Work Text:
זה היה החופש הגדול הכי גרוע אי פעם, וברגע זה הוא קיבל תפנית שהפכה אותו לעוד יותר גרוע, אם זה בכלל אפשרי.
אימא שלה לא הייתה במצב רוח טוב במיוחד כשבאה לאסוף אותה ממחנה הקיץ של הקייטנה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והיא נסעה ארבעים דקות הלוך חזור, אחרי שקיבלה טלפון נזעם מהמדריכה בגלל שהילדה שלה משחקת באש.
דניאלה לא התכוונה בכלל לשחק באש, לא באמת. בהתחלה היא רק העמידה פנים, אבל אז הגיצים הפתיעו אותה לגמרי ועשו בדיוק מה שהיא אמרה להם. היא בדיוק התחילה להנות מזה וגרמה לגיצים לרדוף אחרי דגנית שעצבנה אותה כל היום. אבל אז המדריכה קלטה אותה.
"למה, דניאלה?" שאלה אורלי יהלום כשאותתה בכניסה לצומת, בקושי טורחת להאט את המכונית. "למה אימא של שקד אף פעם לא מקבלת טלפון באמצע הלילה כי הבת שלה משחקת באש?"
דניאלה ידעה לאן תוביל השיחה הזו, והעדיפה לחסוך מעצמה.
"כשנגיע הביתה את נכנסת ישר למקלחת, את מסריחה מעשן. מחר בבוקר נראה איך מחזירים אותך לקייטנה."
"למה אני לא יכולה פשוט להישאר בבית וזהו?" זעפה דניאלה.
"כי את תטמטמי את עצמך מול המסך ותאכלי חטיפים כל היום."
"זה לא נכון." מלמלה דניאלה בזעף. "אני גם אשחק במחשב."
"אין לי כוח לזה." אמרה אימא שלה, ואותתה בכניסה לקיבוץ.
***
למרות שכבר היה מאוחר והיא הייתה אחרי יום ארוך של טיול, דניאלה התקשתה להירדם באותו לילה. למרות שהתקלחה, הסתבנה היטב ושפכה על שיערה הזהוב כמויות של מרכך, עדיין נדמה היה לה שהיא מריחה את העשן מהמדורה.
כשהצליחה לבסוף להירדם איכשהו, השינה שלה הייתה קלה, כאילו היא מודעת עדיין לעובדה שהיא חולמת, בתוך החלום. היא הייתה שוב במחנה הקיץ, אבל הפעם היא הייתה לבדה עם המדורה הגדולה באמצע חניון הלילה, למרגלות הגבעה.
רוח קלה נשבה ונדמה היה לה שהלהבות קוראות לה, שהגיצים רוצים לשחק איתה, משתובבים סביב המדורה כמו ילדים במגרש משחקים.
היא ראתה את העשן מתנחשל מתוך המדורה, עולה גבוה והלאה, מטפס ומתפשט בחלל האוויר. דניאלה הביטה בו מרותקת. בניגוד לדגנית או המדריכה, היא לא פחדה מהאש. היה משהו משונה מאוד בעשן הזה.
במקום להתפוגג, העשן נשאר, מרחף מעל המדורה ויוצר מעליה מעין מסך גדול, כמו בקולנוע.
בתוך העשן החלו להצטייר קווי מתאר, כמו לוח הציור המחיק שאפשר היה לנער ממנו את הציור בכל פעם ולהתחיל מההתחלה. דניאלה התרכזה, מתבוננת בעשן בהשתאות. זה רק חלום, היא אמרה לעצמה, ובכל זאת זה היה חשוב. ככל שהתמונה הלכה והתבהרה, דניאלה הבינה שהיא מזהה את המקום. זה היה הבית של סבתא שלה, הגינה של סבתא שלה. היא שכנה בפאתי הקיבוץ, אחרי משק החי, איפה שפעם היו הרפתות לפני איחוד הרפתות, ושלחו את כל הפרות להסריח את הקיבוץ השכן.
דניאלה שלחה את ידה לעבר התמונה, וממש כמו קודם - העשן נענה לה. שובל של עשן הזדחל למרגלותיה כמו נחש, יוצר מעין שביל כשדניאלה הניחה עליו את הרגל בהיסוס, היא לא עברה דרכו. זה היה כמו לפסוע על שביל מרוצף, על המדרכה בדרך לבית הילדים או לחדר האוכל. היא פסעה עליו בביטחון, עד שהעשן אפף אותה מכל עבר.
***
כשדניאלה התעוררה לבסוף, לא היה זכר לעשן, אבל היא גם בהחלט לא הייתה במיטה שלה יותר.
לרגע אחד לא היה לה מושג אם היא עדיין חולמת. היא הייתה לבושה עדיין בפיג'מה שלה, אבל היא עמדה בלב הגינה של סבתא עליזה. היא לא זכרה שיצאה מהבית או שחצתה את הקיבוץ.
היא הביטה כה וכה בחשש, מקווה שאף אחד אחר לא נמצא שם ולא רואה אותה. רק חסר לה שיתחילו להגיד שהבת של אורלי ורפי יהלום מסתובבת באמצע הלילה.
מבטה של דניאלה שוטט על פני החצר, ואז היא הבחינה בעשן.
שובל דקיק של עשן עלה מחלקת הדשא שסבתא עליזה הקפידה לכסח מדי שבוע וחצי בדיוק. הוא בקע ממש מהמרכז. דניאלה חיפשה את הניצוץ של האש שדולקת תחתיו. אחרי הכל, אין עשן בלי אש כמו שאומרים הרכלנים עם הפה הכי גדול.
אבל דניאלה לא ראתה דבר. כלום לא נשרף, אף להבה לא ליחכה ברעבתנות את אניצי הדשא. רק עשן.
"מוזר…" מלמלה דניאלה.
היא תהתה אם תוכל לקרוא לעשן אליה, כמו שעשתה קודם במדורה של הקייטנה. היא שלחה את ידה לפנים, בכוונה לקרוא לעשן אליה.
"ממש לא הייתי עושה את זה במקומך." אמר קול מוכר שדניאלה לא חיבבה במיוחד, "ואם כבר משהו מוזר פה זה את, עומדת בגינה של סבתא באמצע הלילה."
לאור פנסי הרחוב התגלתה דמותה של שקד, לובשת כותונת לילה עם ציור של "הפוני הקטן".
"את גם עומדת בגינה של סבתא באמצע הלילה, להזכירך." אמרה דניאלה, "למה את לא בקייטנה של החנונים?"
דניאלה הצטיינה במבטים מזלזלים. זה תמיד הרתיע ילדים אחרים וגרם כולם לעשות מה שהיא רוצה. אבל משום מה, על שקד זה לא עבד. לא הלילה.
"זה מתחיל רק באוגוסט." שקד גלגלה עיניים, "ולידיעתך זה נקרא 'תזמורת בני הקיבוצים'."
הילדות בחנו זו את זו במידה שווה של חוסר חיבה.
דניאלה ושקד היו שונות זו מזו כמו יום ולילה.
שקד הייתה בובת חרסינה עם עור לבנבן עטור נמשים שובי לב ושיער שחור וסמיך. דניאלה הייתה וורדרדה, חסונה וגבוהה. היה לה שיער בהיר כמו כל הילדות במשפחה של אבא שלה. אנשים תמיד הניחו ששקד הרבה יותר קטנה מדניאלה, למרות שהן למדו באותה כיתה.
שקד הייתה חולנית מאוד ונעדרה הרבה מבית הספר, היא הייתה מתעייפת בקלות ותמיד ביקשה שיסחבו אותה על הידיים - ודודה הדס תמיד נענתה לה. דניאלה יכלה רק לחלום על איזו מחלה פתאומית שתפטור אותה משיעורי חשבון.
כשהמשפחות ישבו יחד לארוחות ארבע, שקד העדיפה על פי רוב להידבק לאימא שלה במקום לשחק עם דניאלה. וכשכן ניאותה לשחק היא הייתה בכיינית ופחדנית. היא נעלבה מכל דבר וכולם האשימו בסוף את דניאלה. דניאלה מצדה העדיפה להימנע ממשחק עם שקד, וחשבה שהיא משעממת נורא.
"עוד לא אמרת לי מה את עושה פה." אמרה דניאלה.
"עוד לא אמרת לי מה את עושה פה." ירתה שקד בחזרה.
לראשונה מאז… אי פעם, דניאלה נתקפה בהיסוס מול שקד. משהו בה היה קצת אחר הלילה. היא עמדה איכשהו זקופה יותר, מתריסה. אולי זה בגלל שהן היו שתיהן לבדן, מה שככל הנראה לא קרה מעולם. אולי זה בכלל היה משהו באוויר של הלילה, או באור של הירח שבדיוק התחיל לעלות, צהוב כולו.
"האמת…" הודתה לבסוף דניאלה, משפילה את מבטה כמודה בתבוסה, "שאני לא ממש יודעת."
שקד קימטה את מצחה.
"את בטוחה?" היא אמרה. "תנסי להיזכר. קרה משהו חריג או מוזר?"
דניאלה הרימה את עיניה אליה שוב, הפעם בהפתעה. היא ציפתה ששקד תלגלג עליה שוב, אבל זה לא קרה.
"היה לי… חלום." פתחה דניאלה באיטיות. "לפחות, אני חושבת שזה היה חלום."
שקד הנהנה, מעודדת אותה להמשיך.
"הלכתי לתוך העשן." המשיכה דניאלה, מגמגמת מעט בחיפוש אחר המילים, "ואז… התעוררתי כאן."
היא התחרטה על המילים ברגע שיצאו מפיה. הן נשמעו מגוחכות כל כך כשהגתה אותן בקול. מה אם מחר שקד תספר לשאר הכיתה שדניאלה אמרה את זה, תהפוך לילדה הפופולארית וכולם יצחקו על דניאלה המוזרה שהולכת מתוך שינה? היא לא יכלה להרשות לעצמה שדבר כזה יקרה.
שקד נראתה מהורהרת לרגע.
"העשן שלך העיר אותי."
"מה?" דניאלה עיקמה את פניה.
"הוא חדר לחלומות שלי." אמרה שקד. "בגלל זה ידעתי שאת כאן ובאתי לוודא שלא תעשי משהו מטומטם."
"כמו מה?" שאלה דניאלה.
"כמו לקרוא לעשן הזה, ולסכן את כולנו."
פיה של דניאלה נפער בתדהמה.
"איך את… מה את… כבר שמעת על זה?!" היא חזרה עם אימא שלה רק לפני… (היא הציצה בשעון בת הים הקטנה שלה) שעתיים, וכבר כל הקיבוץ יודע על התקרית בקייטנה?
" אין לי כוח להסביר לך את זה." שקד נשפה בחוסר סבלנות. "תראי, אני אעשה את זה הכי פשוט שאפשר. את זוכרת את הטיול שלנו למערות הכרמל, כשראינו שם את הציורים?"
"כן…" אמרה דניאלה כשנזכרה כעבור רגע, לא מבינה איך זה קשור למשהו.
"יש שם עוד מלא ציורים שלא ראית. ציורים שאנשים כמונו ציירו, ורק אנשים כמונו יכולים לראות."
"מה?!" קראה דניאלה. היא הייתה כל כך מבולבלת, והגישה של שקד עצבנה אותה כמו יתוש שמזמזם סביבה והיא לא יכולה למחוץ.
"זה כמו כישרון כזה." הסבירה שקד, "כמו השפעה שיש לך על העולם, אבל היא קצת אחרת. סבתא מלמדת אותי את זה מאז שאני קטנה, כי ברור שנולדתי עם זה."
"על מה את מדברת?" אמרה דניאלה. "איזה כישרון?"
"כישרון משפחתי. לראות דברים, להשפיע על אנשים, על מקומות. לא שאלת את עצמך אף פעם למה כל כך הרבה אמנים ומוזיקאים וציירים וסופרים הגיעו להתיישב בקיבוץ אחרי המלחמה?"
"חשבתי שזה בגלל הנוף." אמרה דניאלה.
"זה מה שאומרים ל… אנשים כמוך." אמרה שקד. "אבל זו ההשפעה של סבתא. היא הייתה פסנתרנית מחוננת בברלין לפני שהמלחמה הרסה הכל. ואז כשהיא הגיעה לכאן היא הייתה צריכה לבנות את הכל מחדש."
"מה הכישרון שלך?" פלטה דניאלה מבלי לחשוב, הסקרנות אוכלת בה בכל פה.
"אני מנגנת, כמו סבתא." החיוך של שקד היה קצת יותר מדי מרוצה.
"והיא לימדה אותך, אבל לא אותי?" אמרה דניאלה, מרגישה איך הכעס ניצת בבית החזה שלה.
"לך אין את הכישרון. או לפחות חשבנו שאין לך אותו, עד עכשיו."
"אני הולכת לשאול את סבתא." אמרה דניאלה והתכוננה לצעוד בנחישות לכיוון הבית.
"את לא יכולה." אמרה שקד במהירות, "היא לא פה. היא תחזור מחר. אני אמורה להשגיח שאף אחד מהתלמידים שלה לא עושה שום דבר מטומטם בחצר עד שהיא תחזור."
"התלמידים שלה? מהקונסרבטוריון?" דניאלה שאלה בבלבול.
"אהה." אמרה שקד, הזחיחות שבה והתגנבה לקולה. "סבתא מלמדת ילדים כמונו כבר הרבה זמן. היא התחילה קצת אחרי שהיא הקימה את הקיבוץ הזה. היא בדרך כלל קולטת אותם ישר, ומלמדת אותנו הרבה יותר מסתם מוזיקה. אין לי מושג למה היא לא קלטה אותך, האמת. אולי אצלך זה לא מספיק חזק או משהו."
או שהיא לא אוהבת את האש. חשבה דניאלה. לא היה לה מושג מאיפה הגיעה המחשבה הזו אבל היא דניאלה פשוט ידעה שזה נכון, וזה מלבה את הכעס בתוכה. לא רק שסבתא עליזה לימדה את שקד וסירבה ללמד את דניאלה, היא גם לימדה ילדים אחרים?
"האמת," אמרה דניאלה, "דווקא מתחשק לי לעשות משהו מטומטם."
"אז את מטומטמת." הטיחה בה שקד. "וסבתא תרתח מכעס, ממש לא כדאי לך."
"יאללה," התריסה דניאלה והרימה את ידה, "שתרתח."
מודעת בקושי ללחישות האזהרה של שקד שנעשו בהולות יותר מרגע לרגע, דניאלה התמקדה בעשן וקראה לו לבוא אליה, כפי שעשתה קודם במדורה של הקייטנה. הוא טס אליה בשמחה, כמי שמזהה חברה ותיקה בתוך קהל הומה.
בפעם השניה באותו ערב, מצאה את עצמה דניאלה אפופה בעשן סמיך. ואז העולם התהפך בבת אחת, בלי שום אזהרה, מלבד זעקתה של שקד שפילחה את הלילה.
***
דניאלה נפלה.
היא נפלה ונפלה ולא הפסיקה ליפול. היא נפלה אל עבר השמיים עטורי הכוכבים, הדשא מעליה הולך ומתרחק. היא שמעה את הקול של שקד אומר משהו - אולי קורא בשמה או מנסה לתת לה הוראות. אבל הקול היה רחוק, והיא לא שמעה אותה.
לבסוף הרגישה דניאלה משיכה חזקה בשרוול חולצה הפיג'מה שלה ונעצרה באותה פתאומיות שבה נפלה. היא נחבטה בכוח בדשא, וראתה שהיא שוב בחצר של סבתא שלה - אלא שזו כבר לא הייתה החצר של סבתא שלה. לא בדיוק.
החצר הגדולה עלתה כולה בלהבות. האש ליחכה את הגדר החיה שהקיפה ריבוע מפוחם שפעם היה הדשא של סבתא. הערוגות המטופחות הצמיחו מדורות קטנות, הפרחים נראו כמו שבשבות האש בטקסים של תנועת הנוער בבית הספר. העצים דלקו כמו לפידים, להבות מלכחות את הגזע והענפים העירומים מעלים, הרשתות שנועדו להרחיק ציפורים מהפירות נמסו מלמעלה כמו שעוות נרות. המרפסת עם השולחן הגדול והכיסאות - הכל מסביב בער.
"את באמת חתיכת מטומטמת." אמרה שקד, מתבוננת סביבה כאילו היא מחפשת משהו. "תראי מה עשית!"
"אני עשיתי את כל זה?" שאלה דניאלה בפליאה, בתדהמה. היא ידעה שאסור לשחק באש אבל היא לא חשבה ש…"
"זו לא את." אמרה שקד, "זו היא."
היא הצביעה על דמות של אישה צעירה ותמירה שרקדה באמצע הדשא. מבעד ללהבות שאפפו אותה, דניאלה ראתה שהיא יפהפייה, ושהיא לבושה בבגד ריקוד ישן כזה, כמו של פעם. 'קברט', היא נזכרה. אימא שלה אהבה את הסרט הזה, ודניאלה אהבה לצפות בו איתה בשביל התלבושות.
האישה רקדה, מניעה את רגליה וזרועותיה, מחליקה את ידיה על גופה, מכסה את פיה בתמימות מעושה. היא צחקה, היא פלירטטה ושלחה נשיקות. היא הייתה האש. היא הייתה להבה חיה, ודניאלה חשה כיצד היא נמשכת אליה כאילו הייתה עש.
"מי זאת?" לחשה דניאלה.
"דודה פאולה. אחות של סבתא." השיבה שקד. "היא הייתה אש. כמוך."
"מה קרה לה?" לחשה דניאלה.
"היא נספתה." אמרה שקד בשקט, ודניאלה ידעה שהיא משתמשת במילה של סבתא.
"בלהבות?" שאלה דניאלה, מבטה קרוע באימה.
לפתע דניאלה לא יכלה לשאת את המחשבה שהאש פנתה נגדה. האישה הזו אהבה את האש. האש הייתה ידידה שלה.
"לא." אמרה שקד. "סבתא לא מוכנה לספר לי."
"דניאלה יהלום", אמרה פאולה פורשת את זרועותיה לחיבוק, "את בוערת, כמוני. בואי אליי. קחי את האש."
"אל תעשי את זה!" הזהירה שקד, "את לא יודעת איך. זה ישרוף אותך. את צריכה…"
"אף אחד לא שאל אותך." ירקה דניאלה, ומיהרה אל בין זרועותיה של דודה-רבא שלה.
***
ברגע הבא, הלהבות השתוללו סביבה, בתוכה.
לא היה זכר לפאולה, או לגינה של סבתא שלה. האש ודניאלה היו לבדן. החום שחדר לתוכה נגע בכל שריר, בכל עצב, בכל עצם. החום היה כמעט נעים, מזמין את דניאלה להתמסר אליו. הוא מצא את הזיכרונות שלה, והצית אותם בזה אחר זה כמו אלבומי תמונות.
"אין לך כישרון", לחשו לה הלהבות, כשעוד זיכרון נעים עלה באש, הפך לאפר, התפוגג בעשן "את לא מיוחדת. את לא כמוהן. את לא ראויה."
"אל תקשיבי!" הצעקה של שקד נשמעה כמו הד מרוחק, נבלעת בקלות בצליל הפיצוח ששחרר סביב דניאלה אלף ואחד גיצים, "אל תתני להם למצוא את המהות שלך!"
דניאלה התעלמה ממנה. התפצחות הלהבות הייתה כמו מנגינה ערבה באוזניה. האש הייתה חלק ממנה עכשיו, מילאה אותה בעוצמה. היא יכולה להמטיר אש על הגגות, אם תרצה. התחושה הייתה משכרת.
"את לא מבינה?!" הצעקה של שקד נשמעה מתוסכלת יותר, קרובה יותר איכשהו, "הופכים אותך לחומר בערה!"
בפעם השניה באותו ערב, דניאלה הרגישה כאילו העולם מתהפך סביבה, כאילו התבוננה בו עד עכשיו מבעד למראה ועכשיו היא רואה אותו כפי שהוא באמת, לא כהשתקפות. הכוח לא היה שלה. לא באמת. אף אחד לא יכול לשלוט על האש. היא הייתה מטומטמת שחשבה ככה, כשנתנה ללהבה להיכנס עליה, להשתלט עליה. האש לא הייתה שלה, היא הייתה שייכת לאש.
ודניאלה ידעה לפתע בוודאות מוחלטת שכאשר האש תסיים איתה, היא תכלה אותה.
ברגע שהבינה זאת, היא חשה שוב בחום הבלתי נסבל של הלהבות. העשן שרק לפני רגע היה נעים רק לפני רגע חנק אותה עכשיו, סגר עליה. היא ניסתה לחפש את שקד, אבל האש סינוורה אותה כאילו הביטה ישירות לתוך השמש.
"כאן!" קראה שקד, ודניאלה חשה בכף ידה הקטנה מחליקה לתוך שלה, אוחזת בה בכוח. "אם את לא האש, את חומר הבערה."
"אם את לא האש, את חומר הבערה." חזרה אחריה דניאלה בצייתנות.
היד של שקד נעשתה צורבת לפתע, כמו כויית קור. הכאב התפשט בלי לעצור, מתחיל בידה של שקד וזורם לזו של דניאלה. היא חשה כאילו טובלים אותה בגיגית של מי קרח, כאילו בכל פיסת עור חשוף ננעצו עשרת אלפי סיכות. אבל המים של שקד שגרמו לכל תא בגופה לצרוח מכאב נשאו לתוכה אמת אחרת.
"תכבי את האש." שקד ציוותה.
דניאלה לא הייתה בטוחה כלל שהיא מסוגלת לכך. גופה כבר לא היה אש.וגם לא מים. הוא לא היה שלה בכלל. הוא היה זירת קרב, ודניאלה הייתה שני הצדדים.
"תכבי את האש," חזרה שקד, "לפחות עד שתלמדי איך להשתמש בה."
במאמץ עילאי, בכאבי תופת ובלב ממאן הידקה דניאלה את אצבעותיה סביב אלה של שקד, לחצה בכוח ונכנעה לצריבתם הבלתי נסבלת של המים.
***
דניאלה לא חזרה לטיול של קייטנה למחרת.
היא התעוררה עם חום גבוה והובהלה למרפאה, שם אובחנה עם שפעת קשה, מרשם לאנטיביוטיקה ולשבוע של מנוחה בבית. היא ישנה במשך רוב היום והתעוררה רק בצהריים.
היא שכבה ערה במיטתה במשך דקות ארוכות, מקשיבה לשיחות של אימא שלה בטלפון, מנסה להבין אם משהו מההרפתקאות שלהן בגן של סבתא אתמול בלילה סיבך אותן בצרות.
הזיכרונות שלה היו מעורפלים, שבורים.
היא זכרה ששקד לקחה אותה אליה הביתה, ואת עצמה נכנסת למכונית של דודה שלה, הדס. היא זכרה שאמרו לה להיות בשקט, והיא הייתה כל כך עייפה עד שלא היה לה אכפת. היא זכרה את דודה הדס מתלוננת על זה שהיא כבדה או משהו כזה, ואיך בסופו של דבר היא הצליחה להגיע למיטה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהשמש כבר נטתה לשקוע ודניאלה הייתה שקועה באחד מספרי ההרפתקאות שלה, הופיע ראש כהה שיער בחלון חדרה.
"היי," אמרה שקד, מקפיצה את דניאלה ברגע הכי מותח.
"אוף," קראה דניאלה, "את לא אמורה להיות פה. יש לי שפעת, אני אדביק אותך."
שקד משכה בכתפיה.
"אז את לא רוצה לדעת מה קרה?"
"נו?"
"סיפרתי לסבתא מה קרה."
"כמובן שסיפרת." דניאלה גלגלה את עיניה, מעמידה פנים שלא אכפת לה ושהיא לא בילתה אחר צהריים מלא חרטה, מדמיינת את המשבר המשפחתי שגרמה לו.
"היא אמרה שהיית מאוד טיפשה." אמרה שקד. "ושהיא לא רוצה לדעת מה היה קורה אם היית מאמצת לתוכך את הלהבות בלי הכנה."
דניאלה השפילה את מבטה.
"אבל," המשיכה שקד, "היא גם אמרה שהיית מאוד אמיצה. והיא גאה בך שהצלחת לדחות את האש."
"היא אמרה את זה?" שאלה דניאלה בתדהמה מוחלטת.
"לא בדיוק במילים האלה," שקד משכה בכתפיה, "אבל היא נאלצה בסוף להודות בזה בפני אימא שלי.
"באמת?"
"הן דיברו כל הבוקר." המשיכה שקד, ניכר שהיא נהנית להיות זו שמדווחת, שמספקת מידע. "אף פעם לא ראיתי את אימא ככה."
"איך?" שאלה דניאלה.
דודה הדס, אימא של שקד הייתה האישה הכי נחמדה בעולם. היא הייתה מטפלת באמנות של ילדים עם בעיות ודניאלה חשבה שבגלל זה תמיד הייתה לה כל כך הרבה סבלנות. היא לא שמעה אותה מרימה את הקול אף פעם.
"פשוט… ככה. היא אמרה לסבתא בדיוק מה היא חושבת על הכל. על הזיכרון של פאולה, על היחס שלה אלייך."
"והיא פשוט קיבלה את זה?"
בקיבוץ היה ידוע שאף אחד לא אמר לעליזה שטיין מה לעשות ונשאר בסביבה מספיק זמן כדי לספר על כך.
"בערך." אמרה שקד, נשענת על אדן החלון. "היא הבינה שהיא חייבת למצוא מישהו שילמד אותך על האש."
"נשמע טוב." אמרה דניאלה בחצי חיוך.
"אה, והיא גם אמרה שאני יכולה לדבר איתך על זה, כי את כבר יודעת." החיוך של שקד נעשה רחב יותר, "את אחת מאיתנו."
משהו קטן ומרפרף כמו כנפיים עדינות חלף לרגע בין שתיהן.
"כשתרגישי טוב את רוצה לבוא אליי?" אמרה שקד במהירות, כאילו היא מקווה שדניאלה לא תשמע או אולי לא תשים לב, "נראה סרט או משהו?"
"אוקיי." אמרה דניאלה.
"אבל רק אם הוא מפחיד." הוסיפה שקד, ואז נופפה לדניאלה לשלום לפני שהסתלקה בריצה קלה הביתה.