Work Text:
הסיפור בהקראת אפרת פאוקר (19:39 דקות)
התחלה חדשה
נהר התמזה משתרע בין גדותיו רחבות הידיים, מתנהל בעצלתיים, ומימיו השחורים והשמנוניים מפיצים זוהמה על כל סביבותיו. העובדה שכל ספינת חלל שהתרסקה על כדור הארץ בחרה להתרסק דווקא בקרקעיתו, מוסיפה לו עניין אמנם, אבל בהחלט לא תורמת לניקיונו.
ישבנו כולנו בדירה הצפופה הצופה אל הנהר. בהיתי מבעד לחלון בסנאי אפור שרץ הלוך ושוב על גשר פאטני, כשלארי אמר, "במחיר השכירות של הדירה הזאת, נוכל לקנות ירח קטן, או לפחות בית גדול, על סיגמא פגסוס איי או על זטא לופרדי סי."
"אל תשתטה, לארי," אמרה אמא בלהט. "אנחנו לא קונים ירח. זאת דירה מכובדת וטובה בתכלית. לזלי יקירי, תפסיק לשחק עם רובה הפלזמה שלך בדירה. אתה עלול לפוצץ את כולנו."
מרגו הרימה את מבטה מהטלפון שלה. "זה דווקא רעיון לא רע. נגור על איזה ירח, שם גברים הם גברים." למראה פרצופה המזועזע של אמא היא מיהרה להוסיף, "לרבות שאינם גברים."
"אז סגרנו. נוסעים." אמר לזלי. "רחוק מהעיר הזאת ומאנשי הזאב שמייללים כאן בלילות ירח."
"לא, לא ולא!" אמרה אמא. "מה נכנס בכם, ילדים? אין לנו כסף להגר והחלל הוא מקום גדול ומסוכן. אנחנו לא קונים שום ירח ולא עוברים למערכת כוכבים אחרת. ולזלי, אתה יודע שאין כאן שום אנשי זאב. תוציאו לכם את זה מהראש ומהר!"
וכך מצאנו את עצמנו, על כל מיטלטלינו, מחכים בנמל החלל בבוקר עגמומי של ינואר. הערפיח רבץ על הכול כמו שמיכה שכלב לעס. כשהגיעה הספינה שלנו, צעדנו בשורה - מרגו בראש, עם מזוודה קטנטנה שהכילה בעיקר בגדי קיץ דקים וצבעוניים, לזלי אחריה, עם מזוודה ענקית מלאה בכלי נשק שונים, שחלקם הוחרמו בכניסה לנמל, אחריו אני, עם מזוודה מלאה בחוטי תיל, חוטי צמר, קוביות ננו-פלסטיק, רשתות אנרגיה, מיכלי מים ושאר ציוד שיאפשר לי לבנות מקומות מחסה לחיות החייזריות שציפיתי למצוא, לארי עם מזוודה עמוסה בבגדים לא הגיוניים ובספרי נייר - נייר אמיתי! ובמאסף, אמא עם המזוודה הגדולה מכולן, ובה שלל כלי מטבח ומסנתזי מזון למיניהם.
רגע לפני העלייה לספינה, היה נדמה לי שאני שומע זמיר ורציתי לעזוב את הכול ולרוץ בעקבותיו. הפיתוי לראות חיה בסכנת הכחדה - ועוד בלונדון - היה עצום, אבל בסוף החלטתי שזה רק אדום חזה ונשארתי עם כולם.
הטיסה לזטא לופרדי סי הייתה ברובה נטולת אירועים. מרגו הסתפחה לחבורת נערים שיצאו לטיול שנתי ורוב הזמן התרחקה מאיתנו. לארי הכריז בדרמטיות מדי חצי שעה דברים כמו, "היכון לבואנו, עולם חדש שכולו אור ושמחה," או "היה שלום, כדור הארץ האכזר," אבל בין הכרזה להכרזה היה שקט ומהורהר. לזלי לא הפסיק לרטון על אובדן כלי הנשק שלו, ו"איך שולחים ככה אנשים לעולם זר ועוין?" אמא חברה לבוטבח הספינה ודלתה ממנו מתכונים מבוססי חומרי גלם מקומיים של זטא לופרדי סי. ואני בעיקר נצמדתי לחלון הממוגן ובהיתי בכוכבים מתקבצים לאלומות מול עיניי. בזווית העין ראיתי לוויתן חלל, הוא נראה ענק ופחדתי שנתנגש בו, אבל לזלי אמר שאנחנו מאוד רחוקים ממנו, ושהגודל האמיתי שלו הוא כמו של שמש קטנה.
אחרי כשבועיים, חמש קפיצות חלל וטיפול קצר של השתלת מפענח דיבור אוניברסלי, נחתנו על זטא לופרדי סי, ולארי הכריז, "שלום לך, עולם הבית, מעתה ועד עולם!"
אמא אמרה, "אני מקווה שהאוויר פה טבעי, ולא מסונתז."
מרגו אמרה, "לא היה עדיף שתבדקי את זה קודם?"
לזלי הקריא מתוך קטלוג שמצא בחנות המזכרות של הספינה: "על זטא לופרדי סי שורר אוויר, המתאים לנשימת בני אנוש, טרוקסלים, קילופירי וסילירינט, וזאת לאחר תהליך הארצה מואצת להנאתכם המושלמת."
הבית בצבע תות
הבית היה בצבע תות, כמו השמיים, רק קצת יותר כהה, והוא היה הבית הגדול ביותר שראיתי בחיי. לזלי אמר שבית כזה בלונדון היה עולה מיליון אשריונים, ולארי אמר "אמרתי לכם."
אמא אמרה, "לארי יקירי, לא מנומס להשוויץ." ושאלה איך ננקה בית כל כך גדול.
"הכרתי בדרך לכאן ארקוויק חמוד. הוא ישמח לעבוד אצלנו תמורת מקום לישון וכל האבק שיוכל לאכול," אמרה מרגו.
שמו של הארקוויק היה לוקוויק, אבל מאחורי גבו לארי כינה אותו "לוקרציה". הוא השתכן באחד החדרים הרבים במה שכעת כינינו "אחוזת תות", ואכן היה חמוד. הוא גילה נאמנות רבה למרגו, ותלה בה עיניים מעריצות בכל פעם שהופיעה בקרבתו. ארקוויקים הם דגי הנקאי של היקום. הם אוהבים אבק, ובימים של סופות אבק, שהתחוללו חדשות לבקרים על זטא לופרדי סי, לוקוויק נהג לשבת על גג הבית בעיניים בורקות ולשאוף עמוק. בירידה מהגג הוא נזקק לעזרה, כי היה כל כך שיכור מאבק, שלא יכול היה ללכת ביציבות, למרות ארבע הרגליים שלו. בימים כאלה לארי היה עולה איתו על הגג, חמוש במסנן אבק ובבקבוק ויסקי לופרדי, ומספק לו תמיכה בעודו כושל בעצמו, לפעמים מסתבך ברגליו שלו ולפעמים ברגליו של לוקוויק.
למרבה המזל, כוח הכבידה על זטא לופרדי סי חלש יותר מזה של כדור הארץ, והנפילות לא היו כואבות במיוחד.
פיסת גן העדן הקטנה שלנו בקצה היבשת הצפון-מזרחית של זטא לופרדי סי התגלתה ככר נרחב לחקר הטבע המקומי. חמוש בכלי קיבול שונים, הייתי חופשי לנפשי להתהלך בין העצים הדקים ועדינים, שפרחיהם כחולים, סגולים או שחורים ופירותיהם מזמינים למראה, אבל קטלניים. הקרקע הייתה מכוסה בשכבה עבה וסמיכה של עשב בצבעים זרחניים, שניתק מתחת לרגלי והתעופף בקלות למרחקים, מתפשט הלאה ומפזר את זרעיו שהיו נתונים במין שלפוחיות צבעוניות.
החי המקומי דווקא נמשך אל הפירות - להקות טילורינים דאו מעלי בצווחות צרודות, כנפיהם מחוררות בדוגמת מלמלה, חדקיהם הקצרים יונקים קצרות מהפרי וכבר הם נוסקים חזרה למעלה, מסוחררים מהפרוקטינול שבפרי; נבילונים זריזים, עטויי פרווה ירקרקה, כתומה או צהובה, חמקו בין הגזעים. כדי לעודד אותם להתקרב, העמדתי פנים שהם בלתי נראים, וסובבתי להם את הגב כשהופיעו. זה עודד את חלקם לחבוט בי בזנבם בכל כוחם כשחשבו שאני באמת לא רואה אותם, אבל הזנבות שלהם רכים וחבטה בכל כוחם לא תשבור אפילו ביצה של גידרון, כך שהמתקפה המרושעת שלהם עליי הייתה ליטוף נעים במיוחד; פלאווינים משופמים דאו מעץ לעץ במלמולים זעופים שנשמעו כמעט כמו דיבור אנושי.
ביער שליד הבית ראיתי גם את הגלופיד הראשון שלי. כמעט פספסתי אותו. הוא היה בועה אדומה וקטנה שצפה באוויר על רקע השמיים, כמעט בלתי נראית. ראיתי אותו רק בזכות פלאווין חסר מזל שניסה לצוד אותו. הוא זינק לעברו בפה פעור, משוכנע כנראה שמובטחת לו ארוחה טובה וקלה. הגלופיד שינה צבע לכחול עמוק, ולפני שהפלאווין הספיק להבין מה קורה, התיז סילון של חומר מצחין היישר לפה הפעור מולו.
הפלאווין המופתע והמושפל איבד את התיאבון שלו, כנראה, ואני הנפתי את רשת הפרפרים הישנה שלי במטרה ללכוד את הגלופיד, שהיה כעת חסר יכולת התקפה. למרבה התסכול, הוא ריחף מחוץ להישג ידי, וכמעט התייאשתי עד מלהשיג אותו, עד שנזכרתי בכוח הכבידה הנמוך. קפיצה קטנה הניפה אותי לגובה מפחיד. חשקתי שיניים, הנפתי את הרשת - והגלופיד היה בידי.
בבית בניתי לו בית רשת זמני. קראתי לו קרימבל, על שם צבעו הארגמני. על פי המידע שמצאתי באינטרנוירו, גלופידים חיים בשבי בממוצע כעשר שנות זטא לופרדי סי יותר מבטבע, והמאכל האהוב עליהם הוא פרי מקומי דמוי-אבוקדו, שצמח בשפע בסביבות בית התות.
למרות שהייתי משוכנע, כדרכם של ילדים, שאוכל לטפל בו היטב על בסיס המידע שהאינטרנוירו סיפק בשפע, חשבתי שלא יזיק לי גם מידע מקומי. מישהו שגדל כאן ויעזור לי בעצות טובות.
לזלי היה זה שהביא את שייזארי לביתנו. הם נפגשו במקרה, או במילים אחרות, לזלי חשב שהיא חיית בר וניסה לצוד אותה, היא הפעילה את מערכות ההגנה שלה והקליע שלו הוחזר אליו ונתקע לו בירך.
למזלו של לזלי, שייזארי לא נטרה לו טינה על מה שכינתה "טעות תמימה של חוצן לא מפותח במיוחד." בעזרת אחת הצבתות שלה שלפה את הקליע והוסיפה חבישה מאולתרת מצמחי אלורפיה לעוסים.
היא הניפה אותו על גבה ולקחה אותו הביתה, שם הניחה אותו מושפל על הערסל שתלינו בחצר, מוסיפה מדי פעם כמויות נדיבות של רוק לתחבושת.
לארי שנא אותה מהרגע הראשון. כשהגיעה, הוא שכב על הערסל הסמוך ונראה כמנמנם, אבל למעשה - כך אמר - עסק בכתיבת הרומן הזטא לופרדי הגדול הראשון. קל להתבלבל בין שני הדברים. למשמע המהומה הקטנה שלזלי הקים כשנגעה בתחבושת, הקיץ בניתור מרשים והתחיל לצעוק - "לזלי, מה אתה עושה? למה אתה מניח לעצמך להימרח ברעל חייזרי קטלני?"
שייזארי נעצה בו מבט רושף מעיניה הוורודות ושידרה אליו מחשבה מעליבה במיוחד. אבל בשלב הזה היא כבר החליטה שגורלנו נקשר בגורלה, ולא הניחה ללארי להפריע לה.
גם כשהכירו טוב יותר, לא שררה ביניהם חיבה גדולה. שייזארי לא העריכה שירה או פרוזה. היא ראתה בהן בזבוז זמן מוחלט ולא ניסתה להסתיר את דעתה עליהן. היא העדיפה פעילות מעשית כמו ליקוט מזון, וגילתה ידע מפתיע במערכת העיכול האנושית וסבילותה לחומרים מקומיים.
היא לא אהבה לבלות במטבח, וגילתה עוינות כלפי מכשירי הבישול הרובוטיים שגדשו אותו, אבל היא אהבה לספק לאמא חומרי מזון מקומיים, שלא העמיסו מדי על מנטרל הרעלים, וחשוב מכך - היא גילתה חיבה בלתי מוסברת לתה ורקיקים.
אמא אהבה את התוספת החדשה למשק הבית, ושיכנה אותה בחצר, כפי שביקשה. לארי המשיך להתייחס אליה בחשדנות, אבל את האוכל שסיפקה הוא אכל בשמחה.
מרגו ולוקוויק קיבלו את שייזארי באדישות אדיבה. אני, לעומת זאת, מצאתי בה בדיוק את מה שחיפשתי - מאגר ידע מקומי נהדר.
שייזארי הייתה זאת שהסבירה לי שאת פירות האבוקדו צריך למעוך כדי שקרימבל יוכל לשאוב אותם לתוכו. היא עזרה לי לחזק ולהגדיל את בית הרשת שלו, ויצאה איתי לצוד גלופידים נוספים שיארחו לחברה לקרימבל, כי הם חיות חברתיות. קראתי להם ארפלה, טנטיה ופנפן, וגיליתי שבקרבת גלופידים אחרים, גלופיד משנה את צבעו לארגמן כהה יותר, בעל ליבה כמעט-שחורה. "זה מעיד על אושר," חשבה אליי שייזארי. כשונאת-שירה היא הייתה פואטית למדי.
ליד הבית, קריסטופרות שרו מתוך הסבך בקולות רכים, כמו מקהלת מלאכים. שייזארי הסבירה לי שהן מנסות למשוך אליהן קריסטופרות אחרות ולהתמזג איתן לדואוקריסטה. אחרי ששתי קריסטופרות מתמזגות לדואוקריסטה, הן הופכות לייצור שנראה כל כך שונה מקריסטופרה, שקשה להאמין שהוא נושא את אותו מטען גנטי. הקולות שמפיקות הדואוקריסטות מזכירים יותר צירי דלת חלודים משירת מלאכים. למרבה הצער, הדואוקריסטות לא מודעות לשינוי ביכולת השירה שלהן, וממשיכות לשיר במלוא גרונן.
עם שייזארי יצאתי למסעות רחוקים יותר ויותר. בקרחת יער רחוקה למדי, מצאנו אגם עמוק ורחב. לחופי האגם צמחו צמחים שלא ראיתי ביער - עשבים ארוכים ודקים, עם עלים בשלל צבעים, פרחים שטוחים ורחבים, בעלי שבעה עלי כותרת מנוצים, שבמרכז כל אחד מהם מעין כוכב משובע. על חלקם ניתרו פנטלוקים ומצצו צוף סמיך בהנאה. דעתם הוסחה בקלות והם עברו מפרח לפרח ללא כל היגיון או סדר נראים לעין. האוויר זמזם כאילו היה טעון בחשמל, וגחלילי לופרדי נדלקו וכבו חליפות, באורות סגולים וכתומים.
שייזארי נדרכה. היא הצביעה בצבת בתנועה שנועדה לחקות מחווה אנושית. עקבתי אחריה במבטי. הדבר שהציץ עלי מבין השיחים נראה כמו הכלאה של קקטוס ומטרייה. הוא היה ירוק, קוצני, ומעין חצאית עור נפרשה ונסגרה סביב גופו. "דרנפל," המחשבה ששייזארי שיגרה לעברי הייתה משועשעת. הדרנפל המשיך להציץ והשמיע ציוץ עדין, שלא תאם את מראהו המחוספס. שייזארי סימנה לי להסתובב. הפניתי אל היצור את גבי ושמעתי רחש קל וציוץ נוסף. הסתובבתי בחזרה, והדרנפל קפא על מקומו. הוא היה קרוב יותר, אבל עדיין במרחק בטוח. שוב הפניתי אליו את הגב, ושמעתי את הציוץ, קרוב יותר ויותר.
כאשר הציוץ נשמע ממש בתוך האוזן שלי, הסתובבתי שוב, והדרנפל ניצב צמוד אליי, החצאית שלו כמעט דגדגה לי את הרגל במצבה הפתוח. שייזארי חשבה אליי הוראות, ובהתאם, תפסתי במותניו של הדרנפל, ממש מעל החצאית. שם לא היו קוצים. הדרנפל השמיע קול שדמה לצחקוק. האכלתי אותו בפרי ששייזארי נתנה לי, ועזבתי את מותניו. הוא נעלם. שייזארי סימנה לי לחכות. גם הפעם המחוות שלה היו חיקוי מדויק של תנועה אנושית.
כעבור כמה רגעים הדרנפל חזר בראש מצעד. אחריו צעדו עשרה קקטוסי-מטריות קטנטנים. הוא נגח לי ביד בעדינות, וכך גיליתי שהקוצים שלו מכאיבים, אבל לא מאוד. הושטתי לו עוד פרי. הוא המשיך לנגוח בי. "אאוץ׳, מה אתה רוצה?" שאלתי, אבל לפני ששייזארי הספיקה להתערב, הבנתי. הפיות של הדרנפלים הצעירים קטנים מדי. מעכתי כמה פירות בין שתי הידיים, זוכר היטב שאסור לי בשום אופן לקרב את היד אל הפה של עצמי, עד שארחוץ ידיים.
כל הדרנפלים הקיפו אותי בציוצים נרגשים. הם ליקקו את הפרי המעוך ולא הותירו פירור. כשנגמר האוכל, הבוגדים הקטנים הסתובבו כדרנפל אחד והסתלקו חזרה אל הסבך, החצאיות שלהם נפתחו ונסגרו בקצב מסחרר.
"בפעם הבאה שתבוא לכאן, הם יזכרו אותך, ויבואו בעצמם," חשבה אלי שייזארי.
כשהגענו הביתה, אמא שאלה, "מה זה, יקירי?"
להפתעתי, שני דרנפלים קטנים עקבו אחרינו כל הדרך. "דרנפלים," עניתי. "אקרא להם פופל וספינדל."
"נחמד מאוד, יקירי. הקפד בבקשה שלא ישירו קוצים במטבח וליד שולחן האוכל."
בשבועות הבאים, גן החיות הקטן שלי בחצר הלך וגדל. קראבי וראסטי היו גזיבים - מעין סרטני חלל כחלחלים שהקפידו ללבוש על ראשם כובעים אופנתיים מעשה מקלעת, מעשבי מים שלעסו היטב. לטרלוקים לא טרחתי לתת שמות - מעין תולעים ורודות, בעלות דוגמאות תחרה מורכבות על גופן, שטייבו את הגינה משל היו תולעים ארציות רגילות.
הייתה התקרית עם שלישיית הקרצפלים. זהו מין דמוי ציפורים ארציות, אבל העצמות הכבדות שלהם, שכוח המשיכה הנמוך מאפשר, גורמות להם להיראות כמו קרנפים מכונפים קטנים, מכוסים בנוצות צפופות בכל צבעי הקשת (לקשת לופרדית יש גוונים מתכתיים בגלל הגזים האצילים באוויר של זטא לופרדי סי). שיכנתי שלושה קרצפלים - ריינו, בירדו וריינבו - בין עצי הגן. הם לא נוטים לברוח כשמקור המזון שלהם בסביבה, ולכן היו חופשיים לחלוטין. השלושה האלה ניצלו את החופש שלהם לתעופה במעגלים מעל אחוזת תות, ולמרבה הצער באחת הפעמים האלה נתקלו במרגו. האופנה האחרונה על בטא לופרדי סי כללה צעיפים בצבעי הקשת, שבזכות כוח המשיכה הנמוך, קצותיהם התנופפו בחינניות צבעונית. בירדו הייתה הראשונה שהבחינה בצעיף, ועטה עליו בקריאות שמחה ורעות. שני הקרצפלים האחרים החרו-החזיקו אחריה.
מרגו לא העריכה את המחווה הידידותית. מבחינתה, שלושה קרנפים מכונפים התנפלו עליה בצרחות. היא התחילה לברוח, והקרצפלים - יצורים חברותיים וידידותיים מטבעם - רדפו אחריה על פני כל החצר ומדי פעם ניקרו בצעיף בצווחות מחודשות.
מרגו לא דיברה איתי שבוע, אבל אחר כך דווקא למדה לחבב את הקרצפלים ונהגה לבקר אותם בשעות שהשמש שטפה את נוצותיהם באור, שהוחזר מהן בגוונים מרהיבים במיוחד.
ערב אחד, ישבנו במרפסת - שבעת בני הבית, כמה מבעלי החיים המקומיים, וכעשרה אורחים שהזמינו לארי ולזלי ל"ארוחה קלה". אמא נאנחה עמוקות ואמרה, "אני חושבת שאני מתרגלת לחיים פה." במקום לגחך כהרגלם, לארי, לזלי ומרגו הנהנו בהסכמה.
אי שם במרחק, נשמעה קריאה חודרת של קרינופליה. סקורמיקים הצטרפו בשריקות מהירות. מעט קרוב יותר, נשמע קול התקתוק המהיר של גלימוסטים ורחש כנפיים קל של אוריטות. אוויר הערב ריצד בזוהר קריסטלי עמום. "כן," אמרתי. "אפשר להתרגל."