Chapter Text
פרולוג
פליקס לא סיפר להורים שלו את האמת על דוד לוקאס. הוא חיטא את הפצע בעצמו, שם כמה פלסטרים, קיווה שזה מספיק, וניסה לשכוח את הערב ההוא.
רק לא-
רק שלא-
הוא כל כך קיווה שזה מספיק. שהוא יהיה בסדר. שהוא לא, אתם יודעים...
אבל הירח הלך והתמלא, ועכשיו בכל לילה פליקס הרגיש את קריאתו. עמוק בפנים הוא כבר ידע שהחיים שלו עומדים להיגמר בגיל 12.
שהוא עומד להפוך למפלצת.
ביום השלושים הוא נעל את עצמו בחדר השינה, וחיכה, מבועת. הוא לא יכל שלא להיזכר בערב ההוא. הוא חזר הביתה מהוגוורטס יומיים קודם לכן, ודוד לוקאס בא לביקור. אחרי ארוחת הערב הוא לקח אותו לשיחה אחד-על-אחד... רגע אחד הם מדברים בנחת, פליקס מספר איך הייתה שנת הלימודים הראשונה שלו, דוד לוקאס מעיר הערות שנונות מפעם לפעם, כהרגלו - וברגע הבא הוא משתנה לנגד עיניו, מצמיח פרווה וניבים, ומתנפל עליו. זה בטח סיוט, פליקס חשב לאחר מכן, כשטיפל בפצע. בטח נרדמתי וחלמתי חלום הזוי כזה. אבל כשהתעורר, חזהו עדיין היה מכוסה בארבעה פלסטרים, ומתחתם - סימני נשיכה שהחלו להגליד.
עכשיו הפלסטרים האלה נשרו, כי לא יכלו להידבק לפרווה. פליקס צפה בציפורניו מתארכות לכדי טפרים, חש את עצמותיו מותכות ומתמצקות מחדש, מאלה של אדם לאלה של חיה. אפילו שיניו הפכו עכשיו לניבים - אותם ניבים, חשב, שנשכו אותו. עבר והווה התערבבו במוחו, והוא לא ידע עוד האם הוא התוקף או הקורבן.
מעמקי תודעתו החלה לצוף תודעה אחרת - פראית, כאוטית, אכזרית. אבל הוא לא ייתן לה להשתלט עליו, נכון? הוא עדיין פליקס גרייבק, עדיין הילד בן ה12 שאוהב מיתולוגיה וסוכריות ברטי-בוטס, וקיבל 98 במבחן סוף השנה בלחשים ('למה לא מאה?' אבא שאל.), וקצת דלוק על אריאל פרל מרייבנקלו... ופליקס גרייבק היה ילד טוב, אז למה שהוא לא יהיה זאב טוב?
אבל העניין הוא, שגם דוד לוקאס היה איש טוב - או לפחות ככה פליקס חשב עד לפני חודש. הוא היה הדוד הכי מגניב, הכי כיפי, שסיפר סיפורים מעניינים ובדיחות שאשכרה היו מצחיקות. פליקס תמיד חשב שהוא היה מעדיף את דוד לוקאס בתור אב, ותהה למה הבחור לא התחתן והביא לעולם ילדים משלו.
טוב, עכשיו הוא ידע.
אולי גם האנשים הכי טובים הופכים לזאבים רעים...
פליקס צרח את נשמתו עכשיו, צרח מכאב ופחד וייאוש, וצרחתו הפכה ליללה של זאב.
אמא ואבא שמעו אותו, כמובן, וכך גם כל השכונה, כנראה. אבא פרץ את הדלת, אך כשנכנס, הוא לא ראה את בנו:
הוא ראה רק מפלצת.
הוא שלף את שרביטו. לשבריר שנייה פליקס חשב שעכשיו הכל יהיה בסדר, שאביו יטיל עליו איזה לחש נגד שיחזיר אותו להיות ילד אנושי. אבל אז הוא הביט בפניו, וראה שם רק שנאה ופחד.
באינסטינקט פראי של מפלצת, פליקס זינק על מיטתו.
בטפרים חדים של מפלצת, הוא שיסף את הרשת וקפץ אל אדן החלון.
בכוח גולמי של מפלצת, הוא עיקם את הסורגים, וקפץ החוצה, נס מפני אלה שהיו אמורים לאהוב אותו, רץ אל תוך הלילה, רודף אחר הירח ברחובות לונדון.
כעבור שלושה לילות ושלושה ימים, פליקס התעורר בפינת רחוב, והוא אנושי שוב. הוא תעה ברחבי העיר כל הבוקר, עד שמצא את הדרך חזרה הביתה.
הוא דמיין את עצמו חוזר, מסביר להוריו הכל, מספר להם איך זה קרה, שזאת לא אשמתו. דמיין אותם מתחבקים, את אבא מתנצל על שהתכוון לפגוע בו. אותם מוצאים פתרון, איכשהו.
הדלת הייתה נעולה.
הוא צילצל בפעמון.
אמא פתחה, ואז ראתה אותו. בעיניה לא היה כעס, רק אבל.
"אתה כבר לא באמת הוא, נכון?" אמרה בעצב. "המפלצת כבר אכלה אותו מבפנים. אם אתה עדיין זוכר אותו, אם לחלק ממך עדיין אכפת, פשוט תתרחק מאיתנו, לפני שתפגע במישהו שפעם אהבת."
הוא ציית.
הוא ברח שוב, דמעות בעיניו, ואף שגופו היה שוב גוף אדם, ייללתו הייתה יללת זאב.