Work Text:
הבריונים עם מסיכות הפלסטיק השקופות דחפו את שניהם לתוך החדר והדלת נסגרה, ננעלה ונאטמה מאחוריהם. שניהם שלחו מבטים מודאגים לכל הכיוונים. החדר היה קובייה מושלמת. ארבעה מטרים לכל כיוון. הקירות היו מבטון משוריין וחלקים כמו משי, אפילו זבוב יתקשה להיאחז בהם. התאורה הגיעה מהתקרה יחד עם פתחי האוורור. באחת הפינות הייתה מיטת קומותיים ובפינה מולה היה מקלחון שהסתיר כיור ואסלה.
"הם בהחלט חשבו על הכול." לויס אמרה. "המניאקים."
קלארק הסתובב אל הדלת. לא הייתה ידית אבל הוא ניסה ללחוץ עליה. שום דבר לא קרה. הוא הפעיל קצת יותר כוח, לוקח את הסיכון שלויס תבחין ושוב, דבר לא קרה. מודאג הוא הביט מסביב, מפעיל את ראיית הרנטגן שלו וכלום, שום ראיית רנטגן וגם לא שום דבר אחר. מה קרה לכוחות שלו? הוא בדק את הקירות ואז הבחין בכך. הקירות היו מלוטשים וקלארק חשב שזו הסיבה שהם הבריקו באור אבל במבט מקרוב הוא הבחין בשבבים הכחולים. קריפטונייט כחול. הבטון היה שזור כולו בקריפטונייט כחול.
הוא הניח את שתי ידיו על הקיר והרכין את ראשו, גבו ללויס. איך הוא יוציא אותם מזה הפעם?
לויס הביטה בו. השתיקה הלא נוחה נמשכה ביניהם. לויס התישבה על המיטה התחתונה.
"המיטה העליונה שלי." היא אמרה.
קלארק הסתובב והתיישב על הרצפה. גבו על הקיר וידיו מונחות על ברכיו. הוא עדיין לא אמר מילה. הוא הביט על הקירות. קרוב לוודאי שיש אמצעי מעקב בחדר, מתקני האזנה אולי אפילו מצלמה. החדר היה בשליטה מלאה של מישהו אחר. אפילו אם היה מסוגל להשתמש בכוחות שלו, זה היה מסוכן מדי.
"קלארק?" הוא עדיין לא ענה או הסתכל בה. "אתה לא יכול להמשיך להתעלם ממני!" שום תגובה. היא נעמדה ושילבה את ידיה. "יש בטח אמצעי מעקב בכל סנטימטר בחדר הזה." הוא הרים גבה כאומר 'את חושבת?'. היא התעלמה ממנו. "אתה חושב שהם מקשיבים לכל מילה שאנחנו אומרים? מה אני אומרת, בוודאי שכן. ואני בלי ערכת כלי הפריצה שלי." קלארק נעמד. היא לא רצתה להודות בכך אבל מבטה נמשך אליו כאל מגנט. "כמה זמן אתה חושב לפני שמישהו יבחין ש..." הוא ניגש למקלחון והציץ מאחורי מחיצת הפלסטיק. "הנשף היה בבירור מלכודת." קלארק חרק שיניים כשאמרה 'נשף'. "הם בטח תכננו את זה כבר חודשים."
קלארק ניגש למיטה וטיפס למיטה העליונה. הוא בדק את פתח האוורור שמעל המיטה אבל הפתח היה קטן מדי אפילו בשביל לויס והמכסה שלו היה מחובר בצורה מושלמת לבטון. לויס ניגשה לדלת והעבירה את ידה עליה, מנסה למצוא חריץ כלשהו.
"אם נצעק חזק מספיק אולי סופרמן יופיע ו..." קלארק התקשח. הוא קפץ מהמיטה והסתובב אליה.
"החדר אטום לקול." היא הביטה בו בהפתעה. הוא לא דיבר איתה כבר שלושה ימים.
"איך...?"
"מהקול שהדלת השמיעה כשהיא נסגרה. אנחנו היורמים שמים לב לדברים כאלה." הוא ניגש למקלחון. ליד הכיור היו שתי כוסות. הוא מזג לעצמו מים.
"אוקי..." לויס בחרה להתעלם מהעקיצה הקטנה שלו. "מישהו יבחין שנעלמנו..."
"את מתכוונת לסוכן סקרדינו?" היא הביטה בו בזעף. "הבחור עם המסכה של קלינטון עילף אותו עם מכה מאקדח. אני לא חושב שכדאי לסמוך על החבר שלך כדי שיציל אותנו." לויס הניחה את ידיה על מותניה.
"אולי לא דיברתי עליו, אה? אולי דיברתי על..."
"על מי? על סופרמן?" היא הפנתה לו את גבה. קלארק שתה מהמים והתיישב על הרצפה מול המיטה. לויס הסתובבה חזרה.
"אני לא מבינה באיזו זכות אתה חושב שמותר לך להחליט בשבילי מה אעשה בחיי הפרטיים."
"אין לי שום זכות שבעולם. אני מקווה שאת ודיק תחיו חיים ארוכים ומאושרים."
"אתה לא! אתה מתנהג כמו שמוק קנאי מהרגע שהוא הופיע! נהיה ממש בלתי נסבל לעבוד איתך בחודשים האחרונים!"
"ובכן, לא תצטרכי לסבול אותי עוד הרבה זמן." הוא קלט מה אמר וסגר את פיו. כמה כועס שהיה, זו לא הייתה הדרך בה הוא רצה לספר לה. היא התקדמה בצעדים איטיים עד שעמדה מולו.
"למה אתה מתכוון?"
"זה לא חשוב. תשכחי מזה."
"קלארק! תשפוך או שאני אמרר את חייך!" הוא הביט בה.
היא לבשה שמלת ערב עם שכבות של שיפון שזור בכסף. השמלה חשפה את ברכיה אבל מאחור ירדה עד לכפות רגליה. מקדימה היה לה צווארון סיני, בלי מחשוף, אבל מאחור, קלארק ידע, גבה היה חשוף כמעט עד ישבנה. היא הייתה מהממת. שיערה היה אסוף כלפי מעלה, חושף צוואר ארוך וחושני. היא ליקקה את שפתיה עכשיו.
"פרי ואני סיכמנו שבסוף החודש הבא אני עוזב את מטרופוליס. אני מצטרף לדסק החוץ והמשימה הראשונה תהיה אפגניסטן, כנראה."
"כמה זמן?"
"עד הודעה חדשה."
"לא, אני מתכוונת, כמה זמן אתה יודע מזה?"
"קצת יותר משבוע."
"ורק עכשיו אתה מספר לי?!"
"בכל פעם שניסיתי משהו הפריע ואז דיק הודיע שהוא מוצב במטרופוליס ומאז לא היה רגע ש..."
"זה ריצ'רד, לא דיק!" היא קראה, "אתה יודע שהוא שונא את השם הזה." קלארק משך בכתפיו באדישות. לויס התיישבה על המיטה מולו. "למה?"
"מה הבעיה, לויס? חשבתי שתהיי מרוצה. את מנסה להיפטר ממני כבר שנים."
"אני לא!"
"אני חושב שהמינימום שאת חייבת לי זו כנות." היא פנתה ממנו. הוא נחר. "אני לא יודע למה ציפיתי לתגובה אמיתית ממך." היא הביטה בו בחדות.
"אני לא זאת שנוטשת את השותפות בינינו בלי לומר מילה!" הוא צחק ללא הומור.
"שותפות?! איזו שותפות, לויס?" היא בלעה רוק והרכינה את ראשה, מסרבת לפגוש במבטו. "ריצ'רד סקרדינו מבלה איתך יותר זמן ממני! את חוקרת איתו סיפורים, למען השם!"
"הוא החבר שלי! ומקור מהימן! ומישהו שאני יכולה לסמוך עליו שלא ייעלם פתאום ללא הסבר!"
"ובהחלט כל אלה."
"כן, בדיוק!"
"את לא זקוקה לי, מעולם לא הצטרכת אותי. הבהרת את זה בצורה הברורה ביותר."
"מתי??" היא הביטה בעיניו, קלארק הרים גבה וכל הזעם בעיניה התפוגג והתחלף באשמה.
"אז אני נותן לך בדיוק מה שרצית."
הוא קם וניגש למזוג לעצמו עוד מים. הוא הרגיש מיובש פתאום. מחזיק את הכוס הוא הביט בלויס. היא חיבקה את עצמה.
"קר לי." היא הסבירה.
קלארק הביט באי הבנה בחדר. לו דווקא היה חם. הוא הניח את הכוס על הרצפה ליד המיטה ופשט את הז'קט שלו והניח על כתפיה. הז'קט היה חם עדיין מחום גופו. לויס התפתלה בפנים עד שידיה היו בתוך השרוולים. היא הביטה בו בהכרת תודה.
"אולי כדאי שתיכנסי מתחת לשמיכות? זה לא הרבה אבל זה יותר טוב מהשמלה הדקה הזאת." לויס הנהנה וטיפסה למיטה העליונה.
ברגע שלויס שכבה במיטה העליונה האורות הבהבו ורגע לאחר מכן החדר שקע בחושך. קלארק נשכב במיטה התחתונה על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו.
"אני לא אוהבת את המקום הזה." מלמלה לויס.
"אני חושב שכדאי שננסה לישון. דברים יראו טוב יותר כשנקום." היא הנהנה ואז קלטה שבחושך הוא לא רואה אותה.
"אוקי." אחרי כמה דקות היא אמרה מאוד בשקט "קלארק?" לא הייתה תשובה. "אני מצטערת." וכשעדיין לא הייתה תשובה. "חזרנו לטיפול השתיקה? קלארק?" היא הביטה מטה. הוא ישן כמו תינוק.
לויס חזרה לשכב על גבה. המקום הזה, החדר הזה, גרם לה לאי נוחות רבה. להיות לכודה בחדר אחד עם קלארק קנט היה הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות. וזה לא היה בגלל שהוא היה אדם רע או משהו, אם כבר להיפך, וזאת הייתה הבעיה. הוא היה בחור טוב. אולי הוא לא היה תמיד שם כשהיא רצתה אבל תמיד שם כשהיא הייתה צריכה. הוא ידע להקשיב והיה סבלני. הם גם האמינו באותם הדברים אבל בדרכים שונות ומכיוונים שונים. והיא לא רצתה שהוא ייפגע, הוא היה כל כך חשוב לה והלך אחריה לכל מקום שהובילה אותו אליו. החיים שלה היו מסוכנים, לא היה בהם מקום לנער חווה שהפך לעיתונאי. היא לא רצתה שהוא יאבד את התמימות שלו, היא לא רצתה לאבד אותו.
הדמעות החלו לצוץ ולויס משכה באפה.
היא עשתה לו תרגיל כל כך מלוכלך עם הסיפור על ברונשטיין, ניסתה להרחיק אותו ממנה. והיא עשתה את זה בכוונה וזה הצליח, הצליח מעבר למצופה. היא עד עכשיו הייתה רדופה במבט הנבגד שלו. היא רצתה להגן עליו ובסופו של דבר פגעה בו יותר מכל. ובמבט לאחור כל העניין היה מטופש. קלארק החזיק מעמד יחד איתה במשך שלוש שנים רצופות. השותף היחיד שלה אי פעם שעמד בקצב שלה והם עבדו כל כך טוב ביחד והיא הרסה הכל.
היא ירדה מהמיטה ונשכבה לידו.
"לויס?" הוא נשמע מנומנם.
"קר לי." הוא עטף אותה בשמיכות ואז חיבק אותה אליו. "אני מצטערת." העיניים הכחולות הביטו בה. "ניסיתי להגן עליך..." הוא חייך אליה ברכות. "להרחיק אותך ממני ולא חשבתי שתתרחק עד כדי כך."
"ניסית להגן עליי ממה?"
"ממני. אני לא האדם שהכי בטוח להימצא בקרבתו ומהרגע הראשון סיבכתי אותך בצרות."
"אני ילד גדול, לויס. אני מסוגל לטפל בעצמי." היא נצמדה אליו, הוא היה כל כך חם.
"אני יודעת. אני מצטערת."
"זה בסדר."
"קלארק?"
"המממ?"
"אתה בסדר? אתה מרגיש מאוד חם."
"הממ..."
"אני אלך להביא לך מים." היא יצאה מהמיטה ומצאה את הכוס והביאה לו מים לשתות. קלארק שתה רק כמה לגימות ולויס הניחה את הכוס על הרצפה. "זה מוזר."
"מה?" קלארק התרומם בקושי על מרפק אחד.
"המים זוהרים בירוק." היא לא הבחינה בקלארק מחוויר. "הו, אולי יש בהם קריפטונייט. אולי זה טוב שסופרמן לא יבוא להציל אותנו."
קלארק נשכב על גבו שוב. שתיתי שתי כוסות מהמים האלה, חשב, לא פלא שחם לי כל כך. זה גם מסביר את הכאב ראש. לויס הסתובבה אליו.
"קלארק? קלארק!" לויס נגעה בפניו.
"אני בסדר."
"אתה לא בסדר." עורו היה קר ודביק. היא נגעה במצחו. "אתה בוער!"
היא רצתה לראות אותו במו עיניה, היא הייתה חייבת לראות אותו. קלארק מעולם לא היה חולה, בטח לא בצורה כזאת. היא נעמדה ומשכה מהמיטה העליונה את כל השמיכות וכיסתה אותו. לא נראה שזה עוזר. היא עמדה והביטה למעלה בחושך.
"הוא צריך רופא." היא צעקה. "תוציאו אותנו מפה!" שום תגובה. לויס רטנה בזעם. "לפחות תדליקו אור!"
רגעים אחר כך ואור חיוור וחלש נדלק. לויס רכנה לצידו. הוא לא נראה טוב. חיוור וטיפה ירוק ופניו שטופי זיעה. היא חפרה בכיסי הז'קט עד שמצאה את הממחטה הקבועה שלו. היא הרטיבה את הממחטה במים מהכוס ועמדה להניח אותה על מצחו. קלארק נאנח בכאב וניסה להתחמק מהממחטה.
"אני חייבת להוריד לך את החום, סמולוויל."
"לא, לא..." הוא לא נשמע הגיוני.
לויס התעלמה ממחאותיו והניחה את הממחטה על מצחו. קלארק נרתע כאילו נכווה. לויס מיהרה והסירה את הממחטה ממצחו. הוא עדיין נאנח בכאב אבל הוא נראה טוב יותר. היא הניחה את הממחטה על המיטה. קלארק פתח עינים בקושי.
"סמולוויל?"
"אני מצטער, לויס." הוא לא הביט בה אלא במיטה העליונה.
"קלארק, אני כאן." אבל הוא לא הראה סימן שהוא מבחין בה.
"הייתי צריך להיות חזק יותר." היא הביטה בו באי הבנה. "להציל אותך משם ועכשיו מאוחר מדי."
"לעולם לא מאוחר מדי, קלארק." היא ליטפה בעדינות את מצחו ואחזה בידו. הוא הרגיש כל כך שברירי.
"הייתי צריך לספר לך..."
"לספר לי מה, סמולוויל?" היא רככה את קולה.
"אני אוהב אותך." נשימתה של לויס נעתקה. "והייתי צריך לספר לך את האמת עליי, שאני..."
"שאתה מה?" קלארק הביט בה פתאום.
"לויס?"
"כן, קלארק."
"למה חשוך פה כל כך?"
"אתה בסדר? קלארק?" הוא עצם את עיניו ולא פתח אותן. "קלארק?" היא ניערה אותו אבל הוא לא הגיב.
מנגבת דמעות לויס חיפשה דופק. ליבו פעם מאוד בחולשה ובאיטיות ונשימתו הייתה רדודה. היא אחזה בידו בחוזקה. היא לא תאבד אותו עכשיו, היא מסרבת לאבד אותו. היא משכה באפה שוב. זה לא הזמן להתפרק. היא הביטה סביבה וניסתה לחשוב. מילותיו האחרונות הסתובבו במוחה. על מה הוא דיבר? היא הביטה בממחטה וקירבה אותה עליו. הוא נע בכאב, אנחות נפלטות מפיו. הממחטה בתורה זהרה בירוק. לויס הביטה בממחטה ואז בכוס המים. קריפטונייט. יש קריפטונייט במים ולכן גם בממחטה. האם קלארק רגיש לקריפטונייט? אבל זה לא הגיוני! קריפטונייט משפיע על אנשים, כן אבל רק בחשיפה ממושכת. הם היו כאן אולי שלוש שעות. אבל זה היה הדבר היחיד שהסביר את מצבו. הוא שתה מהמים, היא לא. חוץ מזה, קריפטונייט זוהר רק כאשר... היא הביטה בו והחווירה.
הו, לא!
נתתי לו לשתות מהמים! הנחתי עליו את הממחטה. הו, לא!
היא לקחה את כוס המים והממחטה וקמה. את המים היא שפכה לאסלה ואז הוסיפה את הממחטה ושפכה את המים. זה לא היה הרבה אבל היא סגרה את מכסה האסלה. זה לא יספיק, היא ידעה. הוא שתה שתי כוסות מים, הקריפטונייט נמצא בתוכו. היא יכולה לגרום לו להזיע. לא היה לה מושג איך בדיוק היא תעשה את זה כשהחדר היה קר כמו חדר מתים ואפילו אם היא תצליח האם זה בכלל יעזור? המים יעזבו את גופו אבל הקריפטונייט עלול להישאר. והייתה בעיה נוספת. האור החיוור שהבהב לסירוגין היה עדות לכך שמישהו צופה במה שקורה בחדר. קלארק היה במיטה התחתונה מוסתר חלקית מעין אבל אם היא תתחיל להתעסק איתו מישהו יתחיל לחשוד. הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות זה להתנהג כאילו יש לו שפעת.
היא נכנסה מתחת לשמיכות וחיבקה אותו בחוזקה. היא קיוותה בכל ליבה שחום גופה יעזור לו להתחמם.
הזמן עבר והיא לא הצליחה להירדם. היא חשבה שהצבע של קלארק השתפר אבל אולי הייתה זו רק משאלה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחה.
הוא אוהב אותי. המחשבה הזאת העלתה בכל פעם מחדש חיוך על פניה. אבל דחפתי אותו כל כך חזק ממני שעכשיו הוא עוזב את מטרופוליס. ומה אני אמורה לעשות לגבי דיק, אה, אני מתכוונת, ריצ'רד? מה בדיוק אני מרגישה כלפיו? כלפי כל אחד מהם? ולמה הוא לא סיפר לי? הוא צריך להיות חולה והוזה כדי להיפתח בפניי. לויס נשכה את שפתה התחתונה. מצד שני, לא ממש נתתי לו סיבה להיפתח בפניי, אה? היא הניחה את ראשה על חזהו. ליבו המשיך לפעום. היא אחזה בחולצה שלו בחוזקה. קלארק קנט הוא סופרמן. מה זה אומר?
רחשוש צרוד העיר אותה. היא כנראה נרדמה בסוף. דבר ראשון היא בדקה את מצבו של קלארק. פעימות הלב שלו נשמעו יותר חזקות והנשימות שלו היו יציבות יותר. הרחשוש הצרוד נשמע שוב.
"זה עובד? לעזאזל עם זה, קרייג! זאת מערכת כריזה, לא צוללת גרעינית!" הקול הנשי החזק נשמע. "הו. הגיע הזמן!" היא כחכחה בגרונה. "רבותיי וגבירותיי, מדברת קפטן לופו מהSCU, אנחנו מתנצלים על אי הנוחות..." לויס הביטה בשעון של קלארק. "... בזמן שאנחנו עובדים על המערכת ומנסים לשחרר אתכם." היא השתתקה. לפי השעון של קלארק היה כבר שבע בבוקר.
לויס הביטה סביבה. היא הייתה צריכה לחשוב מהר. קלארק היה צריך אור שמש בדחיפות והיא הייתה חייבת להרחיק את כל החובשים והרופאים ממנו.
"אוקי, אנחנו חושבים שמצאנו דרך לפתוח את כל הדלתות אבל זה ייקח כמה רגעים." חזרה קפטן לופו לכריזה.
לויס החלה מלטפת בעדינות את מצחו של קלארק.
"קדימה, סמולוויל, הגיע הזמן לקום. קדימה, קנט." בהיסוס החליטה להשתמש בנשק הסודי שלה. "קלארק, קדימה, אני צריכה אותך. אתה חייב לעזור לי. סמולוויל, תתעורר." עפעפיו זזו ואז נפתחו ועיניו התמקדו בה. לויס נשמה לרווחה.
"לויס?" היא חבטה בו קלות.
"למה לא? תמשיך לישון, היפהפיה הנרדמת. תשאיר לי לעשות את הכל!" היא חייכה אליו בעידוד.
"מה קרה?" קולו היה כה חלש שליבה נצבט.
"הSCU הצילו את היום. אני צריכה שתקום." הוא הביט על עצמו.
"למה כל השמיכות עליי?" היא עזרה לו להתיישב והושיטה לו את המשקפיים.
"תראו אותו, שואל כל כך הרבה שאלות. אפשר לחשוב שהוא עיתונאי חוקר!" הוא התנודד במקום.
"אני חושב שאני אחזור לישון." הוא התחיל להישכב.
"הו, לא, אתה לא." היא משכה בזרועו. "לקום, קדימה."
"אני לא בטוח שאני מסוגל לעמוד."
"בשביל זה אני פה." הוא נעמד בקושי על רגלים חלושות ורועדות.
לויס נשכה את שפתה התחתונה. מצבו לא היה טוב אבל הדלת נפתחה פתאום.
"לויס?" הוא דיבר באיטיות בקול חלש.
"אנחנו יוצאים מפה, סמולוויל." היא אחזה בו בכוח והתחילה ללכת באיטיות לכיוון הדלת.
"יש משהו שאני צריך..."
"אתה צריך אוויר נקי. פעם הבאה נסה לא לשתות מים בלי להרתיח אותם. אתה לא יכול לדעת איפה הם היו."
"אני..." הוא הביט בה. לויס הביטה בו בנחישות ובעקשנות שהוא למד להכיר. "אוקיי."
"ואתה צריך לשמוח שאני בשיא הכושר. אתה כבד, נער חווה."
"מצטער."
"טוב מאוד."
זה לקח כמה דקות אבל הם מצאו את דרכם למסדרון שהיה עמוס בבני ערובה מהנשף.
"לויס!" לויס סובבה את ראשה לכיוון הקול. זה היה ג'ימי. "תודה לאל. אתם בסדר?"
"לא ממש. קלארק צריך עזרה לצאת מכאן."
"את רוצה שאמצא חובש או משהו?"
"לא!!" ג'ימי הביט בה בהפתעה. "אני מצטערת. הוא יהיה בסדר. כל מה שהוא צריך זה אוויר נקי. משהו במים עשה אותו חולה." ג'ימי אחז בידו השניה של קלארק והשלושה התקדמו באיטיות. לויס הביטה בקלארק הוא נראה חלש יותר ועיניו היו מזוגגות.
"המים? אבל שתיתי מהם ואני בסדר."
"שתית מהמים? כמה?"
"אני לא מבין."
"כמה שתית מהם, ג'ימי?"
"כמה כוסות. את חושבת שגם אני אהיה חולה?" אמר ג'ימי בדאגה. לויס נשכה את שפתה.
"סמולוויל טיפוס רגיש, כל חיי הכפר האלה, אבל אני חושבת שכדאי שתיבדק, רק ליתר בטחון. בוא נצא מכאן קודם, אוקיי?"
חצי שעה לאחר מכן קלארק ישב בחניון מול המתחם בו כולם היו כלואים. הוא נשען לאחור על ידיו מביט לשמיים. לשמחתו לא היה אפילו ענן אחד שיחסום את השמש. מסביבו הייתה המולה שלמה. ניידות, אמבולנסים, עיתונאים וכתבי טלוויזיה. ראש העיר היה בנשף והיה בין החטופים והמקום היה מכוסה במאבטחים מלאי אשמה. לויס התעקשה להרחיק אותו מכל החובשים ומשום מה גם מג'ימי. הוא העריך את זה מאוד אבל היא התנהגה מוזר מה שעורר את חשדו של קלארק. מה בדיוק היא זוממת?
היא התיישבה לידו מחייכת.
"אתה נראה הרבה יותר טוב."
"תודה. על הכל."
"בשביל זה יש שותפים." היא חייכה אליו.
"אנחנו לא שותפים, לויס. אני בכלל לא בטוח שאנחנו חברים."
"התנצלתי והכל?" הוא לא הגיב. "אתה יודע, אתה מדבר כשאתה הוזה." הוא הביט בה בחדות, ליבו מחסיר פעימה.
"הו, באמת?"
"כן."
"מה אמרתי?"
"לא משהו מיוחד."
"לויס!"
"אמרת שאני העיתונאית הטובה בעולם ושאתה לא מגיע אפילו לקרסוליי." הוא חייך אליה.
"טוב, הזיתי. זה לא נחשב." לויס צחקקה. הוא הרצין. "אני עדיין עוזב."
"נראה." היא הסתובבה ממנו ונפנפה לפרי שהתקרב אליהם ידיו בכיסים והוא מעשן סיגר.
"מרגיש יותר טוב, קנט?"
"כן, פרי. תודה." פרי נפנף בביטול.
"אני רוצה את שניכם על הסיפור הזה. אתם מסוגלים לעבוד ביחד?" קלארק הביט בלויס אבל היא אפילו לא היססה.
"אתה יכול לסמוך עלינו, צ'יף." פרי הרים גבות בפקפוק. "אנחנו נשיג את הסיפור." לויס הדגישה את ה'אנחנו'.
"אוקיי. אני רוצה אתכם במערכת בצהריים. לכו הביתה, תתקלחו, תחליפו בגדים, תאכלו משהו, תנוחו קצת ואז תגיעו למערכת ותעבדו על זה."
"אין בעיה." אמר קלארק.
"מצוין."
בצהריים לויס מצאה את קלארק נשען על השולחן שלו ומביט במערכת מסביבו.
"היי."
"היי, לויס."
"לא ציפיתי לך כל כך מוקדם."
"את מתכוונת שלא ציפית לי בכלל." היא הניחה את ידיה על מותניה.
"אמרתי בדיוק את מה שהתכוונתי. אנחנו צריכים לחלק את העבודה." קלארק שילב את ידיו.
"על מה חשבת?"
"אתה תדבר עם לופו והSCU כי אתם מסתדרים כל כך טוב..." היא חייכה אליו.
"ומה את תעשי?"
"קבעתי פגישה עם פרופסור המילטון במתחם..."
"וואו! רגע אחד!"
"משהו במים שם גרם לך להיות חולה."
"וזו סיבה בשבילך לסכן את עצמך בכך שתיכנסי לשם לבד?"
"אני לא אהיה לבד. פרופסור המילטון יהיה איתי ועוד מיליון וחצי שוטרים."
"תשכחי מזה, את לא גונבת את הסיפור הזה. אני בא איתך."
"קלארק, זה טיפשי! יש מיליון שאלות לשאול את לופו ואת הסוכנים הפדרליים ואני לא ממש נטולת פניות. זה הגיוני שאתה תעשה את החלק הזה."
"לויס."
"ואתה גם הרבה יותר נחמד ממני..."
"נחמד מצידך להודות בכך." לויס הוציאה לו לשון. "טוב, זה יהיה אימון טוב לאפגניסטן."
"מה שמוביל אותי לנושא הבא. אתה לא עוזב." קלארק נעמד.
"אני עוזב, לויס. לא תשני את דעתי רק כי החלטת להיות נחמדה אליי פתאום."
"זה לא פתאום! ברגע שאני אבין למה לא דיברת איתי במשך שלושה ימים אני אטפל גם בזה! אתה לא עוזב!"
"אני כן. תתמודדי עם זה."
"זה בדיוק מה שאני עושה. אתה לא עוזב!"
"אני כן!"
"אתה לא!"
"לויס! אני לא אריב איתך כמו ילדים בגן."
"מצוין, אז ניצחתי! אתה לא עוזב!"
"הכל מוכן, ליין. הדרכון שלי חודש. אני עוזב."
"אתה נשאר פה, קנט!"
"לויס, קלארק! למשרדי, מיד!"
ממש לפני שהם נכנסו למשרד לויס לחשה לו. "אתה נשאר." וסגרה אחריהם את הדלת.
"יש לנו תוכנית פעולה לגבי הסיפור?" שאל פרי.
"קלארק ידבר עם השוטרים ועם הסוכנים ואני אדבר עם פרופסור המילטון." פרי הרים את ראשו והביט בלויס.
"למה פרופסור המילטון? הוא לא היה שם."
"יש לי תחושה לגבי העניין הזה, פרי. הסיפור לא יסבול מכך, בשביל זה יש לי שותף." פרי החליף מבטים עם קלארק.
"עוד לא סיפרת לה?"
"סיפרתי לה אתמול. היא מתקשה לקבל את זה."
"אני לא מתקשה לקבל את זה! אני לא מקבלת את זה!"
"עכשיו, לויס..."
"אתם שניכם קושרים מאחורי גבי? קלארק הוא השותף שלי! כל החלטה שעלולה לפרק את השותפות שלנו חייבת לעבור דרכי ואני מטילה וטו."
"מטילה וטו?!" אמר קלארק. פרי אפילו לא מצמץ.
"אין לך זכות להטיל וטו על קריירה של מישהו אחר."
"קלארק לא עוזב. אם הוא עוזב אני הולכת איתו!" קלארק הביט בה בהלם.
"את מה?"
"יש לי תקן לעיתונאי אחד בלבד, לויס. ואני צריך אותך פה."
"ואני צריכה את קלארק." פרי הרים את ידו להשתיק את קלארק.
"את צריכה את קלארק?" לויס הנהנה. "ממתי את צריכה מישהו? לא היה את כל הסיפור של ברונשטיין שכל מטרתו הייתה להוכיח שאת לא צריכה אף אחד?" לויס הסמיקה.
"זאת הייתה טעות."
"לויס!"
"הסיפור על ברונשטיין היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם קלארק היה איתי וגם בטח לא הייתי מבלה שלושה ימים בבית החולים אחר כך. האמת היא שקלארק מאזן אותי ואני לא אתן לו להיהרג באפגניסטן רק בגלל שאני עקשנית כמו פיטבול לפעמים. אני שונאת להודות בזה, פרי, ואני אכחיש את זה אם מישהו מכם יחזור על כך אבל אני צריכה את קלארק."
"אני ילד גדול, לויס." אמר קלארק ברכות. "אני לא איהרג." לויס הביטה קדימה אל פרי.
"אתה כמעט מתת אתמול בלילה. זה סיכון שאני לא מוכנה לקחת." פרי העביר מבטו ממנה אל קלארק ובחזרה.
"אוקי, זה מה שנעשה. יש זמן לפני שההעברה של קלארק לדסק החוץ הופכת לרשמית. עד אז אני אעקוב אחרי העבודה שלכם ואז נדבר שוב."
"תקופת ניסיון?" שאל קלארק.
"בדיוק." פרי פנה לעבר לויס, מפנה לעברה את הסיגר שבידו. "זה לא אומר שאני נותן לך אישור לקחת סיכונים מטורפים, ליין. מה שזה אומר זה שאת מקבלת את קלארק לתקופת ניסיון. אני אבדוק שאת מאכילה אותו בזמן, לוקחת אותו לטיול..." קלארק חייך ולויס הצליחה לצחקק. "אם אני אצטרך להתערב או שאני אקבל תלונות על ההתנהגות שלך, קלארק עולה על המטוס הראשון מכאן."
"ואם לא? אם הכל יהיה בסדר?"
"אז נדבר. עכשיו לכו ותעמידו פנים שיש סיבה שאני משלם לכם משכורות. קישטה!"
לויס הביטה בשעונה בקוצר רוח. המילטון איחר. זה לא היה דבר חדש אבל ריצ'רד סקרדינו בחר את הרגע הזה לדאוג לה ולשאול לשלומה ובאופן כללי לעמוד בדרכה ובין רגליה. היא חייכה במאמץ.
"ריק..."
"אני לא מבין את כל הקטע. בשביל מה את צריכה שהמילטון יבדוק את המתחם?"
"המים עשו את קלארק חולה. צריך לגלות מה גרם לזה, לא חושב?"
"למה את דואגת לו כל כך? הוא לא דיבר איתך במשך ימים והסתובב לידך עם פנים חמוצים בשבועות שלפני כן. הוא עוזב את מטרופוליס. זה דבר טוב, למה את מנסה לעצור בעדו?"
"באיזה יקום זה דבר טוב שקלארק עוזב את מטרופוליס?"
"זה לא היה כל הרעיון מאחורי הסיפור של ברונשטיין?" לויס הביטה בו בעיניים מצומצמות.
"קלארק לא עוזב בגלל שזה יקדם את הקריירה שלו. הוא עוזב כי הוא כועס עליי."
"אוקי, ו...?" היא חבטה בו. הוא חייך. "זה לא מה שרצית? לתפוס מרחק ממנו?" לויס הביטה בו, חלקים מהפאזל מתחברים במוחה באיטיות.
"אני עובדת עם קלארק כבר שלוש שנים, מעולם לא הכעסתי אותו עד כדי כך שהוא לא ידבר איתי. בפעם היחידה שהוא שקל לעזוב את מטרופוליס הייתה בגלל שהוא התקשה להתרגל לעיר הגדולה. משהו קרה, משהו שהכעיס אותו ועד שאני לא אגלה מה זה אני לא אצליח לגרום לו להישאר."
"אבל..."
"אני לא מתכוונת לתת לו לעזוב."
"חשבתי שזה מה שאת רוצה." הפאזל התחבר כמעט בשלמותו, היא רק הייתה צריכה לבדוק דבר אחד, רק כדי שתהיה בטוחה.
"הנה המילטון." סקרדינו עדיין עמד בדרכה. "האם אתה מנסה למנוע ממני לעשות את העבודה שלי, הסוכן סקרדינו?"
"חס וחלילה!" סקרדינו זז הצידה בחיוך. לויס חלפה לידו בדרכה להמילטון.
"פרופסור המילטון!" היא נפנפה לעבר המדען המפוזר.
"אני אבוא בערב." אמר סקרדינו מאחוריה.
"עסוקה."
"לויס!" אבל לויס כבר לא הקשיבה לו.
כשקלארק חזר מהראיונות שלו עם הSCU אחר הצהריים הוא מצא את לויס עומדת מהורהרת ליד עמדת הקפה. היא אחזה את כוס הקפה שלה, לועסת בהיסח הדעת את מערבב הפלסטיק האדום.
"לויס?"
"המממ?"
"מה המילטון אמר?" היא הרימה את ראשה.
"אה?" היא הסתובבה אליו.
"מה המילטון אמר? נפגשת איתו היום, לא?" היא זרקה את המערבב לפח ונעה בצעדים מהירים לשולחן שלה.
"המילטון, כן, בדיוק." היא הניחה את הכוס על השולחן. קלארק חייך, היא הסתובבה אליו שוב. "הוא לא אמר כלום. מוקדם מדי. אבל הוא לקח דגימה מכל דבר אפשרי כולל הקירות והוא רוצה לקחת דגימות מים מכל תא במתחם. השתעממתי אז חזרתי לכאן, יש לי עוד סיפורים שאני עובדת עליהם. למה?"
"הכל בסדר?"
"לא, לא ממש אבל אני עובדת על זה." הוא הביט בה לא מבין. "מה גילית?"
"ובכן, השוטרים חושבים שהמתחם לא שייך לחבורה שתפסה אותנו. הם חושבים שהם רצו להצטרף לאינטרגנג והאורחים מהנשף היו כרטיס הכניסה שלהם."
"ומה? הם בחרו את המתחם מתוך קטלוג "מחבוא טוב לבני ערובה"?"
"השוטרים עדיין עובדים על זה אבל החבר'ה האלה היו בהחלט מאורגנים. קרוב לוודאי שהיה לוקח לSCU הרבה יותר זמן למצוא אותנו אם הם לא..." הוא הביט בפניה והשתתק.
"אם הם לא מה?"
"הם שמו מעקב על ראש העיר."
"שטויות. זה לא מה שהתכוונת להגיד! ולא היה מעקב על ראש העיר!"
קלארק נע באי נוחות תחת מבטה.
"לויס..."
"זה בגלל ריצ'רד, נכון?" קלארק לא ענה.
"תגיד לי או שאני אגש ללופו ואסחט את זה ממנה." קלארק הביט הצידה לרגע ואז בפנקס שלו בחזרה. "קלארק?"
"הם הצמידו לו מתקן מעקב לטלפון."
"זה לא חוקי! והוא סוכן של הATF למה שהם יעשו את זה?"
"הSCU לא בוטחים בו. לופו סיפרה לי את זה שלא לציטוט."
"היית צריך לספר לי מיד!"
קלארק הסתכל מסביב ואז אחז במרפקה והוביל אותה לאחד מחדרי הישיבות הקטנים, נועל אחריהם את הדלת. הוא הביט מטה אליה, עיניה היו מלאות זעם.
"הוא החבר שלך ואנחנו לא ממש מדברים..."
"חשבתי שאחרי אתמול הסכמנו על הפסקת אש."
"...ולא חשבתי שתאמיני לי." היא נשכה את שפתה התחתונה והביטה למטה. "סקרדינו הוא הסוכן המעוטר ביותר בATF אבל הוא גם הסוכן עם הכי הרבה נזיפות. אחוז ההצלחות הגבוה שלו הוא הסיבה היחידה שהם לא העיפו אותו עדיין מהסוכנות. לופו שמעה ממנו מה קרה בנשף והממונה עליו היה שם עם פנים חמוצות לאורך כל הראיון. הם לא אהבו את העובדה שהוא היחיד שנפצע שם, הם לא בוטחים בו."
"מה לגביך? אתה בוטח בו?" היא הביטה בו.
"אני לא חושב שהוא מושחת. אני חושב שהוא לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות ומוכן לקחת סיכונים גדולים כדי להכניס את הרעים לכלא. אבל אני לא מחבב אותו ואני לא בוטח בו איתך."
"אני יכולה להגן על עצמי."
"אני יודע את זה."
"כנראה שלא אם אתה מסתיר ממני דברים!" קלארק נאנח והעביר את ידו בשיערו.
"זאת בדיוק הסיבה שלא סיפרתי לך. את ישר קופצת למסקנה שאני מנסה לגונן עליך או שאני מקנא. כשזה התחיל להיות רציני בין שניכם רציתי לדעת כל מה שאפשר עליו..."
"אתה לא סומך על שיקול הדעת שלי?"
"אני... לויס, למען השם! בוודאי שאני סומך עלייך!"
"זה לא נראה כך מכאן." היא הביטה על אצבעותיה. "אתה החבר הכי טוב שלי. אתה באמת חושב שהייתי כועסת עליך אם היית כן איתי לגבי ריצ'רד?" היא הביטה בו. קלארק הרים גבה בשאלה.
"ריצ'רד לא היסס להביע את חוסר שביעות הרצון שלו ממני ולא הרגשתי שההערות ממני יתקבלו בברכה; ואם הוא גורם לך אושר מי אני שאתערב?" הוא הביט בה לרגע.
"אמרת שרצית לדעת כל מה שאפשר לדעת עליו, מה גילית?"
"ידיד שלי בATF נתן לי העתק מהתיק שלו."
"איפה זה?"
"גרסתי את זה. זאת עבירה פדרלית לעשות את מה שהוא עשה."
"אוקי, אז אני רוצה את השם של החבר הזה ואני רוצה לראות עותק מהתיק של ריצ'רד."
"אני אבקש ממנו ליצור איתך קשר."
"אוקיי."
"אני חייב להודות שזה היה גאוני, לויס. לעולם לא הייתי חושב על זה." היא חייכה אליו בגאווה.
"ועכשיו אני יכולה לפרסם את הסיפור בלב שקט."
"לויס, קלארק!" קלארק הזדקף כשג'ימי התקרב אליהם אבל ידו נשארה על כתפה של לויס והיא חייכה.
"ג'ימי, איך אתה מרגיש?"
"אתה מתכוון אחרי שהמילטון מישש ובדק כל רקמה בגוף שלי? נהדר!"
קלארק חייך.
"אתם יכולים להסביר לי את זה שוב? בכל פעם שהמילטון מתחיל להסביר המוח שלי נכנס לניוטרל."
"זה די פשוט, למען האמת." אמר קלארק. "קריפטונייט משפיע גם על בני אדם בחשיפה ממושכת מספיק ולכן אין סיבה שזה לא ישפיע גם על צורות חיים אחרות..."
"אה?" לויס צחקקה.
"המתחם נבנה כך שיהיה עצמאי, ג'ימי." אמרה לויס, "במאגר המים שלו היה קריפטונייט. הקריפטונייט גרם למוטציות בבקטריות הרגילות והנורמליות שבמים והן הפכו למסוכנות לבני אדם ולסופרמן."
"אז הן הפכו לסופר בקטריות?" לויס חייכה.
"משהו כזה."
"אין רגע משעמם בעיר הזאת. אני לא מבין איך אתה אפילו חושב לעזוב, סי. קיי."
קלארק הניח את ידיו בכיסים וחיוכה של לויס נעלם.
"קלארק לא הולך לשום מקום, אולסן." אמרה לויס בתקיפות. קלארק הרכין את ראשו בחיוך. ג'ימי העביר את מבטו בין שניהם.
"מה שתגידו."
"אולסן!!!"
"כבר מגיע, צ'יף."
"להביא לך קפה, לויס?"
"כן."
הוא חזר אחרי כמה דקות והניח את הספל בידה ואז נשען קדימה על השולחן שלה קורא את מה שכתבה במחשב. לויס לגמה מהקפה וחייכה לעצמה. עברו ארבעה ימים מהנשף לפני שקלארק נגע בה באיזושהי צורה. בעבר הוא עשה את זה כל הזמן והיא לקחה את זה כמובן מאליו ורק כשהוא חזר לעשות זאת היא הבינה כמה זה חסר לה. הוא הניח את ידו על כתפה או הניח את ספל הקפה בידה במקום על השולחן או הניח את ידו על גבה התחתון בדיוק כשהייתה צריכה קצת תמיכה. בשביל לויס זה היה סימן שקלארק סלח לה. קלארק עדיין לא שינה את תוכניותיו לעזוב את מטרופוליס אבל לויס הרשתה לעצמה לקוות.
הוא התחיל לתקן לה שגיאות ושניהם שקעו במאמר ולא הבחינו בריצ'רד סקרדינו שצפה בהם מהמעליות. כשידו של קלארק נחה על כתפה של לויס בזמן שהוא הצביע על שגיאה נוספת, סקרדינו חרק שיניים בזעם. לויס נזפה בקלארק ואז צחקה למשמע תגובתו. סקרדינו לא עמד בזה יותר. הוא התקדם לעברם.
"לויס?" שניהם הסתובבו אליו.
חיוכה של לויס דעך כשזיהתה אותו. קלארק חייך בנימוס.
"הסוכן סקרדינו." הוא נד בראשו ופנה לשולחן שלו.
"ריק, מה אתה עושה פה?"
"את מתחמקת ממני כבר שבוע. רציתי לוודא שאת בסדר."
"אני קצת עסוקה..."
"היית עסוקה כל השבוע, מאז הנשף. הכל בסדר?" לויס נעמדה.
"אני מצטערת אבל אני באמת שלא יכולה לדבר עכשיו." היא שקלה לרגע. "בוא ניפגש לכוס קפה אחרי העבודה, אוקי? בבית הקפה ההוא, החדש שמצא חן בעיניך."
"אני לא יכול להתפנות מתי שמתחשק לי, לויס. אני אדם עסוק." זעם הבהב לרגע בעיניה.
"אני יודעת את זה."
"בואי נדבר עכשיו."
"אני לא יכולה."
"בחייך, לויס, זה רק סיפור."
"העבודה שלי חשובה לי לא פחות מכמה שהעבודה שלך חשובה לך. אם אתה רוצה לדבר איתי אני אהיה בבית הקפה אחרי שש וחצי."
"למה זה חייב תמיד להיות בתנאים שלך?"
"לויס! אני עדיין מחכה לסיפור שלך על שביתת נהגי המשאיות!"
"חמש דקות, צ'יף!" לויס קראה בחזרה.
"חי רוחו של קיסר, ליין! המהדורה נסגרת עוד רבע שעה, אני צריך את זה עכשיו! החדשות לא מחכות לאיש." לויס הביטה בסקרדינו והרימה גבה. "ואל תקראי לי צ'יף!"
"שיהיה. אני אהיה בבית הקפה בשש וחצי, לויס."
"נהדר. אני חייבת לחזור לעבודה."
היא איחרה וידעה את זה היטב והיא כבר כעסה בהמתנה למה שעומד לקרות. היא כעסה על ריק כבר שבוע, השיחה הבוקר רק העלתה הכל לפני השטח והעובדה שהוא עומד לנזוף בה בגלל שהיא מאחרת רק החמירה את המצב. היא ראתה אותו כבר יושב ליד שולחן בבית הקפה. היא לקחה נשימה, הידקה את השליטה שלה על כעסה ונכנסה פנימה. היא התיישבה מולו.
"היי."
"לויס, מאחרת כתמיד." לויס התעלמה.
"אנחנו צריכים לדבר."
"לא ממש רצית לדבר הבוקר או בשבוע האחרון." הוא רכן קדימה לעברה. "אני לא נהנה מהמשחקים האלה, לויס. כשאני מתקשר אלייך, אני מצפה שתעני."
"מוכנים להזמין?" שאלה המלצרית לועסת מסטיק בפה פתוח. ריק חרק שיניים אבל לויס חייכה.
"אני רוצה פיסה גדולה ממרנג הלימון שלכם וקפה שחור. הו, ואם אפשר תוספת קצפת למרנג?"
"בוודאי. ואתה?"
"רק קפה."
"אין בעיה. מיד מגיע." המלצרית נעלמה. לויס הוציאה תיקיה מהתיק שלה והניחה אותה על השולחן ביניהם.
"אז אתה מוצב במטרופוליס. ממתי?"
"את יודעת ממתי."
"באמת? כי דיברתי עם המקור של קלארק בATF, זה שנתן לי את התיק הזה, והוא אמר שההצבה הזאת זמנית עד שהשעיה מפעילות שלך תסתיים..."
"לויס..."
"כי חוקרים אותך בחשש לשחיתות."
"אני לא מושחת. את חייבת להאמין לי!"
"אתה שקרן מניפולטיבי."
"איך את יכולה להגיד את זה??" המלצרית הופיעה והניחה לפניהם את ההזמנות שלהם.
"תודה." אמרה לויס בחיוך. המלצרית חייכה בחזרה ועזבה.
"אני לא שקרן, לויס." לויס לגמה מהקפה. "ביקשתי להיות מוצב במטרופוליס. לכל היותר את יכולה להגיד שהקדמתי את המאוחר."
"שכבתי שם בתא עם קלארק כשהוא חולה עם חום גבוה וניסיתי להבין איך הגעתי לשם. איך הגעתי למצב שבו החבר הכי טוב שלי לא מדבר איתי כבר ימים וביקש הצבה כמה שיותר רחוק ממני?"
"לויס, בחייך, זה לא קצת יהיר להאמין שאת משפיעה בצורה כזאת על קלארק?"
"כשקלארק כועס הוא מתווכח איתי והפעם הייתה לו סיבה טובה מאוד לכעוס עליי אבל הוא לא אמר מילה, אפילו לא שלום, לא משנה מה עשיתי. וניסיתי להבין למה? מה קרה? ובאותו היום שאחרי הנשף התחלתי להבין אבל את הפיסה האחרונה בפאזל נתן לי השוער בדיילי פלאנט."
"אני לא מבין..."
"מהרגע שקלארק הפך לשותף שלי אני מתלוננת עליו. בכל פעם שאני מתוסכלת אני מוציאה עליו את העצבים שלי והוא מבין ולא מתרגש. כאשר אנחנו התחלנו לצאת התלוננתי בפניך עליו. אמרתי לך דברים כמו שהוא יורם ושהוא עומד בדרכי."
"אז?"
"אני בטחתי בך ואתה ניצלת את האמון שלי בך כדי לגרום לי לעשות דברים שאני רחוקה מלהיות גאה בהם."
"את הולכת להאשים אותי בכך שנטשת את קלארק ברגע שמצאת סיפור גדול?"
"בהתחלה זה בדיוק מה שעשיתי, האשמתי אותך, ואז הבנתי שההחלטה לעשות את זה הייתה כולה שלי. אני לוקחת אחריות מלאה על כך. לא הייתי צריכה להקשיב לך."
"רק עזרתי לך להחליט."
"בגדתי בקלארק כשחקרתי את הסיפור על בורנשטיין לבדי. הוא ספג בשקט את כל המקרים בהם האמנתי לך במקום לו, שהקשבתי לך במקום לו, אבל הסיפור הזה..." היא הנידה בראשה. "אבל זה לא הספיק לך. רצית לוודא שהקרע בינינו לא יתאחה." סקרדינו נע באי נוחות בכיסאו. "אז שלושה ימים לפני הנשף הגעת לפלאנט והייתה לקלארק ולך שיחה מאוד מעניינת."
"לו..."
"אני לא הבנתי איך קלארק ידע שאתה מוצב במטרופוליס. אני לא סיפרתי לו אבל כשהיינו בתא הוא סיפר לי, הוא גם זרק מילים שלי בפניי, מילים שאמרתי רק לך, ואחרי שדיברתי עם לארי, השוער של הפלאנט, הפיסות נפלו למקומן. אתה סיפרת לו, נכון? ורק כדי לסובב את הסכין סיפרת לו את כל מה שאמרתי לך עליו ואז מה?"
"לויס, זה לא נכון!"
"אמרת לו לא לדבר איתי." סקרדינו לא הביט בה, עיניו לכל מקום מאשר אליה. היא חייכה בלי הומור. "אני לא יודעת מה הבעיה שלך ולא אכפת לי." היא הוציאה מעטפה עבה מתיקה. "אלו כל החפצים שלך שנשארו אצלי בדירה. אני חוששת שחלקם נשברו כשזרקתי את המעטפה על הרצפה וקפצתי עליה."
"לויס, בחייך..."
"אף אחד לא פוגע בחברים שלי!"
"הוא שותף שלך, לויס. שותפים אפשר להחליף." לויס הביטה בו בהלם.
"אתה מתייחס בכזה ביטול גם לשותפים שלך?"
"החיים שלי תלויים בשותפים שלי! מה קלארק עושה? בודק את האיות שלך?" היא לקחה את מרנג הלימון והטיחה אותו בפניו. הוא הביט בה בפה פעור.
"לרגע היססתי, אתה יודע? לרגע חשבתי 'המרנג הזה נראה טוב מדי בשבילו'. ואז אמרת את זה." היא לקחה את ספל הקפה שלה שהספיק להתקרר ושפכה אותו על ראשו. המלצרית מיהרה אליהם.
"הו, אלוהים! אדוני, אתה בסדר?" לויס הושיטה לה כמה שטרות.
"המרנג היה נהדר, תודה." היא הסתובבה והלכה משם.
לויס ישבה במערכת וצפתה בקלארק מסתבך עם מכונת הקפה. הוא התעסק עם המכונה כבר יותר מחמש דקות. היא לא הצליחה למנוע מעיניה להחליק במורד גופו או ממוחה מלפנטז על הגוף החטוב שמתחת לבגדיו. מאז הפרידה מסקרדינו היא התלבטה מה לעשות הלאה. זה נראה קצת לא הוגן להשתמש בסודות שהוא חשף בפניה כדי לגרום לו להישאר וכשהיא חשבה על זה היא העדיפה שהוא יישאר כי הוא רוצה, לא בגלל שהיא לחצה עליו או סחטה אותו. היא לעסה עט בהיסח הדעת. היא ידעה שקלארק אוהב אותה. מהרגע שהוא אמר את זה היא לא יכלה להימנע מלהסתכל על כל מה שהוא אי פעם עשה או אמר באור אחר, לחפש רמזים. זה היה כאילו היא הסתובבה עם כיסוי עיניים במשך שנים. היא לא הצליחה להבין איך הייתה כל כך עיוורת. אבל... וזו הייתה השאלה החשובה מכל. מה היא מרגישה כלפיו והאם ההבנה שהוא סופרמן משפיעה על הרגשות שלה?
"לויס?"
"אה?" היא הרימה את ראשה והביטה בו. הוא לקח את העט בעדינות ממנה וזרק אותו לפח.
"אם תלעסי את העט הזו קצת יותר חזק תתלכלכי כולך בדיו."
"הו."
"הכל בסדר? זה הסיפור על שרשרת שודי הבנקים?"
"לא, זה הממ... משהו אישי."
"אוקיי." הוא התיישב ליד השולחן שלו.
"קלארק?"
"כן?"
"אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"ממתי את מבקשת רשות?" הוא חייך אליה.
"נגיד, נגיד שהיית מגלה שאני וונדר וומן..." קלארק הביט בה בעיניים מצומצמות ואז חייך.
"את לא מספיק גבוהה." היא שילבה את ידיה והביטה בו כועסת.
"קדימה, תמשיך, תתגרה בי."
"לויס, את לא יכולה להיות וונדר וומן."
"אני לחלוטין יכולה להיות וונדר וומן! אין לך דרך לדעת!"
"את אפילו לא יודעת טיפה יוונית."
"זאת לא הנקודה!"
"אז מה הנקודה?"
"תשכח מזה!" היא הסתובבה ממנו.
קלארק קם והתיישב על קצה השולחן שלה.
"את רוצה להיות וונדר וומן?"
"לא."
"אני יכול להבין את המשיכה." היא הציצה בו. "מלבד כל הדברים המובנים מעליהם נראה שהיא וסופרמן ביחד, לפחות זה מה שאומרות השמועות. ואנחנו יודעים מה את מרגישה כלפי סופרמן..." היא נעמדה והחלה מכה אותו בשתי ידיה. "היי, היי, בלי אלימות!" הוא הרים את ידיו כדי להתגונן בפניה. "לויס! אוקיי, אוקיי, אני נכנע!" היא הפסיקה.
"זה לא קשור לסופרמן! או לוונדר וומן!"
"אם את אומרת."
"אתה חושב שוונדר וומן וסופרמן ביחד?"
"איך אני יכול לדעת?" הוא ענה בזהירות אבל לויס המשיכה להביט בו והוא נאנח לבסוף. "למרות השמועות, אני לא חושב שהם ביחד."
"למה לא?"
"זה קצת פומבי מדי."
"פומבי מדי?"
"הם עומדים בראש ליגת הצדק." קלארק אמר בשקט, כמעט בלחש. "ורומן שכזה עלול ליצור בעיות בליגה, מתחים. אני חושב שהם פשוט חברים טובים." היא חייכה את אחד החיוכים האלה שיצאו ישר מליבה, מאלה שתמיד עצרו את נשימתו.
היא דחפה אותו בעדינות לאחור וקלארק התיישב בחזרה על קצה השולחן שלה.
"גם אני וסופרמן רק חברים טובים."
"אם את אומרת." הוא חייך.
"אני אומרת. עכשיו תענה לשאלה שלי!"
"איזו שאלה?"
"הו, הממ... אם היית מגלה משהו, משהו על מישהו שלא רצה שתדע את הסוד הזה, מה היית עושה?" הוא הביט בה בשקט. היא הרימה אצבע, "ובלי התחכמויות! אני רוצה תשובה רצינית."
"האם שמירת הסוד הזה פוגעת במישהו?" לויס חשבה על זה רגע.
"לא." היא משכה בכתפיה, "אולי במי ששומר אותו. סודות מבודדים אנשים. היית מדבר איתו על זה?"
"אז התשובה שלי היא לא. אם באמת אכפת לי מהאדם אני לא אתעמת איתו אבל אהיה שם בשבילו עד שירגיש בנוח מספיק כדי לחלוק איתי את סודו." היא חייכה אליו.
"זה כל כך אתה, סמולוויל. חמוד וטיפשי באותו הזמן."
"למדתי בדרך הקשה שלאנשים יש בדרך כלל סיבה להסתיר סודות ואם זה לא פוגע באיש..." הוא משך בכתפיו.
"ליין! קנט! רצח משולש במידטאון!"
צלצול הטלפון העיר אותו בחוסר התחשבות. הוא פתח עיניים למחצה ובהה בשעון שעל השידה. לקח רגע למספרים להתמקד. הטלפון המשיך לצלצל ואז הפסיק לרגע ואז חזר לצלצל. הוא נאנח. מי לכל הרוחות מתקשר בשעה כזאת? הוא הלך לישון רק לפני רבע שעה. הוא התיישב בצד הפינה ושפשף את פניו. הטלפון שוב הפסיק ואז חזר לצלצל. הוא הרים אותו. למראה השם שעל המסך, כתפיו נשמטו בהשלמה. הוא ענה לטלפון.
"לויס."
"למה שהוא יעשה דבר כזה? למה שמישהו יעשה דבר כזה?"
"ליין, אני בלש לא מיסטיקן."
"זה המספר המוצפן שלך, נכון? לא משנה אם שלי לא מוצפן, נכון? זה מה שאמרת." רצף השאלות העיר אותו לגמרי.
"מה קרה?"
"זוכר את החטיפה?"
"כככן."
"ובכן, לא סיפרתי לך הכל."
"את לעולם לא מספרת לי הכל."
"הוא אמר כל מיני דברים..." ברוס נאנח. הוא הצמיד את הטלפון בין כתפו לאוזנו וקם.
"אילו דברים?" הוא לבש תחתונים ואת חלוק המשי וצעד מחוץ לחדר.
"הוא אמר לי את האמת." הוא עצר במסדרון.
"האמת?"
"לגבי איך הוא מרגיש כלפיי, את השאר הסקתי בעצמי." ברוס הרים מבטו לתקרה וחזר לצעוד במורד המסדרון.
"השאר?"
"אתה תאלץ אותי להגיד את זה?"
"במקרה המסוים הזה אני חושב שאין לי ברירה."
"היה קריפטונייט במים שהוא שתה והכוס זהרה בירוק וקריפטונייט זוהר בירוק רק ליד אדם אחד שאני מכירה."
"זה לא היה קריפטונייט."
"בקטריות מוטנטיות עם קריפטונייט. אותו דבר."
"זה היה לפני חודש. לקח לך הרבה זמן..."
"הבנתי את זה באותו הלילה!"
"אני יודע. לקח לך הרבה זמן להעיר אותי עם שאלות."
"הייתי עסוקה עם דברים אחרים."
"איך זה הולך, דרך אגב? הוא עדיין עוזב?" היא שתקה. "אוקיי, נחכה עם זה. בואי נחזור לשאלות שלך."
"למה הוא עשה את זה?"
"עשה מה?"
"כל הזהות המגוחכת הזו של קלארק קנט."
"לא כל כך מגוחכת. עבד עלייך במשך שלוש שנים עם הזהות הזאת."
"הו, וכמה זמן לקח לך לחבר את הנקודות, אדוני הבלש?" ברוס נכנס למטבח והפעיל את מכונת הקפה.
"הרבה יותר זמן משאני מוכן להודות. וזה לא עונה לך על השאלה?"
"אבל, ברוס..."
"את יודעת את התשובה לשאלה הזאת." בדירתה במטרופוליס, לויס עמדה לבושה בפיג'מה במרפסת והביטה אל העיר במשך רגעים ארוכים לפני שענתה.
"רק שעכשיו אני פשוט לא יודעת..." ברוס המתין לה בזמן שמזג לעצמו קפה. "אני לא יודעת מה אני מרגישה. ואם אני מרגישה משהו האם זה בגלל שאני יודעת עכשיו או שזה תמיד היה שם? ואם זה תמיד היה שם איך לא הבחנתי? ואם זה בגלל שאני יודעת האם זה אמיתי או רק התאהבות ילדותית בבחור עם גלימה אדומה? ואם הוא מרגיש כך למה הוא לא עשה שום דבר קודם? למה הוא נתן לי להתאהב ב... בסופרמן?"
"הו, בחייך. אפילו אני יודע שאתה לא יכול לשלוט במי תתאהב. אף אחד לא יכול. ובכל הנוגע אליו... את מאשימה אותו?" היא הזדקפה.
"כי אני כזאת לא מהימנה?"
"לא, כי הוא כזה... חסר בטחון." ברוס לקח את כוס הקפה לספריה.
"הוא סופרמן, למען השם! איך הוא יכול להיות חסר בטחון?"
"לא, לויס." ברוס לגם מהקפה וחייך חיוך נדיר. "הוא קלארק קנט."
"הו!" עיניה של לויס גדלו לפתע.
"את אמרת את זה בעצמך פעם. מה שחשוב זה האיש מתחת לחליפה."
"הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי! זה מסביר כל כך הרבה דברים!"
"היית מגיעה לזה בסופו של דבר."
"זה לא עוזר לגבי השאר..."
"אף אחד לא יכול לענות על זה מלבדך. הוא יודע מה הוא מרגיש כלפייך..."
"הוא לא אמר כלום כי הוא חיכה שאני אתאהב בו במקום בסופרמן..." ברוס חייך, היא לא ממש דיברה איתו, יותר חשבה בקול רם.
"ועכשיו את צריכה להבין מה את מרגישה כלפיו."
"מה אתה חושב?"
"אני חושב שלקלארק יש מעמד מיוחד בליבך. אני יודע שמעולם לא היה לי סיכוי מולו."
"ברוס, אני..."
"היינו משגעים זה את זה, את צדקת. אנחנו טובים יותר בתור חברים. וקלארק טוב בשבילך, מאזן אותך. הוא ריכך חלק מהקצוות החדים..."
"אני לא רכה!" ברוס התעלם מדבריה.
"וחשף הרבה מאוד מהפלדה שבתוכך. את מודעת לכך שכל הליגה מפחדת ממך, נכון? את אשת הפלדה של מטרופוליס."
"אני לא כזאת... זה מה שאומרים עליי?" ברוס גיחך ברכות. "באמת?"
"אני יכול לעצור את העזיבה שלו." היא שתקה.
"חשבתי לסחוט אותו כדי שישאר." היא אמרה בשקט. "אבל אני רוצה שהוא יישאר מרצונו. פרי דחה את ההחלטה בעניין ליום חמישי. אם הוא יחליט להמשיך עם זה הוא יעזוב בתחילת השבוע, יום שני."
"הוא יודע שנפרדת מסקרדינו?"
"לא אמרתי לו."
"אולי כדאי?"
"כדי שהוא ישאר רק בגלל זה?" היא הנידה בראשה. "לא."
"אני לא חושב שהוא יעשה את הצעד הראשון, לויס. הוא החליט כבר להתרחק ממך."
"למה?" היא נשמעה נואשת.
"הרבה תירוצים. אני חושב שהוא מפחד. אם תסרבי לו, בשבילו זה יהיה הסוף. הוא לא ינסה שוב. כך את עדיין בחייו."
"לא אם הוא עוזב ביום שני." היא ניגבה עם שרוול הפיג'מה את הדמעות הבוגדניות מפניה. "הוא עלה על עץ ולא יודע איך לרדת ממנו."
"כן, אני חושב כך." היא שתקה. ברוס גמר את הקפה. "מוכנה לקבל עצה מרווק סדרתי?"
"כרגע אני מוכנה לקבל עצה גם מרווק עם פחד ממחויבות." ברוס חייך.
"זאת לא הסיבה."
"הו?"
"טוב, אולי רק קצת." לויס חייכה.
"מה העצה?"
"תבררי לעצמך מה את רוצה ומה את מרגישה ואז תוודאי שהוא יודע."
"חתיכת עצה מצוינת, ברוס! פלא שאתה עדיין רווק." הוא צחק. "טוב, לך לישון."
"את משחררת אותי? תודה לאל!"
"ותודה."
"החשבון בדואר."
לויס ישבה במערכת ובהתה במסך המחשב. קלארק נעלם שוב לאחת ההצלות שלו והיא מצאה את עצמה חוזרת לשאלות שרדפו אותה מאז החטיפה. האם היא אוהבת את קלארק? ואם כן, האם זה רק בגלל שהוא סופרמן?
ג'ימי התיישב באנחה על כסאו של קלארק, מוציא אותה מהרהוריה.
"הו, מה עושה אותך כל כך מדוכדך, אולסן?"
"אני חושב להיפרד מג'ולינדה."
"הדוגמנית ההולנדית?"
"כן, טוב..."
"מה בדיוק הבעיה איתה?"
"היא לא מפסיקה להתקשר אליי! למען השם, היא בצילומים בג'מייקה וכל רגע אני מקבל הודעת טקסט ממנה. היא חונקת אותי!"
"הבחורה בטח מתגעגעת אלייך, לא שאני מבינה מה בדיוק פגום בה שהיא מרגישה ככה..."
"זה לא מצחיק, לויס!"
"ג'ימי, מה בדיוק הבעיה שלך? היא יפה, היא חכמה והיא מוצאת אותך מושך מסיבה כלשהי."
"כן, אבל... אין את האש הזאת? אין כימיה בינינו. היא משעממת." לויס גלגלה את עיניה.
"אולסן! איפה התמונות האחרונות של סופרמן?" צעק פרי ממשרדו, "ולמה אתה יושב? לך לעבוד!" ג'ימי קפץ על רגליו כאילו חושמל.
"מייד, צ'יף." ונעלם. לויס חייכה ואז חיוכה נעלם.
בינה לבין קלארק היה את הלהט הזה שג'ימי דיבר עליו והיה את זה עוד לפני שהיא ידעה את האמת עליו. הם לא הפסיקו להתווכח מהרגע הראשון שנפגשו אבל לויס הייתה חייבת להודות שהיא אהבה את הויכוחים האלה ושהיא התגעגעה אליהם כשקלארק לא דיבר איתה. היא מעולם לא האמינה באהבה ממבט ראשון אבל מה לגבי אהבה מויכוח ראשון? היא חייכה לעצמה.
וזה לא שהרעיון לא עלה במוחה בעבר אלא שאז היא תמיד מצאה סיבות להדחיק את זה, כמו אנחנו עובדים ביחד או הוא כזה שקט ויורמי או יש לו אובססיה לא טבעית לשמור על הכללים או אנחנו כל כך שונים זה מזה, אין מצב! אבל האמת הייתה שהיא דווקא אהבה את העובדה שהוא שקט ויורמי מפני שהוא גם היה סלע של יציבות בשבילה והיא הייתה חייבת להודות שהיא תמיד נמשכה לגברים אינטליגנטיים. בדרך כלל הם הופיעו בחליפות עסקים יקרות ומכוניות פאר ולא בחליפות אפורות ומשקפיים. קלארק, למרות החזות המשעממת, מעולם לא שיעמם אותה. היא תמיד נשארה מסוקרנת לגביו ואפילו עכשיו, כשחלק כה גדול מהפאזל התגלה, היא עדיין הייתה סקרנית.
הקלארק קנט שהיא הכירה במערכת היה מסיכה אבל אם היא הסתכלה על זה בכנות גם סופרמן היה מסיכה. או אולי מסיכה היא לא המילה המתאימה ביותר, יותר פרסונה. גם סופרמן וגם קלארק קנט היו הקצנות של חלקים מהאישיות של הקלארק האמיתי, זה שהיא מעולם לא פגשה, רק זכתה להצצות קטנות מדי פעם כאשר ההגנות שלו היו נמוכות. האיש הזה, הקלארק האמיתי, סיקרן אותה. היא רצתה להכיר אותו במלואו. ולא היה לה ספק, שבאיש הזה היא תמצא את כל מה שחיפשה.
עכשיו נותרה רק השאלה איך לספר לו את זה.
זה היה ערב חמים במטרופוליס. זוגות אוהבים טיילו בטיילת ובפארקים. הכוכבים רק החלו לנצנץ. לויס עמדה במרפסת שלה והשקיפה על העיר. קשה היה להאמין שבלילה נעים כזה אנשים יחפשו צרות. היא חייכה לעצמה בשקט ונשענה על מעקה המרפסת. כל מה שהיא הייתה צריכה זה לחכות וכאשר הוא הופיע לבסוף היא חייכה בליבה פנימה.
"ערב טוב, לויס."
"היי, סופרמן. ערב שקט?" היא החוותה בידה על העיר.
"כן, כנראה שאת לא היחידה שנהנית ממנו."
"האם זה אומר שיש לך כמה דקות כדי לדבר?" הוא חייך.
"בהחלט. על מה רצית לדבר?"
"אני לא יודעת עד כמה אתה מודע לכך אבל האמנתי שאני מאוהבת בך במשך הרבה זמן. זה כל הקטע של הגיבור הגדול והאמיץ שליבו טהור אבל גם כל הקטע של הכוחות העצומים והרבים ובייחוד היכולת לעוף." סופרמן חייך למראה עיניה שהבריקו. "זה גבל ברצינות בהערצת גיבורים עיוורת במשך תקופה מסוימת ובאמת שהאמנתי שאני מאוהבת בך. אתה התגלמות הפנטסיה של האביר טהור הלב ויפה התואר שסוחף את העלמה חסרת הישע מרגליה ורוכב, או במקרה שלך עף, לעבר השקיעה."
"אני לא בדיוק אביר ואת בהחלט לא עלמה חסרת ישע." לויס חבטה קלות בזרועו.
"תהיה בטוח בזה, ברנש!" חיוכו גדל. "העניין הוא שאני מעולם לא האמנתי באגדות. זאת הייתה הרגשה מדהימה כשהחלק הזה שבי התעורר לחיים אבל המציאות חלחלה בסוף והבנתי עד כמה זה אנוכי."
"אנוכי?!" הוא הביט בה באי הבנה.
"אני רק אדם אחד ואתה האביר על הסוס הלבן של עולם שלם. להיות איתך אמר לשים את הצרכים, הרצונות והתשוקות שלי לפני העולם." חיוכו דעך. לויס הניחה ברכות את ידה על זרועו. "הסתפקתי בלהיות שם בשבילך, להיות החברה שלך, לתמוך בך ונתתי לרגשות העזים יותר לרגוע."
"אני מצטער."
"זאת לא אשמתך."
"את לא חושבת ש..."
"אנחנו שנינו יודעים שזה חלום. חלום יפה אבל רק חלום." הוא הרכין את ראשו. לויס ידעה שהיא שוברת עכשיו את ליבו אבל זה היה חייב להיאמר. היא אחזה בידו בחוזקה. "אני עדיין פה, בשביל כל מה שתצטרך וזה לא כאילו שזה מבזק חדשות." הוא הרים את ראשו והביט בה. "זה משהו ששנינו הבנו כבר לפני זמן רב."
"אני יודע."
"ואני מעלה את זה עכשיו כדי להסביר לך משהו."
"אני מקשיב."
"עברו עליי כמה חודשים לא קלים. פגעתי באנשים שאני אוהבת, באחד מהם במיוחד ולא ראיתי את זה קורה עד שכמעט והיה מאוחר מדי. כשאני וקלארק היינו במתחם ההוא דיברנו על כל מיני דברים והוא סיפר לי משהו כשהוא היה חולה שהוא לא זוכר עכשיו." היא הרכינה את ראשה. "החוויה הזאת גרמה לי להסתכל על החיים שלי מחדש והבנתי כל מיני דברים. שבוע אחר כך נפרדתי מהחבר שלי, ריצ'רד סקרדינו."
"הסוכן סקרדינו?" סופרמן נשמע מופתע. לויס הביטה בו בחיוך.
"אני מופתעת שלא שמעת על זה. זרקתי עליו מרנג לימון ושפכתי עליו קפה." היא לא פספסה את הניצוץ המשועשע בעיניו של סופרמן. "מישהו במקרה צילם את זה והעלה את זה לרשת. באמת לא ידעת?" הוא הניד בראשו.
"אין לי הרבה זמן לגלוש באינטרנט. למה נפרדת ממנו?"
"הוא שיקר לי והפר את האמון שלי."
"הוא בגד בך?"
"לא. הוא אמר לקלארק כל מיני דברים שלא הייתה לו שום זכות לומר. ואחרי כל מיני דברים שעשיתי קלארק החליט לעזוב את מטרופוליס ולא הצלחתי לשכנע אותו מאז לשנות את דעתו." סופרמן הנהן בשקט.
"את רוצה שאדבר איתו?"
"לא. אני לא חושבת שזה יעזור. ואולי זה יהיה דבר טוב, אולי המרחק יעזור לשנינו." היא נשמעה לסופרמן כמישהי המנסה לשכנע את עצמה. "אני רק מקווה שהוא יחזור, שהוא ייתן לנו הזדמנות."
"אני יודע כמה קלארק חשוב לך אבל בוודאי יש עיתונאים נוספים שיוכלו להיות השותפים שלך וזה לא כאילו שהוא נעלם. תוכלו להמשיך לדבר בטלפון ובדוא"ל." לויס הנידה בראשה.
"קלארק הרבה יותר משותף בשבילי. העובדה שהוא עוזב גרמה לי להבין שיש לי רגשות עזים כלפיו." היא הביטה בעיניו. "קלארק הוא לא כמוך, הוא לא בולט, אנשים בקושי מבחינים בו אבל הוא חדר לי דרך כל ההגנות. אפילו לא הרגשתי כשזה קרה. ואם הייתי ממשיכה להיות מסונוורת ממך לעולם לא הייתי מבחינה בו." סופרמן חייך חיוך עדין. "הוא חכם ויש לו לב גדול כמו שלך והוא אמיץ. הוא אולי לא חסין כדורים אבל הוא יעשה הכל בשביל האנשים שסביבו והוא זקוק לי. ואני מפחדת... מפחדת שאם הוא יעזוב אני אאבד אותו לתמיד." סופרמן חיבק אותה אליו.
"אני אשגיח עליו, לאן שיילך." הוא אמר ברכות.
"תודה."
"ואם הוא חכם כמו שאת אומרת, הוא לבטח יחזור אלייך."
לויס, ראשה על כתפו של סופרמן, נשמה בהקלה.
"פרי? רצית לדבר איתי?"
"כן, קלארק. שב." פרי המתין עד שקלארק התיישב ורק אז המשיך. "אני יודע שהיו לך פקפוקים לגבי ההחלטה שלך לעזוב את מטרופוליס אבל יש לי כרגע חור שרק אתה תוכל למלא."
"אני לא מבין."
"מוירה קאן, עורכת הדסק הפוליטי שלנו בוושינגטון פיטרה היום בבוקר את אלכסנדר וובר הכתב שלנו בבית הלבן. פיטורים לחלוטין מוצדקים, אנחנו לא יכולים לאפשר לכתבים להמציא עובדות וסיפורים. הבעיה היא התזמון."
"מסע הדילוגים של מזכיר המדינה."
"בדיוק. אני לא מודאג מהתקן, מוירה תמלא אותו בסופו של דבר אבל אני לא יכול לא לשלוח כתב. הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט יאכלו אותנו בלי מלח. כשמוירה התקשרה לעדכן אותי היא ישר ביקשה אותך. אתה בכיר מספיק, רציני, אמין ומקצועי ונכון לכרגע הבעת חוסר שביעות רצון מהמיקום שלך. בשבילה אתה מושלם."
"התכוונתי להודיע לך היום שהחלטתי להישאר." קלארק אמר בשקט. פרי הביט לכיוון לויס לרגע.
"לויס עבדה עליך קשה, אה?" קלארק חייך בעצבות.
"למען האמת, היא לא העלתה את הנושא בכלל בשבוע האחרון." פרי הביט בו. "היא נפרדה מסקרדינו לפני כמה שבועות ולא סיפרה לי. כששאלתי אותה לגבי זה היא אמרה שהיא לא עשתה את זה כדי לשכנע אותי להישאר."
"היא עלתה על 'השיחה' שלכם, אה?"
"אני חושב כך. סקרדינו שינה אותה, פרי, ולא לטובה ובחודש האחרון התחלתי להרגיש שלויס הישנה חזרה."
"כן, גם אני הבחנתי בכך. היא הרבה יותר ממוקדת." פרי שילב את ידיו. "אוקיי, אני יכול להבין למה החלטת להישאר אבל אני צריך למלא את החור הזה ואתה עדיין האיש המתאים ביותר לתפקיד. זה יהיה רק לחודש וכשתחזור תוכל לבחור מה לעשות." קלארק הביט בלויס ואז בפרי.
"אוקי, אם אתה צריך אותי שם..."
"מצוין. יש כמה פרטים קטנים לגהץ..."
שעה לאחר מכן קלארק יצא ממשרדו של פרי וניגש ללויס. היא חייכה אליו אבל חיוכה גווע למראה פניו.
"או." היא הרכינה את ראשה לשולחן מתעסקת עם דפים.
"לויס..."
"אז, המממ, ג'ימי מתכנן לך מסיבת פרידה. אני חושבת שאוותר. יש לי קצת הרבה סיפורים לעבוד עליהם." היא הרימה את ראשה אליו לרגע, חיוך מעושה על פניה.
קלארק ניגש לצד שלה בשולחן והניח את ידו על כתפה.
"לויס..."
"לא!" היא התרחקה ממנו. "אני לא יכולה... אין לי זמן..."
"זה רק לחודש." היא לקחה נשימה. "פרי צריך עיתונאי למסע הדילוגים של מזכיר המדינה."
"אלכס..."
"פוטר הבוקר. קאן תפסה אותו על חם ממציא מקור." לויס נחרה בבוז.
"בטח כבר קיבל משרד פינתי באינקוויזיטור." היא הביטה בקלארק מזוית עיניה. "רק לחודש?" הוא הנהן.
"התכוונתי להגיד לו שאני נשאר."
"אוקיי. אני יכולה להסתדר בלעדיך לחודש."
"את יכולה להסתדר בלעדיי להרבה יותר מחודש."
"אוקיי." היא נעמדה וקלארק הזדקף. היא הסתובבה אליו. "השתתפת בדבר כזה פעם?"
"לא, לא ממש."
"אז בוא איתי למסיבת העיתונאים של ראש העיר. יש לך הרבה מה ללמוד ואין לנו הרבה זמן." היא אספה את התיק שלה וקלארק מיהר אחריה מחייך. "ואנחנו צריכים לעשות קניות."
"קניות? יש לי כל מה שאני צריך." הם נעצרו ליד המעלית ולויס הביטה בו מלמטה למעלה וצחקקה.
"הו, אנחנו בהחלט צריכים לעשות קניות." דלתות המעלית נפתחו והיא דחפה אותו פנימה.
"לויס, אני לא..."
"יש לך אטמי אוזניים?" קלארק הביט בה בהלם. "זה מה שחשבתי. וזו רק ההתחלה..." דלתות המעלית נסגרו עליהם כשקלארק מגלגל את עיניו.
קלארק יצא מהבניין בו מוקמה השלוחה של הדיילי פלאנט בוושינגטון והרים את משקפיו באצבע. מוירה קאן הייתה מאוד מרוצה ממנו אבל קלארק רצה לחזור למטרופוליס. החודש האחרון היה אתגר של ממש ליכולת שלו להחזיק זהות כפולה. קלארק קנט היה כל כך קרוב לאור הזרקורים שכל היעלמות שלו תובחן מיד ושאלות יעלו. הוא נאלץ לבלות זמן רב במטוס, זמן שבו לא היה יכול לתפקד כסופרמן. מצד שני סופרמן לא יכול להיעלם לחודש שלם ללא הסבר. אבל קלארק הצליח להמשיך לתפקד כסופרמן, הוא פשוט התמקד באותן מדינות שמזכיר המדינה ביקר בהן. אנשי השירות החשאי היו מאוד מרוצים בסתר ליבם שנראה כאילו סופרמן משגיח על מזכיר המדינה, עובדה שהעלתה חיוך על פניו של קלארק. מטרופוליס לא נותרה ללא גיבור שיגן עליה ונראה כאילו לויס יצאה מגדרה ונמנעה מלהיכנס לצרות.
קלארק התרחק מהרחוב הראשי ונכנס לתוך סמטה. תוך רגעים הוא כבר היה באוויר עם תיק הנסיעות שלו. הוא חייך כשחשב על כך, נזכר במסע הקניות הקדחתני שלויס התעקשה לגרור אותו אליו. להפתעתו הוא השתמש בכל מה שהיא אילצה אותו לקנות. הוא עף באיטיות לכיוון מטרופוליס, מנצל את הזמן לחשוב. הוא כל הזמן חזר למתחם ההוא. מה בדיוק קרה שם? מה הוא אמר ללויס? מה יכול להסביר את השינוי בה? האם יכול להיות שהוא אמר לה את האמת? לא, לא. אם לויס הייתה יודעת את האמת היה מצפה לו קריפטונייט בקפה הבוקר שלו. הוא חייך למחשבה. האישה הזאת ידעה לכעוס ולנקום יותר טוב מכל אחד אחר. אבל הוא בטח אמר לה משהו כי היא השתנתה לגמרי ובדרך הפכה את חייו על פיהם. לא שקלארק התנגד. לויס תמיד הייתה מלאה בלהט פנימי שדחף אותה לכנות חדה כתער שמעטים הצליחו להתמודד איתה. סקרדינו... זעם עלה בקלארק למחשבה... סקרדינו היה מרותק אליה כמו ילד עם צעצוע חדש ומופלא, לפחות בהתחלה. אחרי כמה שבועות, החידוש התפוגג והוא החל לנסות לשנות את לויס כך שתתאים למה שהוא חשב שהיא צריכה להיות. מה שקרה במתחם שינה את כל זה. לויס חזרה להיות היא אבל משהו השתנה בכל זאת. קלארק קימט את מצחו במחשבה. היא הייתה פגיעה יותר? לא, זה היה משהו אחר. הוא נעצר באוויר, חושב.
היא הייתה הרבה יותר פתוחה איתו, עם שאר האנשים היא הייתה בדיוק אותה הלויס שמלפני סקרדינו. אפילו סופרמן לא ראה את הצד הזה של לויס מאז אותה שיחה על המרפסת שלה. האם זה יכול להיות? הוא מעולם לא האמין שזה יקרה, שזה בכלל אפשרי. האם ללויס יש רגשות כלפיו? הוא חזר לעוף, רואה מרחוק את קו הרקיע של מטרופוליס. היא אמרה כל מיני דברים. האם זה אפשרי?
לויס ישבה ליד שולחנה במערכת וקראה שוב את המאמר האחרון של קלארק שסיכם את מסע הדילוגים של מזכיר המדינה. עברו כבר יומיים מאז שהסתיים המסע אבל קלארק עוד לא חזר למערכת. טוב, לא בדיוק יומיים, יותר יום וחצי. פרי נתן לו יום חופש כדי להתאושש ולסדר כל מיני עניינים אבל מה אם הוא לא יחזור? מה אם הוא שינה את דעתו? היא הניחה את העיתון על השולחן שלה וקמה. היא התיישבה על השולחן של קלארק והחזיקה את השלט האלגנטי עם שמו. אצבעותיה מלטפות את האותיות.
"אני אצטרך את זה." היא הסתובבה במהירות לכיוון הקול.
קלארק עמד כמה מטרים משם עם חיוך על פניו. חיוך ענק עלה על פניה והיא רצה אליו.
"קלארק קנט, חזרת!" היא חיבקה אותו, מניחה את ראשה על כתפו. "כבר חשבתי שעברת לוושינגטון." ידיו של קלארק עטפו אותה.
"כנראה שממש התגעגעת אליי." הוא אמר אחרי שניה. לויס פתחה עיניים והתרחקה ממנו.
"אהם, רק בגלל שג'ף לא יודע להכין קפה כמו שצריך. מלבד זה, הייתי עסוקה מכדי להבחין שעזבת."
"גם אני התגעגעתי אלייך, לויס." היא הסמיקה.
קלארק לקח בעדינות את השלט מידה ופנה להתיישב ליד השולחן שלו. הוא בחן אותה בזהירות בזמן שהדליק את המחשב שלו. היא לבשה חליפת חצאית אפורה וחולצת כפתורים אדומה. זה היה אחד הצירופים האהובים על קלארק. היא עדיין לא התיישבה חזרה ליד השולחן שלה אבל הוא הבחין בעיתון שעל השולחן.
"משהו מעניין בעיתון?" הוא אמר לה בחיוך.
"לא ממש." היא זרקה את העיתון לפח. "לא יצא לי לזרוק את זה קודם." היא משכה בכתפיה בחיוך.
"ולאלו צרות הצלחת להיכנס בזמן שלא הייתי?" הוא חייך אליה. היא שילבה את ידיה ונעמדה לידו.
"לא נכנסתי לצרות."
"אפילו לא קצת? את בטוחה שאת מרגישה בסדר? אולי הבקטריות המוטנטיות ההן עשו לך משהו."
"אני בריאה לחלוטין, סמולוויל."
"אז על מה את עובדת?"
תוך רגעים הם גלשו לשיחת עבודה רגילה כאילו קלארק מעולם לא עזב. רק שזה לא היה בדיוק אותו דבר. היה מתח ביניהם, חום שקלארק הפך להיות מודע לו פתאום. הוא לא יכול היה שלא להבחין בריחה, ברחש העדין שעשו רגליה השלובות בזמן שישבה ליד שולחנו. לויס חשה בכך גם היא. היא הפכה מודעת לכל תנועה שלו, מצאה את עצמה מקטלגת וסופרת את החיוכים שלו.
היא הושיטה את ידה והסירה את משקפיו פתאום. קלארק הביט בה בהפתעה. לויס פעלה בלי להיות מודעת לכך, היא אפילו לא הסתכלה עליו.
"לויס?"
היא שלפה ממחטת נייר מהקופסה על שולחנו של קלארק והחלה מנקה את המשקפיים. קלארק הביט בה המום מכדי לקחת אותם ממנה. היא בחנה את המשקפיים ומרוצה היא הניחה אותם על פניו. לראשונה היא הבחינה בהלם שעל פניו ומשכה בכתפיה.
"הם היו מלוכלכים."
קלארק נעמד, מסדר את המשקפיים, מושך את העניבה שלו. לויס לא הסירה את מבטה מפניו. הוא התקרב אליה. לויס הורידה את רגלה הימנית מהשמאלית והזדקפה. קלארק רכן לעברה והיא לחלחה את שפתיה, עיניה נמשכות לפיו ואז חזרה לעיניו. הם שכחו את כל העולם, ממוקדים לחלוטין אחד בשני. ואז הוא העז לעשות משהו שהוא חלם עליו מאז שהכיר אותה לפני שלוש שנים.
קלארק קנט נישק את לויס ליין. והיא נישקה אותו בחזרה.
פרי וייט יצא ממשרדו בחיפוש אחרי לויס וקלארק ועמד נטוע במקום. הוא לא היה היחיד, כל האנשים במערכת הפסיקו את מה שעשו והביטו בלויס וקלארק.
קלארק משך את לויס אליו, ידו האחת סביב מותניה וידו השניה על עורפה. לויס, ידה האחת בשיערו והשניה על חזהו, עטפה אותו ברגליה. עיניי שניהם עצומות, כל חושיהם מתמקדים באחר. הנשיקה הזו הייתה כה לוהטת אך באותו הזמן כל כך תמימה כל כך טהורה.
ג'ימי נעמד מתלהב ליד פרי.
"צ'יף!"
"ששש!" אמר פרי בכעס.
"אבל, צ'יף!"
"אולסן, אם לא תסגור את פיך אני אשלח אותך לחודש לחדר הדואר." סינן פרי מזוית פיו.
ג'ימי הביט בו בפה פעור ואז סגר אותו למראה המבט הזועם של פרי. רק אז הוא הבחין במה כולם מסתכלים ופיו נפער שוב.
קלארק נישק את לויס כאילו חייו תלויים בכך אבל הוא התחיל להיות מודע יותר ויותר לסביבה שלו. הוא עידן את הנשיקות שלו, מתקשה להתנתק ממנה. הוא פתח עיניים כשהשקט במערכת משך את תשומת ליבו. הוא לא היה צריך להסתכל, הוא פשוט ידע שכולם מסתכלים עליהם. ראשה של לויס היה עדיין מופנה אליו, עיניה עצומות. אנחה נמלטה מפיה והיא פתחה את עיניה באיטיות. קלארק חייך אליה.
"סמולוויל?" היא לחשה. עיניו הכחולות של קלארק התחממו וחיוכה של לויס גדל.
"כל המערכת מסתכלת עלינו." הוא לחש בחזרה.
נשימתו החמה על שפתיה הסיחה את דעתה לרגע מדבריו ואז היא הסמיקה ושלחה מבטים ימינה ושמאלה. היא דחפה את קלארק ממנה וקפצה מהשולחן שלו בתנועה אחת. היא הניחה את ידיה על מותניה והביטה סביבה במערכת.
"אוקי, ההצגה נגמרה! מה כל הפיות הפעורים? אף פעם לא ראיתם שני אנשים מתנשקים? תחזרו לעבודה, קדימה!" ואז היא ראתה את פרי ונאלמה דום. פרי כבש חיוך.
"אם שניכם גמרתם לשחק, אני רוצה אתכם בהלס גייטס. קיבלנו מידע על מלחמת כנופיות."
"מייד, צ'יף."
לויס אחזה בידו של קלארק ומשכה אותו מהמערכת.
המעלית המערבית של הדיילי פלאנט הייתה עדה להרבה אירועים בכל שנותיה. עיתונאים, מתמחים, צלמים, עורכים, מדפיסים ומוציאים לאור עלו וירדו בה על בסיס יומיומי במשך שנים. היא ראתה את פרי ווייט בימיו הראשונים בפלאנט כמחלק עיתונים. היא הייתה עדה לשביתות, למלחמות, לסיפורי אהבה סודיים, קצרי מועד ולוהטים, ליריבויות מרות וארוכות שנים. עכשיו עמדו במעלית לויס וקלארק.
לויס עמדה בצד אחד אוחזת בידיה ומתנדנדת על עקבי נעליה, חיוך מסתורי על פניה. 'וואו! הוא בהחלט יודע לנשק! למה חיכיתי כל כך הרבה זמן? וואו!" ניצוץ ממזרי נדלק בעיניה. 'מעניין במה עוד הוא טוב.'
קלארק עמד בצד השני של המעלית, ידיו בכיסים והוא לא מצליח לכבוש את החיוך הענקי שעל פניו. הוא אילץ את עצמו להתרכז בכך שרגליו ישארו על הקרקע. הוא היה כל כך מלא באושר שהוא היה מסוגל להתרומם באוויר בכוח זה בלבד. 'נישקתי את לויס! והיא נישקה אותי בחזרה! נישקתי...' מוחו התרוצץ במעגלים סביב אותה מחשבה. 'אתה מתנהג כמו ילד בן חמש עשרה, קנט! תתאפס!' הוא לקח נשימה ושלח מבט ללויס מזוית עינו. היא נראתה לו רחוקה פתאום. 'מה אם היא מתחרטת? האם זו הייתה טעות? אולי הבנתי לא נכון? האם היא באמת רצתה את זה? מה אם...?'
לויס הסתובבה אליו עדיין מחייכת. קלארק הוציא את ידיו מהכיסים ולויס נאחזה בהן, עומדת על קצות אצבעותיה לרגע היא נישקה אותו נשיקה קצרה. קלארק הביט בה עיניו נוצצות. הוא רכן לעברה אבל היא הסתובבה ממנו.
"אנחנו לא נדבר על זה עכשיו." אמרה ויצאה כמעט בדילוג מהמעלית. קלארק הביט בה בהלם.
"לויס!" הוא מיהר אחריה לפני שהדלתות יסגרו.
"לא עכשיו." היא מיהרה אל הדלת המסתובבת בלובי של הפלאנט.
"אבל..."
"אנחנו לא מדברים על זה עכשיו." היא נעמדה ליד קצה המדרכה והושיטה את ידה למונית.
"אז מתי?"
מונית נעצרה לידם ולויס מיהרה פנימה, מחליקה על המושב האחורי כדי שקלארק יוכל להיכנס גם הוא.
"לאן?" שאל הנהג.
"רח' 55, הלס גייטס."
"השתגעת? יש שם מלחמת כנופיות! אני לא מתקרב לאזור!"
"קח אותנו הכי קרוב שאתה יכול." אמר קלארק לפני שלויס תגיב. "בבקשה."
הנהג הנהן והתחיל לנסוע.
"לויס, מתי?"
"בארוחת הערב."
הם נסעו כמה רחובות לפני שקלארק העז והעלה את השאלה שהכי הדאיגה אותו.
"את מתחרטת?" הוא שאל בשקט. לויס הביטה בו בהפתעה ואחזה בידו, מחייכת.
"אין מצב, סמולוויל." הוא אחז בידה בחזרה.