Work Text:
סוף סוף אני עולה לטיסה, כשכבר אין לי כוח לכלום חוץ מלשבת. אני הולך בכיוון שהדיילת מראה, נדחק בין כמה אנשים, מגיע למקומי, ומתפלץ. שני מושבים, זה לצד זה, במחלקת עסקים? זה חוקי בכלל? אני נאנח ומתפלל שלא אתקע ליד מישהו עם תפיסה שגויה של מרחב אישי (או במילים אחרות, אם לשפוט על פי כל המקרים הקודמים, גבר). הטיסה לניו-יורק ארוכה מדי בשביל זה, ואני לא הולך להצליח להירדם.
למשך מספר רגעים יש שקט ושלווה ואני מספיק לשלוף את הטאבלט ולשקוע בספר שלי כשאני מרגיש שמתיישבים לידי. אני מסתכל הצידה בבהלה, נאנח לרווחה כשאני רואה שזו אישה, חוזר אל הטאבלט ומנסה להתכווץ קצת במושב כדי לא להפריע.
היא לא משתפת עם זה פעולה. "היי! אני גבי!" היא אומרת בקלילות ושולחת לי יד ללחיצה עם חיוך רחב שמקרין שמחה עליזה וטוב לב טהור שאני רואה למרות שאני מנסה לא להסתכל עליה. מה הולך פה? מי לוחץ ידיים במטוס ככה? אבל אני פועל על אוטומט והיד שלי מתרוממת מעצמה ללחיצה. "מיכאל, נעים מאוד". אני מצליח לסחוט חיוך. כבר טסתי מאה ומשהו פעמים ודבר כזה עוד לא קרה לי. במחלקת עסקים אנשים אמורים להיות מרוכזים בעצמם וזהו.
גבי עדיין מחייכת בעליזות. היא אומרת "שתהיה לנו טיסה מוצלחת!" ושולפת טאבלט משל עצמה. אני נרגע קצת. הידידותיות המופרזת הזו הדאיגה אותי, אבל אדם ששוקע כל כך מהר בטאבלט משל עצמו לא יכול להיות רע. יש לה את מידת האנטיפתיות הנדרשת. אם היא הייתה ממשיכה לדבר כנראה הייתי זועק לדיילת שאני חייב להחליף מושב. רק עכשיו, כשהיא שקועה בענייניה, אני מגניב לעברה מבט. היא נראית בת ארבעים בערך, קצת יותר מבוגרת ממני, עם שיער חום ארוך שמדיף ריח נעים של חפיפה שגורם לי להתבייש בזיפי הזקן שלי ולתהות האם שכחתי לשים הבוקר דאודורנט. אבל אני רואה שהיא לבושה בטרנינג, כמוני. שנינו אנשים שהמטרה העיקרית שלהם בטיסה היא כמה שיותר נוחות וכמה שפחות הפרעות. נרגעתי.
אני עוצם עיניים לרגע ומתרכז. הטיסה הולכת לעבור בשקט. בנעימים אפילו. כמובן שלא יהיו למטוס תקלות, אבל גם לי עצמי התקלה המצערת של לשבת ליד מישהו לא הולכת להזיק יותר מדי. אפשר להירגע. אני פוקח עיניים ושוקע בטאבלט שלי.
השתיקה מחזיקה מעמד בערך שעה. בזמן שאנחנו מחכים שהאוכל יגיע אלינו ואני מסתרבל עם ניסיון להעמיד את הטאבלט על השולחנון שלי, היא מתחילה לדבר שוב. לספר על עצמה, כמו שפחדתי מלכתחילה שיקרה. למה היא מדברת איתי. אני לא מבין מה הולך כאן. מתברר שהיא עובדת באיזו חברה שמפתחת רכיבים אלקטרוניים עבור מאיץ החלקיקים בשוויץ. משהו סופר-מתוחכם ורווי פרטים טכניים מרתקים והיא מספרת על כל אחד ואחד מהם בהתלהבות. אני לא מבין כלום, ומרגיש שאני נתון במלכודת נימוסין שמרחיקה אותי מהטאבלט שלי, המלא באנשי כפר בריטי מטופשים שאגתה כריסטי טובחת בהם בסיטונאות. אני מחייך כל הזמן, מהנהן כל הזמן, ושמח כשהיא סוף סוף מסיימת לדבר על עצמה ושואלת מה אני עושה. אני עונה ש-"אה… ובכן… אני בין עבודות כרגע…" ומפנה את הראש הצידה, חושב שסיימנו. אני צריך להתרכז. בדחיפות. משהו פה לא בסדר.
גבי לא סיימה, מתברר. "בין עבודות אבל נוסע במחלקת עסקים?".
אני מפנה שוב את הראש. היא שוב מחייכת. חיוך עליז, קליל כזה, שאומר לי שהיא תחפור בכל חיי הפרטיים ובכלל לא תבין שמשהו בהתנהגות שלה לא בסדר. הצילו. אני מסיים בלגימה אחת את היין שלי ומבקש עוד כוס מהדיילת, והאוכל עדיין לא הגיע.
אני ממלמל משהו שאני שוכח רגע אחרי שאמרתי אותו. נראה שזה מרגיע אותה. היא חוזרת אל הטאבלט שלה, האוכל מגיע, עוד יין מגיע. אני עוצם עיניים. מתרכז. הכל טוב. האוכל יהיה טוב, הטיסה תהיה נעימה, די לדאוג.
ברגע שבו אני מסיים לאכול ומניח את המזלג... היא שוב בשלה. "אז מה בעצם אמרת שאתה עושה? לא לגמרי הבנתי".
אני מרגיש שאני מתפוצץ ומסתובב אליה כשאני כבר על סף צעקות ונתקל ישירות בעיניים שלה. לא יצרתי קשר עין קודם. היא שוב מחייכת, חיוך מהסוג שמשתקף בעיניים. העצבנות שלי מתפוגגת פתאום. או שהיא משחקת איתי, או שהיא בן אדם… מסוג שכבר הרבה זמן לא פגשתי. יותר מדי. כזה שיקשיב ולא ישפוט.
אני צריך אדם כזה. וגם שתיתי יותר מדי.
ומה כבר יכול לקרות? עוד שמונה שעות נרד מהטיסה וזהו.
"את לא תאמיני לאף מילה ובטח תחשבי שאני סתם משגע אותך."
"תנסה אותי!". לרגע היא נראית רצינית וקשובה. האם אני באמת הולך לספר את זה עכשיו? פתאום, בכזו קלות, אחרי כל השנים הללו? אבל קודם התרכזתי. אני יודע שיהיה בסדר. אולי זו הדרך היחידה שבה זה יהיה בסדר.
"אוקיי. אני לא עובד כי אני לא צריך לעבוד. זכיתי בלוטו והרווחתי בבורסה יותר מאשר אי פעם אצטרך, וזה לא קרה כי יש לי מזל או שכל גדולים במיוחד אלא כי יש לי יכולת לראיית הנולד".
"מה, כמו מגיד עתידות?" היא לא נשמעת סקפטית כמו שציפיתי.
"כן. רק לא שרלטן."
החיוך שלה מתרחב. "מה אתה אומר! איזה יופי! אני לא מאמינה לך, ברור, אבל בוא תספר, איך זה עובד?"
"טוב, זה לא… אני לא באמת יכול להסביר את זה כל כך טוב" אני מגמגם. לא באמת תכננתי להסביר את זה אי פעם, וכשניסיתי לכתוב הסברים פעם-פעמיים התייאשתי מאוד מהר. "זה קצת כמו חלום בהקיץ. אני שוקע בריכוז כזה, וקולט מהאוויר כל מני דברים, ואז הם… מתגשמים. אני לא יודע מה בדיוק החוקיות. דברים שקשורים לעצמי באים די בקלות. יש דברים כמו הלוטו שהייתי צריך מאוד להתרכז בהם ולדעתי הצלחתי רק כי זו התרחשות מאוד קונקרטית שהיה לי קל לדמיין בערך כפי שהיא מתרחשת. דברים אחרים זה… זה קשה יותר."
היא מכווצת עיניים במה שנראה לי כמו העמדת פנים תיאטרלית של חשדנות. "מאוד מעורפל… קשה להסביר מה קורה שם… עבורך זה עובד ועבור אחרים לא ממש… קצת נשמע כמו מה שהשרלטנים אומרים!" היא מכריזה בדרמטיות וכמעט מתפוצצת מצחוק.
"זה נכון." אני מחייך. "אני די בטוח שחצי ממגידי העתידות שקראו להם שרלטנים לאורך ההיסטוריה היו אנשים כמוני. את לא חייבת להאמין, אני לא מצפה לזה". כן ציפיתי לזה. אם אני כבר מספר, אני רוצה שיאמינו לי.
"אוקיי, יש משהו פשוט שאפשר לעשות." היא כותבת משהו בזריזות בטאבלט שלה. "בוא תגיד לי מה כתבתי. אני הולכת להראות לך עוד דקה, אז העתיד-" היא מדגישה בגיחוך את המילה הזו "יחשוף את המידע הזה בפנייך כש-"
"מיס מארפל עדיפה על פוארו".
היא מחייכת. "שכנעת אותי."
"זה היה מהיר." זה באמת היה מהיר, לא ציפיתי לשכנע אותה כל כך בקלות.
"זה היה מדעי! כן, אני יודעת שעכשיו תגיד שלא בדקתי אם אתה יודע לחזות את העתיד אלא בדקתי אם אתה יודע לקרוא מה כתוב בטאבלט." (הלכתי להגיד את זה). "אז זה לא מדעי לגמרי אבל זה מספיק טוב לי כרגע. אני מנחשת שהיית יכול לחזור על זה בניסוי מבוקר בתנאי מעבדה?"
"בוודאי." (אין סיכוי שאצליח לחזור על זה בתנאי מעבדה. מלחיץ מדי). "ואת לא הולכת להזמין אותי לשום דבר כזה."
"ברור. קראתי מספיק סיפורים כאלו" היא מחייכת חיוך שדוני. "אם היית רוצה כבר היית עושה את זה, ואז היית הופך במקרה הטוב לסלבריטי מהזן הקוריוזי שסופם רע ומר ובמקרה הרע היית מושך תשומת לב לא רצויה של גורמים עוינים. הרבה יותר קל לך שיניחו לך לנפשך ולטוס במחלקת עסקים לשלל חופשות ברחבי העולם".
"היי!" עכשיו אני מתרגז. "זה לא הוגן! יש לך מושג למה אני טס עכשיו?"
"כדי ליהנות מתענוגות ניו-יורק, אני מניחה? בטח כבר ראית המילטון, אולי זה הזמן להשלים את הביקור שמעולם לא ביקרת באמפייר סטייט בילדינג?"
ישמרנו אפולו, לבקר במלכודות תיירים עמוסות אנשים ? "ניו-יורק היא עיר נוראית בלי שום תענוגות. לא, אני טס כי יש לי משימה."
עיניה מצטמצמות ועוטות הבעה חשדנית, וקולה מצטרד בצורה מוגזמת. "אל תגיד לי. תן לנחש. אתה כמו גיבור על כזה. מגלה את הפשעים לפני שהם מתרחשים ומציל את הקורבנות ברגע האחרון".
הייתי כנראה צריך לצפות לזה אבל לא ציפיתי. "אני… כן, טוב, זה באמת בערך מה שאני עושה. אבל לא יודע, את גורמת לזה להישמע מטופש בזמן שחשבתי שזה… זה…"
וואו, איך שהיא מחייכת. "הרואי? כן, זה חמוד. אתה בטח כמו ההוא מלקום אתמול בבוקר, עברת בהתחלה את השלב האנוכי והמרושע שלך, גילית שאין טעם לחייך ועכשיו החלטת להקדיש את עצמך לאחרים. מאוד יפה, מאוד אצילי".
"זה בכלל לא דומה!" אני זועם. "הוא… הוא תקוע באותו יום! אני סתם מגלה את העתיד."
"כן, אבל שניכם הייתם אנשים די גועליים פעם? כן או לא?"
שתיקה.
נזכרתי ביעל, ואיך בגלל שחזיתי מראש שמערכת היחסים שלנו הולכת לקרוס הרשיתי לעצמי להתנהל בצורה... שעדיף שלא אחשוב עליה. נזכרתי במאיה ואיך שהחלטתי שכדי שמקרה יעל לא יחזור על עצמו, אשתמש בידע שלי על מה היא הולכת לעשות, ואיך תגיב לכל דבר שאעשה. הכל כדי למנוע את הקריסה הצפויה. לפחות זה היה התירוץ שלי לשליטה הזו אז. פעם חשבתי שצורת הפעולה הזו הכרחית כדי למנוע ממערכת היחסים להיות בסיכון תמידי ללכת לאבדון, היום אני כבר לא מספר לעצמי תירוצים אלא מנסה לא לחשוב על זה.
שתיקה.
היא מחייכת אלי. זה חיוך יפה ושמח וטוב לב וכזה שגורם לי להרגיש שהיא רואה בי צעצוע שהיא הצליחה לשבור והיא מאוד שמחה לבחון את המנגנונים הפנימיים שלו. אני לא מבין אם אני מתעב או מחבב אותה, ויש לנו עוד שבע שעות ביחד. אני מנסה להסיט את הדיון. "היי, רגע! למה כתבת על פוארו ומיס מארפל? הצצת בספר שלי?"
"ברור." היא מחייכת. "אתה כרגע קורא אחד של מיס מארפל, אחרת הייתי אומרת שפוארו עדיף. תגיד, לאדם כמוך יש בכלל טעם לקרוא ספרים כאלו? אתה לא יודע מראש מי הרוצח?"
"להימנע מספוילרים זה לא הכל בחיים, אפשר ליהנות גם ככה". ניסיתי להיות קליל ומשעשע, אבל אני מרגיש שיצאתי פוץ. למה? למה שאנסה להיות קליל ומשעשע? "אם היית כמוני, גם את היית מרגישה ככה." אוי בשם אפולו, יצאתי עוד יותר פוץ עכשיו.
"ולמה אתה חושב שאני לא כמוך?"
"הייתה תקופה שחשבתי שכולם כמוני. לא באותה מה, אולי, אבל אם רק יתאמנו קצת, איזו עין שלישית תיפתח אצלם. כבר ירדתי מזה, אבל מי יודע? רוצה לנסות?
"כן, בטח! תגיד לי לעצום עיניים ולדמיין עורב."
"את לא מתייחסת לזה ברצינות", אני מחייך. הנה, גם אני יודע לחייך.
"ברור שלא. ואתה? יש לך ניסיון בללמד אנשים? או משהו שקראת בספר? או שאתה סתם מחרטט?"
"אני סתם מחרטט."
"אבל! אבל אולי בדקת? חזית את העתיד וגילית שתצליח ללמד אותי?" עיניה נוצצות וקולה הופך לדרמטי בצורה מגוחכת במתכוון. "אולי אני אפילו פה על הטיסה רק כדי שתקבל את ההזדמנות לזכות בשולייה בת חסותך!"
"לא, לא בדקתי כלום לגבייך..."
"אבל יש לך סיבה מיוחדת להיות על המטוס, נכון? אמרת שיש לך משימה! אז מה כן בדקת וגילית על העתיד של הטיסה הזו? אה-הא! אולי אתה פה מלכתחילה כי אתה רואה שצפוי רצח על המטוס וכמו באוריינט אקספרס תצטרך לחקור את כולם? או אולי…"
"די, נו, עזבי אותי" אני מתאונן. "לא יודע כלום לא עליך ולא על המטוס הזה." (זה נכון, בערך, אבל לא בגלל שלא ניסיתי לדעת; כל מה שהצלחתי לגלות הוא שיהיה בסדר). "הפעמים שבהן אני קולט משהו שהולך לקרות שלא קשור אלי והוא לא משהו קונקרטי כמו לוטו זה רק כשמדובר על משהו גדול מאוד ורע מאוד, ויהיה כזה בניו-יורק. משהו מהסוג שנראה זניח בפני עצמו אבל מתחיל תגובת שרשרת שנגמרת רע מאוד. כבר היו לי המון כאלו".
"מעניין מה שאתה אומר, אז בעצם אתה לא יכול לראות דברים רעים שקורים לאחרים אם זה לא גורם למשהו גדול?"
"לא. איך אפשר? יש כל כך הרבה אנשים בעולם, איך אפשר בכלל להתפקס על מישהו ספציפי?"
"אבל אם זה משהו קטן שרק גורם בעתיד למשהו גדול, איך אתה מצליח להתפקס על המשהו הקטן? אתה מסוגל ללכת אחורה בזמן מאירוע גדול? אבל אם המשהו הקטן גורם לו בצורה כאוטית, איך אתה יודע לאיזה כיוון ללכת אחורה?" היא מדאיגה אותי. אלו שאלות טובות. טובות מדי . טכניות. סודות מקצועיים, וכאלו שאין לי הסבר מגובש לגביהם בעצמי, אני בסך הכל עושה את זה. אני אמור להיות מודאג ומתוסכל.
אז למה אני כל כך שמח? אולי בגלל שהאדם הראשון שגיליתי לו על עצמי שואל את כל השאלות הנכונות?
שתיקה.
אני מנסה לנצל את השתיקה כדי להתרכז. אני חייב לדעת לאן זה הולך. הנשימה שלי נרגעת, המוח נכנס לפוקוס. עכשיו רק צריך למקד אותו סביב עצמי והמשך הטיסה. אני מרגיש שהתמונות הולכות להופיע עוד רגע...
"טוב, טוב", היא מרימה ידיים, פיזית, והתנועה החדה סמוך אלי כל כך מוציאה אותי לחלוטין מהריכוז. "אני מתנצלת, פלשתי יותר מדי לפרטיות שלך ויצאתי די פוצית בתהליך. בוא נתחיל מחדש. היי! אני גבי! ואתה מיכאל ואתה איש נחמד שפגשתי במטוס. בוא נדבר על אגתה כריסטי ועל לקום אתמול בבוקר".
אני רוצה לדבר על זה, אבל לא בטוח בכלל שלדבר איתה זה רעיון טוב. "ומה אם אני לא רוצה לדבר אלא לקרוא את הספר שלי?"
"אתה כבר יודע מה הולך לקרות בו, ואתה גם יודע איך השיחה בינינו הולכת להתנהל, נכון?"
"כבר אמרתי, זה לא עובד ככה! אפילו לא ידעתי שאשב לידך במטוס!" (זה לא עבד ככה, אבל לא כי לא ניסיתי).
היא שוב נועצת בי מבט. האם היא מנסה להפנט אותי? הרבה זמן לא פגשתי אדם כמוה. בעצם, אני לא זוכר מתי כן.
***************
עד סוף הטיסה אני כבר הופך למומחה בכל הנוגע לרכיבים אלקטרוניים שמיועדים לגלאים של מאיצי חלקיקים, כלומר אני יכול להגיד "לא הבנתי" על דברים ספציפיים שאני לא מבין. דיברנו על ספרים, ודיברנו על סרטים, ואז הבנתי שאני מוצא את עצמי מחפש בצורה נואשת עוד דברים שיהיו משותפים לנו ונוכל לדבר עליהם. לא רציתי לספר לה על ימים ארוכים של בטלה, ואחרי שסיפרתי לה, לבקשתה, על פעולת גבורה אחת או שתיים שלי היא כבר לא התעניינה. אז חזרנו אל הגלאים, והבנתי שאני כבר לא מתנגד. היה לי מעניין לשמוע אותה. היה לי מעניין לראות את ההתלהבות שלה כשהיא מדברת. נבהלתי מעצמי - לא הרגשתי ככה כבר הרבה שנים. רק לפני שגיליתי את הכוחות שלי. מאז קרו רק דברים… שונים.
בשלב מסוים באמצע הרגשתי קצת פאניקה. כאילו אני טובע. אם הייתי יכול לעצום עיניים ולהתרכז טוב למשך כמה דקות, כנראה הייתי מסוגל לדעת לאן זה הולך. אבל היא לא נתנה לי. כל ניסיון שלי להתרכז נגמר בכך שהיא המשיכה לדבר איתי, או נעצה בי כזה מבט שלא יכולתי להתעלם ממנו. בכוונה? אולי לא הייתי צריך לגלות לה דברים כאלו על עצמי כל כך מהר?
ועכשיו המטוס מתחיל להנמיך. אוטוטו נלך לדרכנו. היא פשוט תיעלם ולא אראה אותה יותר אף פעם אם לא אעשה משהו עכשיו. אני נאבק כמה דקות בפחד שלא היה אמור להיות שם יותר בגילי, ואז אומר, במאמץ רב, "אפשר לבקש את האימייל שלך?" ביישני. למה אימייל דווקא? מטומטם. היא כמובן מחייכת. "אפשר ותקבל, אבל יש לי הצעה נוספת. מה אתה אומר שנעשה כמו ג'סי וסלין?"
גם על הסרט הזה דיברנו. "את רוצה… להצטרף אלי ולשוטט איתי בניו-יורק כל הלילה? זו לא וינה, אני קצת מפחד להסתובב פה אפילו עם לדעת מראש מה יקרה לי. טוב, אולי בגלל זה."
"נראה לך? אני גמורה מעייפות. אבל אשמח להצטרף אליך למלון ומחר נוכל לצאת לטייל על הבוקר."
זה כבר מבהיל אותי ממש. "אני… לא… כלומר… כלומר כן, אבל לא… אני לא חושב..."
"אוי, נו, שום דבר כזה. אני באמת גמורה מעייפות. תן לי לנחש. אתה במלון יוקרתי, כן? החדר גדול, יהיה מספיק מקום למיטה נפרדת נוספת. פשוט תתקשר אליהם מהדרך."
"אני לא מבין. הרי יש לך מלון, אז למה שלא תלכי אליו וניפגש מחר?"
"וואו, אתה כל כך לא ספונטני יחסית לאדם שיכול להיות ספונטני בלי סיכון כמה שירצה. אתה ברצינות שואל אותי למה אני רוצה להצטרף אליך אם זה לא משהו שדורש מיטה זוגית? טמבל, כרגע דיברתי איתך שבע שעות ואני רוצה עוד. רוצה לשכנע אותי לרדת מזה?"
אני בוהה בה מבלי להבין מאיפה זה הגיע אלי. "אני מבין מה הולך פה…" אני מנסה בכל זאת. "זה בדיוק מה שסיפרת לי קודם כמה את שונאת כשיש אותו בסרטים, את מאניק פיקסי דרים גירל! את הולכת עכשיו לקחת אותי למסע הרפתקא..."
"אה, כן, בוודאי. האיש עם כוחות העל שנמצא באמצע מסע הצלת היקום נשלף מחייו המשעממים כדי ללוות את האישה הקסומה שמדברת איתו במשך שעתיים על ציקלוגרפים."
המטוס נוחת בחבטה.
שתיקה.
"אני מבינה שאתה דואג שאני איזו פסיכופתית. ברוך הבא למועדון, זה בדרך כלל ההפך. אם אתה יכול לנבא את העתיד אז בבקשה, קח את הזמן שלך עכשיו ובדוק אם אני עושה משהו רע בהמשך."
העיניים שלי פוגשות את שלה והבטן מתהפכת. אני מפחד לבדוק, אבל הרי לא אוכל להירגע בלי לעשות את זה. איך אנשים רגילים מסתדרים?
אני עוצם עיניים ומתרכז...
גבי נותנת לי את כל הזמן שאני צריך לשם שינוי, אבל זה חסר סיכוי. אני לא מרוכז, אני לא רואה כלום, אני לא מרגיש כלום, רק "יהיה בסדר". איזה מין כוח על טיפשי זה? בשביל הרגשה אופטימית חמימה אחרי כל הטיסה לצד גבי אני לא צריך כוח על. אני מנסה בצורה נואשת להתרכז שוב בזמן שהדלתות נפתחות וכל המטוס נעמד על הרגליים ומרעיש בצורה שהופכת את זה לחסר סיכוי.
*******
כבר חשוך ויורד גשם שוטף כשאנחנו יוצאים מנמל התעופה. בדרך אל עמדת ההמתנה למוניות אני דורך בתוך שלולית ומתמלא בבוץ. נהג המונית הראשון שאני מזמין מגיע אחרי זמן שנראה כמו נצח ומסרב להסיע אותנו למלון כי "מאוחר והוא עייף מדי והמלון רחוק מדי" וזה כל כך הזוי שאני אפילו לא מנסה להתווכח. השני לא מגיע. "חשבתי שאתה יודע מה יהיה העתיד", מצחקקת גבי שמסתכלת מהצד על הפאשלות שלי ולא מתרגשת מדי מהגשם וההמתנה. מה אני אמור לענות לה, שאני חושב שהיא היפנטה אותי וזה גורם לי לפספס דברים?
המונית השלישית מצליחה לי. מיד כשהיא מתחילה לנסוע אני מתקשר למלון שלי ומביך את עצמי בבקשות מוזרות. אני לא רגיל לדבר עם אנשים בטלפון, אני בדרך כלל נמנע מזה באדיקות, ואני עוד פחות רגיל להתקשר לאנשים בשביל לשנות סידורים שקבעתי באינטרנט. חוויה קשה. לא רוצה לדבר עם אנשים בזמן הקרוב. אני מסיים את השיחה, מניח את הטלפון בצד ושותק. גם גבי שותקת. אני תוהה במה סיבכתי את עצמי, אבל רוצה שהיא תדבר. הקטע הזה שאני לא רוצה לדבר עם אנשים? לא דיברתי עליה, כמובן.
שתיקה.
אולי זה זמן טוב להתרכז... לא, הנה היא פתאום מתחילה לדבר, ועוד על המשימות-בעקבות-חיזוי-העתיד שלי, כאילו ברור לה שהנהג לא מבין עברית ואפשר לדבר חופשי (אני לא באמת מודאג). "...ואתה לא פוחד אף פעם נגיד שתיקלע לקרב יריות או משהו ופשוט תחטוף כדור?!"
"זה בלתי אפשרי לגמרי. יש לי יכולת חזקה לגבי דברים שהולכים לקרות לי אישית, זוכרת? נמנעתי ככה משלוש תאונות שאחת הייתה נגמרת ממש רע, והיו לי שני אבחונים רפואיים מוקדמים שמנעו משהו ממש רע. אני לא דואג. וחוץ מזה, אני לא צריך לבלום קרב יריות באמצע, אני מונע אותו הרבה לפני שהוא בכלל מתחיל. הפעם כל מה שאני צריך לעשות הוא לוודא שמישהו לא ירוץ בפארק טיפה מהר מדי וייקלע אל מול המכונית הלא נכונה."
"נשמע שאתה די מסודר בחיים. לא מתחשק לך פעם שיהיו הפתעות?"
"לא!"
"מתי תמות? אתה כבר יודע? איך זה יהיה?"
"אני לא רואה כל כך רחוק. חמש שנים מהיום זה לא יקרה." (אני בודק בקביעות, אבל רק באותם לילות שבהם אני מתעורר באמצע הלילה, לא מצליח להירדם ואז המחשבות הולכות לכיוון הלא נכון).
"ואני? חמש שנים מהיום, אני עדיין מציקה לך?"
"לא… לא בדקתי את זה. אני… אני לא חושב שאני רוצה לדעת בצורה כזו. אני…"
"אה-הא!" היא צוחקת. "הנה הפתעה בשבילך!"
אני מאדים כולי. לא ככה חשבתי שתתנהל הפעם הראשונה שבה אני מספר על כוחות העל שלי.
*****
אנחנו נכנסים לחדר במלון. אני עייף, היא נראית עייפה עוד יותר ממני. יש בדיוק מיטה אחת, זוגית. לא וידאתי את זה בקבלה ואם הם אמרו משהו על זה לא הייתי מרוכז מספיק כדי לשמוע.
"מטומטמים" אני מקלל.
גבי לא מתרגשת. "כן, זה היה צפוי, אבל לא נורא. לא שיקרתי לגבי זה שאני גמורה מעייפות, לילה טוב!" היא חוטפת שמיכה וכרית מהארון, הולכת לספה שבצד השני של החדר, מנסה לרגע לבדוק אם אפשר לפתוח אותה למיטה, מתייאשת ונשכבת עליה. כל זה קורה לפני שאני מספיק להניח את המזוודה במקום ולפתוח אותה.
"אני יכול לישון על הספה", אני מציע.
"יאללה יאללה", היא ממלמלת. "אפשר לחשוב. אני זו שמתלבשת עלייך, לא ההפך. אבל מה שכן, תבטיח לי דבר אחד: אל תצא למשימת גיבורי העל שלך בלעדיי! אני רוצה לראות אותך בפעולה."
"את לא תראי כלום. מישהו יבוא בריצה ויגלה שאיזה אידיוט עושה מתיחות לאורך המסלול שלו. תהיה איזו אי הבנה רגעית, הם ייפרדו בחיוך והרץ ימשיך כרגיל. וגם המכונית שהייתה פוגעת בו תמשיך כרגיל."
"יופי. נשמע ממש משעמם. אז כאמור, תעיר אותי! אל תצא בלעדי! אם אפילו טיפה אכפת לך ממני, תבטיח את זה!"
"אני מבטיח."
"יפה. אז עכשיו אפשר ללכת לישון."
"כן," הסכמתי בעייפות. "לילה טוב."
אנחנו מדברים במשך שעתיים אחרי זה. וזה נמשך רק שעתיים כי אני נרדם באמצע.
******
השעון המעורר של הטלפון מעיר אותי. אני מכבה אותו, את שתי ההתראות קדימה שלו ואת השעון המעורר של שעון היד (בתחום שלי מאוד חשוב להגיע בזמן). מוקדם, עדיין יש לי זמן, אבל אין לי כוונה לחכות עד שאהיה לחוץ. אני עדיין בבגדים שלי, רק נותר להשחיל את הטלפון לכיס, להשתחל לנעליים, לקחת את כרטיס החדר של המלון ולצאת בזהירות תוך שאני סוגר בעדינות את הדלת. גבי נוחרת ברוגע על הספה; נכון שהבטחתי שאעיר אותה אבל נראה לי שלשנינו היה ברור שלא אעשה את זה. אפילו אם לא הייתי בדרך למשימה, אני רוצה קצת זמן לחשוב בשקט, מה שהיא לא באמת נתנה לי מרגע שעליתי לטיסה הזו.
כשניסיתי להתרכז במטוס, לא הצלחתי לראות מה יקרה איתה. רק תחושה עמומה של "יהיה בסדר". מה יהיה בסדר? "היא לא תרצח אותי" יהיה בסדר, או "זו הפעם הראשונה מזה שנים שאתה מרגיש שמערכת יחסים תהיה בסדר", יהיה בסדר?
אני יוצא מהמלון ומתחיל ללכת ברחוב. מתעורר בי שוב הפחד שהיא מהפנטת אותי איכשהו עם החיוך הזה. מה זה עושה? ייתכן שזה חוסם את הכוחות שלי? אבל למה שהיא תחייך כל כך הרבה? לא מספיק לחייך פעם אחת, להפנט אותי ולסגור עניין? זה משהו שמתפוגג מהר? אבל אם זה מתפוגג, זה לא היה אמור לפוג לגמרי והכוחות שלי היו אמורים לחזור במלואם? אבל אולי זה משהו שכן מתפוגג ולכן היא חייכה הרבה פעמים, אבל אחרי חמש-שש פעמים זה מתקבע? אבל אם זה היה מתקבע, האם הייתי חושב על זה כל כך?
לא כדאי להשאיר אותי לבד עם המחשבות שלי.
בינתיים אני מגיע אל סנטרל פארק, ליד הפסל של אליס בארץ הפלאות, שנטוש בשעה הזו. אני מניח יד על השעון של הארנב, ומתרכז בעתיד. כלום. שום דבר. שום סכנה שנשקפת ממנה, ושום סכנה באופן כללי. אני מכיר את עצמי. אם הייתה סכנה כלשהי, ולו שבריר קלוש שלה, כבר הייתי יודע וכל פעמוני האזעקה היו מצלצלים. אז למה אני כל כך לחוץ? אני מנסה להמציא תיאוריות קונספירציה שמסבירות למה אני כל כך מבוהל במקום להודות שהתאהבתי. הנה, זה היה קל! הודיתי!
הרגליים לוקחות אותי עכשיו לאזור של הסנטרל פארק שכולו שבילים צרים ומתפתלים בתוך מעבה הצמחייה. אי שם בהמשך השבילים האלה פוגשים בכביש קטן שעובר בלב הפארק, ועוד מעט רכב מסוים יסטה בו מהמסלול, יעלה על השוליים ויפגע ברץ, אבל לא הייתי חייב להתקרב אל הכביש במיוחד; עיכוב בנקודה שבה אני נמצא כרגע יספיק. אני מתיישב על הספסל הסמוך. "ננסי היקרה," אומרת הלוחית שהוצמדה אליו, "את יודעת שאני אוהב אותך, הבה ניתן גם לעולם לדעת. באהבה לתמיד, סטן."
אני שונא את הספסלים הללו. איך בדיוק אתה יודע שזו אהבה לתמיד, חכמולוג? בדקת? ומה לדעתך יקרה אם העולם ידע, אתה חושב שזה ייגמר טוב?
אני מביט בשעון. עוד עשר דקות. עשר דקות עם המחשבות שלי? במקום זאת אני מנסה להתרכז בציוץ הציפורים ובהצצה אל השיחים בתקווה שיתגלה שם סנאי. אין שם סנאי, הציפורים בקושי מצייצות, והמחשבות ממשיכות להזדחל. בסיטואציה רגילה של המתנה משועממת בדרך כלל היה לי פתרון פשוט - למצוא מקום שקט ורגוע (הייתי במקום שקט ורגוע) ולהיכנס לטראנס משמעותי, כזה שמנתק אותי לחלוטין מהכאן והעכשיו, מהסוג שממנו הגיעו ה"משימות" שלקחתי לעצמי. אבל זה יכול לקחת שעות של חוסר הכרה, ולי נותרו רק שבע דקות.
אני מנסה לחזור ולעשות סדר במה שקרה ביום האחרון, החל מהטיסה. שום דבר לא מסתדר. שש דקות. איך בכלל קרה שבטיסה היו מושבים זוגיים במחלקת עסקים? אף פעם אין במטוסים האלה. חמש דקות. זה כי לא הייתי במחלקת עסקים. יש במטוס כזה מחלקת "תיירים משודרגת" עם שני מושבים במקום שלושה. פניתי ימינה במקום שמאלה כשנכנסתי. ככה הכווינו אותי בכניסה למטוס וחשבתי שזה פשוט המצב כי… כי אני רגיל לכך שאם משהו הוא חריג, אני קולט אותו מראש. ארבע דקות. אני קניתי כרטיס למחלקת עסקים, למה קיבלתי כרטיס אחר? כי הם עשו רישום יתר למחלקת עסקים. תמיד יש איזה פראייר שהם מעבירים למחלקה אחרת, אבל למה אני הפראייר? ולמה הם אמרו לי את זה בצורה כל כך מוצנעת שבכלל לא שמתי לב? רק כי האף שלי היה תקוע בטאבלט? או שרואים עלי שאני אסכים להכל כדי לסיים שיחה? אבל ממתי עושים רישום יתר למחלקת עסקים? זה יחס ששמור בדרך כלל למחלקות הזולות. שלוש דקות. זה יכול לקרות, למשל, אם מישהו ממש עשיר יקנה את כל הכרטיסים של מחלקה ראשונה, מישהו שהם ממש לא ירצו להסתבך איתו. אבל מה הסיכוי? וזה עדיין הימור ממש מסוכן - להניח שאני לא אגלה שמעבירים אותי מקום ואקים קול זעקה, וכל זה בשביל מה? שתי דקות. האם כל זה בעצם בשביל להצמיד אלי מישהי תמהונית מתוך הנחה שהיא איכשהו תתחבב עלי? הימור מסוכן עוד יותר... אלא אם יש לה באמת יכולת להפנט אותי. דקה. ומה יצא להם מכל זה? איפה היא עכשיו? היא הרי עדיין נוחרת במלון, ובהנחה שהיא לא השתילה בי שבבים מתוך שינה... שנראה לי שהיא הנחה סבירה…
אני מתרומם מהספסל. עוד עשרים שניות יעבור כאן רץ. אני מתמתח ועושה שפגט לאורך כל השביל הצר. עשר שניות. מרים ראש, מאזין. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת… כלום.
דממה. אפילו לא ציוץ ציפורים.
איחור, אפילו של שניה אחת, הוא בלתי נתפס ומעולם לא קרה. אני מייד מתרכז. בעיני רוחי הרץ עדיין ממשיך בדרך אל הפגישה הבלתי נמנעת עם הרכב. אני מסתכל אל מאחורי גבי ורואה את אותו נוף בדיוק שבו הוא רץ, אבל אין שם איש. החזיון קיים אצלי בשלמותו, ופשוט לא בא לידי ביטוי במציאות. זה... בלתי נתפס. זה לא קורה.
רגע, זה כן קרה. זה קרה באחת הפעמים הראשונות, כששיניתי משהו ואז מתוך סקרנות התרכזתי. עדיין ראיתי את אותו חזיון, זה שהצלחתי לבטל. אני אולי יוצר מציאות אלטרנטיבית, אבל המוח עדיין נמצא במציאות המקורית. זה יכול לקרות גם עכשיו, אם מישהו אחר שידע מה הולך לקרות התערב.
ואז הם יוצאים מהשיחים, ומשני הצדדים של השבילים, ומהגבעה שמאחורי הספסל. אנשים. חמישה אנשים. כמות שפשוט לא אמורה להיות בסנטרל פארק בשעה כזו. הסתבכתי. ידעתי שאסתבך. לעזאזל איתה! לעזאזל עם מה שהיא עוללה לי! לפחות הם עדיין לא שלפו נשק. אני מתרכז מהר - כלום. אני לא רואה אותם בכלל בעיני רוחי. חור שחור. אלו לא סתם אנשים, אלו אנשים שמכירים את הכוחות שלי יפה מאוד ויודעים בדיוק איך לעקוף אותם או לטמון לי מלכודות באמצעותם, מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי.
לרוץ לא בא בחשבון - הם מקיפים אותי מכל עבר. אחד מהם - המנהיג? - מתקדם לעברי. "מה אתם רוצים?" אני מצליח לחלץ מעצמי באנגלית. הוא נעצר לרגע.
"לעונג הוא לנו להכיר אותך, מר…" הוא פותח וממתין. אני לא עונה. אם הם לא יודעים מי אני, אני בוודאי לא הולך לגלות להם. "אסביר לך את העניין. בשנים האחרונות היו שלוש פעמים לפחות שבהן ארעו תקריות מפתיעות שקלקלו לנו תוכניות. אחת בלונדון, אחת בפריז ואחת בטוקיו. אז חשבנו שכנראה יש לנו עסק עם מישהו שאוהב ערים גדולות, ואוהב לשים רגל קטנה, הרבה לפני שהאקשן האמיתי מתחיל. טיפוס כזה אפרורי, נהנתן, אחד שלא באמת מבין את האחריות שבאה עם הכוחות שלו. מה שיפה באנשים כמוך הוא כמה קל ללכוד אותם - הם לא מבינים כלום מהתמונה הגדולה, וחושבים שהם לבד במשחק הזה. אז באתי לספר לך שאתה לא לבד, ויותר גרוע מזה - אתה מפריע."
אני שותק, אבל זה מרגיש מאוד לא טוב לשמוע את כל זה.
"אתה כנראה חושב שבאנו להרוג אותך. זו בהחלט אפשרות, אבל אחת שנובעת רק מחוסר ברירה. אנחנו לא רוצחים ולא נהנים מזה, והכישרון שלך הוא נדיר. אז אנחנו מבקשים ממך בנימוס לבוא איתנו. כן, אני יודע, אתה עכשיו בטוח שאנחנו החבר'ה הרעים. אולי אתה צודק, אבל תצטרך להתוודע אלינו טוב יותר לפני שתחרוץ דעה אמיתית. לא, אל תענה, אני יודע מה תגיד עכשיו - 'לעולם לא אצטרף אליכם, ממזרים מנוולים'. לא צריך לחזות את העתיד כדי לדעת את זה. וגם אתה לא צריך לחזות את העתיד כדי לדעת שהפרמטר היחיד שאתה שולט עליו עכשיו הוא כמות המכות שתקבל, אז…"
אור הבוקר החיוור מתפצח פתאום לשמש צהריים בוהקת וכואבת, מלווה בקול נפץ עצום. אני נופל על הקרקע ובקושי מבין מה קורה, כשדמות חדשה צצה על הגבעה שמאחורי הספסל, רצה במהירות מפתיעה עם מה שנראה כמו שוקר חשמלי אל שלושת האנשים שעדיין על הרגליים, נועצת את השוקר באחד מהם, חומקת מאגרוף מכוון רע של השני דוחפת אותו על השלישי שמגיע אליהם בריצה, מוסיפה בעיטה kסנטר ואז גוחנת אל הקרקע עם השוקר ומוודאת ביסודיות שאף אחד מהם לא יקום בעתיד הקרוב. אחר כך היא פונה אלי, מקימה אותי בכוח מפתיע וצועקת לי משהו – אולי "רוץ!" - תוך שהיא מובילה אל מעבה השיחים. הראייה שלי עדיין קצת מטושטשת מהפיצוץ הבוהק. מה אני יכול לעשות? אני קם ומתחיל לרוץ. אני שולח מבט אחד אחורה. האנשים שעל הקרקע נותרים על הקרקע, אבל כוחות נוספים מתחילים להגיע אל הספסל המסכן שלי - מתברר שהביאו די הרבה גיבוי למקרה שאתפרע. ככה זה תמיד, גם לאנשים אפורים כמוני?
הדקות הבאות הן כולן ריצה אחת מתמשכת מעל גדרות נמוכות ואל מעבר לשלטים שביקשו מקהל הפארק להישאר על השבילים בלבד. אני מצליח לעקוב אחרי הכיוון הכללי - היציאות המערביות מהפארק. בשלב מסוים הדרך נפתחת לפנינו ואנו עוברים מעל גשר עץ קטן וממשיכים לרוץ בשביל שאחריו. כשאנחנו יורדים מהגשר אני מבין פתאום מהיכן המקום הזה מוכר לי. עוד רגע נגיע אל כביש קטן שעובר בלב הפארק, ורכב מסוים שנוסע עליו יראה חתול שהתפרץ לכביש, ו... גם ככה ניסיתי לרוץ בשיא כוחי, אבל איכשהו אני מצליח להגביר עוד את הקצב, להדביק את המושיעה שלי ולתפוס אותה בחוזקה, רגע לפני שהיא תתקרב יותר מדי אל שפת הכביש ואל הרכב, ש… שבאותו הרגע סוטה מהמסלול, עולה על השוליים ומזנק חזרה אל הכביש מבלי לפגוע באף אחד.
גבי מסתכלת עלי בבהלה. "שיט, הוא היה פוגע בי אם לא היית מזנק ככה. זה לא היה בתכנון שלי."
אני רוצה להגיד "ובכן, עכשיו אנחנו תיקו", או משהו מחוכם דומה, אבל בפועל אני פולט הרבה נשיפות וחרחורים ובקושי מצליח לזוז. "אין זמן לבזבז", אומרת גבי בענייניות, תופסת את ידי וגוררת אותי במסלול הקצר שעוד נותר לנו לעבור בפארק. כשאני מסתכל אחורה אני לא רואה אף אחד רודף אחרינו, אבל לכו תדעו. גבי לא מבזבזת זמן אבל גם לא נראית לחוצה. היא מעבירה אותנו את הכביש הסואן אל מוזיאון הטבע בלי למהר, גוררת אותי אל תחנת הרכבת התחתית כמעט בהליכה, ומגיעה יחד איתי אל הרכבת בדיוק כשהדלתות שלה נפתחות. אל מושבים פנויים. אני מתיישב לידה בפנים שקורנות מהכרת תודה ומנסה להסדיר את הנשימה.
"אז ככה," פותחת גבי. "ניערנו אותם בינתיים, אבל הם יחזרו. ועכשיו הם יודעים איך אתה נראה, והם צילמו אותך. זו אפילו הייתה המטרה המרכזית שלהם לדעתי. מהר מאוד הם ידעו מאיזו מדינה אתה, איפה אתה גר וכל דבר רלוונטי אחר. הם גם בסיכוי טוב יודעים איפה המלון שלך, אז מן הסתם לא חוזרים לשם. נרד בפורט אותוריטי, ניקח אוטובוס לשדה התעופה בניוארק, ומשם יש לי כרטיסים בשבילי ובשבילך. זה יספיק כדי לטשטש מספיק את העקבות לבינתיים. אוי, אל תדאג," היא מחייכת כשהיא רואה את ההבעה שלי. "זה יעבוד, ראיתי את זה."
"גם… את… מגדת עתידות?" אני עדיין מתנשף. "הייתי צריך… לדעת את זה..."
"כן, לא היה קשה כל כך לנחש את זה, נכון?"
"חשבתי… חשבתי שאת מהפנטת אותי… או משהו…"
"אין לי כזו יכולת," היא עצרה לרגע, נעצה בי עיניים וחייכה, ושוב נמסתי. "אבל בוא, קל להשפיע עלייך."
"אז מצידך הכל היה הצגה?"
"אפשר לומר ככה."
אם חשבתי שבשיחה עם ההוא בפארק הרגשתי גרוע, זה כלום לעומת מה שאני מרגיש עכשיו. אני בכל זאת מנסה לענות בצורה חלושה כלשהי: "אין ציקלומטרים."
"קוראים לזה ציקלוגרפים והם קיימים. לפני שגיליתי את הכוחות שלי באמת עבדתי בזה, היום אני עוקבת אחרי התחום בתור תחביב."
"אז היום את לא עובדת בזה אלא בארגון מצילי העולם בע"מ? למה שאני אסמוך עלייך שאת מהטובים, רק כי הצלת אותי מארגון זדון זדוני בע"מ?"
"אין ארגון מצילי העולם בע"מ, מיכאל. זו רק אני, כמו שאתה זה רק אתה."
"אם את לבד, אז איך את בדיוק נינג'ה מרגלת על שכזו?"
היא מושכת בכתפיה. "כמו שקרה אצלך, מהר מאוד היה לי יותר כסף משיכולתי אי פעם לבזבז. החלטתי לנצל אותו כדי ללמוד דברים. תראה, אני לא כמוך. הגישה שלך היא לשים רגל למישהו בפארק ולסמוך על אפקט הפרפר, ואני מאוד מעריכה את זה, אל תבין אותי לא נכון. אבל הגישה שלי היא שונה. אני לא מסוגלת לראות רחוק לתוך העתיד כדי לגלות התרחשויות גלובליות ואת מה שמוביל אליהן. אני צריכה אדם ספציפי להתמקד בו ואז אני יכול לדעת מה יקרה איתו. לרוב כשאני צריכה להציל אדם ספציפי אני חייבת להיות, איך נאמר את זה, אסרטיבית."
"ולמה להציל אותי?"
"בשנים האחרונות גיליתי את הטמבלים שאנחנו בורחים מהם עכשיו, כשהם ניסו לטפל בי, אז עכשיו אני מנסה לאתר את המטרות שלהם ולחלץ אותן לפני שהם מגיעים אליהן. עד עכשיו לא הצלחתי. אבל ביחס אליך אני אופטימית!"
"למה? את לא מכירה אותי בכלל."
"או, אני מכירה אותך די טוב. אני לא מסוגלת לראות מה יקרה עם מישהו לפני שאני מכירה אותו, אז סליחה על הקריפיות אבל עשיתי איסוף מידע מקדים. אני יודעת שאתה מאוד קשה עם עצמך אבל תשתחרר קצת. אתה די בסדר, אל תדאג וסמוך עלי. לא הייתי מצליחה לעשות מניפולציות כמו להתיישב לידך במטוס אם לא הייתי מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שזה יעבוד, ואם לא הייתי מרגישה איתך מספיק בנוח."
מניפולציות. "אבל בשביל מה לעשות עלי מניפולציות? אם את מרגישה איתי בנוח, למה לא לספר לי מראש? הייתי כל כך שמח לגלות מישהי כמוני שהיא גם נחמדה כמוך."
"לא היית שמח. בהתחלה לא היית מאמין לי, וכשהייתי מנסה לשכנע היית בטוח שאני עושה טריק שאתה לא מבין, וכשהיית מוכן לקבל את האפשרות שיש לי כוח היית בטוח שאני נגדך והיית מנסה להתחמק ממני גם במחיר ויתור על המשימה שלך, והם היו תופסים אותך בפעם אחרת. אל תתווכח! ראיתי את זה קורה. אני מסוגלת לראות איך תרחישים שונים יתפתחו יותר טוב ממך." היא כנראה רואה את ההבעה שלי כי היא ממהרת לחייך את החיוך הנחמד שלה ולומר "לא התכוונתי לזה בתור תחרות אלא רק בתור ציון עובדה. אולי עם קצת אימונים תיפתח אצלך עין שלישית?"
המשפט האחרון גורם לי לחייך, אבל הבטן שלי עדיין מתהפכת. "טוב, אז למה לדבר איתי בכלל? למה לא לבוא להציל אותי ברגע האחרון וזהו? הייתי רץ אחרי כל אחד שבא לעזור לי גם אם לא פגשתי אותו קודם בטיסה. כשהתחלתי לרוץ אחרייך לא ידעתי שזו את בכלל."
"כי אני יודעת בערך מה יקרה, אבל אני לא יודעת כמוך את הזמן והמקום המדויקים – זו רמת דיוק די מדהימה, מה שיש לך. אולי גם אני צריכה אימונים בשביל לפתח עין שלישית, או שנסתפק בכמה מגניב זה שהכוחות שלנו משלימים זה את זו. לעקוב מרחוק… ניסיתי את זה. נכון שאמרתי שאתה הראשון שהצלחתי? הפעם כבר היה ברור לי שאני חייבת להיות צמודה אלייך כל הזמן. רק בבוקר כשיצאת כבר הייתי מפוקסת מספיק כדי לדעת מה יקרה ויכולתי להסתפק בלהשתרך אחריך. אחרת היית מגלה שהתעוררתי במפתיע ואני ממש, ממש חייבת לבוא איתך אבל מבטיחה להתחבא כדי לא להבהיל את הרץ המסכן."
"את ממש טובה בזה."
"תודה!"
"הלוואי שלא היינו נפגשים ככה. הייתי שמח פשוט לשבת ולדבר איתך באיזה בית קפה."
אני עוצם עיניים לרגע ומנסה להתרכז, ואז מוסיף: "אין לי שמץ של מושג מה הולך לצאת מזה".
"גם לי לא. לא בדקתי. מה הכיף בזה?" היא מחייכת. "אבל בינתיים צפויה לנו נסיעה רגועה. בוא נתחיל מחדש. היי! אני גבי! ואתה מיכאל ואתה איש נחמד שפגשתי במטוס. בוא נדבר על אגתה כריסטי ועל לקום אתמול בבוקר."
הרכבת נעצרת לפתע בחריקה, בלי שום תחנה באזור, והאורות כבים.
"אויש, עושה רושם שהם הולכים לעשות לנו יותר כיף מאשר תכננתי", החושך לא מונע ממני להרגיש את החיוך שלה. "תתכונן, עוד דקה תשתטח על הרצפה, ואז תעשה בדיוק מה שאגיד." היא טופחת לי על הברך בעידוד. "אני יודעת שקיווית לקצת שקט ושלווה, אבל היי, נראה שבסופו של דבר אני באמת המאניק פיקסי דרים גירל שלך."