Chapter Text
אלינור עברה על הנ"צ של הצלילה בפעם השלישית, למרות שידעה היטב שהיא מדויקת. גם בפעמיים הקודמות שבדקה היא הייתה מדוייקת. זה לא שהיא לא סמכה על באדרי, שבדיוק בשביל הבדיקות האלה משלמים לו משכורת נאה, אלא שלשנת 1613 לא צונחים כלאחר יד, וכבר קרו מקרים.
"כל הקריאות תקינות," דיווחה לפרופ' קיוורין. היא התעלמה מגלגול העיניים של באדרי, שכבר דיווח את אותו הדבר בדיוק שתי דקות קודם.
"הסמטה מאחורי תיאטרון הגלוב, 5 בספטמבר 1613, הכול מדויק עד לדרגת האפיצות המזערית," אמר באדרי.
"הגלוב?" קראה אלינור. "תוף הרעם של פרוספרו נמצא בתיאטרון בלאקפריירס, ולא בג…" היא עצרה כשראתה את פניו של באדרי, ואת החיוך שהתפשט על פניהם של כל הנוכחים בחדר הבקרה. "יופי, תצחקו על החוקרת הצעירה והלחוצה. רק רציתי לוודא שאגיע למקום הנכון, זה הכול."
קיוורין אמרה בשקט, "את יודעת שהכול עובד לפי הפרוטוקול, שכולנו יודעים שתוף הרעם נמצא בבלאקפריירס ושלא נצניח אותך למקום שאת לא אמורה להגיע אליו. אלה לא הימים העתיקים של תחילת המסע בזמן, שבהם קצת גיששנו באפלה." היא הניחה את ידה על כתפה של אלינור, במחווה שכנראה הייתה אמורה להיות מרגיעה.
אלינור עברה בראש על עשרים האיברים הראשונים בסדרת פיבונאצ׳י ונשמה עמוק. כל עוד תיצמד לספר הנהלים, הכול יהיה בסדר. זאת הייתה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה. העיזבון של ליידי שרפנל היה המימון היחיד שהיא הצליחה להשיג, אבל תוף הרעם היה תעלומה היסטורית אמיתית והבאתו לאוקספורד תוכיח לכולם שהיא אכן שייכת לכאן. שהיא היסטוריונית רצינית שמביאה תוצאות.
היא ליטפה את הבד הגס של מכנסיה התפוחים והעליונית ההדוקה-מדי במותניים, וקיוותה שמחלקת תלבושות גילתה פחות חוש הומור מחבריה לצוות הצלילה, ושזאת אכן תלבושת שתסווה אותה כנער תיאטרון חסר חשיבות. היא חזרה בראשה על פרטי המשימה - שישה צעדים: לצנוח בסמטת ווטר, ללכת צפונה לאורך הנהר, להיכנס בסמטה הצרה שמובילה אל המנזר, להמשיך דרך החצר ולהיכנס בדלת השירות שתמיד פתוחה, לקחת את תוף הרעם ולחזור לחכות בנקודת הצלילה, עד שהרשת תיפתח. "אני מוכנה," הכריזה לבסוף.
הצלילה הייתה מושלמת. לגמרי לפי הספר. אלינור נחתה בסמטת ווטר, שהכירה היטב מכל ההדמיות, ומיד התחילה לצעוד לעבר תיאטרון בלאקפריירס. השמש כמעט שקעה והערב היה קריר. לאוויר היה ריח של זבל סוסים וירקות רקובים, אבל הוא היה צלול כפי שלא נשמה מעולם. קיוורין אמרה לה שמתרגלים לריח. היא תהתה מתי תיתקל בחולדות. חתול שמנמן ושבע-למראה עבר לידה והתחכך ברגלה, והיא קיוותה שחתול שבע משמעותו שאין חולדות.
אלינור הספיקה להתקדם כעשרה צעדים לפני שמישהו התנגש בה בכוח. עוצמת החבטה השאירה אותה חסרת נשימה.
"לעזאזל," אמר המישהו. לעיניה הבלתי מומחיות, נראה היה שהוא לבוש בבגדים אליזבתניים, לא לגמרי תואמי תקופה אבל גם לא חריגים מאוד. התקופה האליזבתנית הסתיימה רק לפני עשר שנים ובגדים נשמרו אז ככל שהיה ניתן. במבט מדוקדק יותר היא הבחינה בנעלי ההתעמלות שלרגליו. אייר ג'ורדן.
היא בהתה בו בחוסר אמון כשהוא התחיל לצעוק, "מקס, מקס! יצאתי מהפוד. לא, הכול בסדר. התנגשתי באיזה ילד מקומי, אבל אני מתחיל להתקדם." היא לא ראתה מכשיר קשר גלוי, לפחות החסד הקטן הזה, אבל ההפרה של כל פרוטוקול אפשרי הממה אותה עוד יותר מהחבטה.
"אפילו בלי לבקש סליחה?" היא מצאה לבסוף את קולה וניסתה לשוות לו נימה של כבוד עצמי, למרות שרק לפני רגע פערה וסגרה את פיה כדג מחוץ למים.
הבחור הנמרץ הסתכל בה בפליאה. "את לא ילד!" אמר בנימה מאשימה. "ואת היסטוריונית? אני לא מזהה אותך."
אלינור הנהנה, ולא הצליחה לחשוב על שאלה יותר אינטליגנטית מ"ממתי אתה?"
"הגעתי מ-2093, ואת?"
"2082. אז לא שמעת עליי?" היא הניחה לאכזבה לחלחל לקולה. "אני מניחה שזה אומר שבשנת 2093 אני לא חוקרת מפורסמת? המחלקה באוקספורד כל כך קטנה ו…"
"אוקספורד?" הוא קטע אותה. "אני מסנט מרי. אתם עושים הרבה קפיצות סולו? אצלנו זה כבר די נדיר. אני אולי האחרון."
"סנט מרי? קפיצות?" אלינור שאלה. היא לא זכרה שקיבלה מכה בראש, אבל הכול היה כל כך לא הגיוני. "אתה מתכוון לצלילות?"
הוא משך בכתפיו. אלינור החליטה להתמקד במוכר ובמובן, וראשית - הליכות ונימוסים. אולי ככה העולם יחזור להיות הגיוני יותר. היא הביטה סביב, כדי לוודא שאין בסמטה עיניים סקרניות של מקומיים, והושיטה לו יד. "דוקטור אלינור הרטלי, נעים מאוד."
הוא לחץ את ידה. "דוקטור מיילס אלרי." הוא השתהה על ה"דוקטור", כאילו המילה זרה בפיו, ואז אמר, "מיילס."
"מיילס," אמרה אלינור. "טוב, היה נעים להכיר, ועכשיו אני מציעה שניפרד כידידים ונמשיך כל אחד במשימות שלו. להתראות." היא פנתה ללכת בלי להמתין לתגובתו.
דוקטור אלרי, כלומר מיילס, אמר בשקט. "את באמת חושבת שזה מקרה ששנינו הגענו לאותו מקום באותו הזמן?"
"אני לא רואה איך יכול להיות אחרת." היא חזרה והסתובבה אליו. "המשימה שלי מאוד ספציפית וקשורה למחקר שאני עושה. אני לא רואה את הקשר לסנט מרי, שעד לפני חמש דקות לא שמעתי עליו בכלל."
"סנט מרי הוא מכון מחקר במימון אוניברסיטת תירסק. עליה שמעת, אני מניח."
אלינור הנהנה, ולא שאלה למה מעולם לא ראתה פרסומים אקדמיים של תירסק בנושא מסע בזמן. השמש שקעה והיא רצתה לצאת מהסמטה החשוכה ולהתקדם אל התיאטרון.
"אני מחפש את תוף הרעם של פרוספרו. חפץ מתכתי גדול ששימש את שייקספיר ליצירת אפקטים של סערה במחזה, ובכן… 'הסערה', ואז נעלם ולא נראה יותר כדוגמתו עד כמעט מאה שנה מאוחר יותר. הרישום היחיד המעיד על קיומו הוא ברשימת צרימות הזמן של גברת גרין. המטרה שלי היא להוציא אותו מהתיאטרון ולהעביר אותו לזמן שבו הוא לא ייצור צרימה. אני מנחש שגם את מחפשת אותו," אמר מיילס.