Work Text:
זה היה ערב השנה החדשה, והנוסעת בזמן המתינה.
הפעולה שהיא הייתה צריך לבצע הסתיימה לפני חודשים. זו הייתה הקלה לסיים אותה, היא הייתה חייבת להודות. היא ידעה מה המשמעות שלה. היא נשלחה בדיוק לנקודה הזו בזמן מההווה הפורח והריחני שלה. מאה שלושים ותשע שנים, חמישה חודשים, שלושה שבועות, יומיים ועשרים ושתיים דקות אחורה בזמן. היא ספרה אותן, היא ידעה.
היא קראה על התקופה הזו, כמובן. היא שיננה הכול. מה היא צריכה להגיד ולמי. מה ללבוש ומתי. איך לחצות את הכביש. איך לשלם באוטובוס, ואחר כך, איך לא לשלם באוטובוס. הקווים של הרכבת הקלה. לא, היא הייתה צריכה לזכור לקרוא לה "הרקבת הקלה", אחרת היא הייתה עלולה להתבלבל ולהסגיר שהיא לא מכאן. היא קראה על חילופי השלטון, על הפילוג, על ההפגנות. על אוקטובר. על אפריל. זה היה מגוחך, להתרכז בחודש אחד כשהכול היה איום כל כך. לפעמים היא קינאה בעמיתים שלה מאוקספורד. לפחות הם נשלחו לתקופות שנגמרו טוב (מבחינתם, היא הזכירה לעצמה, רק מבחינתם. ועדיין).
כל מה שהיא רצתה היה לחזור הביתה, לחתולים, לעץ האבוקדו, לעומר, שהבטיח שלא יפריע לו בכלל שהיא תשאל ממנו את השם שלו, ואפילו צילם את שניהם כדי שהיא תוכל להשתמש בזה בתור תמונה. השם הפרטי שלו, שם המשפחה שלה. הוא אמר, "ואולי אפילו תמצאי מישהי?", והיא אמרה, "מי?" ועומר אמר, "מישהי שלא אכפת לה שתספיילרי לה את ספיישל כריסטמס של דוקטור הו", ואז הנוסעת בזמן החל לבכות, ועומר חיבק אותה ואמר לה שיהיה בסדר, כי הם הרי יודעים שיהיה בסדר, כי זה בדיוק התפקיד שלה.
היא לא ידעה איך בדיוק הדברים אמורים לעבוד. התפקיד שלה לא היה לדעת. התפקיד שלה היה להתחבר (ידנית! ברברים) לקבוצה אחת ברשת חברתית אחת, שהיא ידעה שבעתיד תקרוס בצורה נוראית על כל ההשלכות הנגזרות מכך אבל כמובן שלא היה לה עם מי לחלוק את הידיעה הזו, ובמשך שלוש שנים לשמור על שתיקה. היא הייתה צריכה לצלם תשע תמונות. היו לה את הרפרנסים, אבל המפעילים שלה התעקשו שהיא צריכה לצלם אותן בעצמה, ולפתוח עסק בנתניה, שהיתה עיר סבירה לגמרי בהווה שלה, אבל בעבר הדבר היחיד הטוב שהיא היתה יכולה להגיד עליה הוא שהיה שם סניף של איקאה, שתמיד הרגיש כמו בית אפילו שבעבר לא היו שם פורטלי קפיצה בין ערים, או מקומות אחסון שהובילו ליקומי כיס.
בארבעה בנובמבר, שהיא הניחה שנבחר בגלל החשיבות הפוליטית שלו, אבל היא לא יכלה לדעת, היא ביצעה את המשימה שלה.
שבע עשרה מילים. מספר אחד. תשע תמונות. שלוש שנות המתנה הסתיימו.
ייקחו כמה חודשים עד שהמכונה תפעל, וכמה שנים עד שיתחילו לראות את האדוות שהיא יצרה, ובינתיים היא הייתה תקועה בעבר כי המכונה לא הופעלה בעתיד כדי להחזיר אותה להווה שלה. היא גללה ברשת החברתית שהיא נשארה בה מתוך הרגל, כשהודעה צצה בתיבת ההודעות הנכנסות שלה.
"הי עומר! ראיתי שפרסמת פוסט לפני כמה חודשים, ואני מעוניינת בכיסא. הוא נראה ממש נוח לגיימינג ולקריאה, שאלה שני הדברים שאני הכי אוהבת לעשות."
הנוסעת בזמן חשבה.
"כאילו, ברור לי שזה ממש לשלוח את לחמי על פני המים, אבל האם התמונה היא שלך ושל בן או בת הזוג שלך?"
היא לא היתה אמורה למסור פרטים מהעתיד, אבל לא הייתה בעיה עם מענה על שאלות פשוטות. "החבר הכי טוב שלי", היא כתבה, ואחרי מחשבה הוסיפה, "הוא תפוס עם החבר הכי טוב שלי האחר."
היא קיבלה אמוג'י צוחק, ואחר כך, "יש מסיבת נובי גוד הלילה. רוצה לבוא? מתוכננת הקרנה פעילה של דוקטור הו."
הנוסעת בזמן תהתה אם זה היה חלק מהאדוות שהיא אמורה לייצר ומה זה אומר לגבי המפעילים שלה שלא הכינו אותה לכך, אבל כל מה שהיא עשתה היה לשלוח הודעה חזרה, "בטח", ועברה לחשוב מה ללבוש.