Work Text:
אמיטי ולוז :
כבר תקופה שלוז מרגישה שאמיטי מתחמקת ממנה ואין לה מושג למה . הבוקר לוז במקרה ראתה את אמיטי בשוק ורצה להגיד לה שלום, אבל אמיטי נמנעה ממנה והיה נראה שהיא מסתירה משהו, אבל מה ? מה היא לא יכולה להגיד ללוז ?
לוז מתחילה לדאוג, היא מבינה שמשהו קורה אבל לא יודעת מה. היא רואה את גאס וווילו. "גאס, ווילו!" היא קראה. "אני צריכה את העזרה שלכם" "לוז" ווילו קראה בחזרה. "הכל בסדר ? את נראית מוטרדת". "אמיטי מתחמקת ממני כבר תקופה, אני רוצה להגיד לה משהו חשוב אבל אני לא מצליחה לתפוס אותה. כל פעם שאני נתקלת בה, היא נראית לחוצה ומוטרדת… כמוכם!" לוז הסתכלה במבט חושד אל חבריה "מה אתם שניכם מסתירים ? אתם יודעים משהו ?" "אההה, אממ..לא!" גאס ענה בקול צרוד. "ווילו?" "אם את מרגישה שקרה משהו ואמיטי לא מוכנה לדבר עליו, אולי כדאי לכן לקבוע איזה דייט מרגיע." "הו הו הו, יש קרחת יער ממש יפה שמצאתי לפני כמה ימים- אני יכול להראות לך" אמר גאס בהתלהבות. "זה רעיון מעולה גאס, אתן יכולות ללכת לפיקניק בקרחת יער" הצטרפה ווילו להצעה. "רעיון טוב, תודה חברה, אני מניחה שאתן לאמיטי לספר לי מה קורה כשהיא תהיה מוכנה לזה״"
למחרת בבוקר לוז העירה את אמיטי ושאלה אותה אם היא רוצה ללכת לפיקניק ביחד. "יהיה כיף" לוז אמרה. "נשב בחוץ ונאכל הרבה אוכל, רק שתינו. מרגיש כאילו הרבה זמן לא בילינו ביחד ואני מתגעגעת לחברה שלי" ברגע שלוז אמרה את צמד המילים 'חברה שלי' אמיטי הסמיקה. אחרי כל השנים שלהן ביחד היא עדיין מסמיקה בכל פעם שלוז אומרת משהו שמרגש אותה יותר מידי ובכל פעם שאמיטי מסמיקה לוז מרגישה כאילו יש לה פרפרים שמתעופפים לה בבטן לכל עבר.
עמיתי ולוז הלכו ביחד לתוך היער אל קרחת היער היפיפייה שגאס הראה ללוז ביום הקודם, מקום מושלם לפיקניק. מוקדם יותר לוז בישלה לשתיהן מגוון רחב של מאכלים אנושים למיניהם. הן פרסו יחדיו מגוון רחב של מאכלים על המחצלת. אמיטי כבר תקופה נראית ללוז לחוצה, "תפוח אדמה מתוק שלי, כמעט ולא אכלת, את בסדר ?" אמיטי הייתה אדומה יותר מהירח של האיים הרותחים בזמן ליקוי חמה. "יש משהו שרציתי לשאול אותך כבר תקופה," אמיטי התחילה בהיסוס. "כן...אמיטי?" "את רוצה..אממ.." אמיטי גמגמה קלות. "היית רוצה..." "להתחתן איתי ?" לוז השלימה את המשפט שאמיטי ניסתה להגיד. "הוו לאאא, הייתי כל כך מוכנה" אמיטי אמרה באכזבה. "חחח, סליחה , סליחה את יכולה להגיד את זה" אמרה לוז בהתנצלות. אמיטי לקחה נשימה עמוקה, "לוז נוסדה, האם תרצי להתחתן איתי ?" היא שאלה לבסוף. "כןןןן, מאה פעם כןןן, כן,כן,כן" אמרה לוז ועטפה את אמיתי בחיבוק דוב. הן התכרבלו במשך שעות ולבסוף נרדמו מתחת לעץ תפוחים ענקי. בבוקר למחרת לוז הבינה משהו, התקרבה לאמיטי עד למרחק של נשיקה ושאלה "יש טבעת ?" "טבעת ?" אמיטי הייתה נראית מבולבלת. "למה טבעת ?" "כשמציעים נישואין נהוג להעניק טבעת" "אהה לא, לא ידעתי. אני לא מכירה עדיין את כל המנהגים האנושיים שלכם, יש לכם כל כך הרבה." אמיטי אמרה מלאת מחשבה. לפתע אמיטי קמה במהרה. "אני אלך להשיג בשבילך טבעת כזאת" לפני שהספיקה ללכת לוז משכה אותה קרובה אלייה ונישקה אותה. "אני לא באמת צריכה טבעת ממך" אמרה לה לוז והחזיקה אותה קרוב. "את בטוחה ? זה נשמע כמו מנהג חשוב. למה מביאים בני אדם טבעת ?" "אנשים אוהבים להשתמש בטבעת כדי לסמן את אהבתם הנצחית או משהו, את האמת שאני לא ממש יודעת מאיפה זה התחיל, אבל בעיניי זה לא באמת נחוץ, אני יודעת מה את מרגישה ואת יודעת מה אני מרגישה וזה מספיק עבורי״ אמרה לוז וצחקקה בחיבה."