Chapter Text
לויס ליין. איש לא ראה אותה בחמש השנים האחרונות. חייל המארינס בשגרירות האמריקאית בקונגו הביט בה בהלם. הוא הסתכל שוב בתמונה בדרכון ואז באישה שעמדה לפניו. היא הייתה בגובה המתאים, שיער שחור ארוך הרבה יותר מאשר בתמונה, עיניים סגולות שהבריקו כשחייכה, כמו שעשתה עכשיו. היא הייתה רזה מאוד, חיוורת מתחת לשיזוף העמוק. היא לבשה חולצה לבנה ללא שרוולים ומכנסי ג'ינס קצרים שחוטים נפרמו בקצותיהם, ונעלה מגפי הליכה משומשים היטב. היו צמידים אפריקאיים על ידיה וכמה שרשראות חרוזים על צווארה.
"ובכן? אתה מתכוון לתת לי להיכנס?" ועם אותה גישה שלא לוקחת שבויים שהוא שמע עליה.
"כן, בטח." הוא החזיר לה את הדרכון ופתח את השער.
לויס חייכה ונכנסה לחצר השגרירות בחיוך וצעד בוטח. בפנים היא לא הרגישה כל כך בטוחה בעצמה. הכומר ג'ונסון הזהיר אותה שהעולם השתנה, שזאת תהיה הסתגלות, אבל מרגע ששחזרה את זיכרונה לויס רצתה רק דבר אחד. היא גררה את המזוודה הקטנה שעזרה לה להיזכר בכול רק לפני כמה שבועות לאורך החצר המרוצפת בלבני בוץ של השגרירות ונכנסה לבניין. המזוודה הייתה שלה וצפה יום אחד על גדת הנהר לא רחוק מהמיסיון. ז'אן פייר חשב שהמזוודה ודאי נתפסה בשורש תת-מימי אחרי אותה התפוצצות בסירה שהובילה את לויס ליין, כתבת חוקרת מה"דיילי פלאנט", עמוק לתוך הג'ונגל השחור של קונגו. המזוודה, נאמנה להצהרת האחריות של יצרניה, שמרה על תכולתה מהרטיבות, ולויס, אחרי חמש שנים של לימבו ושאלות ללא מענה, מצאה תשובות ועמוק בתוך המזוודה מצאה טבעת. עכשיו היא יצאה במסע אל הגבר שנתן לה אותה.
בחווה המבודדת בפאתי סמולוויל הטלפון צלצל. טלפון חוגה ישן, צהוב. קלארק קנט פשט את כפפות העבודה שלו, ניגב את הזיעה ממצחו והרים את הטלפון.
"חוות קנט."
"צדק ואמת." קלארק לא הגיב. "הזמיר בדרך."
"הזמיר?! אבל איך? ה..." הוא סגר את פיו לפני שיעשה טעות. "זמן?"
"יומיים לכל היותר."
"הבנתי." הוא סגר את הטלפון.
הוא עזב את המטבח ועלה אל חדרו. שם, על השידה, עמדה תמונה, היחידה שנותרה לו, היחידה שהוא הצליח להגניב תחת עינו הבוחנת של גנרל ליין כשעזב את מטרופוליס ארבע וחצי שנים לפני כן. הוא עמד שם, מחבק את לויס מאחור, והיא, ראשה מוטה לאחור להביט בו, חייכה, ידיה מונחות ברכות על ידיו. הוא הרים את התמונה ביד רועדת וליטף את פניה בתמונה, דמעות זולגות מעיניו. אחרי כמה רגעים הוא נאנח, הסיר את משקפיו וניגב את הדמעות בגב ידו. הוא לקח את התמונה איתו לאסם. שם הוא ניגש לפינה הדרומית מזרחית והזיז את הקש מהדרך. הוא הרים שני מטר רבוע של רצפת קרשים, חושף את רצפת האסם האמיתית ואת דלת הסתרים בתוכה. הוא פתח את הדלת וירד בזהירות במדרגות. הוא חזר אחרי כמה רגעים בלי התמונה וסגר את הדלת הנסתרת אחריו. הוא לא החזיר את הרצפה המזויפת למקום, רק השעין אותה על אחד הקירות כך שגם תסתיר את הדלת, יוצר את הרושם שהחלל קטן ממה שהיה באמת. בחלל שנותר הוא הניח חבילות קש עד גובה מותניו ואז מיהר בצליעה קלה אל השדה. יש עבודה לעשות, יבולים לקצור ואנשים לדבר איתם.
עד שהמטוס הצבאי הגיע לפורט אבלון, לויס נזכרה בדיוק למה היא שנאה את הצבא. כשהם נחתו השנאה הזאת התפתחה במהירות לתיעוב. כל הדרך משדה התעופה אל המגורים הקצין שליווה אותה הבהיר לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מה אביה מצפה ממנה לעשות. לויס חייכה והנהנה במקומות הנכונים, אבל עיניה קלטו הכול, והיא התחילה לחפש את דרכי המילוט. היא סירבה בעקשנות לתת למישהו לגעת במזוודה שלה. הקצין לא היה מרוצה אבל ויתר. כשהיא הגיעה למגורים היא הבינה למה. שוטרים צבאיים עם רובים עמדו בפתח ורצו לבדוק את המזוודה. לויס הביטה בהם במבט עוין וסירבה למסור את מעט הרכוש שהיה לה. היא עמדה שם בשמש הצהריים, עייפה, מזיעה ועקשנית כמו פיטבול, וסירבה למסור את המזוודה שלה.
"הייתי באפריקה במשך חמש שנים, עמוק בג'ונגל. מה אתם חושבים שאני מסתירה במזוודה?"
"זה הפרוטוקול, מיס ליין. כל הטלפונים הסלולריים או הלווייניים, כל המחשבים הניידים, כל האיתוריות, הכול חייב לעבור בדיקה ביטחונית."
"אז יש לנו מזל. כל אלה נמצאים בתחתית נהר קונגו או בקיבתו של תנין חולף."
"ועדיין עליי לבדוק את המזוודה."
"ועדיין אני מסרבת לתת לך."
"מיס ליין."
"רב טוראי סטיבנס."
"את לא יכולה להיכנס למגורים בלי בדיקה ביטחונית."
"נפלא! לא תכננתי להיכנס בכלל. תוכל לארגן לי הסעה למטרופוליס?" שריר קפץ בעצבנות בלחיו של השוטר הצבאי, לויס המשיכה לחייך.
"מיס ליין, הגנרל הורה בפירוש..." התחיל קפטן הרננדס. לויס הסתובבה אליו.
"בניגוד למה שאתה או אבי מאמינים, אני לא בצבא. אני לא מקבלת פקודות מאבי. מעולם לא צייתּי לפקודות של אבי, ואין לי כל כוונה להתחיל עכשיו. האם אני אסירה?"
"בוודאי שלא!"
"אם כך, אשמח לחזור למטרופוליס."
"הגנרל ארגן לך מגורים זמניים בפורט אבלון, כי אין לך איפה לגור במטרופוליס."
"אני ילדה גדולה, אני אסתדר." הרננדס חרק שיניים. לויס העבירה מבטה בינו לבין הרב"ט. "מישהו מכם יארגן לי הסעה, או שאני צריכה להתחיל לתפוס טרמפים?" כשהם לא ענו, לויס אחזה בידית המזוודה שלה ופנתה מהשלושה לכיוון השער. היא לא התרחקה יותר מכמה מטרים לפני שהרננדס פלט בחוסר רצון, "מיס ליין."
"כן?" אמרה לויס, מסתובבת.
"לאן את רוצה להגיע במטרופוליס?"
חיוכה של לויס הפך זוהר.
לא לקח ללויס הרבה זמן להיפטר מהמלווה הצבאי שלה.
הנסיעה למטרופוליס לימדה אותה הרבה, יותר מדי, על השינויים מאז שעזבה. הג'יפ הצבאי לא בלט בעיר שהייתה מלאה ברכבים צבאיים. רב"ט סטיבנס עצר את הג'יפ ליד ה"דיילי פלאנט".
"כפי שאת רואה, מיס ליין, דברים השתנו." הוא ירד מהג'יפ וקנה לה גיליון עיתון. "העולם הרבה פחות בטוח היום."
"אין לי ספק."
פרי כבר לא עבד בעיתון. למעשה העיתון הצטמצם ביותר ממחצית, ואף אחד מהכתבים לא היה מוכר ללויס.
"איפה כל הכתבים שהכרתי?"
"מי?" היא הביטה בחיילים החמושים שעמדו בפתח בניין ה"דיילי פלאנט", במבטים המפוחדים שאנשים ברחוב שלחו אליהם.
"קט גרנט, סטיב לומברד, ג'ימי אולסן."
"או שהם עדיין במחנות חינוך מחדש בצפון דקוטה או שאישרו להם לחזור הביתה."
"הביתה?"
"כן."
"וקלארק קנט?" סטיבנס הביט בה.
"אין לי מושג. מי זה בכלל?" לויס השתלטה בכוח על הכעס שגאה בה.
"זה לא משנה. אני ארד פה." היא קפצה מהג'יפ ואחזה במזוודה שלה.
"מיס ליין, אני תחת הוראות לשמור עלייך לאן שתלכי."
"אתה נכנס גם לשירותי הנשים?" היא הרימה גבה והוציאה את המזוודה שלה מהג'יפ. סטיבנס קפץ מהג'יפ והלך אחריה.
לויס הובילה את הדרך לתוך בניין ה"דיילי פלאנט" ולשירותים בכניסה. סטיבנס נעמד ליד הדלת. לויס מיהרה פנימה ומצאה את המושב האחרון פנוי. היא הציצה מהחלון וראתה את החייל שעומד מולו. היא הביטה לתקרה בחיוך. חובבנים.
לויס הניחה את המזוודה על מושב האסלה, נעמדה על קצות אצבעותיה ודחפה מעלה את פתח האוורור. היא מיששה בפנים ומצאה שם את קופסת הסיגריות שהשאירה שם לפני שנים. אף אחד לא נגע בפתח מאז. היא הכניסה את המזוודה שלה לתוך פתח האוורור ואז עלתה בעקבותיה. היא סגרה את מכסה האוורור והתחילה לנוע באבק דרך מבוך תעלות האוורור עד שהגיעה לפתח שרצתה, פתח שהיה מעל חדר השרת. היא זרקה את המזוודה שלה פנימה ואז קפצה לתוך החדר, דואגת לסגור את מכסה האוורור.
היא הביטה מסביבה. היא מצאה אוברול אפור על אחד המדפים ומיהרה ללבוש אותו. היא הסירה את כל התכשיטים והחביאה אותם בתוך המזוודה. היא אספה את שיערה לקוקו על עורפה ולבשה כובע מצחייה אפור שנשא את הלוגו של חברת הניקיון. היא חיטטה במזוודה שלה עד שמצאה תג של חברת הניקיון על שם שילה דקסטר ואז תלתה אותו על האוברול מקדימה. היא גררה עגלה עם חומרי ניקוי ופח מאחת הפינות. היא הכניסה את המזוודה לפח ורוקנה מעליה את הפח בחדר, ורק אז יצאה החוצה למסדרון.
חצי שעה לאחר מכן היא הייתה בצד האחורי של הבניין. היא שלפה את המזוודה שלה מהפח, ניקתה אותה מהזבל ועצרה מונית.
היא לא חשבה שעדיין יש דברים כאלה, אנשים שתופסים טרמפ על רכבות משא. היא תמיד חשבה שזה נעלם יחד עם השפל הכלכלי, אבל עכשיו היא מצאה את עצמה ברכבת כזאת, בקרון משא שדלתו הכבדה הייתה פתוחה כדי לאפשר לרוח הלילית לקרר את הקרון שהיה סגור כל היום. עד הבוקר היא תגיע למחוז לואל בקנזס. הקרון היה מלא במשפחות עם ילדים. לויס ציפתה לגברים ונשים קשי יום כשביבו העלה אותה לרכבת במטרופוליס. ביבו, בעל הבר הבריון. האדם האחרון שהיא הייתה מדמיינת שישתייך לאיזושהי תנועת מחתרת. היא הגיעה אליו מייד אחרי שחמקה מהליווי הצבאי שלה, מצפה שהוא יפנה אותה למישהו אחר, אבל ביבו לקח אותה תחת חסותו והעלה אותה על הרכבת. הוא נתן לה כסף, אוכל ומידע. לויס עצמה את עיניה, נותנת לרוח ללטף את פניה, ונזכרה.
"ביבו, מה קרה? איפה סופרמן? איפה קלארק?"
"סופרמן? סופרמן נעלם כמה חודשים אחרי שלות'ור נבחר לנשיא. בפעם האחרונה ששמענו עליו זה היה אחרי פיצוץ גדול בהרי האפלצ'ים, שלוש מאות איש נהרגו ולות'ור אמר שסופרמן אחראי לכך."
"ואנשים האמינו לו?"
"אף אחד לא הוכיח שהוא משקר." ביבו משך בכתפיו.
"אבל ה'פלאנט' וקלארק..."
"כמה ימים אחר כך הציבו את החיילים בכניסה ל'פלאנט', ושבועיים אחר כך מר קנט נשלח חזרה הביתה."
"למה אתה מתכוון נשלח?"
"הם לקחו את הכתבים לחינוך מחדש. קלארק היה כאן בבר כשהם באו לקחת אותו ולכן אני יודע. הם אמרו שגנרל ליין החליט שמר קנט לא יהיה נכס למדינה. הם שלחו אותו חזרה לקנזס, אזיקים והכול."
"הם עצרו אותו?" ביבו הנהן ושתה מהבירה שלו.
"הוא לא התנגד להם. הוא השתנה אחרי שנעלמת ואחרי שלות'ור נבחר לנשיא, זה היה כאילו שכל האוויר יצא ממנו."
"אני חייבת למצוא אותו, ביבו."
"זה ברור, אישה קטנה." הוא חייך.
וכך היא מצאה את עצמה ברכבת משא מערבה. היא אפילו לא הספיקה להחליף בגדים, להתקלח, אבל היא לא התנגדה. אביה בטח הפך את כל מטרופוליס בניסיון למצוא אותה.
לויס פתחה עיניים והביטה בשדות שחלפו במהירות על פניה. הם עצרו את קלארק שלה. היא ניסתה לדמיין את קלארק כפי שביבו תיאר אותו ולא הצליחה. במשך שנים היא חלמה על פניו המחייכות מבלי לדעת מי הוא ואז היא מצאה את המזוודה שלה ואת זיכרונה, ולפנים המחייכות הצטרפו שם וגוף ואהבה וזיכרונות. כל הפעמים שהוא היה שם בשבילה, הצורה העצבנית המגמגמת שבה הזמין אותה לצאת איתו בפעם הראשונה, האור שזהר בעיניו בכל פעם שראה אותה אפילו כשהוא כעס עליה או דאג לה, היכולת שלו להצחיק אותה, במיוחד כשדברים לא הצליחו ומקורות נאלמו דום, הצחוק שלו בפעמים הנדירות שהיא הצליחה לגרום לו להשתחרר, הלהט שבער בו על כל האנשים שהוא כתב עליהם. הידיים החמות, הגדולות, שהגנו עליה. כשהיא מצאה את הטבעת במזוודה והזיכרונות מאותו יום שהציע לה נישואים צצו חזרה לפני השטח, היא רצתה לבעוט את עצמה חזרה לארה"ב. היא התחמקה ממנו ונמנעה ממנו ובסוף לקחה את המשימה הראשונה מחוץ למדינה, והוא אפילו לא לחץ עליה לקבל תשובה. למה היה קשה כל כך לענות לו? ממה היא פחדה כל כך?
התנועה הקצבית של הרכבת ניצחה בסוף את המחשבות והזיכרונות ולויס נרדמה. היא התעוררה אחרי מה שהרגיש כמו שנייה כשמישהו טלטל אותה. היא הביטה סביבה מבוהלת ואז נזכרה איפה היא. הגיע הזמן לקפוץ מהרכבת. היא הודתה לאיש הזקן שהעיר אותה והכינה את עצמה לקפיצה. הם עברו ליד שדה תירס ולויס יכלה להבחין במרחק בכביש שחצה את המסילה. המזוודה הייתה הראשונה שעפה מהרכבת ואז לויס לקחה נשימה, התפללה שהיא לא תשבור את המפרקת וקפצה. משתמשת בידע שלה בנפילות מכל שיעורי הקראטה שלמדה, לויס התגלגלה כשנחתה בתוך התירס המוזהב. היא קמה באנחה, מנערת מעליה קש ועלים. היא הזדקפה ונשמה עמוקות את האוויר הנקי של קנזס. היא הסתובבה אחרי רגע וחזרה אחורה כדי למצוא את המזוודה שלה ואז מצאה שביל שהוביל אותה לכביש שראתה קודם. כשהרכבת הארוכה חלפה ועברה על פניה היא הסתכלה על השלטים בכביש עד שמצאה את הכיוון הנכון לסמולוויל. היא התחילה ללכת בכיוון.
אחרי כמה שעות היא הגיעה לתחנת עצירה למשאיות. היא הורידה את כובע המצחייה כך שיכסה כמה שיותר מפניה ונכנסה למסעדה. היא התיישבה ליד אחד השולחנות, פניה לעבר הדלת. מעל הדלפק הטלוויזיה דלקה על משחק פוטבול. לויס הזמינה לעצמה ארוחת צהריים. במסעדה היו רק ה"סמולוויל פוסט" וה"גרנוויל טיימס". לויס בחרה ב"סמולוויל פוסט" וכמעט נחנקה על הקפה שלה כשראתה את שם העורך, קלארק קנט. ה"סמולוויל פוסט" דיבר על פסטיבל התירס, על הסכנות של נהיגה בשכרות. היו שם הודעות על מכירת בזאר בחצר האחורית של מישהו, מחירי התבואה והירקות. שום דבר מעניין במיוחד. אבל לויס חרשה את העיתון מהקצה לקצה, פעמיים. משהו דרש את תשומת ליבה בכל הכתבות המשעממות הללו, בתשבץ, בהורוסקופ, אפילו בעצות האופנה ובטור של דורותי היקרה. היא קיבלה תחושה שהיה משהו נוסף, משהו נסתר, קוד כלשהו במילים. היא עמדה להתחיל לקרוא בשלישית כשהטלוויזיה משכה את תשומת ליבה. מעמידה פנים שהיא קוראת את העיתון, היא הקשיבה למבזק החדשות.
"...מקורות צבאיים במטרופוליס ובוושינגטון מדווחים שלויס ליין, בתו האהובה של גנרל ליין, מצאה את דרכה חזרה לארה"ב." לויס העזה להציץ לרגע לכיוון הטלוויזיה. ליד הקריין הוצבה תמונה ישנה שלה. "לויס ליין, שזה זמן רב נחשבה מתה, הופיעה שלשום בשגרירות ארצות הברית בקונגו. גנרל ליין הביע את שמחתו הרבה על שובה של בתו, אך שמחתו הייתה מוקדמת. אתמול אחר הצהריים לויס ליין נחטפה במטרופוליס זמן קצר אחרי נחיתתה. מקורות בפנטגון מאמינים שהאחראים לחטיפה הם חברים בקבוצה חתרנית בשם 'הדוד סם ולוחמי החירות' וההשערה היא שהם מחביאים אותה במערב התיכון. על כל היודע דבר על מקום הימצאה של מיס ליין לדווח לרשויות המקומיות מיידית. פרס מובטח."
לויס הכריחה את עצמה להעביר דף בעיתון וללגום ממיץ התפוזים שלה, ואז להעביר דף נוסף ולאכול מהצ'יפס שנותר בצלחת שלה. עשר דקות לאחר מכן התיישב במושב מולה גבר עם כובע בוקרים אפור. לויס הורידה את העיתון והביטה בו זועמת. הוא השיב לה במבט קריר והוציא מהכיס האחורי של מכנסיו את אלמנך החוואי. המלצרית מזגה לו קפה והמשיכה הלאה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?"
"שותה קפה." הוא שתה מהקפה ואז קרא אל הבחור שמאחורי הדלפק. "היי, ג'רמי, אני נוסע לחווה של הקנטים. יש לך משלוח עבורם?" האיש מאחורי הדלפק הניח את המגבת על כתפו והביט באיש.
"לא, ג'ונה, אבל יש לי הזמנה ממרתה, ועם כל החיילים האלה שהוצבו בחווה אתמול..." לויס החווירה. "אני מעדיף להשתמש בך כשליח."
"אני יוצא מייד כשאסיים את הקפה." הוא כתב משהו על החוברת שלו.
"רוצה פאי עם הקפה הזה?"
"לא, זה בסדר. אבל אני אשמח לקבל את המפתח לשירותים." הוא קם מהשולחן וג'רמי זרק לו את המפתח. הוא השאיר את החוברת על השולחן ונגע בשולי כובעו לכיוון לויס. "מייד חוזר." הוא נעלם דרך הדלת האחורית.
לויס סובבה אליה את האלמנך וקראה את מה שהוא כתב. היא השאירה כסף על השולחן כולל טיפ נדיב, אספה את המזוודה שלה ויצאה החוצה אל חניון המשאיות. לא לקח לה הרבה זמן למצוא את המשאית הירוקה הישנה העמוסה בתרנגולות. חמש דקות לאחר מכן ג'ונה הצטרף אליה.
"היא לא נראית משהו, אבל היא עושה את העבודה." לויס קפצה במקום. "מצטער, לאס, לא התכוונתי להבהיל אותך."
"למה שיציבו חיילים בחווה של הקנטים?"
"ישר ולעניין, אה?" לויס הנהנה וג'ונה חייך. "טוב מאוד. קלארק קנט אולי לא עבר חינוך מחדש, אבל זה לא אומר שבוטחים בו."
"אבל הוא העורך של ה'סמולוויל פוסט'!" ג'ונה הביט רגע במזוודה של לויס ואז דחס אותה מתחת לאחד הלולים.
"לא מרצונו החופשי." לויס שתקה לרגע.
"למה אתם עוזרים לי?"
"לחוואים יש זיכרון ארוך. אנחנו זוכרים את העבודה הטובה שמר קנט ומיס ליין עשו ב'דיילי פלאנט' אפילו אם אנשים אחרים בחרו לשכוח, ואת לא נראית כאילו מישהו הכריח אותך להיות כאן. חוץ מזה, איך קבוצה שנקראת 'הדוד סם ולוחמי החירות' יכולה להיות קבוצה חתרנית? אני אולי מגדל תרנגולות, אבל אני לא אידיוט." הוא פתח תא מתחת ללולים. לויס ראתה שם כמה שמיכות וחורי אוויר. היא הביטה בו בשאלה. "אני מבריח אנשים כבר שנתיים, לאס, אני יודע מה אני עושה." לויס הנהנה וטיפסה פנימה. "ייקח לנו כשלוש שעות להגיע לחווה, יש לי כמה עצירות בדרך." הוא סגר את התא.
לויס שקעה בחושך. היא שמעה את צעדיו של ג'ונה על האדמה בחוץ ואז שמעה אותו פותח את הדלת ואז סוגר אותה. דקה אחר כך הם היו בדרך ולויס קיוותה בכל ליבה שהיא בטחה באדם הנכון.
"אתה לא עושה לעצמך שום טובות, קנט." אמר הסמל, משפשף את אגרופו. "איפה ליין?"
קלארק יישר את ראשו והעביר את ידו על פיו, מוחה את הדם.
"ככל הידוע לי היא מתה בקונגו לפני חמש שנים." הסמל הכה אותו שוב, בכוח רב יותר, וקלארק מעד לאחור.
"מספיק!" קרא פתאום ג'ונתן מפתח האסם.
"אל תתערב, איש זקן!" אמר אחד החיילים.
"אתם אורחים בחווה שלי, או לפחות מעמידים פנים שאתם אורחים." קלארק התכופף והרים את המשקפיים מהרצפה. הם היו שבורים והוא חרק שיניים בשקט. "אתם עוקבים אחרי כל שיחת טלפון, סורקים כל כלי רכב שנכנס ויוצא. איך לדעתכם מישהו יכול להתגנב לכאן מבלי שתדעו על כך?"
"אנחנו נמצא את מיס ליין, מר קנט, תהיה בטוח בכך."
"אין לי ספק, אבל היא לא כאן ואנחנו לא יודעים איפה היא. להשתמש בבן שלי כשק איגרוף לא ייתן לכם תשובות." הסמל החליף מבטים עם החיילים. "ובכלל, אני צריך את עזרתו בקציר. הוא לא יצליח לנהוג בטרקטור אם הוא בקושי רואה."
"מובן לחלוטין." הם הסתובבו לעבר הקול החדש. החיילים עברו ישר לעמידת הקשב מתוח.
"קולונל ברקר!"
"חופשי. סמל לוקווד, נסה להימנע מעימותים. לקלארק יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה, אין סיבה להפוך אותו לגוש בשר מדמם. בינתיים." קלארק לא הביט בעיניו של הקולונל. האיש נתן משמעות חדשה למילה סדיסט, אבל עכשיו לא היה הזמן להתעמת איתו על כך.
"כן, המפקד!" הקולונל הניח את ידו על כתפו של קלארק, מפעיל לחץ. קלארק לא זז.
"תמשיכו בחובתכם." החיילים יצאו בטור עורפי מהאסם. "קלארק." קלארק הביט בקולונל אבל לא יצר קשר עין אלא הביט על נקודה כלשהי מעל כתפו השמאלית, מנסה להסתיר את הכאב שהקולונל גרם לו. הקולונל פרק לקלארק את שתי הכתפיים בעבר והן היו רגישות מאז. "אני אעדיף שתישאר באזור המבנים עד שנמצא את מיס ליין. אני בטוח שאביך יבין."
"כן, קולונל ברקר."
"מצוין!" הוא שחרר את קלארק ומחא כפיים, "אני הולך לשתות מהקפה הנהדר שגברת קנט תמיד מצליחה להכין." הוא יצא מהאסם בצעדים נמרצים ועם חיוך מרוצה.
קלארק שפשף את כתפו הכואבת, חושף צמיד מתכת על ידו הימנית.
"אתה בסדר, בן?"
"אני אהיה בסדר, אבא. אל תדאג." מבט של ג'ונתן קנט נדבק לצמיד.
"אני עדיין חושב שהצמיד היה טעות." קלארק סובב את הצמיד על ידו במבט מהורהר.
"דיברנו על זה. אני מוכן לסבול את כל השטויות שלהם, המכות, העינויים. הקריפטונייט הכחול מונע מלקס למצוא אותי."
"ולוקח ממך את מי שאתה."
"אבא."
"אני מבין למה בחרת לעשות את זה, בן, אני מבין. זה רק ש... הייתי מעדיף פתרון אחר. קשה לנו לראות אותך כך." קלארק שתק.
"יש הרבה תיקונים לעשות במבנים, דברים שדחינו. זאת הזדמנות לעשות אותם. תסתדר בלעדיי?"
"כן, אמצא פתרון."
"אני אתחיל עם המשקפיים." הוא חייך אל אביו. ג'ונתן חייך בחזרה. אבל שניהם ידעו שהמצב לא יכול להימשך כך עוד זמן רב.