני כמעט מצליח לשכוח מהכול.
"איך אתה מרגיש?" הקול של סנואו חודר מבעד לערפל, קטן, כמעט בלתי נשמע. אני פוקח את עיניי.
"בסדר. למה אתה מתכוון?"
"פשוט חשבתי..." הוא מהסס. "לגבי ה... נו. קסם." הוא אומר את המילה האחרונה בלחש, כאילו הוא מפחד להזכיר לי.
אני חושב על זה קצת. כשנכנסתי לראשונה הרגשתי את המחנק המוכר, אבל עכשיו – כשאני שקוע באמבטיה המנחמת המוכרת בבית שלי – זה מרגיש פחות נורא. התגעגעתי הביתה, אני מבין פתאום. לא ציפיתי לזה. אף פעם לא הרגשתי לגמרי בנוח בבית שלי, אבל כנראה אהבתי אותו בכל זאת. "אני מרגיש בסדר," אני אומר, ומוסיף בזהירות: "אני חושב שהתגעגעתי הביתה קצת." עוברת פעימה של רגע, שניים, שלושה, ואז קולו של סיימון מפתיע אותי בלחישה: "אני חושב שגם אני."
סיימון
אני שוקע בערפל הסבונים של באז. הכול מריח מתוק, נקי ומרגיע, והמים קצת חמים מדי, אבל הרגל של באז שצמודה אליי קרירה מספיק כדי להעביר בי צמרמורת עונג נעימה. אני רואה אותו מסתכל בי; כף הרגל שלו משתפשפת בחלק התחתון של השוק שלי, נלחצת ומרפה ונלחצת שוב. אני משפיל מבטי אל ידי המתנועעת במים ומעז לומר, "עלו לי כמה זיכרונות. מ... פעם. כשהייתי קטן."
באז לא אומר כלום. אני יכול להרגיש אותו נדרך. כף הרגל שלו משתהה על השוק שלי.
"הם... אני לא יודע." קשה לי לנסח את עצמי, ולזיכרונות האלה אין אחיזה מוצקה. זה כמו לנסות להיזכר בריח, במגע. "יש בהם משהו."
"משהו," באז חוזר אחריי.
"משהו... לא רק רע."
באז שותק. הוא מחכה שאמשיך, אבל לי נגמרו המילים. אני מרגיש את האוויר בינינו עומד כמו מיתר מתוח, ורואה אותו מכווץ את המצח. חולפות כמה שניות דוממות להכאיב, ואני מתחיל לחשוב בקדחתנות איך להחליף נושא, כשפתאום הוא מתרומם בתנועה חטופה. מים מתגעשים סביבו וגולשים אל הרצפה, והוא אפילו לא עוצר. "חכה רגע," הוא אומר בבהילות ומזנק החוצה.
באז
אני רץ חזרה אל המבואה, מים מטפטפים סביבי ועקבותיי מרטיבות את רצפת הפרקט, אבל אני אפילו לא חושב על לחש ניגוב. מבין התיקים שלנו שעוד זרוקים בכניסה אני שולף את הכינור שלי, עטוף בקפידה בנרתיקו. אני מנגב ידיים, מרים אותו בזהירות ורץ חזרה אל סנואו, כי נדמה לי שאולי עליתי על משהו. אולי גיליתי קסם חדש שאף אחד לא עשה לפניי, שנראה לגמרי בלתי אפשרי.
סיימון
אני מצליח לשקוע שוב בערפל הריחני כשבאז חוזר בריצה ונעמד בפתח החדר, אוחז בכינור שלו. הדלת פתוחה למחצה, האוויר התקרר קצת, והמים חמים עכשיו בדיוק במידה הנכונה. הוא מייצב את הכינור תחת סנטרו ומחליק את הקשת על המיתרים. הצלילים עולים בתווים הראשונים, מתייצבים ועולים שוב, במקצב הרמוני של גל שקט:
How many miles to Babylon? / Three score miles and ten / Can I get there by candle-light? / Yes, and back again.
הגל נמשך, ונמשך, ונמשך. התנועות של באז מתרפות בהדרגה, מתרווחות ונפתחות; הוא שוקע במנגינה, עיניו עצומות, גופו מתנועע קלות לפי הקצב. הוא יפה כמו דמות בסרט שחור-לבן, עורו החיוור מבהיק כמו פורצלן באור הרך של חדר האמבטיה, זוהר עמום מקיף אותו כמו הילה. צלילי הכינור מהדהדים בחדר וסובבים סביבי. אני שוקע במים ונעטף בחום, בנחמה, בטיפת חסד אקראית שמתעצמת עד שהיא הופכת לזרזיף גשם, ואז למבול, ואז לנהר, ולאוקיינוס. האמבט הוא אוקיינוס חמים ביום קיץ זהוב, והמנגינה של באז היא גלים שעולים ויורדים ומטלטלים אותי בעדינות, עד שאני מוצא את עצמי מהמהם בריטואל שחוזר על עצמו שוב ושוב, כמו לחש קסם:
Can I get there by candle-light? / Yes, and back again.
כשבאז מפסיק נדמה לי שחלפו שעות, ואני מגלה שלחיי רטובות ונשימותיי עמוקות. האוויר שאני מכניס פנימה מגיע עד הקרקעית. כשבאז נכנס חזרה לאמבט אני מחליק לעברו כאילו הוא כוח המשיכה עצמו, ונלחץ אל חזהו, ראשי שוקע בכתפו.
באז
סיימון מספר לי סיפורים מקוטעים שאני לא מנסה להבין עד הסוף, וזה ממילא לא אפשרי, לא יותר מכפי שאפשר לארגן בטור ישר את גלי הים. במקום זה אני פשוט מחבק אותו ומשפשף את גבו מעל הכנפיים. דמעות זולגות מעיניו, והוא לא מנסה לנגב אותן. אני מנשק את לחייו הרטובות. כשזרם הסיפורים נחלש לבסוף הוא מתכרבל אל חזי, גופו רפוי, עיניו עצומות למחצה וראשו שמוט לאחור.
אני מתחיל לחשוב שסיימון נרדם עד שמבטו נוטה לעברי בתנועה כמעט בלתי מורגשת, ונשימתו מרפרפת על לחיי כשהוא לוחש, "באז?"
"הממ?" אני מהמהם ומנשק את כתפו.
"אתה רוצה לקנות יחד בית?" הוא שואל בקול חרישי.
אני עוצם את עיניי ומעמיד פנים שלא שמעתי אותו. היה לנו יום ארוך, וסיימון עייף, ועיניו עוד נפוחות מדמעות. יהיה פזיז מצידי להיכנס לשיחה שהוא לא מתכוון אליה, שהוא יעשה הכול כדי שנשכח ממנה מחר בבוקר. אני מהדק את זרועותיי סביבו, מנשק את צד ראשו, שואף ריח לבנדר-פצ'ולי מהשיער שלו ומנסה לשדר שתיקה נינוחה, עד שסיימון מתפתל החוצה מהחיבוק שלי. אני מרים את מבטי ועיניי פוגשות בעיניו – כחולות מאוד, פעורות מאוד, ומשהו כמו ציפייה פגועה מתפשט בהן כשהוא ממצמץ כמה פעמים אבל לא מסיט את המבט. "מה אתה אומר?" הוא לוחש.
אני מושך אותו חזרה אל תוך החיבוק ונותן לעצמי כמה שניות להירגע לפני שזוויות פי מתעקלות מעלה בחיוך זהיר. סיימון עדיין מסתכל עליי. אני לא בטוח שהוא נושם. אני לא בטוח שאני נושם. אני חושב על הבית שלי בהמפשייר, על הבית שלי באוקספורד, על הבית שלי בווטפורד, על סיימון שתמיד היה הבית שלי.
אני נותן לחיוך האמיתי שלי, רחב ומואר, להחליק החוצה כשאני נשען עליו וראשי רוכן לעברו. "כשתהיה מוכן," אני אומר בשקט אל תוך אוזנו, "אתה לא צריך לשאול."
סיימון צוחק ומנשק את הצוואר שלי, ולמרות שהמים כבר מתחילים להתקרר הדם שלי מבעבע ורותח. כנפיו של סיימון נפרשות מעל גבו ועוטפות את שנינו בעור רך וחמים. זנבו מחליק ומתפתל במים סביב ירכי, מתגרה בי. אני פולט נשיפה ורוכן קדימה לנשק אותו. סיימון שולח אליי חיוך, מניח יד על עורפי ומושך אותי אליו, ואני כבר לא מצליח יותר להבדיל בין חלומות נעורים למציאות -- ולפתע צפצוף קולני נשמע בחלל הבית.
סיימון נשען לאחור בגניחה מתוסכלת. אני מחייך אליו כשאני קם ומושך אותו החוצה, עוטף אותו במגבת גדולה שלא יתקרר. "בוא, סנואו. הפאי שלך מוכן."
אני מרשה לעצמי לקפוץ קפיצה קטנה באוויר כשהוא הולך לפניי ולא רואה, ואז מזדקף ותופס בידו והולך בגב זקוף ובחיוך רחב – כי היום אני הקוסם הכי גדול שחי אי פעם, וגיליתי את הקסם הכי מסובך שאי פעם נוצר. הקסם שיגרום לסיימון סנואו להרגיש בבית.
****
דצמבר 2022
סיימון
אני רץ פנימה אל הבית וזורק את התיקים בכניסה. אין לי הרבה זמן, וצריך להכין הכול לפני שבאז יסיים לדבר בטלפון. (הוא שקוע בשיחה עם פני על פרויקט הגמר שלהם. היא התקשרה בדיוק בזמן, ממש לפני שחניתי, והשיחה יכולה להעסיק אותו לא מעט, אבל עדיין כדאי למהר). אני תופס תיק אחד ורץ למעלה לחדר האמבטיה.
למרבה הפלא, למרות שבאז חובב אמבטיות ברמה שלא הייתה מביישת את קליאופטרה, לא יצא לנו לעשות הרבה מהן יחד לאורך השנים. בדירה שלנו בלונדון אין אמבטיה, ובהתחלה ניסיתי להציע שנראה עוד דירות, אבל מחירי הדיור רק עולים וזה פשוט לא היה הגיוני לוותר. זו דירה מקסימה בפאתי העיר שמשקיפה אל כרי דשא מוריקים, ולא רחוק ממנה יש חורשה קטנה שבאז יכול לצוד בה. (זה לא דומה ליער בהמפשייר, אבל לפחות הוא כבר לא שותה רק חולדות). גם אני נהנה לצאת לשם ולפרוש כנפיים מעל העצים כשאף אחד לא רואה. (השכנים התרגלו לכנפיים – פני סיפרה להם שאני אמן קרקס אקסצנטרי במיוחד, ועם כל האורחים המשונים שהיא ושפרד מביאים אלינו כל הזמן, נראה שזה לא מפתיע אותם. אבל הם עדיין לא יודעים שאני באמת מסוגל לעוף).
אנחנו מבקרים אצל ההורים שלו בחגים, ובאז טובל לפעמים באמבטיה המאובזרת של דפני, אבל אני לא מרגיש בנוח להצטרף אליו – כי באמת, זה הבית של ההורים שלו. ואני עדיין לא בטוח שאני כל כך אוהב אמבטיות, עם כל האדים והסבונים השמנוניים ותקליטי הקונצ'רטו של באז.
אבל אני אוהב את באז, ולמרות מה שהוא חושב, אני כן מסוגל להיות רומנטי. נראה לי.
והאורקל ההוא ששפרד פגש בפאב התעקש ששנת 2023 תהיה השנה הטובה ביותר שידעה האנושות אי פעם, אז די ברור שעכשיו זה הזמן.
המים קוצפים וממלאים את האמבט, ואני מתחיל לשפוך סבונים פנימה. אין לי מושג מה זה מה, אבל באז אוהב הכול, אז אני מחליט שזה לא משנה. שמן אמבט כתום בריח פסיפלורה מתערבב עם כדור מינרלים ורוד וקצף ירוק בניחוח אורנים, ואני מתחיל לסדר את השוקולד והוורדים (אני לא בטוח מה לעשות איתם, אז אני פשוט מניח את הזר ליד הכיור). החדר מתחיל להתערפל מאדים ואני סוגר את הברז בדיוק כשבאז קורא בתסכול מלמטה "אפילו לא התחלת לפרוק את התיקים??"
באז
אני מסיים את שיחת הטלפון ומתרווח סוף סוף אל תחושת הבית. חזרנו מהמסע לאדינבורו רק יום לפני חג המולד, וסיימון היה נשאר עוד לולא התעקשתי שאי אפשר לא לבוא לארוחת החג. אנחנו לא מבקרים הרבה אצל ההורים שלי, אבל חג המולד התמסד כבר לפני שנים. האחים שלי מתים על סיימון – הוא מטיס את הקטנים מעל המדשאות, מספר סיפורי הרפתקאות ומשחק איתם כדורגל. דפני מכינה המון אוכל ומכרכרת סביבנו (סיימון לעולם לא מסרב לתוספת, וזה קונה אותה כל פעם מחדש). אפילו אבא שלי כבר התרגל: הוא עדיין פורמלי מדי עם כולנו, ובמיוחד איתו, אבל כשהוא יושב עם ספר בזמן שסיימון משחק עם הילדים ודפני מפטפטת, הוא נראה כמעט נינוח. פעם או פעמיים הוא אפילו שאל אותי על "התוכניות לעתיד" שלי והעיף מבט בסיימון, שזה הכי קרוב ללחץ להתמסדות שהוא כנראה מסוגל לו.
ובכל זאת, כשחזרנו מאדינבורו סיימון התעקש שנעבור בהמפשייר לפני שניסע לאוקספורד. הוא אמר שהוא רוצה "להיות איתי קצת לבד". אז נפרדנו מפני ושפרד בנמל התעופה סאות'המפטון, ושכרנו רכב משלנו.
אני עדיין לא בטוח איך אני מרגיש בבית הזה. לא היינו בו הרבה מאז השבועיים של בידוד הקורונה, אבל מדי פעם כשעברנו באזור לאורך השנים בכל זאת מצאנו את עצמנו נשארים לפעמים לסוף שבוע. סיימון מרגיש כאן בנוח באופן מוזר, עכשיו כשהאזור כולו נטול קסם. ואני מרגיש בנוח כי סיימון מרגיש בנוח, וכי זה הבית שגדלתי בו, וכי השקט בינינו כאן הוא גם אינטימי וגם מאוורר. הבית גדול ומרווח ואני יכול לקרוא, לשמוע מוזיקה ולנגן כמה שארצה, בלי הצפיפות וההפרעות הרגילות של הדירה בעיר. סיימון משוטט ביער (הוא מיודד כבר עם כל היצורים בו) ועף קילומטרים לכל כיוון, עד שלחייו סמוקות והוא לא יכול להפסיק לחייך. כשהוא חוזר אנחנו מבשלים יחד ארוחת ערב ביתית, ואחר כך הוא רך ונינוח מספיק כדי להתכרבל ביחד מול הטלוויזיה. באמת, מה כבר יכולתי לבקש יותר בחיים.
אני עדיין מתקשה לשהות לאורך זמן בסביבה לגמרי נטולת קסם, אבל אפילו אני מודה שיש בזה משהו לפעמים. השקט נותן לי פרספקטיבה אחרת. כמו שסיימון אומר, שירים נהיים פשוט שירים, ביטויים הם פשוט ביטויים. אנחנו מגלים מחדש את המובן מאליו, והפשטות הזו מרגיעה באופן בלתי צפוי. וכשאני מסתכל על סיימון, אני רואה אותו כפי שהוא כנראה רואה את עצמו רוב הזמן: ילד נורמלי שגדל בסביבה נורמלית ורק רצה להרגיש שייך ואהוב. לא הקוסם הגדול ביותר שחי אי פעם, לא מיכל למאגר אנרגיה מציף ובלתי נשלט, לא כלי נשק במלחמה שאינה שלו. כשאני מסתכל עליו בעודו מבשל ושר לעצמו, אני מבין קצת יותר את המסע שהוא היה צריך לעבור מלהיות הילד הנורמלי ההוא לחייל של המייג' ובחזרה, ואת הקושי שלו להסביר אפילו לעצמו מה הוא כעת. ברגעים האלה אני מוותר לגמרי על ההסברים, הפתרונות והפרשנויות, ופשוט מחבק אותו או שר איתו קצת – ומשהו בחמימות הביתית הזו מרגיע את שנינו. לו רק ידעתי קודם שדווקא המקום הזה, שבמשך שנים עורר בשנינו כזו תחושת ניתוק וניכור, יצליח להקים סביבנו בית.
סיימון
אני מסיים להתפשט כשאני שומע את באז במדרגות עם התיקים. אני זורק מבט אחרון מסביב, נושם נשימה עמוקה ויוצא החוצה אל המסדרון.
"אכפת לך לעזור...?" הוא מתחיל, ואני מתעלם כי אין זמן לזה עכשיו. הלב שלי דופק חזק מדי. באז מקמט את המצח כשהוא רואה אותי. "מה -" הוא מתחיל, ואני קוטע אותו, "בוא."
באז שומט את התיקים בלי להסיר את מבטו ממני. אני מושך אותו ביד. "בוא, הכנתי אמבטיה."
באז לא מתווכח. (הוא לעולם לא מתווכח עם אמבטיה). אני פותח את הדלת והאדים מתאבכים סביבנו, ובאז שואף בחדות ועוצר בבת אחת כשהוא רואה את הקצף וקופסת השוקולד והפרחים. אני מושך אותו חזק יותר. "בוא כבר, המים מתקררים." הוא עדיין בוהה מסביב, אז אני מתחיל לפתוח בעצמי את כפתורי החולצה שלו. הוא מתנער כשאני מושך ממנו את החולצה לגמרי ומשלים את ההתפשטות בעצמו, ואז טובל את ידו באמבט, מהמהם בסיפוק ונכנס פנימה. שלב 1 הושלם, אני חושב והלב שלי מתופף בחזה כמו לפני יציאה למסע.
"אז סוף סוף התחשק לך לעשות אמבטיה?" באז שואל. הוא מחייך, אבל אני שומע את ההיסוס בקולו. הוא יודע שמשהו פה מוזר. (אני לעולם כן אתווכח עם אמבטיה).
אני מכחכח בגרון. אני עירום ורועד קצת, אבל לא מקור. "באז," אני פותח. האדים מתערפלים סביבי וקצת קשה לראות, וזה עוזר לי להמשיך. "אתה יודע איזה יום היום?"
"יום שישי?" הוא מכווץ את גבותיו.
אני נושף בתסכול. "לא! כלומר, כן. יום שישי. אבל איזה עוד יום?"
"אה... היום שלפני חג המולד?"
"נכון," אני מתחיל להתנועע בחוסר מנוחה. "ומה עוד?"
באז נשען לאחור ומתרווח במים. הוא מהמהם קצת לפני שהוא אומר, בקול מרוכך, "למה שלא תספר לי, סנואו?"
"זה... נו. זה יום השנה שלנו."
באז שותק כמה שניות. "אנחנו לא חוגגים יום שנה."
"טוב, נכון," אני מודה. "אבל זה לא אומר שהוא לא קיים."
"זה לא?" שואל באז.
"לא. כלומר, הוא קיים. הוא היום. הלילה. שזה כמעט היום, אבל בלילה זה היה הורס את ההפתעה, אז..."
"סנואו, על מה אתה מדבר?" הוא מתחיל להתרומם, ואני חושב שהוא בטח ירצה לצאת ולעשות משהו מאוד באז – לקחת את היד שלי, לחבק אותי, למשוך אותי לאמבטיה – ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אני שואף אוויר כמו לפני שאני פורש כנפיים ועף.
"באז, רגע," אני אומר. "שב רגע. אני צריך להגיד לך משהו."
הוא שוקע חזרה במים. גם דרך האדים אני רואה אותו מקמט את מצחו, מוטרד. אין לי עוד הרבה זמן. אני מגשש אל הכיור, נדקר מקוץ של ורד (מי האידיוט שהחליט שוורדים זה רומנטי), מסתובב, צועד כמה צעדים קדימה ורוכן על שפת האמבט. זה מרגיש מגוחך, זה מרגיש מטורף, זה מרגיש כמו השנייה הראשונה כשאני מתרומם באוויר והרוח מכה בכנפיי.
"אז," אני מתחיל שוב. "זה יום השנה שלנו. יום השנה השביעי שלנו," אני מוסיף.
באז מהנהן, "אוקיי."
"ושבע זה מספר קסום," אני אומר. באז מקמט קצת את המצח שוב, אז אני ממשיך במהירות "ואנחנו גרים יחד כבר הרבה זמן. ואני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך," באז אומר ברוך.
"ומישהו כבר צריך להגיד את זה." זה לא הולך כמו שאני רוצה. בכלל לא. אני מרגיש שאני מיטלטל ברוח ונסחף מטה ומעלה ומתגלגל באוויר, ואז לפתע הכנפיים שלי מתרפות ואני פשוט דואה. "קח."
אני דוחף את הקופסה לתוך כף ידו הרטובה. היא כמעט מחליקה מאחיזתו ושוקעת במים, ואני כמעט מזנק לאמבטיה להציל אותה, וזה כמעט הרגע הרומנטי המגוחך ביותר בכל הזמנים.
באז מהדק את אצבעותיו סביב הקופסה. הוא לא פותח אותה. באצבע דקה ועדינה אחת הוא מלטף את הקטיפה השחורה. הוא מפנה אליי מבט. אני מחכך את ידי באחורי ראשי. "תפתח, נו."
באז פותח את הקופסה. הטבעת נוצצת באור העמום. חישוק זהב לבן שפס סגול כהה דק חוצה אותו לאורכו. באז אוהב סגול. והניגודיות תתאים לעור שלו. וזו טבעת עתיקה שקיבלתי מהאלף ההוא שאני ושפרד עזרנו להציל את המושבה שלו. באז אוהב דברים עתיקים וקסומים.
הוא עדיין לא אומר כלום. הוא מסתכל עליי. הוא מסתכל על הטבעת. הוא מסתכל עליי שוב.
"נו," אני שואל, הקול שלי צרוד.
באז עונד את הטבעת. היא מושלמת על אצבעו, כי באז מושלם (ופני עזרה לי לכשף אותה שתתאים למידה שלו). הוא מושיט אליי את היד ואומר, "בוא לאמבטיה, סנואו."
באז
אני מושך את סיימון אליי, מהדק את זרועותיי סביב חזהו ומנשק את צווארו. אני מנשק אותו ומנשק עוד, עד שכל כך חם לי שהראייה שלי מיטשטשת. אני נושך קלות את עורו הרך ומוצץ טיפת דם. זה ריקוד ידוע, מוכר, ששכללנו עד לשלמות לאורך השנים שלנו יחד, ועדיין הלב שלי קופץ בבהלה ואז בהתרגשות לא מרוסנת בכל פעם מחדש. סיימון נלחץ אליי ושומט את ראשו על כתפי, חושף עוד טפח מצווארו בפניי. הוא מחכך בלחיי את עורו החמים, שמריח תמיד כמו קרמל ודבש וקיץ. הראש שלי מסתחרר, ולרגע או שניים אני מאבד את עצמי בתוכו, בכמה שזה טוב, בכמה שהוא טוב, בכמה שטוב לי איתו. אני מוצץ עוד טיפת דם ושואף את המתיקות שלו לתוכי. סיימון פולט יבבה חנוקה והזנב שלו מתלפף ומתהדק סביב ירכי. נשיפות קטנות ומהירות בוקעות מבין שפתיו הלחות. העור שלו מתלהט כנגדי וידיו לופתות את כפות ידיי. אני כמעט מתחיל לטבוע בכל הטוב הזה, אבל אז ניצוץ אור בידינו השלובות תופס פתאום את מבטי, ואני נזכר שיש לנו שיחה לסיים.
אני מרפה מהצוואר שלו ומסובב את פניו אליי עד שעיניו הכחולות היפות פוגשות בעיניי. סיימון ממצמץ כאילו הוא מתעורר מחלום.
אני מכחכח בגרוני. "אז," אני אומר ומסתכל על היד שלי, ושוב עליו. "התחלת להגיד משהו?"
סיימון מחייך. הוא דוקר את ירכי בקצה המחודד של הזנב שלו. "אני באמת צריך לומר את זה?"
שפתיי מתעקלות מעלה במאמץ לחקות את הגיחוך הלועג הישן שלי. אני לא מצליח, כמובן; צל חיוור ומלא-חיבה של גיחוך מדומה נתלה בזוויות פי כשאני מרים גבה ואומר, "תשתמש במילים שלך, סנואו."
סיימון צוחק צחוק רטוב וטומן את פניו בכתפי. קולו המעומעם מהדהד אל עורי כשהוא שואל בצרידות, "בא לך להתחתן איתי?"
סיימון
זו הצעת הנישואין הכי מגוחכת בהיסטוריה. אני יודע את זה. באז יודע את זה. הייתי צריך לעשות הכול אחרת, ועכשיו זה חסר תקנה. אולי נעזוב את כל זה והוא פשוט יחזור לשתות אותי.
באז
זו הצעת הנישואין הכי מושלמת בהיסטוריה. ואני מתכוון לכל עשרת היקומים שאבא של פני מכיר, ולכל היקומים האחרים שיש.
"כן," אני אומר. אני מרים את ידו השלובה בידי ומנשק את פרקי אצבעותיו. אני מעביר אצבעותיי בשיערו הרטוב, מלטף את פניו, ומושך אותו לעוד נשיקה. סיימון שוקע לתוכי ואני מרגיש אנחת הקלה נפלטת ממנו. הוא צוחק ואומר, "אוקיי." נדמה לי שהוא מנגב את העיניים. הכנפיים שלו נפרשות מעל הכתפיים שלי ועוטפות את שנינו. אני מנשק אותו שוב, ושוב, ושוב, ואז שוקע חזרה מטה בנתיב המוכר אל הצוואר שלו. "בתנאי אחד," אני מהמהם כנגד עורו, ומנשק את נקודת החן שם. "אחרי החתונה אנחנו קונים בית חדש עם אמבטיה."
