Work Text:
"לבדי, אך הוא איתי פוסע
לבדי, איתו עד אור הבוקר
איננו, אך בפני נוגע
הולכת לאיבוד אך הוא למצוא אותי יודע"
הרחובות לא משתנים, לא באמת.
העוברים ושבים מתחלפים מדי פעם, צמחים חדשים צומחים מדי אביב בסדקים שבין אבני הריצוף, חנויות נפתחות ונסגרות, דוכנים מופיעים במשך עונה אחת וממשיכים הלאה, מודעות נתלות ונתלשות. אבל אלה שינויים חיצוניים בלבד, איפור שהעיר מושחת ומסירה חליפות. במהותו, נשאר הרחוב חקוק באבן, מסומן לכל אורכו בברזל יצוק, מואר על ידי הפנס שבקצהו. בשמש או בגשם, אבני המרצפת והדרכים הסלולות נראות בדיוק אותו הדבר.
לכן הוא אוהב את העיר כל כך, את הרחובות והסיורים הליליים, תמיד באותו מסלול קבוע על אותן מדרכות מוכרות ושחוקות. הוא ראה כל אבן שפה, כל פינה, כל גדר בחורף ובקיץ. הוא מכיר את מרבית העוברים ושבים בפניהם, גם אם לא בשמותיהם. ההיכרות שלו עם הרחוב עוזרת לו למלא את תפקידו נאמנה; שינויים בלטו על הרקע המוכר הזה כמו בוהן חבולה. הם משכו את תשומת ליבו כמו הבהוב אזהרה, כמו דגל מונף לסמן סכנה מתקרבת.
הלילה, הדגל הופיע בדמות כובע בארט אדום מסמורטט.
הוא היה חבוש לראשה המדובלל של נערה יחפה לבושה בסחבות, שהמעיל שלה הכיל יותר חורים מאשר בד. גם אילולא הייתה זרה, התנהגותה הייתה משונה כל כך עד שהיא הייתה מעוררת חשד גם בשוטר כפרי צעיר וחסר ניסיון עם חצי מוח מתפקד.
המפקח ז'אבר לא היה צעיר, או כפרי (כבר לא, בכל אופן). בנוסף, הוא העריך ששני חלקי המוח שלו מתפקדים היטב, ותודה ששאלתם.
הוא זיהה אותה בתוך רגעים ספורים בלבד. היא הייתה הילדה של הנוכל ההוא, בעל אלף הפרצופים והשמות. טנארדייה, זה כנראה השם האמיתי, או הכי אמיתי שאפשר לחלץ ממנו. הוא היה כלוא מאחורי סורג ובריח לעת עתה, אבל הנערה שוחררה זה מכבר, בניגוד לעצתו של ז'אבר. הופעתה ברחוב טרדה את מנוחתו, דרכה את חושי כלב הציד שלו.
היא כאן כדי לקחת חלק במזימה כלשהי, בזה הוא היה בטוח. אבל מי המוח מאחורי התוכנית? את מי היא נועדה להטעות? אולי היא כאן כחלק מפעולת הסחה, והתנהגותה המשונה לא נועדה אלא למשוך את תשומת ליבו, בזמן שהכנופייה הישנה של אביה מתכוננת לזרוע הרס?
המפקח החיש צעד, נחוש בדעתו לוותר על שנת הלילה שלו כדי להאריך את הסיור ברחובות. הוא דאג לבדוק פעמיים כל פינה, אוזניו כרויות לכל רחש קל ועיניו מצומצמות לשני חרכים.
הבוקר מצא אותו עם כאב ראש נורא, אבל בלי תקריות מיוחדות לדווח עליהן למפקדיו.
"במטר העיר כולה זוהרת
בנהר יש כוכבים בזרם
בחושך, הלבנה נושרת
איתו מול עץ כסוף אני נשארת ונשארת"
הוא ראה אותה שוב בלילה הבא, וגם בלילה שאחריו.
מה היא זוממת?
שלושה לילות כאלה הסתיימו בלי אף תקרית. איש לא התפרץ לתחנה בבוקר ודיווח על רצח, שוד או שריפה - אפילו לא על פריט יקר ערך שנעלם. הכנופייה, החליט ז'אבר, זוממת משהו גדול באמת הפעם. הוא החליט להתמקד בנערה, לבלוש אחריה ולגלות לאן היא הולכת, למי היא מסמנת בכל תנועות הידיים האלה שהיא עושה, משחקת בשרוולים שלה, מנופפת בהם ומסיטה את ראשה לאחור מדי פעם, משמיעה צחוק מוזר.
היה עליו להיות זהיר ביותר. אחרי הכול, גם הנערה לא הייתה חסרת ניסיון. היא הייתה חתולת רחוב פראית ומיומנת. לנשים כאלה, הוא ידע, יש חושים מחודדים לזהות סכנה והן לא היו פזיזות כמו עמיתיהן הגברים. אם ברצונו לגלות מה מעשיה הוא חייב להשגיח מרחוק, לא להיראות.
לתדהמתו ולמגינת ליבו, לא נראה שהנערה הולכת במסלול קבוע בכל לילה.
היו לה מקומות שאהבה לשוטט בהם יותר מאחרים - גני לוקסמבורג למשל. היא הייתה מתגנבת לגן דרך פרצה בגדר (ז'אבר החליט לדווח על כך לממונים עליו אחרי שיתפוס את הנערה בשעת מעשה ויביא למעצרה), משוטטת בשבילים הריקים והחשוכים, מביטה מעלה ומחייכת אל ענפי העצים שהשתרגו מעליה באיום, קדה קידות משונות לעבר הירח שאורו הקר גרם לעורה להיראות חיוור כל כך, כמו גווייה מהלכת.
"ואני נכנעת לדמיון
מדברת אל עצמי ולא אליו
ולמרות שהוא כל כך עיוור
לא אפול, לא הכול לשווא"
היא המשיכה לרדוף את הרחובות שלו, לילה אחרי לילה.
המעקב אחריה כבר נעשה חלק מהסיור הקבוע שלו. נוכחותה הייתה תעלומה, חידה עקשנית שהתיישבה במעמקי מוחו כמו גירוד מציק, מסרבת להניח לו.
הילדה הייתה פושעת, זה בטוח. אבל עד כה הוא לא ראה אותה עוברת על החוק, או עושה שום דבר שהיה לא ראוי. הוא יוכל לעצור אותה בעוון שוטטות, אך הנהלים חייבו אותו לברר קודם אם היא באמת לא רשומה תחת שום כתובת מגורים. עד כמה שהיה שמח לעצור אותה, נוהל הוא נוהל. הוא חשב שאולי היא מוכרת את גופה, אבל פסל את הרעיון מהר מאוד. היא לא נפגשה עם אף אחד ולא החליפה מילה עם איש. כששמעה קולות דיבור או צחוק גס של מבלים ששבו ממסבאה או מבילוי בתיאטרון בשעות הקטנות של הלילה, היא מיהרה כל כך לחמוק מהם עד שפעם או פעמיים הוא בעצמו כמעט איבד אותה.
למרות שלא פגשה איש, הנערה בכל זאת דיברה.
מדי פעם, כשנעצר במרחק מה מאחוריה ונתן לה להתרחק מעט כדי שלא תגלה אותו עוקב אחריה, הוא שמע את צליל קולה, צרוד ומחוספס כמו קול של אישה זקנה, ועם זאת מתחת לחספוס ניתן היה להבחין עדיין בעדינות, במתיקות קלה שבקלות.
מה היא רוצה? מה היא עושה? האם היא מסמנת למישהו?
בשעות העבודה חקר המפקח את בעלי הבתים שגרו ברחובות בהם עברה הנערה, מנסה לדלות כמה שיותר מידע על הגרים בהם. הוא שאל שאלות, תחקר את העוברים ושבים, אך לשווא. איש לא הכיר את הנערה. היא לא נראתה מתהלכת באמצע היום ולא העבירה שום מסר לאף אדם. ואם כן העבירה מסר, הרי שהמסר שלה הוצפן היטב, ומי שקיבל אותו חמק מציפורני המשטרה.
הוא ישב בתחנה מול שולחנו העמוס בניירת שנערמה באופן מסודר וישר להפליא. ראשו היה מונח בין ידיו כאילו צווארו לבדו אינו יכול לשאת עוד את משקלו. מחשבותיו התרוצצו לכל הכיוונים כחתולי רחוב, מתכנסות ומתפזרות באקראי. מעטים הפושעים שהצליחו לערער אותו בצורה כזו. הנערה הייתה היחידה שגרמה לו כאב ראש כזה. רק היא ואחד נוסף, שקצה החוט לגביו אבד לו שוב ושוב, אותו אחד שהצליח לחמוק ממנו תמיד.
אם היא אכן מעבירה מסר מוצפן, מסר שברצונו לפענח, הוא יהיה חייב להקשיב למילים שלה. ז'אבר נאנח. להתקרב אליה תהיה משימה לא קלה. עליו להתמזג בצללים, לארוב, ולחכות.
"אוהבת, אך כשעולה השמש
בנהר אין כוכבים בזרם
איננו, אבד עולם ליל אמש
רק עץ אפור רועד מקור
וברחובות אין קסם"
"אתה תמיד אומר לי דברים כל כך נפלאים," אמרה הנערה. הקול שלה נשמע לא נכון כשניסתה להפיק טון דיבור פלרטטני. "אני יודעת שאני לא כמו כל הבנות, אבל בחרת אותי על פני כולן! תאר לך את זה. אני כה מאושרת, מריוס פונמרסי, כה מאושרת!"
היא פרשה את זרועותיה לצדדים וחגה סביב עצמה במעגלים. היא השמיעה חרחורים מחרידים ביותר עד שלרגע ז'אבר תהה אם היא חווה התקף כלשהו, או שאולי היא נדבקה במגפה. אבל אז הוא הבין לאימתו שזו לא פחות מאשר הגרסה שלה לצחקוק פלרטטני, מהסוג שנשים מסוג מסוים משמיעות כאשר הן רוצות תשומת לב.
הוא שמע הרבה צחקוקים כאלה בעבר - אם כי הם כמעט לא הופנו כלפיו. הנשים של מונטרי סו מר היו מצחקקות ככה. צחוקן, שנשמע כמו גלי הים המתנפצים על החוף, ניסה תמיד לתבוע את תשומת לבו של ראש העיר דאז, אדון מדליין.
לכל הרוחות איתן.
לכל הרוחות איתו.
"קראתי את כל הספרים בספרייה שלך, שתדע לך. אני יודעת עכשיו יותר טוב ממך מה כתוב בהם. באמת! תבחן אותי על איזה ספרים שאתה רוצה, אני ידע מה כתוב בהם. הא! והמראה בחדר שלך? היא מראה עכשיו כמה יפה אני. אתה רק צריך לקנות לי שמלה יפה אחת, אחת וזהו. וחופן יפה של תכשיטים לקשט את עצמי איתם."
ברבוריה של הנערה לא היו סדורים יותר מהשיטוטים שלה. היא חזרה על עצמה, אבל לא היה בחזרתיות שלה שום דפוס או סדר או היגיון. דבריה וצעדיה היו גחמניים מספיק עד שהוא החל לתהות האם הנערה המפלרטטת ומשחקת בשיערה המטונף ברחובות בעודה מדברת לאף אחד היא השפויה מבין שניהם והוא זה שדעתו נטרפה עליו.
איך מישהי יכולה להיות כל כך לא מסודרת?! רק על זה היה עליו להכניס אותה למעצר.
הוא זיהה את שמו של מריוס כמובן. בהתחלה עוד חיפש המפקח את צלליתו של הצעיר הפחדן והטיפש, אבל הבין עד מהרה שמריוס לא יגיע. הנערה המסכנה ככל הנראה הייתה מטורפת כמו כובען, כמו שאומרים מעבר לתעלה. שרה וצחקה ופלרטטה עם רוח רפאים פרי דמיונה.
"אוהבת וכל הזמן יודעת
כל חיי רק מחיי נמלטת
יודעת שהתבוסה מוחלטת
יש אושר שכמוהו לא ידעתי מעולם"
היכנשהו, בפינה עמוקה וחשוכה בירכתי תודעתו, המפקח ידע שהנערה לא מסוכנת.
הוא ידע שהיא לא מובילה שום פושע לשום מקום, ששיטוטיה חסרי תוחלת לחלוטין. אבל הוא היה חייב להמשיך לספר לעצמו את הסיפור הזה, להיאחז בתירוץ הזה, קלוש ככל שיהיה, כדי להמשיך לעקוב אחריה.
אילו היה אדם אמיץ יותר ונוקשה פחות, אולי היה מצליח להודות בינו לבינו שהשיטוטים הליליים בעקבותיה כבר מזמן לא נועדו להגן על החברה מפניה. אולי היה מצליח להודות בפני עצמו שהחשדנות שלו התרככה למעין סקרנות, מהולה בשמץ של דאגה.
אחרי הכל, מי כמו ז'אבר ידע אילו סכנות אורבות לנערה צעירה בחושך? בני אדם יכולים להיות מסוכנים ופראיים בהרבה מדובים, זאבים או כלבים. אבל החומה הנוקשה סביב ליבו הגנה עליו, כמו שהאשליה של הצעירה לבית טנארדייה הגנה עליה מהעליבות, מהבדידות, מהרחוב.
כשחשבה שהיא לבדה, סיפרה הנערה למריוס דברים רבים בהיעדרו. חלקם היו עניינים של מה בכך ואחרים היו אישיים מאוד, מביכים עד כאב.
ז'אבר ספג בדממה את הסיפורים שסיפרה ומצא שהם מהדהדים בחלל הריק שבתוכו, זה שהתעלם ממנו בעקשנות, באדיקות. הוא הכיר היטב את הקור חודר העצמות שהנערה סיפרה עליו, את הפחד המכרסם יום אחרי יום, את הלילות שנרדפו על ידי הכמיהה שלא לקום שוב בבוקר, את הידיים הגסות שנשלחו בחשכה להכות, או גרוע מזה.
אפונין וז'אבר שוטטו יחד ברחובות, לבדם. היא שקועה בהזיותיה, הוא שומר את צעדיה מבלי משים.
"אוהבת,
אוהבת,
אוהבת
ביחד בלעדיו"
"הנערה בת מזל, אתה יודע?" אמר האיש שהלך לצידו בדממה כבר זמן מה, שערו הלבן זוהר באור הירח כמו הילה סביב ראשו.
"לך מפה," ענה לו ז'אבר.
"זה מעט גס רוח מצדך," אמר האיש. אבל הוא חייך והחיוך הגיע לעיניו, שהיו ירוקות כמו המעיל שלו.
"אתה בכלל לא כאן," ז'אבר סינן לעברו.
"אם ככה אין סיבה שאלך מכאן, האין זאת? אשוטט לצדך עוד קצת, ברשותך."
"אין לך את רשותי," רטן ז'אבר.
"לא הייתי פה אלמלא הייתה לי רשותך."
ז'אבר רשף כמו חתול נזעם, אבל לא אמר דבר, ועיניו הטובות של האיש התרככו עוד יותר. העיניים האלה הן שהחרידו את ז'אבר יותר מכול, רדפו את סיוטיו הגרועים ביותר.
הן היו שגיאה של הטבע. עיוות נורא. סטייה.
לשום אסיר, פושע, מתחזה בקנה מידה כזה לא אמורות להיות עיניים טובות כל כך. מדוע שאיש רע כל כך יביט בו בהבעה רכה כזו? זה היה בלתי נסבל. אומנות ההונאה שלו בוודאי השתכללה במשך שנים ארוכות של הפרת החוק, חיקוי נלעג של טוב וחסד.
בן שיחו, שלא באמת היה שם, נאנח. הוא סידר את צווארון מעילו, אותו מעיל שלבש כשיצא להליכה ברחבי מונטרי סו-מר.
"אדון מדליין".
בימים ההם ז'אבר חש אי נוחות הולכת וגוברת בחברתו, ולא ידע לומר לעצמו מדוע - עד שפרצופו האמיתי של האיש נחשף. הוא חש אז משהו בין הקלה לסיפוק נזעם. ואם היה שם שברון לב הוא לא היה יותר מסדק שנסתם במהירות, משאיר את התהום הפעורה מאחוריו.
"למה?" שאל לפתע ז'אבר בחדות.
"סליחה?"
"למה אתה חושב שהיצור הזה בר מזל?"
"המלאך השומר שלה צופה בה מדי לילה, מוודא שלא יאונה לה כל רע."
"אל תהיה מגוחך," הצליף ז'אבר.
"אני לא שולט בזה," ענה הפושע הנמלט, "אתה זה שמחליט מה יש לי לומר."
"זה לא…" הוא עמד לומר שזה לא נכון, אבל עצר בעד עצמו ברגע האחרון. הוא לא השלה אף אחד, אפילו לא את עצמו.
ז'אבר נעמד באמצע גשר קטן אשר התקמר מעל אפיק נחל. הוא נשען על המעקה והביט מטה בזרם המפכפך בהנאה בדרכו אל הנהר. ולז'אן התקרב אליו, וז'אבר לא התרחק ממנו ולא נרתע לאחור. הוא רק עצם את עיניו ובלע את רוקו כאדם מבועת.
ולז'אן שבדמיונו הסיט קווצת שיער אל מאחורי אוזנו וז'אבר נאנק בכמיהה, בכאב.
"בבקשה, לא." ז'אבר לחש לחשכה.
הוא לא יכול לחזור לשם. הלב שהיה לו אז, שהיה מאיץ את פעימותיו בכל פעם שהאיש חלף על פניו ברחוב, נקבר יחד עם זהותו של אדון מדליין במונטרי סו-מר. נקבר, או אולי התנפץ, והרסיסים הקטנים היו לגרגרי אבק, נפוצו לכל עבר ונעלמו.
"מה אתה רוצה לשמוע ממני, ז'אבר?" ולז'אן לחש באוזנו בעדינות. "ספר לי."
"ש-ש-שום דבר." המפקח שיקר בקול צרוד, מחוספס ושבור כקולה של הנערה. ואז הוא עצם את עיניו בכוח, מהדק את אחיזתו במעקה החצוב באבן עד שאצבעותיו כאבו.
אתה לא אמיתי. אתה לא אמיתי. אתה לא אמיתי.
כשפקח את עיניו, הפושע הנמלט כבר לא עמד לצידו. הוא הצליח להרחיק אותו לעת עתה, וזה ההבדל בינו לבין הנערה. היא אימצה אל ליבה את האשליה, המשיכה להיאחז במקסם השווא. היא הפקירה את עצמה לחמימותה של התקווה המזויפת בעודה קופאת מקור.
הוא לעומת זאת, ידע שעל אנשים כמותם נגזר להישאר לבדם.