Work Text:
1918
"רופא! שמישהו יקרא לרופא!"
הקריאה לעזרה נבלעה בין קריאות דומות רבות שמילאו את תחנת הרכבת בפדינגטון. קרקוש הגלגלים ושריקות הקיטור התערבבו בהמולה הבלתי פוסקת של אולם הכניסה העצום שהוסב לבית חולים שדה. ריח עשן ודם וסבל עמדו באוויר בצפיפות מוחשית כמעט.
קטר הרכבת שהגיעה מפלימות עוד רשף והתנשם על הפסים בכבדות כמו חיית מתכת עצומה ומיואשת כשצוותים קטנים של נושאי אלונקות עטו על הקרונות והחלו להעביר ולמיין את הפצועים החדשים בארגון ויעילות שהצביעו על יד מכוונת מקצועית.
ואכן, במרכז מה שנראה ככאוס מוחלט לעין זרה, עמדה אישה שנראתה בוגרת מעשרים וחמש שנותיה, לבושה במדי אחות בוהקים מלובן. ארבע שנות ניסיון לימדו את ורה בריטן כי במצבי דחק אין דבר הכרחי יותר מאישה שיודעת היטב מה צריך לעשות. כאן בפדינגטון היא הייתה האישה הזו.
צוות האלונקאים התקרב אליה, נושא סגן צעיר במדי חטיבת הרובאים. גבר נוסף במדים זהים, שדרגות קפטן נתפרו על שרוולו המרופט והמוכתם, הלך ליד האלונקה בכוחות עצמו, ידו האחת מוצמדת אל צדו. ורה העריכה שהוא לא יצליח לעמוד עוד זמן רב.
היא זרקה מבט מהיר אל הפצוע על האלונקה כדי לאבחן אותו, כשתנועת האלונקה הזיזה מעט את הגוף מחוסר ההכרה. ראשו נע, והיא ראתה את פניו. ליבה החסיר פעימה. היא הרגישה את הדם מתנקז מפניה והשעינה את ידה בכבדות על אחד מעמודי התווך של תחנת הרכבת הגדולה. "נד." היא לחשה. "הו, נד."
ורה עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה. לאחר רגע, ניערה את ראשה ופנתה בסמכותיות אל נושאי האלונקה: "הרופא חייב לראות אותו בדחיפות, השכיבו אותו שם." ורה החוותה אל הקיר המרוחק שהוצמדו אליו מיטות שדה ופנתה אל הפצוע השני. הוא התנודד מעט על רגליו, אך עיניו הבהירות הביטו בה בהערכה.
"אל תדאגי לי, גברתי, אני אארח חברה לסגן עד שרופא יראה אותו," אמר בחיוך, והיא זיהתה את חיתוך הדיבור של בוגרי אוקספורד. ורה זרקה מבט נוסף אל הפצוע שזיהתה. כמובן שלא הייתה יכולה לנטוש את מלאכתה עבור אדם אחד, יקר לליבה ככל שיהיה. אבל אם רק תברר…
"אתה מכיר אותו? הקצין שהגיע איתך?" שאלה בחדות שלא הרתיעה את בן שיחה והוא השיב בנימוס, "יש לי הכבוד להיות המפקד של סגן בריטן." הוא נאנח והמשיך, "וזה שנושא באחריות למצבו העגום . קפטן פיטר ווימזי, לשירותך." ידו הושטה אליה ללחיצה אך עווית כאב חלפה בפניו והוא שמט אותה בחיוך מתנצל.
ורה סקרה אותו במבט מיומן, ואז אחזה בכתפו הימנית בזהירות בין שתי ידיה. "אני אספור עד שלוש. קח נשימה."
"את לא צריכה להטריח את עצמ- הו, ישו!" קול החזרת העצם הפרוקה למקומה נבלע בקריאת הכאב שלו. ורה כמובן לא טרחה לספור עד שלוש, זה היה בזבוז זמן מוחלט. ווימזי שפשף את כתפו והביט בה בהבעה נבגדת, שהתחלפה מיד בשעשוע קל.
"תודה לך, האחות…"
"ורה בריטן." ענתה, והוסיפה לפני שיספיק לשאול, "סגן אדוארד בריטן הוא אחי." היא הסיטה את מבטה מהחמלה שמילאה את פניו. "אני צריכה ללכת. אשלח אליכם חובשת, ואתפנה בעצמי בעוד כשלוש שעות. הרופאים יגיעו לסבב בקרוב." היא בכל זאת הרימה אליו את מבטה, "שמור עליו עבורי, קפטן."
היא כבר פנתה ממנו וחזרה לחלק הוראות לצוותים באחריותה כשווימזי ענה בשקט, "כן, גברתי," ופנה אל המיטה עליה השכיבו את חברו.
כשהתיישב לצדו של נד, ראה שהכרתו שבה אליו.
"שמע, נערי. אתה כאן שוכב לך כמו סבסטיאן אחרי הסערה ובזמן הזה, לא תאמין, פגשתי את ויולה שלך!"
חיוכו של נד היה חלוש, אך עיניו זרחו כשווימזי המשיך וסיפר על המפגש עם אחותו. כשסיים, לחץ נד את ידו של מפקדו ואמר, "אתה לא צריך להישאר איתי, קפטן. אני אהיה בסדר, בעיקר אם ורה כאן. אתה בוודאי משתוקק להגיע הביתה-"
"שקט, שקט," קטע אותו ווימזי. "מההיכרות הקצרה שלי עם העלמה בריטן, היא תתיז את ראשי אם אשאיר אותך כאן ללא השגחה. יתר על כן," הוסיף בהבעה מיוסרת, "אני לא ממהר כלל להגיע הביתה. מאטר יודעת שאני בחיים. ואתה יודע, לא לכל אחד יש מזל כמו שלך עם האחים שלו."
החיוך של נד התרחב לרגע, ואז נעלם כליל.
"אתה חושב שיחזירו אותי לשם, אדוני?"
פיטר נאנח. "אני לא יודע, סגן. אולי עד שתחלים, לא יצטרכו להחזיר לשם אף אחד, מה?" הוא טפח על זרועו של הפצוע והמשיך, "ספר לי, מה תעשה אם ישחררו אותך?"
נד עיווה את פניו בכאב וענה, "לפני כל זה, רציתי להיות רופא. ורה חלמה להיות סופרת." הוא נאנח "אבל המלחמה פרצה לפני שהספקנו… ורה, היא עוזרת לאנשים עכשיו. אני רק הורג אותם. אני לא רוצה להרוג יותר, קפטן."
"אני יודע, נערי." פיטר בלע את הגוש החונק בגרונו ושלף מכיס המדים שלו כרך מרופט. "הנח לזה עכשיו, והרשה לי לייסר אותך בחריזה מהמאה השמונה עשרה."
החיוך שב אל שפתיו של נד. לא בילית 4 שנים בשוחות לצד פיטר ווימזי בלי ללמוד לחבב את ג'ון דאן.
סבב הרופאים, שהחל כמה דקות מאוחר יותר, לווה בלחש שעבר בין המיטות כמו אדוות רוח. "זה הוא, זה הוא."
ווימזי הרים ראש עייף מדפי הספר שהקריא בשקט, וטפח בעדינות על ידו של בריטן, ששכב ללא ניע על גבו ובהה בתקרה, חיוור אף יותר מהרגיל. התחבושת על בטנו, שהייתה הדבר הנקי ביותר בהופעתו, נספגה דם במהירות מדאיגה, אבל נד לא התלונן. שתיקתו הדאיגה את ווימזי עוד יותר מפגיעת הרסיס.
צעדים התקרבו למיטה של נד, וקול נמוך שווימזי זיהה בו שמץ מאדינבורו אמר, "ומה יש לנו כאן?"
כשקם והסתובב מצא את עצמו מביט מעלה אל עיניו של גבר גבוה, בעל שיער מקורזל ושפם שעיטר את פניו הכהים.
אה. זה הסביר את הרחש מלא היראה של המטופלים. היה זה דוקטור ג'ון אלסינדור.
עד היערות המדממים של צרפת הגיע שמו של "הרופא השחור של פדינגטון". רבים ממטופליו הזכירו אותו בחיבה, אך דווקא אלו שלא נמנו עליהם, סיפרו בבורותם שאם לחץ את ידך בזמן הטיפול, דינך מוות. פיטר הושיט את ידו. "אה, דוקטור. בבקשה תגיד לבחור פה שרסיס בצלעות אינו סיבה להיכנע למלנכוליה, ובכלל אין מה להרוויח מן הרגש הזה, כמו שאמרו היוונים, מה?"
הרופא המהם ולחץ את ידו של ווימזי בהיסח דעת לפני שכרע ליד מיטתו של נד והחל למשש את גופו בזהירות. נשימתו של בריטן האיצה והוא נרתע בכאב אפילו מהמגע העדין של פיטר שניסה לאחוז בידו. אלסינדור נע בראשו.
"אני חושש שאין מנוס מניתוח, בחורי," אמר. "התנאים כאן רחוקים מאידיאלים. אני אשלח אותו לרחוב אנדל, זו המומחיות של דוקטור גארט."
הוא שלף פנקס ועפרון מכיס החלוק, שירבט משהו בחתימתו והחווה לשני סניטרים. "אני מצטער, קפטן, חוששני שאין טעם שתצטרף אל חברך שם. אני ממליץ להתעדכן במצבו בעוד כ-12 שעות."
כעבור כמה רגעים, ווימזי צפה דרך החלון המקושת של התחנה באחד האמבולנסים של מיליסנט, הדוכסית מסאת'רלנד, מתרחק משם עם חברו.
מעט המום מיעילות הבזק של המתרחש, פיטר שם לב שהרופא פנה אליו רק כשזה חזר על דבריו.
"הממ? לא-לא, דוקטור, אני בסדר גמור. כתף פרוקה ומחסור בשינה, זה הכל. תודה לך." ווימזי שפשף את עיניו. "למעשה, אני בחופשה. כמה משונה." מבטו עדיין ניסה לעקוב אחרי האמבולנס למרות שזה נעלם מזמן. הוא ניער את ראשו ושאל, "הוא יהיה בסדר? אני חושב שאני צריך לעדכן את אחותו."
אלסינדור טפח על שכמו. "לואיזה גארט היא הידיים הטובות ביותר שפצוע חזה יכול לבקש. היא תעשה כל מה שאפשר. השאר," הוא נשא עיניו מעלה. "בידי האל."
ווימזי עיקל את שפתיו. "אני מעריך את הכנות, דוקטור."
אלסינדור רק חייך והמשיך אל המטופל הבא, ופיטר פנה לחפש את האחות בריטן ולהבטיח לה שאחיה מקבל השגחה נשגבת, בנוסף לטיפול הטוב ביותר. כעבור שעה קלה כבר ירד ממונית ברחוב היל, ועורר בהגעתו מהומה קטנה בביתו של אחיו הגדול, הדוכס מדנבר.
ווימזי לא ידע שמברק דחוף יקצר את חופשתו במפתיע, ששבוע אחרי חזרתו לחזית ייקבר בחיים תחת הריסות כנסיה בעיירה קורסי וינצל רק בזכות תושייתו של הסמל שלו, שההחלמה תארך זמן רב במהלכו יסתגר בבית אמו ויסבול מביעותים וקדחת. ושהפעם הבאה בה יפגוש את האחים בריטן תהיה רק בעוד שנים.
1921
"ובכן, בחורי היקר, סוף טוב הכל טוב, מה?" אמר לורד פיטר ווימזי ונשען לאחור בכיסאו, מתרווח ושואף מהסיגריה שלו בסיפוק.
צ'ארלס פרקר, אליו הופנו המילים המעודדות האלו, חייך ולגם מכוס הבירה הגבוהה שהייתה כבר ריקה למחצה. הם ישבו באולם החמים בקומת הקרקע של "האווזה הזקנה", והיו בסופה של ארוחת ערב חגיגית שלורד פיטר הודיע עליה כמה שעות מוקדם יותר, אחרי שהשניים חילצו עצמם לבסוף מטלפיו של מפקד הסקוטלנד יארד. סר נוויל מקריידי דרש לשמוע הכל על סופה של "תעלומת חתולי האימה" כפי שקראו העיתונים לחקירה האחרונה של סמל פרקר, למורת רוחם של כל המעורבים. פרקר מצא עצמו חוזר שוב על הסיפור מתחילתו, בעת שלורד פיטר ישב בפינה וניסה בכל כוחו להראות ככליל הענווה, נמנע מלתבוע את מעמדו הצודק כאדם שחשף את התחבולה בה העבירו הנוכלים מסרים זה לזו בעזרת חתולי רחוב. הגנרל לא היה מרוצה כהוא זה מהעובדה שאחיו הצעיר של הדוכס מדנבר מתערב בחקירה. בתור ידידו הוותיק של הדוכס המנוח, מקריידי כמובן שמח על כך שהלורד הצעיר התחיל להתערות בחברה שוב - הוא היה בחור טוב, וגיבור מלחמה, וכל זה. אבל יש להודות שחייו של הגנרל היו פשוטים בהרבה לפני שפיטר ווימזי החל לגלות עניין בחיי הפשע של לונדון. לורד פיטר מצדו היה שמח מאוד להשאיר את כל התשבוחות לחברו, ולו רק כדי לחסוך לעצמו את מראה שפמו המרשים של מקריידי רוטט בזעם, אבל פרקר סירב לשמוע על כך. בסופה של השיחה המייגעת, כשיצאו השניים מהמשרד המחניק מאובך סמכות ושאפו מלוא הריאות מאוויר הנהר, לורד פיטר פנה אל חברו ואמר, "אני עומד להאכיל אותך כהוגן, צ'ארלס. הרווחת ביושר ארוחת ערב פרי ידיו של באנטר שלי, אך הנבל ביום החופש הקבוע שלו. תזמון אומלל ביותר! בשם ישו, זה לא ישבור אותנו, להמתין נוכל בלא להתייגע וכולי! הרשה לי, אם כך, למחות את השפעתו הדביקה של הפיקוד הגבוה בעזרת קצת אמברוזיה ממקור ארצי יותר?"
פרקר, ששיחות עם מפקדיו תמיד הגבירו את תאבונו, לא התנגד. כשהחלו לצעוד לכיוון כיכר טרפלגר, חשד הסמל לרגע מעורר אימה, שבן הדוכס מוביל אותו אל הסאבוי, אך ווימזי פנה בצעד בוטח מהסטרנד אל רחוב אדלאיד השקט ופרקר נאנח בהקלה. הם נכנסו אל החמימות המזמינה של "האווזה הזקנה", ובמהלך הערב צ'ארלס היה חייב להעריך את הבחירה. האוכל היה פשוט, נעים לחיך ומשביע. מבקרי המקום נעו על הציר בין פקידי ווסטמינסטר בדרג בינוני לבין אנשי עסקים וסוחרים בדרכם אל ההצלחה הפיננסית בדרג בו עדיין היו יכולים להחשב לשאפתנים בעלי חזון ועוד לא לנובורישים וולגרים. במילים אחרות, היה זה מקום בו סמל פרקר, הכוכב העולה של הסקוטלנד יארד, יכול היה להרגיש בנוח.
עכשיו לגם שוב מכוסו ועמד להציע שיסיימו את הערב, כשהבחין שהבעת הסיפוק העצלה נטשה את פניו של לורד פיטר ואת מקומה תפסה הארשת המרוכזת שפרקר כבר הספיק להכיר, הבעתו של כלב פוינטר צעיר שעלה על עקבותיו של ציד.
"אבקש את סליחתך, קשישי," פנה פיטר אל ידידו. פרקר נאנח, מריח את תחילתה של הרפתקה חדשה. הוא היה שמח לערב אחד שקט ונטול תזזית, אבל זה היה חלום בלתי מושג כשחברך הטוב ביותר הוא אריסטוקרט נוירוטי עם יצר סקרנות מוגדל כרונית וברשותו כל האמצעים לספק אותו.
"צ'ארלס," המשיך לורד פיטר, "אני צריך להחליף מספר מילים עם הזוג שם על הבר. רואה את האיש הצעיר שנראה ספק כמו ציור של מודליאני, ספק משהו מספרו של פולידורי ולידו מישהו שהיה יכול להיות אחיו התאום של זיגפריד?" פרקר הביט לכיוון דלפק הפאב ומיד הבין למי הכוונה. איש צעיר, חיוור וצנום, ישב ליד גבר בלונדיני רחב כתפיים שרכן אליו כעת והניח יד על זרועו, כמפציר בו. אף אחד מהם לא התלבש או נשא את עצמו כמישהו ששייך לחוג מכריו של בן דוכסים, אבל פרקר כבר הספיק להתרגל לגחמותיו של ידידו ורק נאנח שוב.
"מה לך ולהם?"
"בעוד כמה דקות," פיטר נשמע מודאג ודיבר במהירות, "אחווה לכיוונך. אני צריך שתרים את היד ותסמן שאתה ממתין, בסדר?"
"פיטר, מה-"
אבל ווימזי כבר פנה משם והתקדם אל עבר הזוג בצעד נינוח שרק פרקר ידע לזהות כאותה נינוחות של כלב ציד רגע לפני שהוא מזנק על השביל המוביל אל טרפו.
נד בריטן לא רצה להיות כאן. מהרגע בו מכר משותף הציג אותו בפני סמואל אינסול. למרות שהיה יכול להעריך את מראהו החסון ומלא הבטחון, הרגיש רתיעה מסויימת מהדרך בה מבטו סקר את נד מלמעלה למטה והותיר אחריו תחושת שמנוניות. למרות זאת, הגיע אל "האווזה הזקנה" כפי שנתבקש, והצליח לתחזק שיחת חולין במשך זמן סביר כדי לא להיחשב חסר נימוס. אבל עכשיו, כשהיה ברור שמר אינסול לא מתכנן לסיים את הערב לבדו, החל להרגיש את אי הנוחות מתגברת. טיפש ארור. הרי החלטת כבר, אין לך זכות להשתפן עכשיו. ואם אתה אי פעם רוצה להפסיק לחיות על חשבונה של ורה ולהעניק לה משהו מלבד הנוכחות חסרת התועלת שלך- אינסול שוב הניח אצבעות חזקות על פרק ידו כתובע בעלות ונד היה צריך להתאמץ כדי לא להירתע מהמגע השונה כל כך מרגעי החיבה המהוססים שחווה בעברו. תפסיק להתחסד, נד נזף בעצמו. מה ההבדל בין הערב הזה לכל פעם אחרת בה אספת גברים מזדמנים אל מיטתך? זה רק כסף. ואתה צריך כסף.
"עוד בירה?" אינסול גלגל את הצלילים בהגייה של העולם החדש, ורכן כל כך קרוב ששפמו כמעט דגדג את לחיו של נד. הבל הבירה והבושם החריף מדי הכו באפו, והפעם הוא לא יכול היה שלא להתרחק מעט.
"אני חושב שלא, תודה לך." הוא ידע שהחיוך שלו נראה מאולץ. אלוהים, במה סיבך את עצמו. כל הרעיון הזה היה רע כל כך מלכתחילה.
הוא הרגיש את ידו של אינסול מחליקה מעלה על שרוול החליפה הזולה המושאלת ואצבעותיו מתהדקות. נד זרק מבט חושש אל עבר המוזג ושאר יושבי הפאב. אבל נראה היה שאף אחד לא חשב שיש משהו מחשיד בשני גברים השקועים בשיחה קרובה. נד ניסה להתנחם בכך שלכל הפחות לא יעצר הערב על התנהגות מגונה, אבל המחשבה על החלופה גרמה לתחושת צניחה מחרידה בקרביו.
"אם ככה, אני יכול להציע לך דבר מה אחר? הדירה שלי לא רחוקה," המשיך אינסול ונעמד. הוא שלף את ארנקו ונד ידע שההזדמנויות להתחרט הצטמצמו ברגע זה עוד יותר. ישו, כמה השתוקק להיות עכשיו בכל מקום אחר ולא כאן, על השביל אל הבלתי נמנע שגרם לליבו להתכווץ באימה בלתי נשלטת. כל מה שרצה היה להתחרט, למחוק את השעות האחרונות מזכרונו, לזחול חזרה אל עליית הגג הזעירה ששכר והייתה קפואה אפילו עכשיו, באפריל. לשכוח מהכל לעוד יום אחד. הוא כבר יחשוב על משהו מחר. יש לו עוד שבוע עד לתשלום שכר הדירה הבא. בוודאי ימצא פתרון כלשהו, שלא יכלול את אינסול והדירה הלא רחוקה שלו ואת כל מה שבוודאי תכנן לעשות לנד כשיגיעו אליה. גם אם זה אומר שיצטרך לבקש עזרה מאחותו. שוב. הוא נרעד כמו מקור וקם מכיסאו גם כן.
"אנא סלחו לי, רבותיי," קול שלו, בחיתוך אוקספורדי מושלם, נשמע מאחוריו. נד הרגיש יד קלה נוגעת-לא נוגעת בכתפו, כמו היה סוס מפוחד שהדובר החדש ביקש להרגיע.
"אני מתנצל על ההפרעה," ווימזי חייך את חיוך איש החברה המנומס-אך-עסוק שלו, והושיט יד ללחיצה אל מי שכבר החל לכנות בראשו "האמריקאי". "לורד פיטר ווימזי, מה שלומך." מבלי לתת לגבר השני זמן לענות על מה שבהחלט לא הייתה שאלה, פנה אל הצעיר הצנום שהביט בו בעיניים פעורות. אלוהים, האם הוא לא מזהה? זה עלול להיות לא נוח. "בריטן, בחורי, אני רואה שאתה שקוע בשיחה מרתקת," הוא קד קלות לכיוונו של השפם הבלונדיני שלחץ את היד המושטת מוכנית ומלמל את שמו, ועתה בהה בשניהם. "אבל פרקר חייב לחזור לעיסוקיו כנוטר החוק ושומר הצדק. אתה יודע שהוא מקפיד לא לאחר לעולם." כאן הפנה פיטר מעט את גופו אל השולחן הפינתי והרים את ידו במחוות ברכה. פרקר, יבורך, השיב בהזעפת גבות ומבט בלתי מתפשר לכיוון שעון הכיס שלו. כתפי הצעיר תחת זרועו של לורד פיטר התקשחו, והוא המשיך בזריזות לפני שזה יגיד דבר מה שיהרוס את ההצגה המאולתרת היטב. צריך להתחשב גם באפשרות הקלושה שטעה בקריאת המצב והבחור באמת רוצה להישאר. "אני מניח שתרצה להצטרף אלינו. אלא אם כן מר… אינסול כאן תבע את זמנך לעצמו?" עיניו של הבחור המדובר תרו את פניו של ווימזי לרגע קצר, ולבסוף נשם עמוקות כמו הגיע להחלטה קשה. "כמובן, אדוני הלורד. אני מתנצל על שנאלצתם לחכות." כעת גם הוא הושיט את ידו לאמריקאי. "היה נחמד מאוד להכיר אותך, מר אינסול. תהנה מביקורך בלונדון." הוא הצליח לחייך מעט, ופיטר נשם לרווחה.
"רק רגע אחד-" החל האמריקאי להתרעם, אך תכניתו של ווימזי לא כללה מריבה וולגרית. בתנועה חלקה ומורגלת שלף שני מטבעות כסף מכיסו והניח אותם על הדלפק.
"המשקאות, כמובן, על חשבוננו. הברטון כאן מומלצת מאוד. ערב טוב, תענוג להכיר אותך."
ולפני שתהיה לאמריקאי הזדמנות להתאושש מהמתקפה הזו של הנימוס האנגלי המפורסם, הפנה את הצעיר הלאה משם, מסמן לפרקר להצטרף אליהם ביציאה מהפאב.
ברגע שהמושיע הבלתי צפוי שלו הרחיק אותו מאינסול, זרועו הרפתה מכתפיו של נד. החיוך ששלח אליו היה שונה לחלוטין מזה שהעניק לאמריקאי.
"סגן. טוב כל כך לראות אותך."
ונד, שליבו התכווץ מאובדן המגע הרך, ובו זמנית התרחב מהחיבה החמימה בקולו של לורד פיטר, לא יכול היה שלא להשיב חיוך נבוך למפקדו הוותיק.
"ואותך, קפטן ווימזי, אדוני. כלומר, אדוני הלורד," תיקן את עצמו, נבוך, והספיק להוסיף רק, "תודה לך," לפני שפרקר הצטרף אליהם והשיחה פנתה אל הכרויות ודברי נימוס כלליים.
כשנפרדו מהסמל בכיכר לסטר שאל ווימזי, "תצטרף אלי לכוסית? עוד לא מאוחר מאוד, ויש מישהו שאני בטוח שישמח לפגוש אותך."
נד היסס, בוחן את מפקדו לשעבר ומנסה לפענח מה עומד מאחורי ההזמנה. ווימזי מעולם לא היה מאלו שנד חלק איתם את חום גופו ויותר בשוחות. אבל לא היה לו ספק שאדם חד אבחנה כמו קפטן ווימזי ידע היטב מה מתרחש תחת אפו. הוא פשוט בחר להעלים עין כל עוד אנשיו ביצעו את עבודתם כראוי. האם עכשיו רצה לפצות את עצמו על שנים של איפוק?
ווימזי, שהבחין ככל הנראה בלבטיו, אמר, "או שתרשה לי להזמין מונית עבורך. הערב מתחיל להתקרר, ואני רואה שהשארת את מעילך בבית באופטימיות אופיינית."
זה הכריע את הכף. דבר לא חיכה לו בכוך שנאלץ ללון בו, אפילו לא מעיל.
"אשמח להצטרף אליך, אדוני." אמר נד והרגיש את ההקלה מתפשטת בגופו מהמחשבה על ערב מול אח חמימה ובחברה טובה.
"בחור טוב! זה כאן, על הפיקדילי. אתה בטח זוכר את סמל באנטר?"
1938
"אה, באנטר! האין זה בוקר טוב בין שתרצה בכך ובין שלא?" ווימזי ירד במדרגות מן הקומה השניה של הבית בכיכר אודלי בדילוג קל, "ומה זה? דואר?" הוא חטף את המעטפות מן המגש שנשא משרתו האישי, ואז הסביר, כמתנצל על המחווה הילדותית, "הרייט מצפה למכתב מהעורך כבר שבוע."
הוא עבר במהירות על המעטפות, "תודה לאל, אף מילה ממשרד הפנים. או החוץ. עודני אדם חופשי, באנטר! אכניס את אלו, ברשותך."
"כן, אדוני. בוקר טוב, אדוני." באנטר קד.
"אכלת כבר? לא, כמובן שלא. אישי היקר, אתה מפר את הוראותיי המפורשות. אין זה ראוי."
"הייתי בדרכי לארוחת הבוקר, אדוני-"
"כשראית שהגיע הדואר ופשוט לא הצלחת לעמוד בפיתוי, מה? השטן הוא ג'נטלמן, באנטר שלי, זכור זאת." זימר ווימזי.
באנטר קד.
"בצירוף מקרים משונה, גם אני בדרכי לארוחת הבוקר. הצטרף אלינו אחרי שתסיים, יש לי כמה משימות עבורך."
"ודאי, אדוני." באנטר קד.
פיטר דילג בקלילות על המדרגות הנותרות ומצא את אשתו יושבת בחדר ארוחת הבוקר, שקועה בדבר מה שלא היה קערת הדייסה שהתקררה על השולחן בין דפים פזורים ומכוסים בכתב יד צפוף.
הוא יכול היה פשוט להושיט להרייט את המכתב הממוען לה, אבל לא רצה למנוע מעצמו את ההנאה, לכן רכן מאחורי הכיסא שלה ועטף את כתפיה בחיבוק.
"בחיקו של רוברט טמפלטון עוד לפני ארוחת הבוקר, גברתי?" הוא נשק לצווארה בעדינות, "רומן בלתי נלאה!"
"הממ, שלום," הרייט המהמה בהנאה, הניחה את עטה וניצלה את קרבתו של פיטר כדי לפרוע מעט את שיערו הבהיר.
"וזהו גמולי על הבשורות שטרחתי כל הבוקר להשיג עבורך!" קרא פיטר בעלבון מעושה, והתיישר כדי להימלט מאצבעותיה. "הרי לך, אישה כפויית טובה!" הוא הניח את המכתב על השולחן מול הרייט, נשק לקודקוד ראשה, ופנה אל החלון הגבוה כדי לבחון את שאר הדואר. למרות הצהרותיו קודם, השתיקה הממושכת מאשת הקשר שלו במשרד החוץ, שהכיר רק תחת הכינוי "העלמה מור", החלה להדאיג אותו במקצת. הוא התכוון להלין באוזני אשתו על ההזנחה, כשנשמע צלצול בדלת הכניסה.
פיטר הרים גבה בשאלה, אבל הרייט רק משכה בכתפיה. מצוייד באישורה, פיטר קרא, "אנחנו לא בבית, באנטר! אלא אם זה מישהו מעניין ביותר!"
"מפקח ראשי פרקר, אדוני." אמר באנטר בשלווה מפתח החדר, מלווה פנימה את האורח.
קריאת "צ'ארלס!" שמחה שנפלטה בו זמנית משני בני הזוג קידמה את המפקח הראשי, והוא חייך לנוכח האחידות המלבבת.
"בוקר טוב, הרייט," פרקר רכן לנשק את לחיה. כמו בכל פעם שנפגשו, פיטר הרגיש הקלה רגעית על כך ששני אלו גישרו על אי הנוחות הבלתי נמנעת כשאחד מבני המשפחה אחראי על מאסר השווא של השניה.
הוא לחץ את היד המושטת של גיסו, והחווה אל השולחן.
"הנה, בן, שב עמי ואם תדע זאת - ספר, כולם בריאים? מרי? המפלצת שהיא בן הסנדקות שלי?"
שני הגברים התיישבו, ולאחר שפרקר הבטיח את בריאותם של כל בני משפחתו והודה לבאנטר על הקפה שמזג, שאל, "כבר הגעתם לטיימס של היום?"
"אה! זה ביקור מסוג ה-כבר הגעתם לטיימס! מצויין." לורד פיטר חיכך ידיים בציפיה, והרייט משכה את העיתון מבין המעטפות, שולחת אל הלורד שלה חיוך מתירני.
"עמוד 6, למטה," כיוון אותה פרקר, והרייט הקריאה: "'מוות מסתורי! האם איננו בטוחים בבתינו? המשטרה חושדת ברופא מפורסם!' הם אוהבים את סימני הקריאה שלהם בטיימס." הרייט נדה בראשה בהבעת גינוי.
"אהובתי, בתור כותבת מקצועית, הביקורת שלך מוצדקת לחלוטין-" ענה ווימזי, והרייט שמעה את נימת התחינה בקולו והמשיכה, "אבל אני מעמידה את הסקרנות שלך במבחן בלתי נסבל? בסדר, בסדר." היא טפחה בחיבה על ידו שתופפה בחוסר סבלנות על השולחן וחזרה להקריא: "'אמש בנסיבות לא ידועות, נמצאה גופתו של מר סמואל אינסול, אזרח ארצות הברית ונצר לשושלת אילי מסילות ברזל מפורסמת, שהגיע ללונדון לפני מספר שנים, והשתקע בממלכה המאוחדת כשהוא מכלה את כספי המשפחה במהירות מרשימה ומתערה בחברה הגבוהה. לאחרונה נראה רבות בחברת סר אוסוולד מוסלי וחבר מרעיו. אינסול התגלה ללא רוח חיים בדירתו ברחוב וויליאם הרביעי על ידי סוכנת הבית שלו. גברת סיסמור מסרה לסקוטלנד יארד פרטים מסויימים שפסלו את האפשרות של מוות טבעי, והובילו את שומרי החוק אל החשוד המרכזי במה שמסתמן כרצח מחושב ונבזי ביותר. ישר כוח! חפשו עדכונים על הפרשה בגליונות הבאים' וכולי."
"ובכן," אמר לורד פיטר ופנה להביט בידידו שהקשיב להקראה בגבות מכווצות. "הרשה לי להניח, בחורי, שמה שמביא אותך אל מפתננו בשעה כזו הוא אותו חשוד מרכזי שהטיימס כה נלהב ממנו? אתה לא בטוח שהוא האיש שלך? אל תהיה נבוך, ספקות הם כמו בוגדים ודרוש אומץ לנסות."
פרקר הרים את עיניו מספל הקפה שלו והביט בחבריו בהבעה קודרת כזו שחיוכו של ווימזי דעך והרייט רכנה קדימה בדאגה. "מה העניין, צ'ארלס?" היא שאלה בשקט.
פרקר קם, פסע כמה צעדים הלוך שוב והתיישב שוב. "עיתונאים ארורים, הפרסום הזה ראה אור במהירות בלתי אפשרית. עדיין לא הספקנו לראיין את החשוד, והם כבר מסרו את תוצאות הנתיחה! זה מורפין, דרך אגב." הקדים את שאלותיהם ונאנח. "פיטר, העניין הוא... זה אדוארד בריטן".
בשנים שחלפו מאז פגישתו המחודשת של לורד פיטר עם מי שהיה פקודו הצעיר ביותר בארבע שנות המלחמה הארוכות, נד בריטן השתנה מאוד.
גופו נותר גבעולי גם כשעבר את שנתו השלושים וחמש, ושיערו השחור שמר על צבעו כפי שפניו סרבו להשתזף ונותרו חיוורות. הוא עדיין הזכיר לאלו ממכריו שהייתה להם נטיה אומנותית את ציוריו של מודליאני.
אך את מקומו של הנער חסר הבטחון שהביט בהערצה בכולם, החל מאחותו וכלה במפקדיו, תפס עכשיו גבר שידע היטב את ערכו.
באותו ערב גורלי, כששפך את ליבו בפני הקפטן והסמל הותיקים שלו, לורד פיטר הציע לנד קורת גג ועבודת משרד חמימה תחת כנפיה של העלמה קלימפסון, האישה טובת הלב שניהלה עבור ווימזי את משרד החקירות המשונה ביותר בלונדון. המשרה הקבועה והלא תובענית איפשרה לנד הצעיר למצוא את אורך הרוח הנדרש לו אחרי המלחמה. הוא השלים את לימודי הרפואה בקינגס קולג', ואף זכה להתמחות אצל דוקטור אלסינדור לפני שזה נפטר. כיום היה בעליה של מרפאה מצליחה בפדינגטון, בדיוק כמו מורו. חסותו של לורד פיטר, שבריטן קיבל בחוסר רצון מהול בהכרת תודה, פתחה לרופא הצעיר את דלתות החברה הגבוהה, ורוב מטופליו נמנו על המעמד הנפוץ במסדרונות הפרלמנט. עם זאת, בכל יום שלישי הגיעו למרפאה היוקרתית בכיכר נורפוק כל אותם חסרי המזל והאמצעים שהמלחמה הותירה עליהם את צלקותיה, ודוקטור בריטן סירב לגבות מהם כל תשלום שהוא עבור שירותיו.
לבקשתו של פרקר, הובא בריטן לכיכר אודלי על ידי שוטר מקוף בבגדים אזרחיים, כיוון שהעיתונות כבר עטה על דירתו של הרופא ועל בניין הסקוטלנד יארד. כעת עמד בחדר ההסבה מול מפקדו וידידו הותיק, והביט בו בהבעת השלמה.
"המפקח לא היה צריך להטריד אותך, אדוני הלורד," אמר בשקט. "אני מוכן להתלוות אליו אל הסקוטלנד יארד, ולא אכחיש את ההאשמות כלפיי."
פיטר התיישב על ספת הצ'סטרפילד רגל על רגל ושילב את אצבעותיו על ברכו. "ובכן, זה חבל מאוד, נערי היקר. כי אני לא מאמין שדוקטור אדוארד בריטן, הרופא שהציל חיים רבים והאיש שאני מכיר מאז היותו בן חמש-עשרה, מסוגל לבצע רצח." פיטר רכן קדימה, "תאלץ לשכנע אותי בכך. או לחילופין, לספר לי את כל מה שידוע לך על המקרה, כדי שאוכל למצוא את הפושע האמיתי."
נד רק הניד בראשו ושתק. פיטר הביט בו ארוכות, מנסה להבין מה מתרחש בראשו של הרופא הצעיר. הם לא התראו רבות בחודשים האחרונים, אבל פיטר ידע שהמרפאה הפרטית ממשיכה לשגשג, והעלמה בריטן מפרסמת את מאמריה בהצלחה. מה היה יכול לגרום לנד לסכן את הבטחון שעבד כל כך קשה כדי לשקם?
"דוקטור-" פיטר התחיל שוב, אך בריטן קטע אותו.
"אדוני הלורד… מייג'ור, אני אסיר תודה לך על כל מה שעשית עבורי ועבור אחותי בשנים האלה." פיטר הניף יד מבטלת, אבל העציר המשיך, "אני יודע שקשה לשמוע את זה, ואני מצטער, אבל האמון שלך בי מוטעה. הרגתי את האיש." הוא התיישב בכורסא מול פיטר והשעין את ראשו לאחור. "אני אשא בתוצאות, וזה הכל. אתה לא צריך להמשיך לחקור."
פיטר קם ממושבו וצעד לאורך החדר. "אם אתה רוצה לשכנע אותי בכך שאתה הרוצח, יהיה זה פשוט עבורך לשחזר את המעשה, אתה יודע, לחזור לזירת הפשע, לתאר את כל צעדיך, לדווח לפרוטוקול איך הכל נעשה. זה לא רומן של קונן דויל, יקירי. הפרטים חשובים מהדרמה."
בריטן משך בכתפיו. "אם זה מה שצריך. הוספתי מנת מורפין קטלנית ליין שלו בארוחת הערב. פשוט למדי כשיש לך מרפאה פרטית."
הוא חייך במרירות, ופיטר דחק בכוח את ציפורני הספק שהתחילו לגרד בליבו. זה לא היה הגיוני. אבל רצח הוא הגיוני לעתים רחוקות בלבד.
לפני שהספיק לשאול את השאלה החשובה ביותר, המולה נשמעה במסדרון ופיטר הזדקף כשחשב שזיהה קול מוכר. באופן מפתיע, גם הרופא נטש את החזות האדישה והקשיב בתשומת לב. פיטר חשב שהוא אפילו החוויר מעט.
כעבור רגע הדלת נפתחה ופרקר הציץ פנימה. הוא סימן לפיטר לצאת וזרק מבט בחשוד שלו, שבוודאות החליף כעת צבע ואף קפץ את אגרופיו.
במסדרון חיכו לווימזי אשתו ולצידה אישה שזיהה מיד. ורה בריטן הייתה לבושה בפשטות מוקפדת כתמיד, שיערה הכהה קצר כצו האופנה האחרונה, אך נטול כל קישוט. כל נוכחותה אמרה יעילות.
הרייט התקרבה, שילבה את זרועה בזרועו של הלורד שלה, ולחשה לו, "אני חוששת שהעלילה מסתבכת, יקירי."
עיניה של ורה בריטן הביטו בלורד פיטר בנחישות בלתי מתפשרת, והוא ראה פתאום כמה הן דומות לאלו שהביטו בו באדישות לפני רגע. היא לא חיכתה למוצא פיו, אלא פנתה לפרקר והמשיכה במה שהיה נדמה כשיחה שנקטעה לרגע.
"מפקח, אחי חף מפשע. הוא לא הרג את סמואל אינסול, ועליך לשחרר אותו מיד."
פרקר הביט בה ואז העביר את מבטו אל פיטר כאומר, 'אולי אתה תבין מה מתרחש פה, אני נואשתי'. פיטר לקח את ידה של ורה בזהירות.
"יקירתי, אני חושב כמוך. אבל אנחנו עומדים בפני מכשול רציני. את מבינה - אדוארד, נערנו, הודה באשמה."
העלמה בריטן טלטלה את ראשה וקווצות שיערה קיפצו על לחייה. היא לחצה את ידו של פיטר בין אצבעותיה בכוח לא צפוי.
"הוא מעליל על עצמו. אני- אני אספר לכם הכל." עיניה נצצו מדמעות אך היא מחתה אותן בכעס והמשיכה: "אתם צריכים לשחרר את נד ולעצור אותי. אני הרגתי את אינסול."
לורד פיטר שמע את אנקת הייאוש של המפקח הראשי, אך עיניו חיפשו את עיניה של הרייט. היא השיבה לו מבט רציני.
"בסדר, כולם, בואו ננהג בהגיון. פרקר, אני מציע שתשמע את מה שיש לעלמה בריטן לומר לפני שתפעל. יקירתי?"
"אני אשאר עם ורה," אמרה הרייט, וכרכה את זרועה סביב כתפיה של חברתה, שהביטה בה בהכרת תודה. פרקר רק נאנח. לורד פיטר מחא כף, עיניו נוצצות בהתרגשות. "מצויין, אם כך. אני אחזור אל הרוזן ממונטה כריסטו שלנו ואבדוק אם גרסתו השתנתה עקב ההתפתחות החדשה הזו. ישיבת מטה בעוד שעה. קדימה, קדימה, למה אתם מחכים שניכם? הלאה לחדר החקירות!"
פרקר הוביל את הנאשמת החדשה אל הספריה, אך הרייט התעכבה לרגע כדי לנשק את לחיו של הלורד שלה.
"בבקשה השתדל לרסן את ההנאה שלך מהתסבוכת הזו, יקירי," נזפה בו בחיבה, וכשהייתה לו ההגינות להראות מעט נבוך, המשיכה, "הם מסתירים משהו, לוסי ופרדי שלנו." היא נאנחה, "ואני לא בטוחה שאני רוצה לגלות מה."
פיטר הנהן, מהורהר. "חזקי את ליבך, דומינה. קודם נגלה את האמת." הוא נשק לאצבעותיה בעדינות, "מה שנעשה בה - זו תסבוכת ליום אחר."
בהבעתו של בריטן לא נותר זכר מההשלמה האדישה שנראתה בה קודם. הוא זינק ממושבו ואחז בחוזקה בשתי ידיו של לורד פיטר.
"אחותי כאן? מה היא אמרה?"
ווימזי השתחרר מאחיזתו בעדינות והוביל את בריטן חזרה אל הכורסא.
"הרגע, בחורי. העלמה ורה עשתה את הדבר ההגיוני וההגון ביותר: היא הודתה בפשע."
נד קבר את פניו בין ידיו. "לא! אתה חייב להאמין לי. היא לא עשתה דבר."
פיטר הביט בו מלמעלה למטה ונד בראשו. "ולמה ציפית, כשהצגת בפניה דוגמה כזו? למפקח הראשי האומלל יש עכשיו שתי הודאות בפשע אחד. וזה, יקירי, לא ילך."
נד הרים אליו עיניים בוהקות, ופיטר הניח יד על כתפו. "מה דעתך לספר לי את האמת?"
בריטן חזר להביט ברצפה ודיבר בשקט:
"אני מניח שאינך זוכר את אינסול, עבר יותר מעשור מאז שנפגשתם?"
"הו, אני דווקא זוכר היטב," ענה ווימזי וקילל את עצמו כשראה את הסומק מתפשט על לחיו של בן שיחו. לא הייתה לו כל כוונה להעלות זכרונות כאובים.
בריטן נע בחוסר נוחות. "אדוני, הערב ההוא היה-"
אך ווימזי קטע אותו בעדינות. "למרבה הצער, האיש הוזמן לכמה מהאירועים שחוייבתי לנכוח בהם, מתוקף תפקידי כעמוד התווך של המלוכה וכל זה. ברנש בלתי נעים בעליל, עליי לומר."
בריטן הנהן.
"הוא הגיע למרפאה לפני כמה חודשים." קולו נשמע כבוי. "לא זיהיתי אותו מיד. הוא היה רק עוד מטופל עשיר שלא יודע למנן את פירות הים שלו." הוא שפשף את פניו. "התשלומים שלו עזרו לי להמשיך לטפל בחסרי אמצעים."
"אתה יודע שהיית יכול-"
הרופא קטע את הלורד. "אני יודע, אדוני. אבל עשית די והותר. ואני לא אוהב להישאר חייב." הוא חייך קלושות. "אפילו לא לך."
פיטר נאנח, "בסדר, בחורי, בוא נחדל מנושאי שיחה וולגרים כגון כסף, ונתמקד ברצח, מה?"
נד הנהן. "הוא עצמו הזכיר את הפגישה הראשונה שלנו, הציג את זה בתור צירוף מקרים משעשע שהוא יגיע דווקא למרפאה שלי כשיש לנו "עניין לא סגור." צמרמורת גועל שווימזי היה יכול להזדהות איתה חלפה בגופו. "קיוויתי שיקח את המרשמים שלו ויסתלק, אבל הוא היה מוצא תירוצים להישאר, בוחן את המטופלים האחרים, שואל עליהם שאלות. הוא התעניין במיוחד באנשי צבא ובחברי פרלמנט - אתה יודע שמגיעים אלי רבים מהם, גם מהדרג העליון ביותר."
ווימזי הנהן ובריטן קם והחל לפסוע לאורך החדר בזמן שדיבר. לורד פיטר שילב את זרועותיו והמשיך להקשיב, מרגיש שהחוט הסבוך של התעלומה מתחיל להיפרם.
"לפני שבועיים זה הפך לבלתי נסבל. הוא אפילו לא העמיד פנים שהגיע לפגישה מקצועית." נד פסק מצעדיו ועמד באגרופים קמוצים. ווימזי נדרך.
"הוא הציב לי תנאי." קולו של הרופא רעד מכעס עצור. "אם לא אספק לו מידע על כמה מהמטופלים שלי, הוא יפנה לרשויות ויסגיר-" נד השתתק ושאף נשימה עמוקה. כשהביט שוב בווימזי הייתה בעיניו כמעט התרסה. "ובכן, ה…העדפות שלי אינן סוד בשבילך, מייג'ור."
ווימזי נע בראשו ונעמד. קולו נשאר רגוע אבל בריטן הבחין באצבעותיו מתופפות על גב הכיסא ברוגז.
"אתה לא חייב לי שום הסברים, נערי. אז אינסול איים לחשוף את העדפותיך, כפי שאתה מכנה אותן, אם לא תשתף פעולה. אתה יודע מה הוא התכוון לעשות עם המידע?"
"זה העסיק גם אותי. אינסול אמנם לא עשיר כפי שהיה לפני כמה שנים, אבל אני לא חושב שהוא היה זקוק לכסף עד כדי כך."
אם לא הכסף, מה הניע את הטיפוס הנאלח הזה? תהה ווימזי.
"ובנסיבות אלו נקטת באמצעי הקיצוני ביותר, שרק קורבנות סחיטה שנואשו פונים אליו?"
בריטן השפיל את מבטו. "לא תכננתי את זה. משכתי את הזמן, אמרתי שאני צריך לחשוב. אתה יודע," הוא המשיך במרירות, "כשהוא העלה את הפגישה שלנו אז, חשבתי שאוכל להתנער ממנו. אבל הוא עשה עבודה יסודית. יש לו מספיק עדויות מצולמות כדי לשלוח אותי לכלא. ולא רק אותי. "
ווימזי עיווה את שפתיו בגועל, סחטנים היו הזן הנאלח ביותר של פושעים.
"ולא ראית שום ברירה אחרת, בין נואשיו וחלליו תנוע, ידיה על מתניה, המפלצת…"
בריטן קפץ ופתח את אגרופיו ואז הביט בעיניו של לורד פיטר. "לא יכולתי לפנות אליך שוב. כל מה שהצלחתי לבנות כאן היה בזכותך."
"אל תהיה מגוחך נערי. החוב הזה שולם מזמן-"
"לא רציתי לאבד את זה. את המרפאה והמטופלים, את החיים הנוחים. יותר מכל, לא רציתי שזה יפגע בורה. אף אחד לא יפרסם את הספרים שלה אם אחיה ישב בכלא על התנהגות מגונה."
ווימזי המהם, נזכר בסופרת מסויימת אחת שהכיר ושהשערורייה שדבקה בשמה דווקא תרמה רבות למכירות ספריה.
"אז הרגת אותו."
"כן. אמרתי לו שאני מסכים לתנאים. הוא הזמין אותי לארוחת ערב חגיגית. לא רציתי ללכת לבד. סיפרתי לאחותי הכל. ביקשתי ממנה שתתלווה אליי. אינסול שתה המון. היה קל למדי לרוקן אמפולת מורפין אל תוך היין שלו בזמן שוורה הייתה באמבטיה. היא לא ראתה דבר. קיוויתי שאיש לא יטרח לבצע נתיחה."
ווימזי הביט ברופא בהבעה מהורהרת ואז שאל,
"מישהו נוסף נכח בארוחת הערב הזו?"
"רק סוכנת הבית של אינסול. היא הגישה את הארוחה ועזבה. הוא התלונן בלי סוף שנאלץ לשכור אותה במהירות ומבלי לבחון אותה לעומק, כיוון שסוכנת הבית הקודמת התפטרה במפתיע, בלי לתת לו התראה מוקדמת."
"אני מבין," אמר לורד פיטר באותה נימה מהורהרת, ואז כמו התעורר מחלום בהקיץ. הוא קם, חיכך את ידיו זו בזו וטפח על שכמו של בריטן. "טוב, אם כך תצטרך לסלוח לי. אלך לעדכן את המפקח הראשי שהוא תפס את הפושע שלו, מה? תרגיש כמו בבית בחורי!"
הוא יצא מהחדר בצעד מהיר, משאיר אחריו את נד המבולבל והמיואש.
הרייט התיישבה לצד ורה ולקחה את ידה בשלה. היא לא הסירה את מבטה מפרקר שישב מולן. הרייט תהתה אם ורה חוששת שאם תסתכל למקום אחר, פרקר יתקוף.
"ספרי לנו, יקירתי," היא אמרה בשקט.
ורה הנהנה לאט ולקחה נשימה עמוקה לפני שהתחילה. "פגשתי את האיש הזה, אינסול, לפני כמה חודשים כשהגעתי לאסוף את נד לארוחת הצהריים שלנו. ומאז עוד פעמים רבות בנסיבות דומות. לא ייחסתי שום משמעות לביקוריו - הוא היה רק עוד אחד המטופלים של נד. אבל זמן מה לאחר מכן, שמתי לב שאחי משתדל להימנע מפגישות איתו. בכל פעם שהאיש נכנס לחדר, נד היה מתכווץ. זה הלך והחמיר." קולה של ורה נמלא כעס. "הוא תמיד היה מגיע בימי חמישי. ׳היום של הדרקונים׳, נד קרא לזה."
"סלחי לי, למה דווקא ימי חמישי ולמה דרקונים?" שאל פרקר.
ורה משכה בכתפיה. "אחי מקדיש המון מזמנו למטופלים חסרי אמצעים. ה׳דרקונים׳ של יום חמישי מאפשרים את זה - בעלי ההשפעה והעשירים שהתחילו להגיע בעקבות לורד פיטר ואחיו הדוכס." היא חייכה קלות, "ונשארו. כי נד יודע את עבודתו."
פרקר הנהן, "בבקשה, המשיכי."
"ביום חמישי לפני שבועיים מצאתי את נד על סף התמוטטות אחרי עוד ביקור של אינסול. התעקשתי שיספר לי הכל."
עיניה של העלמה בריטן הבזיקו והיא פנתה לפרקר בכעס בלתי צפוי: "אתה חוקר כאן רצח, כן? לא שום דבר אחר."
פרקר החליף מבט חטוף עם הרייט לפני שענה בזהירות, "הרצח הוא הפשע העיקרי כאן, נכון. אני לא יכול להבטיח שאוכל להתעלם מעבירות קלות יותר."
ורה זקרה את סנטרה. "בסדר. אני מניחה ששנתיים של מאסר עדיפות על הגרדום. נד סיפר לי שהמנוול סוחט אותו."
הרייט עיוותה את פיה. פרקר הנהן לורה להמשיך.
"אינסול איים שאם נד לא ידווח לו על ענייניהם האישיים של כמה מחברי הפרלמנט הליברלים, אז..." ורה חשקה שיניים. "'אף אחד לא יגיע לרופא מתרומם'. זה היה הניסוח הפיוטי שלו." היא שילבה את זרועותיה והביטה בהם בהתרסה. הרייט לא הופתעה, נראה היה שלא היו סודות בין נד לאחותו, כפי שלא נשמרו כאלה בין הרייט עצמה לבין פיטר.
פרקר כחכח בגרונו. "העלמה בריטן, בהנחה שמעשיו הפרטיים של אחיך אינם פוגעים באיש, אין לי כל עניין בהם. בואי נתמקד ברצח, ברשותך."
ורה הנהנה. "נד היה מוכן לוותר. להקריב את היושרה שלו. שלא תעזו לבוז לו!" היא קפצה את אגרופיה. "הוא חשב על כל האומללים שלא יהיה להם למי לפנות אם מרפאת החינם תיסגר. וכן, גם עליי. למרות ש-" היא הביטה בהרייט בתקווה מסויימת, "לשערוריות כאלה עלולות להיות השלכות הפוכות מהמצופה, כשמדובר במקצוע שלנו, הא?"
הרייט נדה בראשה, אף על פי שלא הייתה לגמרי בטוחה בכך. תנו לקהל סנסציה והספר שלכן יהיה רב מכר, בהחלט. אבל מה יהיה המחיר?
"את יודעת מה אינסול התכוון לעשות עם המידע הרפואי?" שאלה, מחזירה את השיחה לנושא.
ורה נדה בראשה "אני לא בטוחה. לא נראה שחסר לו כסף. אבל יכולה לנחש שמידע אישי כגון זה על יריבים פוליטיים תמיד יכול להועיל."
בזמן שהרייט הרהרה בזה, פרקר שאל:
"אז החלטת להיפטר מהאיש שסחט את אחיך לפני שיהרוס לו את הקריירה?"
ורה זקפה את ראשה "כן. נד לא מסוגל. הוא נרתע מכל אלימות. אני, לעומתו…" היא משכה בכתפיה. "הפציפיזם שלי הגיוני, מר פרקר. המלחמה לימדה אותי שלפעמים מנה כפולה של מורפין היא כל מה שאפשר לעשות עבור מישהו. ונד… העולם צריך אותו."
היא שילבה שוב את ידיה והמתינה לשאלה הבאה בשלווה. הרייט הייתה חייבת להתרשם מהאומץ שלה, גם אם היה בו משהו מעוות.
"ספרי לי בבקשה מה בדיוק קרה בערב מותו של אינסול." אמר פרקר.
"פשוט מאוד. נד סיפר לי על ארוחת הערב בה תכנן למכור את נשמתו לשטן העלוב. ביקשתי להתלוות אליו כדי לתמוך בו. הוא הסכים. היה קל למדי לקחת שתי אמפולות מורפין מארון התרופות של נד. הוא לא מחביא את המפתחות מפני. אינסול שתה כל כך הרבה שלא היה בכך שום אתגר. נד לא ראה אותי מוסיפה אותן ליין. אינסול לקח אותו לחדר השני כדי להתפאר באוסף הפגיונות שלו." קולה נמסך בבוז קל.
"היה עוד מישהו בבית באותו ערב?" שאלה הרייט, זורקת אל פרקר מבט מאשרר.
"לא." ענתה ורה ומיד חזרה בה, "למעשה, כן. סוכנת הבית של אינסול. אבל היא רק קיבלה את פנינו, הגישה את האוכל ונעלמה. המנוול העביר רבע שעה בסיפור קורע לב על כך שהסוכנת הקודמת שעבדה אצלו שנים התפטרה במפתיע." ורה גלגלה את עיניה והמשיכה. "קיוויתי שכשימצאו אותו יחשדו בהתקף לב. יצא לנו לסעוד בחברתו של הפתולוג, הוא אדם שמעריך מאוד את שעות הפנאי שלו. לא חשבתי שיטרחו לבצע נתיחה במקרה שנראה כל כך מובן מאליו. מי חשב שהסוכנת החדשה תהיה יסודית כל כך."
משהו בדבריה העלה בהרייט ספקות עמומים, אבל היא לא הצליחה להבין את מקורם. היא תצטרך לדבר על כך עם פיטר.
פרקר סיים לכתוב את העדות ונאנח.
"אני מודה לך על שיתוף הפעולה. אבקש ממך להמתין כאן זמן מה."
"את זקוקה למשהו?" שאלה הרייט.
ורה נדה בראשה. "רק תשחררו את אחי. הוא לא עשה דבר." בפעם הראשונה נימת תחינה זלגה לקולה הבטוח.
פרקר החליף מבט עם הרייט וענה בשקט, "אני חושש שאני מתחיל להשתכנע בכך."
לפני שנפרדו, לחץ ווימזי את ידו של נד בחוזקה והביט בעיניו ללא השעשוע הרגיל שלו.
"אתה סומך עלי שנפתור את זה, סגן?"
בריטן חייך אליו בעצב. "כתמיד, אדוני. רק תשחרר את אחותי מהתסבוכת הזו, בבקשה ממך," ענה בכנות, אך לא הצליח לדחוק מראשו את המחשבה שהפעם, התסבוכת הייתה מעבר לכוחו של מפקדו הוותיק, רב ככל שיהיה. השוטר כבר כיוון אותו אל הדלת כשאחותו, מלווה בהרייט, יצאה אל המסדרון. רגע לפני שהובל אל הרחוב, הרים יד לפרידה ממנה והיא הנהנה בביטחון שגרם לו להרגיש מעט מחוזק יותר.
הרייט חיבקה את ורה ארוכות ולחשה על אוזנה, "אתם תהיו בסדר. אנחנו נעשה כל מה שניתן."
ורה החזירה לה חיבוק חזק, והרפתה רק כשלורד פיטר הצטרף אליהן, לאחר שנפרד מאחיה.
היא הושיטה להם את ידיה.
"זכרו, מה שלא יקרה, נד צריך להיות חופשי. זה הדבר היחיד שחשוב," אמרה ורה והביטה בשניהם בציפייה, עד שהרייט הנהנה בהיסוס מסויים.
פיטר נשק לידה לפני שענה, "יש לנו את כל הסיבות לקוות שכך יהיה." בנימת נזיפה קלה, הוסיף, "ולמרות שאת, עלמתי, כבר השלמת עם גורלך, אני מסרב בתוקף לקבל את כל ההקרבה ושאר ההבלים ומבטיח לדאוג לעניינייך לצד אלו של אחיך, כן?"
ורה התכוונה למחות שוב, אך הפעם הייתה זו הרייט שעצרה בעדה. "אין טעם להתווכח, יקירתי. האמיני לי." היא חייכה אל הלורד שלה, שפנה ללחוש דבר מה באוזנו של באנטר, והמשיכה, "אתגרנו מספיק את סבלנותו של המפקח פרקר, ומצפה לנו עוד עבודה רבה. אנחנו נדבר בקרוב."
ורה קפצה את שפתיה, אבל כעבור רגע הרפתה אותן לחיוך קל. "תודה לך. לשניכם."
היא סירבה בנימוס לזרועו המושטת של שוטר המקוף וצעדה אל הדלת לבדה, נותנת לו למהר אחריה.
בני הזוג ווימזי החליפו מבט מלא משמעות והרייט אמרה, "מה דעתכם על מעט חיזוק חומרי לפני שנמשיך?"
"אה, דומינה, יודעת נערה את לב בני חסותה." פיטר כרך את זרועו סביב מותניה והמבט בעיניו רמז שאילו היו כאן לבד, היה מעניק לה יותר מחיזוק חומרי אחד.
פרקר רק נד בראשו ואמר, "אתם נהנים מזה יותר מדי, שניכם."
ישיבת המטה, כפי שכינה זאת ווימזי, התאספה בספריה של הבית בכיכר אודלי אחרי ארוחה קלה של כריכים שהוגשו במטבח על ידי לורד פיטר עצמו.
פרקר, שהסתכן במורת רוחם של הממונים עליו כשסירב לבצע מעצר ולהכריז על החשודים שלו באופן רשמי, לא נתן לכך להשפיע על תאבונו. הוא היה המפקח הראשי, לעזאזל. והסיפור הזה היה מוזר מדי. הוא קיווה שבני הזוג ווימזי יעזרו לו לפרום את פקעת הרמזים הסבוכה הזו, כפי שעשו פעמים רבות.
כשהתמקמו חזרה בספריה, ווימזי מזג וויסקי לשלוש כוסות וחילק אותן בין שותפיו לחקירה. הרייט חייכה אליו כשהגיש לה את המשקה שלה, בעוד שפרקר רק קבר את ראשו בין ידיו וגנח אל תוכן בייאוש. השעה שבילו בניסיון לשחזר את אירועי הרצח לא הובילו אותם לשום מסקנה חד משמעית.
"די די, בחורי." פיטר טפח על שכמו. "מצבנו טוב בהרבה ממה שהיה, אתה לא חושב?"
פרקר הרים אליו מבט עייף.
"רק אתה מסוגל לחשוב ששתי הודאות ברצח אחד הן שיפור, פיטר."
"אה, אבל אלו שתי הודאות משונות ביותר, יקירי. רופא שסולד מהרג וסופרת הידועה במאמריה כנגד אלימות, שניהם מודים ברצח מתוכנן? זה פשוט לא מסתדר, צ'ארלס. מה שאומר…"
"מה שאומר שאנחנו צריכים לחכות ולשמוע מה באנטר יגלה," אמרה הרייט, ופיטר המהם בהסכמה ואז הטה את אוזנו.
"והנה הוא מגיע, הוא בא! הו, אושר עילאי!" קרא ווימזי בשמחה ופנה אל עוזרו הנאמן, שנכנס אל החדר וקד אל הנוכחים.
"אדוני. גברתי. מר פרקר. קבלו את התנצלותי על העיכוב."
"באנטר, באנטר! אל תייסר אותנו! הנה שב, קח את המשקה הזה וספר לנו הכל!" לורד פיטר כמעט רקד במקומו מחוסר סבלנות. הרייט שירבטה משהו במחברת שלה, ואילו פרקר הביט במשרת בתקווה קלושה.
באנטר עשה כפי שצווה ולגם מהוויסקי לפני שפתח. "נתבקשתי על ידי אדוני הלורד לבדוק שני דברים. האחד היה ארון התרופות במרפאה בכיכר נורפוק. ואני שמח לבשר-" שלושת מאזיניו עצרו את נשימתם, ובאנטר, שהיה אדם הגון, לא האריך את ההפוגה הדרמטית יותר מרגע. "-שלא חסר דבר במלאי, ומספר אמפולות המורפין תואם את המצויין בספרי המעקב."
"בשם יופיטר, ידעתי!" התפרץ לורד פיטר.
"לעזאזל!" קרא פרקר וקם מכיסאו בהתרגשות.
"אם כך," אמרה הרייט בשלווה, "האח והאחות חפים שניהם מפשע."
"כן, כן, בשם ישו כן!" פיטר זרח משמחה והרייט קמה כדי לאחוז בידו בחיבה. הוא אימץ אותה אליו ולחש, "אני מודה שחששתי."
"אני יודעת, גם אני," לחשה הרייט חזרה ולחצה את אצבעותיו.
"רק רגע אחד." פרקר התעלם בנדיבות מהזוג ופנה שוב לבאנטר. "מה לגבי הדבר השני?"
שוב שלושה זוגות עיניים הביטו בבאנטר בציפייה, והמשרת הטוב המשיך במבוכה מסויימת, שלא הייתה אופיינית לו. "בנוגע לדבר השני, אהיה חייב להתנצל ולהודות שכשלתי במשימה שהוטלה עלי, אדוני."
השלושה בהו בו לרגע כאילו נתקלו בפיסת אומנות נדירה באמצע מדבר צחיח.
"באנטר שלי," אמר לבסוף פיטר ברוך, "כה מרגיע לקבל ראיה מוחשית להיותך אנושי למרות הכל."
"פיטר, אל תהיה נוראי'" נזפה בו אשתו בחיבה והמשיכה, "בבקשה ספר לנו הכל, באנטר יקר."
"ובכן, גברתי. העניין די פשוט," ענה באנטר ברוגע. "גברת סיסמור סירבה בתוקף לדבר איתי. עם זאת, היו לה מילים טובות לומר על שיטות החקירה שלי, והיא הביעה בטחון מלא בכך שימשיכו לפעול בעתיד על כל אדם שאינו היא. כך שאיני רואה מקור לדאגה, אדוני."
לורד פיטר פרץ בצחוק. "כך היא אמרה, מה? ובכן, תודה לך על החזרת הסדר על כנו, אישי הטוב."
"כל זה לא עוזר לנו במקרה של האחים בריטן," ציין פרקר. "נצטרך לראיין אותה בעצמנו ולבדוק אם שיתוף הפעולה שלה ישתנה-"
"סלח לי, מפקח ראשי," אמר באנטר. "אך כמדומני לא יהיה בכך צורך. גברת סיסמור העבירה מכתב."
"מכתב!" קראו השלושה יחד והרייט נדה בראשה, כמתפלאה על טיבם של בני האדם.
באנטר הושיט ללורד פיטר מעטפה חתומה ששלף מכיסו. "ממוען אליך, אדוני."
ווימזי ניער מעט את המעטפה ואפילו הריח אותה לפני שפתח בזהירות, כמו מצפה למצוא בה זוחל ארסי.
הוא החוויר מעט כשהבין שכתב היד מוכר לו.
"המ, אני חושב שזה ממוען לכולנו," אמר בניד ראש ואז, מודע אל המתח בחדר, הקריא לאט ובקול:
"'לורד פיטר ושות',
מכתב זה נשלח אליכם מתוך ידיעה שאם לא יסופק הסבר המניח את הדעת, לא תחדלו מן ההתערבות הבלתי רצויה בעניין זה.
לכן לקחתי על עצמי את המאמץ לכתוב אותו בבטחון מלא שתנהגו בתבונה הרצויה ותדעו מה לעשות בו עם סיום הקריאה.
אתחיל מהעניין החשוב מכולם: סמואל אינסול היה סוכן גרמני.'" לורד פיטר עצר לרגע ומלמל לעצמו משהו שנשמע כמו גסויות בלטינית.
"יקירי, הביקורת שלך מבורכת, אבל-" התחילה הרייט ופיטר הזדרז להמשיך: "'איננו בטוחים מתי בדיוק החל לעבוד עבור האבווהר, אך כבר שנים שאין ספק בכך שכל כספו הרב (ומניין, אם יורשה לי, קיים ממון כזה בידיו של מי שפשט את הרגל עוד ב-1929) וכישוריו המועטים מסורים לקידום ענייניהם של הנציונל-סוציאלים ודומיהם בבריטניה.'"
עכשיו היה זה תורו של פרקר לסנן קללה, מה שגרם להרייט ובאנטר להחליף מבטים למודי סבל. לחייו של פיטר האדימו מעט, ונשימתו הייתה מהירה מהרגיל כשהמשיך:
"למרות היתרונות הקיימים במצב בו המרגל של היריב ידוע לנו, יעילותו של אינסול החלה להדלדל, והנזקים שגרם החלו להוות מכשול עבור מטרותינו. ביחוד לאחר שהחל במסע הסחטנות שלו בחסות מפעיליו. כך אי הנעימות הכללית מקיומו התפתחה לצורך להיפטר מהאיש באופן שיעביר מסר ברור לאוסוולד מוסלי, למפלגה החדשה ולידידינו בברלין.'"
פיטר החל לצעוד בחדר בעודו מקריא. שלושת האחרים עקבו אחריו בריכוז.
"הסיפור בעיתונים מחר יזכיר את הרופא הגיבור שחיסל מרגל מסוכן ואת אחותו, שסייעה לו באומץ למען המלך והמולדת, למרות דעותיה הידועות היטב כנגד אלימות. יש לקוות שזה ירתיע את מוסלי מלנסות להידמות לגרמנים יתר על המידה.
אנא אל תדאיג את עצמך בנוגע לאחים בריטן. בעת שאתה קורא את המכתב הזה, אנשינו כבר מסיעים אותם בבטחה אל הגבול. יש לנו תפקיד עבורם. אינני יכולה להבטיח את עתידם, אך נכון לעכשיו הם בטוחים, ובקרוב יבינו שאין כבוד גדול מלשרת את ארצם ומלכם כפי שיתבקשו. אם כי נצטרך לשייף מעט את דרכי פעולתם החובבניות מעט. במידה וינהגו כמצופה, יותר להם לכתוב מכתובתם החדשה. מיותר לומר שגם מאדוני הלורד ומידידיו מצופה לנהוג בהגיון ובדיסקרטיות על מנת לאפשר להתכתבות כזו להתקיים."
ווימזי נחת בכבדות על ספת הצ'סטרפילד מול האח שבאנטר הספיק להבעיר. הרייט התיישבה לידו ואחזה בידו הפנויה בזמן שסיים להקריא את המכתב בקול כבוי.
"אם, בניגוד לציפיות מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, תבחר לעשות מעשה מטופש בנוגע למכתב הזה, מחובתי לעדכן אותך שנסיון כזה יתקל בבוז מהרשויות ולעג מהעיתונות. כמו כן, נאלץ להפסיק את שיתוף הפעולה הפורה בינינו, ואני יודעת שלא תרצה לצאת מהמשחק דווקא עכשיו, כשההימורים עלו כל כך.
מצפה לראותך בתדריך הבא שלנו. פרטים יישלחו אליך בקרוב.
באדיבות,
העלמה מור.
נ.ב
אני מניחה שתשמח לשמוע כי המרפאה בכיכר נורפוק תמשיך לקבל פצועי מלחמה וחסרי אמצעים אחרים, תחת ניהולה של דוקטור לואיזה גארט אנדרסון.
בכל זאת, גם לנו יש הגינות בסיסית. בדרך כלל."
שקט השתרר בחדר לרגע ארוך ואז פיטר נאנח הושיט את המכתב אל האח והארבעה צפו בו משחיר ומתכווץ עד שלא נותר ממנו דבר מלבד מדקרת תסכול מוחשית.
"ובכן." אמר לורד פיטר לבסוף.
"יש להם חתיכת חוצפה," פרקר ניסה להתרעם, אך מהר מאוד משך בכתפיו. "לפחות הם לא הגחיכו את היארד יותר מדי הפעם."
זהו אובדן עבור תנועת ההתנגדות למאבק חמוש בגרמניה. ורה הייתה קול נחרץ של המחנה הזה." אמרה הרייט ברצינות.
פיטר נע בראשו בעצב. "וגם עבור כל המפריזים בפירות ים."
הרייט והביטה בראשו הרכון של הלורד שלה. "אני כל כך מצטערת, יקירי. נראה שהוציאו אותנו מהמשחק." פיטר נישק את אצבעותיה, כמודה לה על תמיכתה בשעת תבוסה צורבת. אז זיהה בעיניה את זיק ההשראה, ותהה מי יהיה יריבו של רוברט טמפלטון בספרה הבא והאם ידמה לזיגפריד.
"שאגיש תה, אדוני?" שאל באנטר ולורד פיטר התנער ככלב רטוב.
"התעלומה נפתרה, גם אם לא בזכות יכולותינו האנליטיות. ולעזאזל, יהיו לי דברים לומר ל"גברת סיסמור" בפגישתנו הבא." הוא הקיף את החדר במבט שהשעשוע חזר אליו. "כן, באנטר שלי. הבה נשתה תה. מה עוד נותר לנו לעשות?"