Work Text:
הסיפור בהקראת נבט טחנאי ומרים וורצקי (27:37 דקות)
החורף שוב הלך והתקרב, הורגש בכל פינה ובכל רגע.
קדרות השמיים הכבידה על הלבבות, והבריות התהלכו שחוחות, סגורות במעיליהן הכבדים, רוטנות ברכות שלום קצרות ותו לא. הכול היו טרודים בהכנת החוות והבתים להצפות, לערימות שלג כבדות ולבוץ חלקלק ובוגדני.
"אני לא יכולה כבר לחכות שיגיע החג," הייתה קוזט רוטנת פעם אחר פעם, כשחזרה הביתה ממחסן הצדקה או מאחד ממפגשי הקריאה שלה, בעודה נאבקת עם הרוח על מנת שזו תאפשר לה לסגור את הדלת. "אנשים נעשים הרבה יותר נעימים לבריות כשמגיע החג."
עד כה הצליח ז'אבר להתאפק ולא ציין באוזניה כמה הטרוניות שלה עצמה אינן נעימות לבריות. הוא ראה בכך הישג כביר - גם אם עלה לו בנשיכת לשונו פיזית ממש, פעם או פעמיים. מפקח המשטרה האזורי נודע בזעפנותו השתקנית, שהקשתה על תושבי העיירה לחבב אותו גם בימים כתיקונם, ועם בוא החורף הצליח להתעלות על עצמו ולהיות אפילו קודר מהרגיל. והיו לו כמה סיבות טובות לכך, לפחות לפי דעתו.
הראשונה הייתה הסיורים הרגליים, שהיו קשים בהרבה בחורף, עבורו ועבור השוטרים שלו כאחד.
הוא נאלץ להחזיק את כוח השיטור המקומי ברצועה קצרה למדי גם בזמנים נוחים בהרבה. בחורף נעשתה השתת המשמעת על השוטרים בלתי נסבלת ממש; הם היו חבורת כפריים עצלנים וחובבי נוחות, שנמלטו לפונדקים והזדמנו לבתיהם של קרובים ומכרים, זינקו על האפשרות להימלט מהקור ומהרטיבות ושכחו לעיתים תכופות יותר ויותר להשלים את הסיור. ז'אבר הכניס לא מעט סדר במקום בחודשים הראשונים שלו בתפקיד, והוא לא התכוון לתת לרכרוכיות של השוטרים להרוס את מה שבנה.
למורת רוחו, הוא גילה כי הסיורים הפכו קשים יותר גם עבורו, כאילו לא חזר לעצמו לגמרי מאז הסן. החולשה שבז לה בעבר והצורך שהתכחש לו במשך שנים ארוכות, ארבו לו כעת מעבר לפינה והתנפלו עליו בציפורניים שלופות. הקור הצליח לחדור בקלות רבה יותר מבעד למעילו העבה, והוא גרר אחריו את העייפות שלא הצליח להתנער ממנה כפי שאסיר נושא עמו משקולת ושלשלאות. לא שהוא חש אי פעם את משקלן בעצמו, כמובן, אבל הוא ראה את האסירים החזקים ביותר נאנקים תחת המשקל - ולא נמצאה ראיה טובה יותר לכך מהצליעה הקבועה של ולז'אן. הוא שב מהסיורים הללו בצעדים כבדים ובעיניים צורבות, נטל מנות גדולות של סירופ נגד שיעול והקפיד שתמיד יהיו לו ממחטות בהישג יד.
ולז'אן נהג לומר לו בעדינות שעליו להאט מעט את הקצב, לקחת על עצמו פחות סיורים ולהתמקד בעבודה משרדית. ז'אבר חשב שזה צבוע מאוד מצידו של מי שמתעורר בכל יום בארבע לפנות בוקר ויוצא לעבוד בקור המקפיא כדי לוודא שהגינה והחווה הקטנה ישרדו את החורף. הוא בקושי ראה את ולז'אן בימים אלה ממילא; הלה עבד בגינה כל הבוקר ויצא בצהריים לסבבי האיסוף והחלוקה מטעם ארגון הצדקה שלו. אם לומר את האמת, הייתה זו סיבה נוספת להיותו של ז'אבר קדורני, נזפני ועוקצני אפילו יותר מהרגיל. אלא שלאמת המסוימת הזו לא ניתנה הרשות להיאמר, אפילו בין ז'אבר לבין עצמו.
לכן, באחד הבקרים הנדירים בהם מצאו את עצמם שניהם במטבח החמים, חולקים ארוחת בוקר של לחם טרי, גבינה טובה, ביצים מהלול בחצר ושתיקה נעימה, הרתיחה אותו הנקישה על הדלת במיוחד. הוא הניח את שתי ידיו על השולחן וקם בתקיפות, אבל ולז'אן נע מהר ממנו. הוא עצר אותו בחיוך, מניח יד רכה על פרק ידו של המפקח.
"שב, בבקשה," הוא אמר לו. "אני אפתח."
ז'אבר מלמל משהו והתיישב שוב, אבל לא חזר אל ארוחת הבוקר שלו. הוא הקשיב רוב קשב לשיחה שניהל ולז'אן לצד הדלת, ועדיין יכול היה להרגיש את המגע החמים על עורו. נדמה היה לו שעלה בידו לזהות את קולו של הדוור בשעה שהחליף עם ולז'אן דברי נימוסין, שכהרגלו של ולז'אן התארכו יתר על המידה. זעם שפעפע בעורקיו למשמע צחוקו של הדוור, שעליו ענה ולז'אן בצחוק משל עצמו מדי פעם, וז'אבר ייחס זאת לשנאתו הרגילה לפטפוטים חסרי טעם, לבוז שרחש לבריות שנטו ללהג. אם מדי פעם קמה בתוכו מפלצת קטנה וירוקת עין שכל רצונה היה ללפות את הגבר השקט, החזק ונעים ההליכות, להיצמד אליו ולהרחיק ממנו את כל מי שינסה להתקרב - ז'אבר פצח במהרה במאבק עיקש לדחוק את המפלצת הזו חזרה אל התהום האפלה שמתוכה הגיחה. משנחל ניצחון הוא חזר מייד להתעלם מקיומה כאילו מעולם לא הייתה שם, כאילו היא לא מאיימת להגיח שוב.
הכול בגלל בעלי מקצוע שלא מכבדים את עבודתם, אמר לעצמו ז'אבר. הם האשמים בכל תחלואי העולם .
הוא כבר התכונן לקום באנחה, לארוז את האוכל שנשאר בצלחתו של ולז'אן ולהתחיל להדיח את הכלים, כאשר דלת הבית נסגרה לבסוף, וולז'אן נכנס למטבח בפנים ורדרדות מעט מהקור או מהצחוק. עיניו של ז'אבר, אפורות כמו השמיים, היו משגרות כמה ברקים לעברו של הדוור אילו יכלו לעשות כן.
"הגיע מכתב בשבילך," אמר ולז'אן, והתיישב שוב מול ארוחת הבוקר שלו. "מפריז."
ז'אבר הביט בו בהבעה מוטרדת. "מי השולח?"
"לא כתוב, רק שזה הגיע מהמחסנים ברחוב שבו… סמוך לכתובת הישנה שלך."
"אני מבין," אמר ז'אבר. הדריכות שלא הרגיש בה עד כה עזבה את גוו בבת אחת וגוש המתח שקפא לרגע בבטנו התפוגג.
השניים לא הרבו לדבר על העבר. הם העדיפו את השתיקות הנינוחות של ההווה, או את התוכניות הקטנות לעתיד הנראה לעין - המתנות לחג המולד עבור קוזט ומריוס, סידור המשמרות של ז'אבר בהתאם למסיבות שוולז'אן רצה לארח, כלכלת הבית, השיפוצים והקניות. העולם שלהם הסתכם בכאן ובעכשיו, והיו אלה כאן ועכשיו שבריריים מאוד, שגרמו לז'אבר להרגיש מדי פעם כאילו הוא הולך על חבל מעל לתהום עמוקה ואין לדעת מתי ימעד ויושלך לתוכה.
דבר איתו, הציע לו קול דקיק ועקשני בתוך ראשו, דומה להפתיע לקולה של קוזט. ספר לו על העבר, שאל אותו על העתיד!
לא, הוא השיב לה. זה לא הזמן. זה לא מתאים. לא עכשיו. אין בזה צורך, לא באמת. די לנו במה שיש לנו כרגע, וגם זה יותר מדי.
"תרצה לעיין בו?" שאל ולז'אן בזהירות. ניכר שהוא ממתין בסבלנות בעודו מושיט לז'אבר את המכתב. ז'אבר הנהן והושיט את ידו לקחת את המכתב, וידו נגעה בידו של ולז'אן אגב כך.
זה קרה יותר ויותר בימים אלו. אם לפני כן חגו ולז'אן וז'אבר זה סביב זה בזהירות מרבית, הקיפו את הבית כמו שני כוכבי לכת המקיפים את השמש, בשנה האחרונה הם החלו להקיף זה את זה במעגלים שהלכו והתקרבו. זה היה מסחרר, וז'אבר הרגיש שכל ניסיונותיו לעצור את הסחרור עלו בתוהו.
הוא פתח את המכתב וקרא את המשפטים הקצרים והתמציתיים שנכתבו בו בכתב חפוז ויעיל.
"ובכן?" שאל ולז'אן לאחר זמן מה. "לא חדשות רעות, אני מקווה."
"כלל לא," ענה ז'אבר, "אבל אני חושש שעליי לערוך מסע לעיר. עומדים להרוס את המחסנים כדי לבנות בנייני מגורים, ועליי לפנות את החפצים שהשארתי שם. הם לא רבים, אני מניח, ובכל זאת-"
"אבוא איתך."
ולז'אן דיבר במהירות, לפני שז'אבר הספיק לסיים את המשפט. בדרך כלל ז'אבר שנא את ההרגל הזה שלו, וניסה לנעוץ בו מבט חד כתמיד - אבל הרגיש, במידה מסוימת של צדק, שמבטו היה מלא במשהו אחר הפעם. משהו רך יותר, כמעט מתחנן.
שוטר זקן ושוטה שכמוך.
"מה עם הצדקה שלך?" שאל ז'אבר, מסיט ממנו את מבטו במהירות.
"הם יסתדרו בלעדיי לכמה ימים," ענה ולז'אן, ונשען לאחור בכיסאו בנינוחות.
"והגינה?"
"אשאיר הנחיות מפורטות למריוס."
"ותמצא עיי חורבות כשתחזור."
"הכבשים של מר בוניאן נכנסו לגינה בדיוק פעם אחת, ולא הספיקו לגרום נזק רב." ולז'אן גלגל את עיניו. "בוודאי שמת לב שפונמרסי הצעיר מקפיד לסגור היטב את השער מאז. אני סומך עליו בכל ליבי."
"וזו תמיד הייתה הבעיה שלך," אמר ז'אבר.
"זה משתלם, לפעמים," אמר ולז'אן, והביט בו באותו מבט שהקשה על ז'אבר להמשיך להתבונן בפניו. הוא הסיט את מבטו במהירות, ולפתע החל להתעניין מאוד בתפרים העדינים שרקמה קוזט על מפת השולחן, כאילו גילו לעיניו את סודות היקום כולו.
"אם אתה מעדיף לנסוע לבדך אכבד זאת, כמובן," אמר ולז'אן, בקול רך של מאלף נמרים שמרגיע חיה מפוחדת.
"אל תהיה טיפש," אמר ז'אבר נחרצוֹת. ולז'אן לא בדיוק נרתע, אבל הבעת פניו גרמה לז'אבר לסגת מעט ולהוסיף בקול רך יותר: "אני… אעריך את חברתך במסע הזה."
השמש לא האירה במיוחד על העיירה באותו הבוקר, אבל החיוך שהעניק לו ולז'אן היה תחליף ראוי במשך כל אותו היום.
***
"ז'אבר? התעורר, אנחנו עוד מעט מגיעים."
נימת קולו של ולז'אן הייתה חמה ורכה כמו כיכר לחם טרייה, וכמוה גם היד שלו, שנחה על אמת ידו של ז'אבר וטלטלה אותה בעדינות. הוא נשמע קרוב מאוד לאוזנו של ז'אבר. קרוב מדי. הוא פקח את עיניו במאמץ, והבין לאימתו שכתפו החסונה של האסיר-לשעבר שלו שימשה עבורו ככרית. ז'אבר מיהר כל כך להזדקף עד שראשו פגע בכוח בפינת המזוודה שבלטה מן המדף מעליהם, אליו נקשרה היטב - אותו מדף שנהג הכרכרה הבטיח לשניהם שהוא "בטיחותי לגמרי".
מגיע לי , חשב ז'אבר במרירות. הוא שפשף את אחורי ראשו, והרחיק מעליו את ידו של ולז'אן שרצה אף הוא לבחון את הנזק. כי הרשיתי לוולז'אן לשכור עבורנו כרכרה פרטית, ולא עמדתי על כך שניסע במרכבת הדואר, כמו כולם.
הוא ניסה להיזכר מתי נרדם בדיוק והבין שהדבר האחרון שזכר היה הנסיעה בפאתי העיר שבה חנו. הוא ישן במשך שעות! גופו היה נוקשה מעט מהשינה הלא נוחה במושב, אבל חמימות נעימה שפשטה בכל איבריו המשיכה לנסות ולמשוך אותו אליה. הוא גילה כי אי מי ככל הנראה כיסה אותו בשנתו בשמיכה קלה. לא, לא שמיכה. לשום שמיכה בעולם אין כפתורים ושרוולים כאלה, או ריח כזה שבכוחו לערפל לפעמים את מחשבותיו של ז'אבר כמו יין חזק.
זה היה המעיל של ולז'אן, בלא ספק. בעליו האמיתי של המעיל ישב לצידו, מכונס מעט בתוך עצמו כנגד הקור שחדר אל הכרכרה מבחוץ.
"אני מקווה שנחת היטב," הוא אמר, ועיניו נצצו בשעשוע. לחיו של ז'אבר עדיין להטה מעט מהמגע עם זרועו של ולז'אן, ועתה התלהטה עוד יותר. הוא נרעד מתחת למעיל, והחניק את הכמיהה העזה שעלתה בתוכו להישען עוד קצת אל חמימותו של ולז'אן, לספוג אותה לתוכו כמו שהלך במדבר גומע מים.
"בהחלט, תודה," הוא אמר בנוקשות, זקף את גוו בכל הדרת הכבוד שעוד נותרה לו והביט מבעד לחלון באותו זעף שבו המטירו השמיים מטחים כבדים של גשם על הדרך הסלולה.
הם שתקו לשארית הדרך, ולז'אבר לא היה ספק שגם לליבו של ולז'אן התגנב זיכרון של נסיעה אחרת, שהתרחשה לפני חודשים רבים - נסיעה שבה ישב קפוא כפסל, מריוס נחשב מת, ואילו ולז'אן… טוב, ולז'אן הצחין עד לב השמיים מזחילה במי הביוב של פריז, והיה חיוור כמו רוח רפאים. ליבו ודאי היה מלא פחד. פחד מפני ז'אבר. השתיקה שנפלה עליהם כעת הייתה אחרת לגמרי. היא הייתה נינוחה בהרבה, מוכרת כמו האח המבוערת בבית. היא הייתה שתיקה שהם חלקו, הסכימו עליה ללא מילים.
אחת מאבני הריצוף טלטלה מעט את הכרכרה מדי פעם, והפגישה בין אצבעותיהם שנחו לצידם על המושב המרופד. איש מהם לא משך את ידו.
הגבר שפתח עבור ז'אבר את המחסן עטה סינר מוכתם ושפם אימתני, שוודאי נועד לחפות על לחיים נפולות ועל סנטר חלש. המבט החשדני שיווה לו מראה זדוני במקצת, אבל לאחר שז'אבר הראה לו את המסמכים הדרושים, הוא הנהן קצרות והוביל את השניים ללא גינונים ישירות אל המדפים הנכונים, שם נשמרו מעט החפצים שנותרו בדירתו בלילה שבו יצא לרגל אחרי המורדים.
ז'אבר נשך את שפתיו והניד בראשו, מנסה לא לדמיין לעצמו באיזה רישול חובבני נערמה ודאי תכולת הארגזים. הוא רצה לסדר את החפצים בעצמו, אבל לא רצה לפתוח את התיבות שאצרו בתוכן את חייו הקודמים והיו סגורות זמן רב כל כך. לא בנוכחותו של האסיר הנמלט לשעבר.
"אתן לך כמה רגעים למיין את חפציך בפרטיות," אמר ולז'אן לפתע, כאילו קרא את מחשבותיו של ז'אבר. "אמתין לך בחוץ. תקרא לי אם תזדקק לעזרה בנשיאת כמה מאלה?"
ז'אבר הביט בו לרגע בגבה מורמת אל על, ואז הניד בראשו ואמר: "זה לא ייקח זמן רב. אני מבטיח להזעיק אותך אם אראה שאני קורס תחת הנטל."
הוא החווה לעבר שתי התיבות הקטנות שנחו על תיבה בינונית, ולא הציבו אתגר אף לא לנער שליחויות מתחיל.
ולז'אן חייך לעברו את חצי החיוך שלו, כאומר מה אני אעשה איתך? , ואז יצא והשאיר את ז'אבר לבדו, למיין את חפציו באור הקלוש של אחר הצהריים, שחדר בקושי מבעד לצוהר שהיה קבוע אי שם, קרוב לתקרה, ולא באמת הספיק למרות תגבורן של העששיות.
ז'אבר ניגש למלאכה, פתח את התיבות והחל לבחון את תכולתן, שהייתה דלה למדי בהתחשב בעובדה שכל חייו הקודמים היו ספונים בהן. הדבר הראשון שזיהה היה נרתיק כלי הגילוח שלו. הוא שלף את הנרתיק מן התיבה בקלות, והבחין שנארז בחיפזון מרושל וחסר רגש - כמעט שום דבר לא היה במקומו. ז'אבר פתח את הנרתיק והחל להניח את המברשות, המסרקים, המספריים והתערים במקומות שנועדו להם, עצבנותו על הערבובייה גוברת עם כל תנועה.
"אחח, לכל הרוחות!"
הכאב היה חד ופתאומי כשאחד הסכינים פילח לבסוף את כף ידו, כתגמול על תנועה לא זהירה. הוא לפת את ידו, מכווץ לרגעים ספורים כנגד הכאב, שהיה עז במיוחד בגלל הקור. הוא לחץ על הפצע בתקווה שיצליח לעצור את הדימום. הוא התעשת כעבור רגע, חבש את ידו בזריזות בעזרת אחת הממחטות שנשא בכיסו כנגד צינון החורף שהחריף ככל שמזג האוויר התקרר, והמשיך למיין את חפציו.
היו שם ספרים מעטים, וז'אבר חש הקלה כלשהי כשגילה שאף אחד מהם לא הושאל מאדם אחר. את כולם קנה בפרוטות, לאחר ששמע עליהם בעיתון או בשיחות שצדו את אוזנו בבתי הקפה - ספרים שכל בר דעת חייב להכיר.
בין הספרים מצא ז'אבר את "דקאמרון" והחליט לתרום אותו לספרייה של קוזט - היא תיהנה מהסנטימנטליות הבלתי נסבלת. הוא החליט לשמור לעצמו את כתביו של מישל דה מונטן, ולהציע לוולז'אן את כתביהם של סנקה, פלוטרכוס ואריסטו.
הוא הביט בכריכות המרופטות, שסימנו את הספרים ככאלה שהוא יכול להרשות לעצמו לרכוש, וליטף בהיסח הדעת את שדרותיהם כשניסה להיזכר מה חשב עליהם כשקרא אותם אי אז, לפני חיים שלמים.
המחשבות השתנו ללא הרף. זיכרונות של הכתובים התערבלו בראשו וחמקו ממנו, נעלמים בערפל ומופיעים שוב בהבהובים. הוא קרא את הדברים בעבר ושינן את הקטעים החשובים מתוכם, לפחות את הקטעים שהיה לו חשוב לזכור בעל פה על מנת לנהל שיחה עם אנשים משכילים ממנו. מעולם לא נתן דעתו על הכתוב - אלא אם הספר הכיל דברי כפירה מוחלטים, כמו הספר של דה סאד שהתגלגל לידו בדרך לא דרך. הוא היה סמוך ובטוח שספר בשם "ייסוריה של המידה הטובה" עוסק בקשיים של בני אדם הגונים וישרי דרך. ההפתעה הייתה… בלתי נעימה.
עתה עמד מול הספרים האלה, וחש כאילו אינו יודע עליהם דבר. האם הם ראויים? יש בהם ערך? הוא לא זכר אם נהנה מקריאתם או לא. הוא מעולם לא נתן את דעתו על כך, ועכשיו מצא את עצמו תוהה כיצד ירגיש אם יקרא בהם שוב.
הוא כמעט שמע את קולו של ולז'אן בתוך ראשו, שואל אותו: ומה אתה חושב על כך, ז'אבר? הוא קיווה שתהיה לו תשובה שתגרום לוולז'אן להרים את גבותיו בפליאה, כמו שעשה בכל פעם שז'אבר הציג בפניו טענה שמצאה חן בעיניו. ולז'אן אהב לחשוב, וז'אבר גילה שלא אכפת לו להשתתף בפעילות כשהייתה לו סבלנות לכך.
הדבר הבא ששלף מן התיבה היה אוסף של גזירי עיתונים, ולרגע אחד עטה על פניו את החיוך הישן שלו, שבוודאי היה מבריח את ולז'אן לצד השני של העיר אילו היה רואה אותו. אלה היו סיפורי הגבורה שלו ושל היחידה שלו - תפיסות מוצלחות, ראיונות איתו ועם מפקדיו אחרי הרשעה בבתי המשפט, סיפורים על כל המנוולים הנכלוליים שהכניס לכלא. הוא דפדף בהם מעט, נזכר בהם וחש שביעות רצון עצמית, אחרי שהקפיד לדחוק את מדקרת האשמה הקטנה והעקשנית אל ירכתי התודעה שלו.
ארור תהיה, ולז'אן. למה היית חייב לשתול את הקוץ הקטן הזה שם, במקום שאני לא יכול להגיע אליו?
הוא מצא פגיון מעוטר ויפהפה - ראיה שמצא באחת מזירות הרצח. הוא היה מוחבא היטב ונשא את כל הסימנים של כלי הרצח, ורק ז'אבר זיהה שמדובר בראייה שתולה, שהונחה בזירה מבעוד מועד על מנת לבלבל את החוקרים. לאחר שהרוצח האמיתי נשפט ונכלא קיבל ז'אבר רשות לשמור אותו למזכרת. היה זה אחד מרגעיו היפים ביותר בתפקיד.
הוא מצא בקבוקון רעל קטן, ריק לגמרי - תכולתו הרגה את אחד העדים בפרשיית שוחד ותרמית שהפכה לרצח. היו שם סיכות מהוהות עם אותות ההצטיינות, הדרגות הישנות שמהן טיפס במעלה הסולם, הלאה והלאה. הוא שמר עליהן כמו על תכשיטים יקרים, וכעת היו זרוקות ללא סדר בתוך שקיק קטן. המפקח ז'אבר נשוי לחוק, הוא זכר את המפקדים שלו מתלוצצים בכל פעם שבחורה צעירה ניסתה לעשות לו עיניים, בכל פעם שאישה מבוגרת ניסתה לרמוז לו שיש לה בת, נכדה או אחיינית בגיל המתאים. ובמובן מסוים זה היה נכון - הוא היה נשוי לעבודתו, ואם מחשבותיו נדדו לאפיקים אחרים, אפילו לרגע אחד - הוא היה מכבה אותן מייד כמו שמכבים עששית.
ותראה לאן זה הביא אותך בסוף...
הוא ציפה להרגיש ריקנות כשהביט באותות ההצטיינות שלו. חיים שלמים של עבודה קשה ירדו לטמיון, זרמו כמו מי גשם אל תעלות הניקוז ברחובות. הוא חשב שיעלה בו הזעם שתמיד חש כשראה בזבוז. היכנשהו בירכתי מוחו חשש שירגיש שוב את מי הסן מציפים אותו, מטלטלים אותו, קוברים אותו תחתם, נכנסים לריאותיו וחונקים אותו.
אבל זה לא קרה. ההרגשה שמילאה אותו הייתה אחרת. הוא לא ידע איך לקרוא לה, אבל היא לא הייתה שורפת כמו שחשב. הכאב היה עמום, כאילו הגיע ממקום רחוק, והיה בו משהו כמעט נעים שהוא לא ידע מה פשרו.
הוא סגר בהחלטיות את התיבה הבינונית ופתח את התיבה הקטנה האחרונה.
היה שם רק פריט אחד, אבל ז'אבר בהה בו במשך זמן רב מאוד.
***
הכרכרה נעצרה עם רדת החשכה ליד פונדק דרכים שהרכב המקומי הכיר.
"רבים מהחדרים שלנו עוברים שיפוץ כעת," התנצל הפונדקאי, "אבל אם האדונים ייאותו לחלוק חדר…"
"כמובן," ענה ולז'אן מייד בלי להביט בחברו למסע, כאילו הוא חושש שז'אבר יוותר על הרעיון ויגרור אותם בחזרה אל האפלוליות המקפיאה של הלילה רק כדי לחפש פונדק אחר.
"מצוין," אמר המארח. "אכין עבורכם את החדר מייד."
הוא מיהר להסתלק וז'אבר הניע את אפו בתנועה קלה של סלידה. הוא עשה זאת בכל פעם שחש כי משהו לא כשורה. עם הזמן והניסיון למד ולז'אן לסמוך על התנועה יותר ויותר, שכן ז'אבר טעה לעתים רחוקות.
"משהו לא בסדר?" שאל ולז'אן, שכבר החל לדמיין לעצמו ליל שימורים של נסיעה בדרכים החלקלקות והמסוכנות.
"אני לא יודע," אמר ז'אבר. "הוא לא מוצא בעיניי. ראית איך הוא מיהר להסתלק? אני חושב שהוא מסתיר מאיתנו משהו."
ולז'אן נאנח והביט אל החלונות, והחוצה אל החשכה המוחלטת שמעבר להם.
כשבעל הפונדק קרא להם שוב והודיע שהחדר מוכן הם כבר ישבו בפונדק, והשיבו את נפשם בספלי שיכר שלא היה מתוצרת משובחת, אבל גם לא גרוע כמו שאכסניות מהסוג הזה עלולות לפעמים לספק, וקערות מרק שהיו נחוצות מאוד בקור הזה, נעימות להחזקה בידיים קפואות לא פחות משהיו נעימות לשתייה.
"נפצעת!" אמר ולז'אן מייד כשז'אבר שלף את ידו משרוול המעיל שבו הייתה מוסתרת תמיד, "אתה בסדר? אתה זקוק לטיפול?"
"זה כלום," אמר ז'אבר ומיהר להסתיר את החבישה המאולתרת. "הייתי צריך לסדר את התערים שלי, זה הכול."
ולז'אן עמד לומר דבר מה, כנראה לדרוש לראות את הפציעה, לקבוע את חומרתה ולהזמין את הרופא הטוב ביותר בפריז, אבל הפונדקאי הנמרץ התקרב לשולחנם בדיוק ברגע הנכון.
"החדר שלכם מוכן, אדונים," אמר בעל הפונדק, "החפצים שלכם כבר מחכים לכם שם."
ולז'אן מיהר לתת לפונדקאי תשר עבור עובדיו לפניו שז'אבר הספיק לעצור בעדו, ועלה לחדר בצעדים כבדים מעמל הדרך.
"ובכן," הוא אמר כשנעצר בפתח החדר, ונפנה לעברו של ז'אבר בחיוך נבוך.
ז'אבר הביט בחדר, ואז התבונן בוולז'אן בגבה מורמת.
"אתה עדיין חושב שהגיע לו תשר נדיב כזה?"
"אני מתנצל," הצטחק ולז'אן. "הטעות כולה שלי. אבהיר לבעל המקום שנפלה טעות ואבקש ממנו לישון באורווה או באסם…"
"אל תהיה טיפש." ז'אבר כמעט ירק את המילים. הוא עקף את ולז'אן בחדות, נכנס לחדר בצעדים גדולים וכעוסים, "אתה עייף וקפוא בדיוק כמוני. ישנתי כך עם עמיתיי למשטרה פעמים רבות מספור בעבר, כשהייתי שוטר זוטר, ואני יודע שאתה מורגל ב…"
הוא קפא, וחש כאילו המילים מסרבות לצאת מפיו כשהמשמעות של מה שעמד לומר התחוורה לו. ולז'אן רק חייך, עיניו טובות באופן בלתי אפשרי.
"כן," הוא אמר, "אני מבין את כוונתך. טוב, אם אין לך התנגדות..."
"אין לי," פסק ז'אבר נחרצות.
החדר הכיל את כל המותרות שיכלו לקוות להם - אגן רחצה מלא במים חמים, אח מבוערת ואפילו כורסת קריאה נוחה. ז'אבר נאלץ להודות בעל כורחו שלא היה מוריד הרבה מהתשר שנתן ולז'אן - אף על פי שלא הפסיק לחפש את הפגמים ולמנות אותם, כמעט מתוך הרגל.
סדר הרחצה הוכרע מהר מאוד, וז'אבר מצא את עצמו גוהר מעל אגן המים ללא מכנסיים, לבוש רק בחולצה התחתונה שהגיעה כמעט עד ברכיו, וניקה את עצמו ככל שהתאפשר לו במהירות האפשרית. הוא התבונן מדי פעם בוולז'אן שישב בכורסת הקריאה מול האח וחיטט מעט בלהבות בעזרת המחתה, כמי שידיו חסרות המנוחה מוכרחות תמיד לעשות משהו מועיל. הוא רצה לוודא שוולז'אן לא בוחן אותו, הוא אמר לעצמו - וגם לקול הקטן מאחורי האוזן, שלחש לו שהוא בעצם קצת מקווה שוולז'אן יסתכל.
הוא נכנס למיטה מייד כשסיים את ענייניו, וקבר את פניו בכרית על מנת לאפשר לוולז'אן לסיים את הרחצה שלו בפרטיות. הוא נאבק בעקשנות בקול קטן אחר שדרש ממנו להסתכל, ואטם את אוזניו לקולות בהצלחה חלקית בלבד. הוא ידע שיש תיבות בתוכו שלא כדאי לפתוח, שמה שבתוכן עלול להפר את האיזון העדין שמצאו יחד על חוד הסכין.
הוא קיווה שכבר יהיה שקוע בשינה כשוולז'אן נכנס למיטה לבסוף, אבל אף על פי שגופו שיווע למנוחה, ראשו המזמזם מתערובת של שיכר, זיכרונות וקרבה אל ולז'אן שלא חווה במשך שבועות רבים לא הותיר לו סיכוי.
"לילה טוב, ולז'אן," הוא מלמל כשחש את המזרן שוקע מעט תחת משקלו, ואת המשיכה הקלה של השמיכה אל עבר צידה השני של המיטה.
"אתה ער?" שאל ולז'אן, "הייתי בטוח שנרדמת."
"בחורבה הזו? לא סביר," ענה ז'אבר קצרות.
"אתה בסדר?" הוא שאל אותו, "אחרי היום?"
"למה אתה מתכוון?"
ולז'אן שתק לכמה רגעים, ואז אמר: "היית שקוע כל כך במחשבות לאורך הנסיעה חזרה. שאלתי אותך כמה פעמים אם נוח לך, ישבת זקוף ונוקשה כל כך. חשבתי שאולי כואב לך מהשינה בדרכנו הלוך - אבל לא ענית לי. האם מצאת משהו בתיבות האלה שטרד את מנוחתך?"
"זה לא עניינך. חדל לחקור אותי!"
המענה החד כבר היה מוכן על לשונו של ז'אבר, טבעי כמו נשימה, אבל הוא עצר אותו במאמץ עילאי. הוא היה עייף, החדר היה חמים והשמיכה הייתה רכה באופן בלתי אפשרי.
פשוט תרפה, הוא אמר לעצמו, ולראשונה מזה זמן רב הרגיש שהקול בתוך ראשו נשמע כמו עצמו - מבוגר ועייף.
"לאן ברחת?" הוא שאל את ולז'אן, "אחרי שנמלטת ממני בבית גורבו?"
ולז'אן שתק זמן מה, ואז ז'אבר שמע את רחש הסדינים, וידע שוולז'אן מסתובב להביט בו.
"למה אתה שואל?" שאל ולז'אן.
"פשוט… ספר לי."
"אתה בטוח?"
ז'אבר רק המהם בתגובה, וולז'אן סיפר לו על גניבת החבל מתוך פנס הרחוב, על הטיפוס על הקיר עם קוזט על גבו, על הגנן במנזר – פושלוון שהיה חייב לו טובה, ועל ההסתתרות בארון הקבורה.
בתום הסיפור שכבו שניהם צמודים כל כך זה לזה עד שיכלו באותה מידה לישון על אותו דרגש שינה. זה לא הפריע לאיש מהם – או לפחות, לא מספיק בשביל לומר על כך דבר מה לפני שנרדמו.
***
חג המולד אכן הגיע לבסוף, והוכיח את צדקתה של קוזט.
אווירת החג סילקה את הקדרות החורפית מעל העיירה הקטנה. ריחות האפייה והבישול עמדו כמגן נגד קדרותם של השמיים וקרירותו של השלג, והשיחים ירוקי העד המקושטים, שנתלו על משקופי הדלתות בכל בית, נשאו עימם הבטחה מרוממת לב לשובו של האביב.
בשבועות שלפני החג עבר ולז'אן בין כל החנויות בעיר והשאיר בהן סכום כסף לא מבוטל, בעוד ז'אבר עוקב אחריו כמו צל מאיים - בוחן את הסחורה ונועץ בסוחרים מבט מזרה אימים שמנע מהם לרמות אותו אפילו בסו אחד.
בבוקר החג, כשגילתה קוזט שהגרביים המסורתיות נתלו מעל האח המבוערת, היא צחקה והתעקשה שהיא "כבר לא ילדה". שולחן החג כמעט קרס מרוב מאכלים שארבעה אנשים לא יוכלו לאכול גם עד מרץ, ונראה שהאווירה בבית הייתה נינוחה כל כך עד שאפילו בין מריוס וז'אבר שרר שלום קר ומנומס - הם נמנעו מלעקוץ זה את זה במשך כל הערב.
כשהגיע הזמן לפתיחת המתנות, קוזט הרימה ראשונה את אחת החבילות שלה, שנארזה בקפידה בעזרת סרט בצבע תכלת.
"מה זה יכול להיות?" היא שאלה, מרשרשת בחבילה.
"אל תטלטלי אותה יותר מדי," התרה בה ז'אבר, "אני לא יודע כמה היא שבירה."
"הו!" אמרה קוזט מייד, והרימה אליו עיניים גדולות ומופתעות. ז'אבר מעולם לא העניק מתנות לחג המולד עד עתה. היא הניחה את החבילה בזהירות על ברכיה, התירה את הסרט ביד מיומנת והחלה לקלף את נייר האריזה.
"אני חושש שלא קניתי לך כלום השנה," הוא אמר, "למעשה, המתנה הזו אפילו לא ממני. אני רק משיב את האבדה לבעליה."
"אתה חד כאלה חידות, אדוני המפקח!" אמרה קוזט, בחיוך מתרחב ובעיניים בורקות בסקרנות. היא פתחה את מכסה הקופסה, הביטה פנימה בהשתאות ונשימתה נעתקה.
היא שלפה את המתנה שלה מן הקופסה במעין יראת קודש, בוהה בלי להאמין בתלתלי הזהב הנפלאים, בפנים החלקות, בשמלה הוורודה שדהתה מעט והייתה עתה מיושנת למדי. הבובה הגדולה והמרהיבה בהתה בה חזרה בעיני זכוכית שהתעמעמו מעט עם הזמן.
"זאת…" היא הביטה בז'אבר ואז בבובה, ואז שוב בז'אבר.
"היא שלך, אני מאמין," אמר ז'אבר.
"אני זוכר אותה," אמר ולז'אן. חיוכו נמלא אור וגעגועים, כאילו נזכר בילדה הקטנה שהושיטה את ידיה אל הבובה בעיניים מלאות פליאה. הוא קנה את הבובה לקוזט לפני זמן רב, במונפורמיי, באותו הלילה שבו קנה מהזוג טנארדייה את חירותה של קוזט עצמה. כשהייתה ילדה קוזט סיפרה לו שהיא, אפונין ואזלמה קראו לה "הגבירה", אבל מרגע שקיבלה אותה קוזט לידיה היא העניקה לה שם.
"קתרין…" לחשה קוזט, והסיטה תלתל אחד של הבובה מפניה. הם נאלצו להשאיר את קתרין מאחור כשז'אבר סגר עליהם, וולז'אן היה סמוך ובטוח שקוזט שכחה ממנה לגמרי.
"ז'אבר… אתה… איך?"
"אלה ראיות," אמר ז'אבר במהירות, "לכן שמרתי אותה. התכוונתי לחפש את היצרן ולנסות לאתר את עקבות הקונה..."
"אתה לא יודע, נכון?" היא נעצה את מבטה בפניו כאילו היא מחפשת בהן דבר מה, ולא מוצאת. "אינך מכיר את הסיפור... איך לא יכולת לדעת?"
"אם היא מעוררת אי נוחות," אמר ז'אבר, "אני יכול…"
קוזט לא הניחה לו לסיים את המשפט לפני שזינקה עליו בזרועות מושטות, מחבקת אותו אליה בכוח שכמעט הזכיר לו את אביה המאמץ.
"תודה…" היא לחשה, "תודה. היא יפהפייה כמו שזכרתי."
"על… על לא דבר?" הוא אמר, הביט בולז'אן במצוקה כלשהי וטפח על ידה, במטרה להשיב על מחוות החיבה שלה או אולי לגרום לה להפסיק.
"אשמור אותה לעולמי עולמים," אמרה קוזט כששחררה אותו לבסוף מאחיזת החנק שלה. היא מחתה את עיניה, והושיבה את הבובה על ברכיה כמו ילדה.