Work Text:
לדני היה מרצה בתואר שאהב לחזור על הציטוט: "יש רק שני דברים אינסופיים בעולם: היקום והטיפשות האנושית," אבל אחרי שלושה חודשים של חיפוש עבודה בתל-אביב דני התחילה לחשוב שיש דבר אינסופי נוסף בעולם: משוחררות טריות מגלי ודובר צה"ל שרק מחכות לקטוף בקלילות כל עבודה שהיא רק ניסתה להתקבל אליה. ולכן, היא התחילה לחשוב שאם המרצה שלה טעה בספירת הדברים האינסופיים הגיוני בהחלט להניח שהוא גם טעה לגבי כמות הדלתות שהבטיח שתואר ראשון בתקשורת ממכללת ספיר יפתח עבורה.
"זאת לא בושה לחזור הביתה, גם הבת של רווית גרה עכשיו קצת אצל ההורים שלה עד שהיא תמצא עבודה," אבא שלה הזכיר לה בטלפון פעם ביום בערך. משבוע לשבוע הטיעונים נגד חזרה לבאר שבע הפכו לקלושים יותר. העבודה של נתן בתור טבח (שף, כמו שהוא התעקש להזכיר לה) בקושי שילמה את החצי שלו לשכירות על דירת הסטודיו המעופשת שלהם בפלורנטין והראיונות האינסופיים במשרדי עיתונים שונים הרגישו כמו בזבוז זמן. לאף מראיין לא היה אכפת מהכתבה שפרסמה במקומון שדרות על התנאים הירודים במרכזי הרפואה הדחופה. לאף אחד לא היה אכפת שהיא סיימה את התואר בהצטיינות ועוד פחות היה להם אכפת שהיא עמדה בראש מערכת עיתון המכללה. בכל זאת היא המשיכה לנסות.
מבחוץ, המשרדים של מגזין "באופנה" לא נראו שונה מכל משרד של מגזין אחר שדני התראיינה בו. גם הם נמצאו בבניין לא מעניין במיוחד שכלל לובי עם שומר ודלתות שנפתחו רק למחזיקי כרטיסי עובד, שנראו לדני מבטיחים ומרגשים כמו הכרטיסים המוזהבים שנמצאו בספר על צ'ארלי בממלכת השוקולד. אבל בפנים, אחרי שהשומר בדק שהיא אכן מוזמנת ואישר לה לעלות במעליות שהפקידו אותה בקומה תשע, העולם היה שונה לחלוטין.
לאורות הבהירים הייתה איכות אחרת, שונה מנורות הפלורסנט שדני התרגלה לראות במשרדים האחרים. מתלים עמוסים בבגדים הוצבו בשורות והזכירו לדני את מאחורי הקלעים של הצגת תיאטרון. והאנשים… ובכן, האנשים נראו כמו שחקנים בעצמם. דני אף פעם לא צפתה בתצוגת אופנה, אבל היא הניחה שככה נראים הדוגמנים והדוגמניות שמופיעים בהם. כולם היו לבושים יפה מדי, נקי מדי, חד מדי. אף אחד לא הסתכל עליה, כולם נראו עסוקים והלכו במהירות ממקום למקום, חלקם אוחזים בידם פריטים שונים ומשונים - קומקום וינטג', חולצה ירוקה עם מחשוף, או בובת ראווה בלי ראש. דני הסתכלה על עצמה באחת המראות שהיו מפוזרות במקום ותהתה אם הסיבה שאף אחד לא מסתכל לכיוונה היתה שהבגדים שהיא לבשה עלו פחות מחופשה במלון יוקרה.
קריאה רמה מצידו השני של החדר חתכה בחדות את חוט המחשבה של דני. "דניאלה זקס?" אישה עם שיער צבוע בבורדו כהה ושמלה שדני הייתה בטוחה שלא אמורים ללבוש למשרד התקרבה לכיוונה.
"כן, היי, דני." דני שלחה את ידה ללחיצה, "אני פה לראיון למשרה של עוזרת אישית לאילאיל קפלן, זאת את?" האישה גלגלה עיניים וקטעה את שצף הדיבור של דני.
"מי שלח אותך? מוטי מכוח אדם? איזה אידיוט." כמובן, עוד משרה שנתפסה כבר על ידי משוחררת טרייה, דני התכוונה לשאול אם הם במקרה מחפשים מנקות, אבל האישה המשיכה, "טוב, למרות שאת נראית… ככה…" המבט של האישה סקר אותה מלמעלה למטה בשיפוטיות, "אילאיל חייבת עוזרת. והיא פיטרה את השתיים האחרונות, אז אפשר לנסות. ספרי לי על עצמך." האישה דיברה בהילוך מהיר. למעשה, דני חשבה, כל האנשים בקומה המוזרה הזאת נעו בקצב מסחרר. היא התחילה ללכת וסימנה לדני לעקוב אחריה. ואולי כך היה מקובל, במקום בו אין זמן לעשות שום דבר מאשר לזוז, לנהל ראיון באמצע המסדרון, עם אישה שדני לא הצליחה להבין איך היא קשורה למשרה. והנה, כבר הזדמנות נפלה לפתחה של דני להראות כמה היא טובה בהסתגלות לשינויים.
"אני דני, בוגרת ספיר. מסלול תקשורת. חשבתי שאני אמורה להיפגש עם אילאיל קפלן, זאת לא את, נכון?"
האישה צחקה, צחוק קצר וקר, "אוי, את חמודה," היא אמרה בטון שהדגיש שהיא מתכוונת להפך ממה שאמרה, "באמת חשבת שהעורכת הראשית של "באופנה" נפגשת עם כל אחת? לא, אני העוזרת הראשונה שלה. אילאיל לא נפגשת עם אף אחת לפני שהן עוברות סינון. אני הסינון." היא אמרה בחשיבות עצמית, כאילו היא לא השוותה את עצמה כרגע לחלק בברז מים. דני ניסתה לחייך ולהיראות כמו בן אדם שעשוי לעבור את הסינון. האישה המשיכה. "אני אמה, העוזרת הראשונה של אילאיל. הייתי העוזרת השנייה, אבל היא קודמה ועכשיו אני העוזרת הראשונה."
הן צעדו במסדרון שהוביל אל מה שנראה כמו המשרד הראשי, נעלי העקב של אמה תקתקו בקצב השעון של מחילת הארנב אליה דני נפלה. "זאת נשמעת כמו אחלה הזדמנות, אשמח אם תשקלו אותי, כמו שאמרתי, יש לי ניסיון בעריכה וכתיבה במקומות שונים ו-"
אמה הסתובבה בחדות, "מאיפה החולצה שלך?" לדני לקח רגע להבין את השאלה, והיא הסתכלה על החולצה שלה כאילו היא רואה את פריט הלבוש בפעם הראשונה.
"תמנון, אני חושבת." אמה נראתה כאילו היא עומדת להקיא, אבל לפני שדני הספיקה להגיב ולהגן על עצמה (היא הניחה שאולי לא כדאי להזכיר שמדובר היה במבצע של ארבע חולצות במחיר מיוחד) הטלפון הנייד של אמה צפצף.
"פאק" אמה קראה ואז דפקה על דלת של משרד סמוך, "היא מגיעה."
גבר בחליפה, חליפה אמיתית, למרות החום של ישראל, יצא מהמשרד, "אבל היא לא אמורה להיות פה עד תשע וחצי."
"הספרית שלה שברה רגל. היא ביטלה את התור."
"אוקיי," הגבר קרא בקול רם אל עבר כל ההולכים במסדרון, "תכינו את התחת."
הפעילות התזזיתית במשרד נעצרה לרגע, ואז הפכה להיות קדחתנית אפילו יותר - נשים החליפו נעליים שטוחות לנעלי עקב, משטחים נוקו מדפי עבודה, חולצות סודרו. באחד המשרדים השקופים אישה שבדיוק פתחה גביע יוגורט חדש זרקה את כולו אל תוך הפח וכיסתה את הראיות עם טישו. גם אמה לא נשארה אדישה. היא רצה אל מיניבר צדדי ושלפה בקבוקי סודה וכוס, מזגה כמות מדויקת (דני יכלה להישבע שהיא סופרת שניות כדי להבין מתי לעצור את המזיגה) והניחה את הכוס הצוננת על תחתית עגולה שנחה על שולחן במשרד הראשי. גבר רזה בחולצת רשת רץ עם ערימת עיתוני היום ואמה מיהרה לפרוס אותם לצד הכוס, מוודאת שהכותרות מופיעות למעלה. הגבר לא חיכה לרגע וברח מהמשרד. בכלל, נראה שכל מי שיכל להתחבא באחד המשרדים הפנימיים או להרכיב אוזניות ניסה לעשות זאת בדחיפות. בתוך ההמולה עמד הגבר בחליפה והביט בדני.
"מי את?" הוא שאל, הטון שלו היה נחמד יותר.
"דני, אני הגעתי לראיון לתפקיד העוזרת של אילאיל קפלן." הגבר בחן אותה. גם המבט שלו היה שיפוטי, אבל עדין יותר.
"מאמי, לפחות תעבירי יד בשיער לפני שהיא מגיעה." היא החליטה להקשיב לעצה שלו, ותחושת הבהילות דבקה גם בה. היא הזדרזה לסדר את החולצה הזולה שלה ולעמוד זקוף. אמה רצה ונעמדה מול המעלית כמו חיילת במסדר, לידה אנשים נוספים שנראו כאילו הם מחכים לתפוס את מה שיצא מהמעלית.
ואז המעלית נפתחה, ודני ראתה את האישה הכי יפה שהיא אי פעם ראתה בחיים שלה.
פעם, בשיעור כתיבה יצירתית, ביקשו מדני לתאר אישה יפה. היא קיבלה מאה, אבל כשראתה את אילאיל היא הבינה שכל תיאור שאינו תיאור של אילאיל קפלן היה זכאי לחמישים לכל היותר. אילאיל הייתה גבוהה. בעצם, דני חשבה, לא מאוד גבוהה, ללא נעלי העקב הדקות שלה ודאי הייתה גבוהה מדני רק בשניים או שלושה סנטימטרים, אבל הקסם המוזר ששינה את קצב הזמן בקומה הזאת כנראה השפיע גם על המרחב. האף שלה, בולט ואמיץ, שיווה לה מראה רומאי ואצילי, והשיער הכסוף שלה, שהיה אסוף בזיוף של רישול שנעשה בהקפדה, נראה כמו הילה. היא לבשה מעיל דק שהיא מיהרה להסיר ולזרוק אל עבר אחד האנשים שהתאסף סביבה, והוא קיבל אותו בהכנעה. היא הסירה את משקפי השמש שלה בתנועה מהירה והתחילה לדבר תוך כדי הליכה. דני הניחה שככה מקובל במקום הזה. בלית ברירה היא נגררה אחרי אמה, שעקבה בזריזות מיומנת אחרי המלכה הבלתי־מעורערת של קומה תשע.
הקול של אילאיל היה קטיפתי, כמעט לוחש, אבל כועס ותקיף. "ברצינות, אני לא מבינה למה אי אפשר לקבל אישור על תורים לפני שאני יוצאת מהבית."
"היא אישרה, אבל היא נפלה בכניסה למספרה. היא התקשרה להודיע מהאמבולנס…"
"הפרטים הקטנים של הכישלונות שלך לא מעניינים אותי, אמה, תמצאי לי ספר אחר. תבדקי מי מספר את מירי, בדיסקרטיות, כמובן, היא לא תפסיק לדבר על זה אם אני אגנוב לה את הספר. תגידי לתמיר שממש ממש לא, אני לא שמה את אפרת על השער שוב, לא עד שהיא תוריד את כל מה שהיא העלתה בהריון. ותודיעי למוזס שאני אגיע למסיבה, אני רוצה שהמונית תוריד אותי שם בתשע וחצי ותאסוף אותי ברבע לעשר ו-"
רצף ההוראות המהיר נקטע לרגע. אילאיל נעצרה, כאילו היא מריחה משהו מקולקל. "מי נועלת נעליים שטוחות?" כל המבטים הופנו אל דני ואז, כאילו הזמן האט סוף סוף למהירות הרגילה שלו, אילאיל הסתכלה עליה. דני שכחה איך נושמים לרגע. "מי זאת?" אילאיל שאלה בזמן שסקרה בעין בוחנת את החולצה מתמנון ואת המכנסיים שהיו פעם של אמא של דני ואת השיער שהיה יכול להיות יותר מסודר. דני הרגישה צורך להסתתר ובאותו זמן כאילו אין דרך שבה אילאיל תוכל לראות מספיק ממנה. היא רצתה להתנצל על עצם קיומה ובאותה נשימה לבקש מאילאיל שתספר לה את כל מה שהיא יודעת על ניהול עיתון ועל המסיבה של המוזסים ואיך ללכת בכזה ביטחון. במקום זה היא החליטה לשתוק.
"היא באה לפה להתראיין לתפקיד העוזרת השנייה, עשיתי לה את הראיון המקדים," אמה מיהרה לענות, "אבל היא כבר הולכת. היא בבירור לא מתאימה לפה."
"אחרי שני האסונות האחרונים אני לא ממש חושבת שאת," אילאיל הדגישה את המילה האחרונה כאילו הייתה עלבון, "מסוגלת להחליט או לדעת מי מתאימה לפה." היא נכנסה למשרד שלה. דני הלכה אחריה בתחושת ניצחון קטנה. אילאיל התיישבה מאחורי השולחן, סוקרת את העיתונים ומזיזה, במילימטר, את התחתית, ואז הושיטה את היד קדימה. רק אחרי רגע דני הבינה שהיא מחכה שתגיש את קורות החיים שלה. אילאיל לא נראתה מרוצה מהאיחור. דני הוציאה את המסמך מהתיק בזמן שאילאיל שלפה משקפי קריאה מאחת המגירות.
"הייתי מצטיינת דיקן." אילאיל הרימה את מבטה מהדף, לא מתרשמת במיוחד.
"דניאלה," אילאיל אמרה, מושכת כל הברה בשם שלה, מעבירה אותו בפיה כמו סוכריית מציצה.
"דני," ואז אחרי רגע מיהרה להוסיף, "אבל גם דניאלה זה בסדר, כמובן, מה שאת מעדיפה…"
אילאיל קטעה את רצף הדיבור בתנועת יד חדה, "למה את רוצה לעבוד פה?"
"אני מעריכה מאוד את העבודה שלך, ואני אשמח לקבל הזדמנות לראות מקרוב איך עובד אחד המגזינים הכי משפיעים בארץ."
"לא קראת אף פעם גיליון של באופנה," העיניים של אילאיל הצביעו בלי מילים על החולצה של דני, "ואין לך שום חוש סטייל." זאת לא הייתה שאלה.
"סיימתי את התואר שלי בהצטיינות ומאז כל מה שאני עושה זה לחפש עבודה ולשכנע את אבא שלי שאני לא צריכה לחזור לבאר שבע. אני כתבת מצויינת אבל על כל משרה בארץ יש שלושים משוחררות טריות מגל"צ או דו"צ שמוכנות לקחת אותה בחצי מהמשכורת. אז נכון, אני לא קוראת את המגזין שלך, ואני קונה בגדים בתמנון, אבל אני ממש צריכה את העבודה הזאת ואני מבטיחה לך שאני אהיה העובדת הכי טובה שהייתה לך." בדל של חיוך עלה על השפתיים של אילאיל. וככה דני התקבלה לעבודה הראשונה שלה בתל־אביב.
כל הלילה לפני היום הראשון שלה בעבודה דני לא ישנה. היא בהתה בנתן שנחר, הסתובבה מצד לצד וחיכתה לבוקר. נתן הכין לה קופסת אוכל ונישק אותה על הלחי לפני שיצאה. היא הרגישה, סוף-סוף, כמו בן אדם מבוגר. הנה, היא חשבה לעצמה, יש לי עבודה. אני קיימת בעולם. אולי התואר לא היה מיותר לחלוטין, אחרי הכל.
הפעם היא הכינה את עצמה לפני שנכנסה לקומה תשע. היא סידרה את השיער שלה במעלית וניסתה להתאים את הדופק שלה לקצב המהיר שהיה נהוג בקומה. ובכל זאת, כשהדלתות נפתחו היא הבינה שהיא לא מוכנה בכלל. אמה עמדה מול המעלית, במרחק שבטח היה הפרה של תקנת בטיחות או תקנון הטרדה מינית, ונראתה עצבנית.
"את מאחרת." היא אמרה. הלב של דני שקע, היא הסתכלה בשעון הקיר, השעה הייתה רבע לשמונה.
"סליחה, אמרת שמונה, חשבתי שאני מקדימה." אמה גלגלה עיניים.
"אמרתי שאילאיל מגיעה בשמונה בבוקר, זה אומר שאת צריכה להיות פה בשבע הכי מאוחר. איפה הקפה?"
"הקפה?"
"סימסתי לך בבוקר את ההזמנות של כולם." דני בדקה את הטלפון שלה ובאמת ראתה הודעה שלא נקראה ממספר שלא זיהתה. "את צריכה להיות זמינה בהודעות ובטלפון. בכל שעה." דני הנהנה. לרגע עמדה ביניהן שתיקה מביכה, דני הרגישה כאילו היא אמורה לעשות משהו אבל לא הבינה מה. "לכי תקני קפה." אמה הורתה לה לבסוף במבט עצבני ודני מיהרה משם.
היא חזרה לבסוף עם שמונה כוסות קפה שהצליחה לאזן במה שהיה, כנראה, נס פיזיקלי בלתי מוסבר. היא הרגישה גאה בעצמה למשך שנייה בדיוק, כי מיד כשנכנסה אמה לחשה לעברה בעצבים שהיא צריכה להיכנס עם הקפה לפגישת בוקר ולחלק אותו והצביעה לעבר חדר הישיבות.
כשדני נכנסה אל החדר אף אחד לא הסתכל לכיוונה. הדלת נסגרה מאחוריה בטריקה, אבל נראה היה שפצצת אטום יכולה להתפוצץ מחוץ לחדר ואנשים עדיין לא ינתקו את מבטיהם מאילאיל, שישבה בראש השולחן ודיברה.
"אנחנו חייבים למצוא משהו אחר לעמוד החמישי, החולצה הזאת ירוקה מדי." כל יושבי השולחן התחילו לדפדף בדפים שהיו מונחים לפניהם במהירות כדי לעמוד בקצב של אילאיל. דני הניחה את הקפה שלה מולה, אילאיל לא טרחה להגיד תודה.
"אולי," אחת מהנשים הבלונדיניות אמרה, "נשים שם את הכתבה על טרנד הנקודות שחתכנו מהגיליון הקודם?" אילאיל הורידה במהירות את משקפי הקריאה שלה והסתכלה בחדות אל עבר האישה שדיברה.
"אם זה לא היה מספיק טוב לגיליון הקודם מה גורם לך לחשוב שזה מספיק טוב לגיליון הבא?" האישה התכווצה במקומה. ואז, למרבה האימה, אילאיל הסתכלה אל עבר דני. "אני יכולה לעזור לך?"
"אני פשוט לא יודעת למי שייכות הכוסות, סליחה, עוד לא למדתי את השמות." אילאיל גלגלה את עיניה, כאילו ציפתה שדני תבלה את הלילה הראשון לפני עבודתה בשינון השמות והפנים של כל העובדים במשרד. דני תהתה לרגע אם באמת הייתה אמורה לעשות את זה. היא קראה בקול את השמות ועברה בין האנשים שישבו בשולחן לחלק אותן. כשהגיעה לכוס האחרונה היא הגישה אותה לגבר שהעיר לה על השיער ביום הקודם. נדב, היא קראה את השם על הכוס. הוא היחיד שאמר לה תודה. היא בירכה בליבה על קיומם של אנשים כמו נדב בעולם.
במהלך היום דני למדה איך לענות לטלפונים, איך ואילו טלפונים צריך להעביר ישירות אל אילאיל. היא קיבלה כתובת מייל חדשה וחמש דקות מרגע פתיחתה כבר קיבלה חמישה מיילים שביקשו ממנה לקבוע ארוחת צהריים, פגישה עסקית וייעוץ טלפוני לאילאיל. כשחזרה הביתה נשכבה על המיטה בלי להתקלח ובקושי התעוררה כשנתן נכנס אחרי המשמרת במסעדה.
"איך היה?" הוא שאל בזמן שעמד באזור המטבח, שהיה קרוב מאוד לאזור המיטה, והכין אוכל.
"אני רוצה להתפטר." דני אמרה לתוך הכרית ואז הסתובב אליו והביטה בו, "אני רוצה להתפטר ולהרוג את אמה." נתן נישק לה את המצח והבטיח שמחר יהיה טוב יותר.
"תזכרי למה את עושה את זה." הוא אמר לפני שהלכו לישון. והיא השתדלה לזכור את זה במשך הימים הקרובים. היא זכרה את זה בזמן שאילאיל ביקשה ממנה דברים לא ברורים (למצוא שמלה בגזרה שהיא אוהבת מהחנות עם השם המצחיק, לאף אחד לא היה מושג איזו חנות או מה הגזרה המדוברת, ובכל מקרה נראה שכולם היו עסוקים מכדי לעזור לה). היא זכרה את זה בזמן שאיזנה כוסות קפה, בזמן שענתה לטלפונים מאנשים חשובים שרק קיוו לרגע מזמנה של אילאיל והיא בעיקר ניסתה לזכור את זה בזמן שכולם התעלמו מהקיום שלה כאילו היא בלתי נראית.
ביום הראשון של השבוע השני שלה נדב הזמין אותה לארוחת צהריים. דני הופתעה, לא רק כי חשבה שהוא, כמו כל האנשים במגזין, לא מודע לקיומה הנפרד מאמה, אבל בעיקר בגלל שהיא לא הייתה משוכנעת שמישהו בקומה הזאת אוכל. היא ראתה בפח, מדי פעם, אריזות של יוגורט דל שומן, ושמעה אזכורים של אנשים שיצאו לארוחות צהריים, אבל מעולם לא ראתה את מעשה הלעיסה עצמו. כמה פעמים אילאיל ביקשה שתביא לה סלט עוף או מרק מאחת המסעדות הקרובות. אבל גם היא אכלה במשרד הסגור, אלא אם כן הייתה לה פגישת צהריים במסעדה. לפגישות האלה דני לא הצטרפה, וזאת הסיבה שהייתה פנויה והסכימה להצעה של נדב. וגם כי הייתה צריכה לראות אם בני הכוכב של קומה תשע אוכלים בצורה שונה מבני אנוש.
הם התיישבו באחד מבתי הקפה הסמוכים. נדב הזמין סלט עלים ומיץ סלק ודני הזמינה סנדביץ' חביתה. נדב בהה בה בפה כמעט פעור בזמן שלעסה בהנאה את הלחם מרוח בגבינת השמנת.
"יש לך מזל שקימורים חוזרים לאופנה." הוא אמר, בנימת התנשאות חביבה שדני כבר התחילה להבין שהייתה הקול הטבעי שלו. "מה את חושבת על העבודה עד עכשיו?"
דני ניסתה לחשוב איך לענות. "אני לומדת הרבה." היא אמרה לבסוף בנימה דיפלומטית. נדב צחק.
"נו," הוא אמר בטון שהיה חביב יותר, "למי תגידי את האמת אם לא לי?"
"טוב," דני ניסתה, "אני קצת… זה קצת מטופש, לא?" נדב הביט אליה במבט מסוקרן, "אנחנו רצים כאילו העולם עומד להיגמר אם בר רפאלי לא תהיה מוכנה להצטלם לשער או אם זארה לא יסכימו לפרסום סמוי, אבל זה כלום. זה מטופש. אלו בגדים, זה בסך הכל אופנה."
נדב גלגל עיניים. "מה אמרת שלמדת?"
"תקשורת." דני לא הבינה איך זה קשור לנושא.
"נו מאמי, ואת לא מבינה? כל דבר שאת עושה, שאת אומרת, יש לו משמעות. אנשים מסתכלים עליך, שופטים אותך, מתייחסים אלייך אחרת בגלל מה שאת לובשת או לא לובשת. קחי אותי, לדוגמה." הוא הצביע על עצמו ודני בחנה את הבגדים שלבש. הוא לבש חליפה דקה בצבע כחול, מכיס החולצה שלו בצבצה מטפחת שחורה עם דוגמת פרחים. "מה מה שאני לובש אומר עליי?"
דני חייכה, "שיש לך טעם טוב." הוא הנהן והסתכל עליה במבט מצפה, "שאתה לא מתלבש כמו רוב האנשים פה." הוא חייך וסימן לה להמשיך, דני בחנה שוב את התלבושת. היא הסמיקה, אבל בכל זאת דיברה, "שאתה הומו."
"נו!" הוא אמר בהתרגשות, "בדיוק! וכשאני הולך לבקר את אמא שלי בקריית גת אני מתלבש כמו סטרייט משעמם. וההוא," הוא הצביע על איש בחולצה צבעונית וצעקנית, "הוא מתלבש כדי להגיד לאנשים שהוא טיפוס אומנותי, בטח איזה מעצב גרפי שויתר על החלומות שלו להיות אמן. אבל איך נבין את השפה הזאת? איך נדע מה נכון ולא נכון? מה משדר? איך נדע לשחק עם הכללים? איך נדע לשבור אותם?" היה לו ניצוץ בעיניים, דני לא הייתה יכולה שלא להידבק בהתלהבות שלו.
"באופנה?" היא שאלה.
"כן," הוא הנהן, "ובמיוחד אילאיל. שום דבר לא מתעצב בארץ הזאת בלעדיה. את העוזרת האישית של מישהי שתחת הידיים שלה נקבעת שפה. את עומדת ליד אליעזר בן יהודה, ליד ביאליק, יונה וולך, ואת חושבת שזה מטופש? לא, אלו החיים עצמם. זאת תקשורת. בשביל זה למדת במכללה." הוא חייך, ההתנשאות נעלמה כמעט לגמרי מהקול שלו, "בואי, אנחנו צריכים לשנות את העולם." הוא קם, לא התבונן על חצי הסלט הלא אכול שלו, ויצא מבית הקפה.
אחרי השיחה עם נדב היא ניסתה, באמת, להתלבש יפה יותר לעבודה. היא הבינה למה התכוון כשאמר שהלבוש מעביר מסר. ובמיוחד במקום כמו "באופנה" היא העבירה את המסר הלא נכון לחלוטין. למחרת היא לבשה מכנסיים שנקנו בעשור האחרון, ולכן היו חייבים להיות קצת יותר אופנתיים מהמכנסיים הנוחים שלה שלבשה עד כה לעבודה וגנבה מנתן חולצה מכופתרת ששידרה, היא קיוותה, אלגנטיות ורצינות.
אילאיל יצאה מהמעלית בבוקר ודני מיהרה להגיש לה את הקפה הקבוע שלה (לוהט, כמו שהיא אהבה). אילאיל הרימה את מבטה ממכשיר הטלפון שלה כדי להביט בדני. העיניים שלה סרקו את דני מהנעליים השחורות והפשוטות עד השיער שאספה בגולגול מרושל, כי לא היה לה כוח להתמודד עם התלתלים. המבט של אילאיל לא היה כועס, אלא מלא ברחמים ומתובל בחיוך דק ונדיר. המבע הזה העביר בה רעד קטן שלא היה פחד, אבל היא עוד לא ידעה לתת לו שם. אילאיל לא אמרה דבר והתחילה לחלק את הפקודות הרגילות.
בסוף היום, כשהמשרד החל להתרוקן, אילאיל ביקשה מאמה שתביא למשרד שלה שורה ארוכה של מתלי בגדים. "זה הכל, אמה, להתראות." חתמה אילאיל. דני, שהייתה רגילה שהשם אמה מתייחס בדרך כלל גם אליה, קמה ללכת. "לא את, דניאלה, תישארי בבקשה. אני אקרא לך למשרד שלי." אילאיל נכנסה בחזרה אל תוך המשרד ודני התיישבה ליד השולחן שלה. היא ניסתה להסתכל על אמה כדי לנסות להבין את פשר הפקודה המוזרה אבל אמה נראתה מבולבלת כמוה.
"ביי," דני קראה אחרי שיצאה. היא לא ידעה אם זה חוקי לפטר מישהו רק בגלל טעם נוראי באופנה, או שאולי עשתה טעות אחרת ולא שמה לב?
עברה חצי שעה עד שצלילי ההקלדה מהמשרד של אילאיל נפסקו והיא קראה, "דניאלה, בואי בבקשה." דני העבירה יד בשיער שלה וניסתה לסדר את צווארון החולצה. "עכשיו." אילאיל קראה שוב. דני נכנסה לחדר בהליכה מהירה.
בתוך המשרד עמדו הקולבים שאמה הביאה קודם לכן. אילאיל עמדה מולם ובחנה את הבגדים שהיו תלויים עליהם. הם היו שונים מהפריטים הרגילים שהופיעו במשרדי "באופנה", הם נראו גדולים יותר, פחות מוגזמים ויותר יום־יומיים, ובכל זאת היה בהם משהו נקי ויפה בפשטותו. אילאיל סקרה את דני שוב, כמו בבוקר.
"אם את מתעקשת ללבוש חולצה מכופתרת" היא הלכה לכיוון אחד מהמתלים והתחילה להזיז במהירות את הקולבים, "לפחות תלבשי אחת שמתאימה לך." היא שלפה חולצה לבנה עם עיטורים כחולים שנראתה לדני קטנה במיוחד. "אל תגנבי את החולצות של אבא שלך. אלוהים יודע שאני משלמת לך מספיק בשביל אפשרויות יותר טובות." היא הסתכלה על דני במבט מצפה, "תמדדי." היא הורתה והצביעה אל עבר הפרגוד שעמד בצד המשרד שלה. דני קיבלה את החולצה בהכנעה.
כשהייתה מוסתרת מאילאיל העבירה יד על החולצה הלבנה, הבד שלה, שאת שמו לא ידעה, הרגיש נעים וקריר מתחת לאצבעותיה. היא ידעה, בבהירות של אישה שהייתה פעם נערה שנאלצה תמיד לבקש מהמוכרות מידות גדולות יותר, שהחולצה לא תעלה עליה. היא פשטה את החולצה של נתן ושמטה אותה על הרצפה, נותנת לעצמה להרגיש, רק לרגע, את המבוכה, וגם את הרגש שלא ידעה את שמו, שעלו בה כשהבינה שהיא לבושה בחזייה בלבד ושהדבר היחיד שמפריד בינה לבין אילאיל הוא פרגוד דק. כשלבשה את החולצה החדשה הופתעה שהיא לא הרגישה צמודה מדי. היא צעדה אל מחוץ לפרגוד, מנסה להתרגל לתחושה של הבד הלא מוכר. אילאיל הנהנה באישור. היה במבט שלה משהו מספק מאוד. דני רצתה לראות אותו שוב.
"את רואה?" אילאיל התקרבה אליה, "זה תפר הכתף. החולצה של אבא שלך גדולה עליך, הכתפיים רחבות מדי. תפר הכתף," היא הרימה את החולצה שנשארה על הרצפה והעבירה אצבע מיומנת על הבד כדי לסמן את המקום המדויק, "נמוך מדי. זה נראה מרושל. ואז את," היא הביטה בעינייה של דני לרגע לפני שהתחילה לקפל במיומנות את החולצה הישנה, "דניאלה זקס, שרוצה להיות כתבת, נראית כמו ילדה קטנה ששוחה בתוך הבגדים שלה. את ילדה קטנה?" דני הנידה בראשה לשלילה, היא רצתה להגיד משהו אבל לא זכרה איך לדבר. "זה מה שחשבתי." אילאיל אמרה וחתמה את הוויכוח שמעולם לא התחיל.
באותו היום היא חזרה עם שלוש שקיות בגדים מתפקעות והוראות ברורות לגבי שילובי צבעים. אילאיל, כהרגלה, דיברה מהר מכדי שדני תוכל לכתוב את מה שהיא אומרת, אבל הייתה לדני תחושה שאת השיעור הזה היא לא תשכח.
המשך יבוא (בתקווה)