Work Text:
זה היה לילה גשום. מהלילות האלה שהרחובות ננטשים ואנשים בורחים לחמימות של בתיהם. היחידים שיוצאים אל הרחוב בלילה כזה הם רק עכברושים ואנשים נואשים, ולא הייתי בטוח לגבי העכברושים. הייתי שקוע בתעלומה שלא הניחה לי שעות – קרב מוחות עיקש שדרש ריכוז מקסימלי, עד שדפיקה בדלת הפרה את השקט. שמעתי את הידית נלחצת ואת הדלת נפתחת.
"סוכנות הבילוש של עמוס שמשוני?" נשמע קול נשי. כן, רק אישה נואשת יכולה לעמוד בפתח המשרד שלי בעשר בלילה ולהיכנס לתוכו ללא הזמנה. להגנתה ייאמר שהבעיה שעבדתי עליה ממילא התחילה להיראות בלתי פתירה, והדף שלפניי כבר היה מכוסה בשרבוטים יותר מאשר בפתרונות.
האישה לבשה מעיל גשם אדום וכפפות משי ארוכות, אבל יכולתי לראות את גזרתה החטובה מבעד לכל השכבות. רק ברנש בר מזל במיוחד יכול לזכות במישהי כמוה שתצא עבורו לגשם השוטף כדי לחפש עזרה, מי שזה לא יהיה שהיא חיפשה. היא קיפלה את המטרייה והשעינה אותה על דלת המשרד.
"סגור," אמרתי ביובש ושלפתי עוגיית מזל אחת מתוך הקופסה שעל השולחן. כבר הרבה זמן שאני נשבע להיגמל מההרגל, אבל כשהחיים קשים כל כך, מה נשאר לאדם מלבד נחמות קטנות?
"אני צריכה את עזרתך, מר שמשוני." ריסיה הארוכים של האישה רפרפו קלות מעל עיני השקד שלה. "אתה התקווה האחרונה שלי." היה לה יופי מסוכן. כמו פוליסת ביטוח יקרה שאתה יודע שלא תכסה שום דבר כשתצטרך אותה.
כבר שמעתי בחורות מדברות כך לא פעם ולמדתי את הלקח על בשרי. לא היה סיכוי שאסתבך עם עוד אחת כמותה. הלב שלי עוד היה שבור לרסיסים מהפעם הקודמת. היא הניחה חבילה של שטרות על השולחן. אלתרמנים.
"אמרתי שסגור," פלטתי ביובש. אם היא חושבת שתקנה אותי בכסף, היא לא יודעת עם מי היא מתעסקת.
"זאת רק מקדמה," היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיי ופשטה את המעיל. הבל הפה שלה נראה בבירור במשרד, שהיה קפוא ואפלולי במיוחד הערב, כי לא טרחתי לשלם את חשבון החשמל בזמן. היא לבשה שמלת קוקטייל קצרה וצמודה ולא נראתה מוטרדת מדי בגלל הקור. "אז מה אתה אומר?" היא קרבה לשולחן ושלפה את טופס הסודוקו מתחת לידיי.
המשכתי להביט בה בוחנת את הטופס בזמן שנאבקתי מספר רגעים עם עטיפת הפלסטיק של העוגייה ואז שברתי אותה לשניים. עתידך תלוי בפגישה בלתי צפויה, קראתי את הפתק בלב. תגידו מה שתרצו על הרגלי התזונה שלי – לפחות העוגיות בחיי עוד לא אכזבו אותי.
"יש לך חמש טעויות," אמרה האישה לאחר כמה רגעים.
"תודה," אמרתי ולקחתי את הטופס בחזרה. אם היא חושבת שהיא הראשונה שמגלה שאני גרוע בסודוקו – היא טועה. תמיד הייתי גרוע בזה. כמו שהייתי גרוע בשולה המוקשים. אבל זה מעולם לא עצר בעדי מלנסות לפתור את הדבר הארור הזה. התמדה. זה מה שחשוב.
ריח משכר התפשט בחלל החדר, כמו זיכרון מתוק בתוך המרירות הקיומית. קמתי ממקומי והתקרבתי אליה, שואף פנימה את הניחוח שאפף אותה. "פאי התפוחים של קונדיטוריית שיינברג!" מלמלתי.
"אני אוהבת גברים שמבינים במאפים. זאת גם העוגה האהובה על סבתי," חייכה אליי האישה, פתחה את תיק היד שלה ושלפה משם קופסת קרטון. "לא נגעתי בה. מעוניין?"
"כמה זה יעלה לי?" שאלתי אותה. בעיר הזאת, פאי אגדי שכזה לא מחלקים בחינם, בטח לא לאנשים כמוני. שיינברג הזקן אופה בכל בוקר רק קומץ עוגות, ומוכר אותן לראשונים שמגיעים. פעם אחת בלבד הצלחתי לקום מוקדם מספיק כדי לעמוד בתור הארוך והמיואש שמשתרך בחוץ, וגם אז נשארתי עם פירורים. רק העשירים והמיוחסים באמת זכו למאפה אישי שמגיע עד פתח הבית. והנה היא כאן, במשרד המעופש שלי, מציעה לי אותו כאילו מדובר בשקית תפוצ'יפס ממכונת החטיפים במסדרון.
"אני מחפשת את סבתא שלי," אמרה האישה ושלפה תמונה מהתיק. "אתה תמצא אותה ואני אדאג שעוד מזה יגיע אליך."
לעזאזל. עם חשבון החשמל יכולתי להתעכב, אבל לא יכולתי לסרב לפאי התפוחים של שיינברג. נאנחתי ומשכתי את הכיסא עבורה.
"מצוין," היא אמרה בחיוך והתיישבה. נשענתי על השולחן, מתאפק לא לגעת בעוגה הריחנית. "מר שמשוני, סבתא שלי עשירה מאוד. וכשאני אומרת מאוד, אני מתכוונת לזה שאם היא רוצה לאכול בפרטיות היא תקנה את המסעדה שהיא יושבת בה. היא תמיד הייתה חשדנית, באופן כמעט פתולוגי, כלפי בני המשפחה בעניין כסף. אבל לנו יש קשר טוב, והיא סמכה עליי שאנהל את העסק שלה, לפחות עד לאחרונה. בקיץ היא ניתקה איתי את הקשר במפתיע ונעלמה, ומאז אין לאף אחד מושג איפה היא."
"נשמע לי כמו עניין למשטרה," אמרתי ובהיתי בעוגה. תהיתי אם היא תשאיר אותה אפילו אם אחליט שלא לקחת את החקירה. סבתות אבודות היו פחות העניין שלי.
"ניסיתי את הערוצים המקובלים, אבל כל עוד היא חיה, זכותה שלא להיות איתנו בקשר. אנחנו, כלומר אני, מאוד דואגת לה, מר שמשוני. ויותר מכך, יש לי הרגשה שיש מישהו שמנצל אותה כדי להשתלט על הממון שלה."
"איך את יודעת שהיא עדיין בחיים?" מניסיוני רב השנים, סבתות זקנות נוטות למות מדי פעם.
"היא עדיין משלמת את החשבונות בנכסים שלה, ואני מקבלת התראה כשתרופות המרשם שלה מתחדשות בכל חודש. היא גם שלחה לי כרטיס ברכה ליום ההולדת שלי. אבל כבר אין לי גישה לחשבונות הבנק."
יש אמרה מפורסמת שאומרת שאם רוצים למצוא מישהו צריך לעקוב אחרי הכסף. או שזה היה שלכסף יש עקבות? איבדתי את חוט המחשבה לרגע. הסתכלתי על האישה המצודדת שמולי. היה ברור שהיא השקיעה מאמץ בבחירת הבגדים והאיפור. אולי היא חשבה שאני עוד בלש שקל לפתות. מה שהיא לא ידעה זה שבאקדמיה לבלשות בהתכתבות על שם סמי עופר לימדו אותנו שאישה במצוקה היא אישה מסוכנת כי אין לה מה להפסיד, והיא תעשה הכל כדי להשיג הנחה... בעצם לא הייתי בטוח כבר מה אמרו בשיעור הזה כי לא קראתי אותו עד הסוף. אבל הייתי בטוח שזה היה חשוב. נראה שחשבתי זמן רב מדי, מכיוון שהיא התחילה לאבד את סבלנותה.
"תראה, כל מה שאני רוצה זאת חקירה מהירה ודיסקרטית. הבאתי גם מסמכים כדי לעזור לך עם כיווני חקירה אפשריים. אבל אם אתה לא מעוניין..." היא קמה והכניסה את ערימת השטרות לתיק ואז הושיטה יד אל פרוסת העוגה.
"חכי," אמרתי, בקול מעט רם מדי. לעזאזל. לא רציתי לאבד מולה את הפאסון. היא חייכה והוציאה מחדש את הכסף והעוגה והניחה אותם לפניי. הרגשתי שהיא קוראת אותי בקלות, כמו את שורת האותיות העליונה במבחן הראייה אצל הרופא. היא ידעה איך לתמרן אותי. גם הייתי די בטוח שהיא חיממה את העוגה הזאת לפני שהיא נכנסה למשרד שלי. מלבד זאת, כמה קשה כבר למצוא סבתא אחת במדינה קטנה כל כך?
הושטתי את היד והיא לחצה אותה. "איילה ורדי. נעים לעשות איתך עסקים." היא הוציאה מעטפה לבנה מכיס המעיל ונתנה לי אותה. הכיתוב "ורדי נכסים בע"מ" היה מוטבע בזהב בנייר האיכותי. מעליו בהק לוגו מוזהב של גורד שחקים בסגנון ארט דקו, שבתוכו שורטטה אות V גדולה.
המעטפה הייתה כבדה וגדולה כמו אגו של יזם נדל"ן ביום של מכירת קומבינציה. "יש בפנים מספר של הסוכן המוביל שלנו, למקרה שתצטרך עזרה עם המסמכים."
"אל דאגה," עניתי וטפחתי על המעטפה. "אני קורא דוחות נדל"ן לארוחת בוקר." זה היה שקר, כמובן. לארוחת בוקר אכלתי בורקס קר בתחנת הדלק. אבל היא לא הייתה צריכה לדעת את זה.
היא חיכתה מספר רגעים בזמן שנאבקתי במעטפה. "סגרת אותה עם דבק מגע?" ניסיתי להישמע נונשלנטי ומבודח, אבל התחלתי לאבד סבלנות.
"יש לזה פטנט," אמרה איילה והתקרבה כדי לעזור לי.
"לא לא, אני פותח מעטפות מקצועי," צחקתי במבוכה. אבל היא גלגלה עיניים, שלפה מהתיק סכין לפתיחת מכתבים עם הלוגו של החברה והניחה אותה ביד שלי.
"וואו," אמרתי בהתפעלות כשהידקתי את אצבעותיי על הסכין. "זה מגיע עם רישיון לנשיאת נשק?"
"פלדת דמשק בהזמנה אישית," הפטירה איילה ורדי כלאחר יד, כאילו שהיה מדובר בעוד אביזר משרדי פשוט. "זהירות, היא חדה."
פתחתי את המעטפה באבחה אחת. "אפשר לשמור אותה?" תהיתי אם היא מחלקת את הסכינים האלה לכל אחד. אבל היא נדה בראשה ולקחה את הסכין בחזרה.
"מתנת יום הולדת מסבתא," אמרה לי. "אולי כשתסיים את החקירה בהצלחה אבקש ממנה לארגן אחת גם עבורך."
"אחלה סבתא יש לך. שלי נותנת לי גרביים ליום ההולדת."
"יש לי הרגשה שאני ואתה נסתדר מעולה." היא ליטפה את העניבה שלי והביטה לי ישר בעיניים, מהדקת מעט את אחיזתה. "תשתדל לא ללכת לאיבוד, שמשוני," היא הוסיפה, ומשהו בקול שלה נשמע דרוך וחד פתאום. "יש הרבה טורפים בג'ונגל העירוני."
היא הרפתה מהעניבה שלי והחיוך חזר לפניה. "אני מצפה לדיווחים שוטפים," אמרה ויצאה מהמשרד בלי לחכות לתשובה.
עקבתי אחריה במבטי כשיצאה לרחוב. גבר גדול ממדים יצא לקראתה ממושב הנהג של מכונית שרד שחיכתה לה בחוץ, בידו האחת מטרייה. הוא סוכך עליה בזמן שפתח את הדלת האחורית עבורה והיא נכנסה פנימה.
עד שחזרתי לכיסא המרופט שלי הספקתי לחסל את פרוסת עוגת התפוחים, למרות שתכננתי לאכול אותה לאט. היא אמרה שיהיה עוד בהמשך. אצטרך להוכיח את עצמי לשם כך. העפתי מבט בטופס הסודוקו שעל השולחן, מעכתי אותו לכדור וזרקתי אותו לפח.
***
זה היה בוקר גשום. מסוג הבקרים שבהם אפילו השמש לוקחת יום מחלה והשמיים נראים כמו מסך טלוויזיה ישן שתקוע על שלג. ישבתי בתוך הסובארו שלי ולעסתי בורקס גבינה עתיק מתוך שקית נייר שמנונית. הבחור בתחנה חימם אותו יותר מדי, ועכשיו היה לו מרקם של גומי וניחוח של צמיג מישלן. המקדמה הספיקה לכסות חלק ניכר מהחובות שלי, אבל עד לתשלום הבא אצטרך לצמצם הוצאות. תוכן המעטפה היה פזור במושב שלידי. היו שם מפות, תדפיסי בנק ושרטוטים. אפילו עלונים של כמה נכסים נבחרים. הרגשתי שאני טובע במידע. אולי הייתי צריך להגיד לאיילה ורדי שההתמחות העיקרית שלי היא מציאת חיות מחמד אבודות. לא, אני לא אוותר בקלות כזאת. שלחתי יד לתא הכפפות והוצאתי מתוכו עוגיית מזל.
בקרוב תמצא את עצמך מוקף באנשים שמעריכים את עבודתך.
ללא ספק, העוגיות הפשוטות האלה היו מנחמות יותר מפסיכולוג ב-400 שקל לפגישה.
כמה מסמכים היו צמודים זה לזה בחוזקה. הפרדתי אותם בעדינות וניסיתי להבין מה הדביק אותם ביחד. דם? גירדתי מעט מהמשקע הצמיגי בגוון אדום-כהה, קירבתי אותו לאפי, הרחתי אותו ואז הכנסתי אותו לפה. ריבה! אבל לא סתם ריבה. משהו ביתי, לא תעשייתי. ידעתי שנתקלתי בדבר הזה בעבר, אבל לא הצלחתי להיזכר בשם. מה שהיה בטוח זה שסבתא ורדי חובבת מתוקים, ושהיא כנראה לא מצטיינת בנימוסי שולחן. בראש המסמך הדביק הופיע השם "וולף התחדשות עירונית" ומתחתיו הכותרת: "מסמך עקרונות לפני חתימה". מסמך היה אנדרסטייטמנט. זה היה עבה כמו ספר, ולא מהסוג המעניין. עלעלתי במסמך הארוך. למרות שלא היה לי חצי מושג בז'רגון הנדל"ני, היה ברור שמשהו חסר. החתימות של ביאטריס ורדי מתחת לאלה של זאב וולף. וכשמדובר בחוזה של מיליונים הנחתי שלא מדובר בעניין של מה בכך. זה היה מקום טוב להתחיל ממנו. החלטתי לבקר את מר וולף ולברר מה הוא יודע.
החניתי את הסובארו המקרטעת מחוץ לבניין משרדים גבוה ברובע הפיננסי של העיר. אספתי את ערימת המסמכים בחזרה לתוך המעטפה וזרקתי את שאריות הבורקס לפח. בכניסה מצאתי את שם החברה על לוח מתכת, בקומה 22, אבל מבט אחד על השומרים בלובי הבהיר לי שאורחים לא קרואים אינם רצויים פה. הקפתי את הבניין לכיוון רציף הפריקה. ריח של אשפה, בדלי סיגריות וקפה זול עלה מהפחים הגדולים. משאית אספקה של שירותי קייטרינג בדיוק פרקה ארגזים. העובדים, שעלו וירדו עם עגלות עמוסות מזון, השאירו את הדלת האחורית פתוחה בעזרת לבנה. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי פנימה, מצאתי את מעלית השירות ועליתי לקומה ה-22. לא הייתה לי שום כוונה לבשר על בואי.
המשרדים של וולף אחזקות נדל"ן היו מופת של טעם רע וקיטש. שני פסלי שיש קלאסי שהולבשו בחליפות יוקרה וענדו שעוני זהב ניצבו בכניסה. רצפת השיש בחלל המרכזי הייתה מכוסה בערבובייה של עורות נמר וזברה. מסכות אפריקאיות נתלו על הקיר מאחורי דלפק המזכירות. אבל גולת הכותרת הייתה תמונת שמן ענקית של המייסד והבעלים. אם לי היו פאות לחיים כאלה כנראה שלא הייתי טורח להזמין דיוקן עצמי. בקושי ראו את הפנים של מר וולף מבעד לבלורית, ציצות הלחיים והחיוך עטור השיניים.
"קבעת פגישה?" שאלה המזכירה בלי להרים מבט. ידעתי בדיוק מה לעשות. עם כאלה, כל מה שצריך זה להפגין ביטחון ולתת את ההרגשה שאתה יודע מה אתה עושה.
פשפשתי בכיס המכנסיים, שלפתי משם מטבע של 10 שקלים והחלקתי אותו בנונשלנטיות לעברה. "אולי זה יעזור לך לרענן את זכרונך."
המזכירה הסתכלה על המטבע בשאט נפש. שכחתי שזה העודף מתחנת הדלק. היה לו ניחוח של בורקס עבש. "מר וולף אדם עסוק מאוד. איך עלית לפה בלי לתאם פגישה?" היא הסתכלה עליי בחשדנות.
"תגידי לו שזה קשור לסבתא. כלומר לגברת ורדי," התעלמתי מהשאלה והעמקתי את הקול כדי להישמע סמכותי יותר. כנראה שאמרתי את הדבר הנכון, כי הבעת פניה השתנתה. היא הרימה את שפופרת הטלפון המשרדי, מלמלה כמה דברים ואז אמרה לי שמר וולף מחכה לי.
***
זאב וולף נראה כמו פרסומת מהלכת לנובורישיות. פיו היה מלא שיניים מבהיקות בלובן מסנוור. חליפת שלושת החלקים המפוספסת, הווסט התואם ועניבת המשי שלו עלו בוודאות יותר מהשכר השנתי שלי. הוא ענד כמה טבעות זהב על ידיו השעירות והמטופחות. בלורית מפוארת עיטרה את ראשו כמו קציפת מרנג שוויצרי. לעזאזל, ידעתי שהייתי צריך לאכול יותר מרק חצי בורקס וקפה דלוח הבוקר. לא. בלש מיומן לא ייתן למשהו פעוט כמו בטן מקרקרת להסיח את דעתו מכיוון חקירה אפשרי. מר וולף לחץ את ידי והזמין אותי לשבת על כורסת צ'סטרפילד מעור, שהייתה רכה יותר מעוגת הגבינה שאמא שלי אופה בשבועות.
מר וולף התיישב מאחורי שולחן המהגוני העצום ושילב את אצבעותיו. "ובכן, מר..."
"שמשוני."
"אז גברת ורדי שלחה אותך אליי. חבל שלא באה בעצמה. יש לי הרבה שאלות אליה. כמו למשל, האם היא מתכוונת לחזור לשולחן הדיונים בקרוב?"
"כמובן," צמצמתי את עיניי ובחנתי את האיש שמולי. הוא ללא ספק ידע יותר ממני והיה עדיף שאתן לו לדבר.
"גברת ורדי היא אישה עם... תיאבון בריא, אם אתה מבין את כוונתי." זאב וולף חשף שוב שורת שיניים צחורה.
"היא בהחלט יודעת לבחור פאי תפוחים," אמרתי וניגבתי את משקפי השמש שלי על העניבה, מתעלם ממבטו המבולבל של מר וולף. "למרות שהופתעתי שהמסמכים שלה מלוכלכים, אם אתה מבין את כוונתי."
וולף רכן קדימה. עיניו הצטמצמו. "אני מנהל פה עסק נקי, מר שמשוני. אין אצלנו לכלוך."
"לכלוך זה בלשון המעטה," עניתי בביטחון, כשאני מהרהר בכתמי הריבה. "היא השאירה סימנים בכל מקום. כשאני חושב על זה עכשיו, היא נראית לי כמו אישה שאוהבת לבשל."
וולף נראה כאילו קיבל מכת חשמל. "לבשל? היא אמרה לך שהיא מבשלת משהו? לי? או אולי לחברה?"
משכתי בכתפיי. "יתכן שיש לה שותפים במטבח. בכל זאת אישה בגילה..." התחלתי לתהות על מה אנחנו מדברים, אבל נראה שכיוון החקירה שלי הניב את התגובה הרצויה. מר וולף נראה לחוץ. מזיע אפילו. הייתי חייב להיות זהיר בשלב הזה, כדי לא לחשוף את כל הקלפים שלי. למזלי, לא ידעתי איזה קלפים יש לי.
וולף לקח נשימה עמוקה. נראה שהוא שוקל את דבריו. "תקשיב לי טוב, שמשוני. תמסור לה שלפעמים כשנכנסים ליער, פוגשים חיות שלא כדאי להתעסק איתן. וזאבים ספציפית לא אוהבים שמרחרחים להם בטריטוריה. אתה מבין מה אני אומר?"
"בוודאי," אמרתי והנהנתי במרץ. "גם אני לא אוהב כלבים משוטטים. בגלל זה אני תמיד נועל את הסובארו."
וולף בחן אותי בחשדנות. פניו היו חיוורים. "תמסור לגברת ורדי שאנחנו חייבים לדבר לפני שהיא עושה החלטות פזיזות. זאת אי הבנה אחת גדולה." הוא קם מהכיסא שלו.
וולף נראה להוט להיפטר ממני. הוא לחץ על כפתור ותוך כמה רגעים המזכירה נכנסה למשרד, והניחה על השולחן מולי קופסת קרטון ממותגת, שבתוכה נחו עוגיות חמאה ובמרכזן תלולית בוהקת של ריבה אדומה כהה.
הוא חייך חיוך מעושה, כמו מישהו שזה עתה נתן נדבה לקבצן. "שיהיה לך לדרך."
טעמתי עוגייה אחת. כשנגסתי בבצק הפריך המצופה אבקת סוכר והלשון שלי פגשה בריבה, הזמן עצר מלכת. יכולתי לראות בעיני רוחי את הידיים שעיבדו את הקמח, החמאה והסוכר במיומנות רבה – רק עד שיווצר כדור בצק, אבל לא יותר מדי מכדי שתתפתח רשת גלוטן. כל בר דעת יודע שהאויב הגדול ביותר של הפריכות היה רשת גלוטן מפותחת. לא. מי שהכין את העוגיות האלה ידע בדיוק מה הוא עושה. והריבה. האם יכול להיות? חיטטתי בערימת המסמכים שנתנה לי איילה ורדי ושלפתי את הדפים המוכתמים. מר וולף הביט בי, ספק משועשע ספק נגעל, כשרחרחתי אותם והעברתי את קצה הלשון שלי על הכתמים הכהים. זאת הייתה אותה ריבה בדיוק!
"מזכירה מוכשרת יש לך," אמרתי בפה מלא פירורים, "היא מכינה את העוגיות בעצמה?"
וולף צחק צחוק קצר ומזלזל. "סיגל? היא לא יודעת להבדיל בין מלח לסוכר. היא קונה אותן כל בוקר, נכון, סיגל?"
המזכירה הביטה במר וולף במבט תוהה. "הן מגיעות במשלוח. שליח על אופניים משאיר קופסת קרטון אצל השומר בלובי כל בוקר בשש. חשבתי שאתה מזמין אותן במיוחד."
הרגשתי את גופי נדרך. וולף לא ידע מאיפה העוגיות מגיעות והוא גם לא טרח לשאול. כמו הרבה אנשים עשירים, הוא פשוט הניח שמישהו אחר דואג לעניינים. הטעם הזה. הוא היה ייחודי. הכנסתי עוד עוגייה לפה ולעסתי לאט. מעבר לתוספת של גרידת הלימון וההל, זיהיתי חמיצות עוקצנית עם סיום מתוק וארומה של אדמה תחוחה. זה לא היה פרי רגיל. לפחות לא משהו שנמכר באופן מסחרי.
מר וולף כחכח בגרונו. לא שמתי לב כמה זמן אני יושב שם.
"תודה רבה על הזמן שלך," לפתתי את ידיות המסעד, זינקתי מהכיסא, אספתי את המסמכים בחיפזון ויצאתי מהמשרד בלי להגיד שלום למר וולף ההמום. עוד לפני היציאה מהבניין שלפתי את הטלפון והתקשרתי לאיילה ורדי. היא ענתה בצלצול השני. הודעתי לה שאני מגיע תוך כדי שאני משליך את קופסת העוגיות על המושב שלידי ומתמרן את הסובארו החבוטה שלי החוצה מהחניה בלי להתנגש ביותר משני רכבים ופח זבל.
***
"אני חייב לדעת ממה הריבה הזאת עשויה," הצבעתי על העוגיות שבקופסה שקיבלתי מוולף.
איילה ורדי נאנחה. היא לא הייתה לבד. בפינת החדר, ליד דלת העץ הכבדה, עמד הנהג שלה. הוא נראה דומם כמו פסל, ידיו שלובות מאחורי הגב. הוא לא הוציא הגה, אבל עקב במבטו אחרי כל תנועה שלי, כאילו הוא מנתח את מסלול הפירורים שנושרים לי על המעיל.
"מר שמשוני, אני מעריכה את חיבתך העמוקה למאפים, אבל בשביל זה להוציא אותימישיבת דירקטוריון?" גברת ורדי נזפה בי כאילו נתפסתי עם היד בצנצנת העוגיות.
"הכתם הזה," נופפתי במסמך העקרונות, "הגיע מהריבה הזאת," פסקתי בלהט. "וולף חושב שזה סתם לכלוך, אבל אני רואה פה חתימה. הריבה הזאת... יש לה טעם ייחודי. סבתא שלך לא קונה ריבות בסופר, נכון?"
איילה ורדי נאנחה, התיישבה על הספה במשרד שלה וסימנה לי לשבת גם. "סבתא שלי לא קונה כלום בסופר חוץ מנייר טואלט תלת-שכבתי. היא מגדלת הכול בעצמה, אבל יש לה אהבה מיוחדת לפירות יער. במיוחד זנים של פטל ואוכמניות סקנדינביים. היו לנו המון ויכוחים על העניין הזה, כי היא הוציאה על זה הון עתק ורשמה הכול כ'הוצאות מחקר ופיתוח חקלאי' על חשבון החברה."
"פירות יער סקנדינביים?" מלמלתי לעצמי. "בארץ? האדמה פה בסיסית כמו חוש הטעם של וולף. איך היא מצליחה?"
"היא קנתה ציוד חקלאי מתקדם דרך חברה בשם 'הנבג': לא רק משאיות מלאות מצע מאדמת כבול ליטאית, אלא גם מכשור שגרם לחממות שלה להיראות כמו מעבדה של נאס"א." היא משכה בכתפיה. "אבל שמשוני, אתה לא מחדש לי כלום. כבר הייתי שם ועברתי על כל הדו"חות. היא לא הזמינה מהם גרם אחד של אדמה כבר חצי שנה. זה מבוי סתום."
"מבוי סתום לא משאיר כתמי ריבה על מסמכים." המחשבה על ריבה גרמה לי להיות רעב. שלפתי מכיס המעיל עוגיית מזל שראתה ימים יפים יותר.
"מה זה?" איילה ורדי הרימה גבה.
"זה הייעוץ האסטרטגי שלי," אמרתי ושברתי את העוגייה. טעמה היה כשל קרטון מתוק, אבל הפתק הקטן בפנים היה מה שחשוב. קראתי אותו בקול: התשובה נמצאת עמוק באדמה. אל תפחד ללכלך את הידיים.
"נו באמת, שמשוני," היא גלגלה עיניים. "אתה מבסס את החקירה שלך על עוגייה שמיוצרת במפעל בפתח תקווה?"
"בת ים," אמרתי ודחפתי את שברי העוגיה לפה. "היקום מדבר אליי דרך פחמימות. אל תזלזלי בשיטה שעובדת." קמתי והחלקתי את הפתק לכיס. "העוגייה אמרה את דברה. ואם אני צודק, אני מצפה לפאי דובדבנים בתור בונוס."
"אגב," שאלתי בזמן שאיילה ורדי חיפשה את הכתובת של המקום ורשמה אותה על נייר המשרדים הממותג של החברה, "את סומכת על וולף? אני יודע שהוא עובד שלכם, אבל הוא נראה כמו טיפוס מפוקפק."
היא עצרה לרגע והישירה אליי מבט. "אני לא חייבת לחבב אותו כדי לדעת שהוא הכרחי. בעסקי הנדל"ן צריכים להיות ערמומיים ותחמנים. וולף לפחות עושה את העבודה בזמן שסבתא עסוקה בניסויי הבוטניקה שלה."
היא הושיטה לי את הפתק ביחד עם כרטיס אשראי זהוב. "זה עבור מקרי חירום בלבד, שמשוני. אני לא רוצה לקבל דיווח על חשבונות מקונדיטוריות יקרות או על חלקי חילוף לסובארו שלך. הכרטיס הזה מיועד אך ורק למה שמקדם את החקירה. ברור?"
הסתכלתי על הכרטיס הנוצץ. "מקרי חירום," חזרתי אחריה וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה החיים שלי לא היו מקרה חירום אחד מתמשך.
***
יצאתי מהמשרד של איילה בצעד נחוש, מדלג בקושי מעל שלולית שהייתה עמוקה מספיק כדי להטביע את תקוותיי לחזור הביתה עם גרביים יבשים. הגשם והלחות הפכו את הסובארו שלי למקפיא על גלגלים. הפעלתי את המזגן על מקסימום כדי להיפטר מהתעבות האדים בתוך האוטו, ובינתיים חיפשתי את המקום במפה. מי לעזאזל ממקם ציוד משתלה באמצע שום מקום? אין ספק ש"הנבג" לא הייתה חנות הגינון השכונתית הטיפוסית.
לפני שיצאתי לדרך הייתי חייב לעצור בתחנת הדלק בפינת הרחוב. המוח שלי עבד על אדים. הייתי זקוק לממריץ פחמימתי כדי לעכל את הסיפור של איילה. קניתי חבילת ופל לימון – מהסוג הזול והמתפורר שמשאיר עננת אבקה דקה על המכנסיים וטעם לוואי של סבון כלים בפה. נשענתי על הסובארו מתחת לגגון של התחנה, מכרסם את הוופל וצופה בגשם. משהו הציק לי. אם וולף הוא עובד מסור של סבתא, למה הוא נראה כל כך מאוים מהזקנה? מה קרה ביניהם שהוא לא סיפר לי? ולמה לא שאלתי אותו על זה כשישבתי אצלו במשרד?
השלכתי את העטיפה המרשרשת למושב האחורי והנעתי. הסובארו השתעלה ופלטה עננה שחורה. לרגע עברה במוחי המחשבה שאולי כדאי להשקיע חלק מהמשכורת בתחזוקת הרכב, אך במהרה ההגיון הבריא שלי חזר לפעול בזכות הסוכר. לחצתי על דוושת הגז ויצאתי לדרך לכיוון הפרדסים המפוקפקים של תל סרפד בשרון. בשלב הזה לא היה לי מושג שוולוו שחורה זוחלת בעקבותיי, חבויה בתוך מסך הגשם, שומרת על מרחק של טורף. מחכה שאוביל אותה הישר לבית של סבתא.
***
"ממה את מכינה את הריבה שלך, סבתא?" שאלתי את חלל האוטו בזמן שדהרתי על כביש החוף. אפליקציית הניווט הובילה אותי אל כבישים צדדיים שהלכו והתפתלו בין שדות ופרדסים. בשלב מסוים כביש האספלט הפך לדרך כורכר. רק כשהגעתי לצומת הדרכים האחרון, התחלתי לפקפק ביכולת של הסובארו העתיקה שלי לגבור על השביל הבוצי שנפרש לפניי. הקילומטר וחצי האחרונים לקחו לי עשרים דקות, אבל בסופן הגעתי למבנה בטון חשוף ומגודר, שהיה ממוקם באמצע פרדס לימונים ונראה כאילו נבנה בתקופת המנדט.
המקום נראה נטוש. השער החלוד היה פתוח למחצה, חורק ברוח החורפית. ניסיתי את דלת הכניסה. היא לא הייתה נעולה. המבנה היה עצום בגודלו. רצפת בטון פשוטה ותקרות גבוהות העידו על אופרציה רצינית שהתקיימה פה עד לא מזמן. מלבד כמה משטחי עץ ושקי אדמה קרועים, החלל המרכזי היה ריק לחלוטין. עליתי במדרגות למשרד שהשקיף על המחסן מלמעלה. אולי נשאר שם משהו שאפשר לעבוד איתו. במשרד מצאתי שולחן פשוט וארונית ברזל מיותמים. כמה בדלי סיגריות היו מושלכים על הרצפה. עמדתי שם, הסתכלתי מחלונות המשרד על המחסן הגדול שמתחתיי, והרגשתי כמו האידיוט הכי גדול בשרון.
"כל הכבוד שמשוני," סיננתי לעצמי. "נסעת שעה בגשם בשביל לראות קירות בטון חשופים." הייתי תקוע. לא קצה חוט ולא סבתא. רק נעליים מכוסות בוץ. נשענתי על השולחן ושלפתי מהמעיל את המעטפה שאיילה ורדי נתנה לי. דפדפתי בייאוש בפעם המי יודע כמה בערימת דוחות המלאי, רישומי המקרקעין ואישורי הבנייה, מחפש משהו שיתפוס לי את העין. כלום. מרוב תסכול בעטתי בשולחן מעט חזק מדי ואז ירדתי מדדה במורד המדרגות, מקלל את עצמי על חוסר השליטה העצמית.
יותר משרציתי אספקה שוטפת של עוגת תפוחים, רציתי למצוא את סבתא ורדי. עכשיו זה כבר נהיה עניין אישי. מי שמסוגלת להכין עוגיות חמאה נימוחות כאלה וריבה משובחת מפירות מיוחדים שהיא מגדלת בעצמה חייבת להיות אישה יוצאת דופן. הייתי מוכרח לדעת למה היא נעלמה וממי היא מסתתרת. פסעתי הלוך ושוב במחסן הקפוא, מנסה לחשוב מה הלאה. נזכרתי במילים של איילה. מכשור שגרם לגינה שלה להיראות כמו מעבדה של נאס"א. ואז הבנתי. מעבדות מתוחכמות כאלה דורשות ציוד יקר, אבל תחזוקה יקרה עוד יותר. חוות שרתים ותנאי קירור שמדמים אקלים צפון אירופאי הם צרכני חשמל כבדים. אולי שם נמצאת התשובה?
התקשרתי אל איילה, ששוב נשמעה קצרת רוח.
"אני מקווה שזה קשור לחקירה ולא למתכון לעוגיות."
"אני חושב שיש לי כיוון. אני צריך את הוצאות התפעול של כל הנכסים הלא עירוניים שלכם מחצי השנה האחרונה. שום דבר דרומה מחדרה." אם סבתא מנסה לגדל פירות שרגילים לאקלים אירופאי, סביר יותר להניח שהיא תעשה את זה בצפון.
חמש דקות לאחר מכן קיבלתי הודעה בנייד. קובץ אקסל קטן נחת בתיבת המייל שלי. הרוח שרקה דרך החלונות השבורים של המשרד למעלה והדהדה בחלל הגדול. התחלתי לעבור על הנתונים שבטבלה, טור אחר טור. העיניים שלי שרפו מבהייה ממושכת במסך. לא הייתי בטוח כמה זמן עבר, אבל הגשם בחוץ כבר פסק. בית אריזה "טל גליל", מרכז המבקרים של יקב עין-חוד, כפר נופש "מצפה ינאי" – בכולם הוצאות החשמל והמים עלו כצפוי בחודשי הקיץ וירדו סביב אוקטובר. ואז האצבע שלי קפאה על המסך. "יער אבות". על הנייר היה מדובר בבית לבני גיל הזהב, אבל לפי הנתונים שבטבלה הוצאות החשמל והמים זינקו במאות אחוזים בחצי השנה האחרונה, ונראה שהם רק עולים בכל חודש.
עכשיו הבנתי לאן המזומנים הולכים. הם לא הולכים לפיליפינים שסועדים קשישים. הם הולכים למערכות מיזוג תעשייתיות שחייבות לעבוד בשיא הכוח כדי לדמות אקלים אירופאי קריר. ואם המעבדות החקלאיות שלה נמצאות שם, סביר להניח שגם סבתא נמצאת שם.
הייתי חייב לעדכן את איילה. שלפתי את הטלפון וחייגתי. היא ענתה מייד, אבל הקול שלה היה מקוטע. היא הייתה בנסיעה.
"איילה? את שומעת?" צעקתי לתוך המכשיר. "אני חושב שאני יודע איפה היא נמצאת."
"שמשוני? אני בקושי... אתה נקטע לי... איפה אתה?" הקול שלה נעלם וחזר בין הרעש הסטטי של הדיבורית.
"תקשיבי לי טוב!" צרחתי, מנסה לגבור על השיבושים בקו שלה. "זה ביער אבות! המקום בלימן! הכל נמצא שם, גם סבתא! י-ער א-בות!"
"מה? יער מה? שמשוני, אין לי קליטה, אני לא-"
"יער אבות!" צרחתי פעם אחרונה בכל הכוח, מנופף ביד השנייה באוויר כאילו שזה יעזור לקול שלי לעבור את המרחק. "אני יוצא לשם עכשיו!"
הסתובבתי כדי לחזור לסובארו, מפנטז על ערימה ריחנית של עוגות תפוחים. אבל אז ראיתי וולוו שחורה חונה בצמוד אליי. וולף עמד שם, נשען על המכונית בחליפת היוקרה שלו ומעשן סיגר שנראה כאילו הוא עולה יותר מהביטוח השנתי שלי.
"תודה על המידע, שמשוני," הוא אמר בחיוך של כריש שגילה להקת סרדינים. "באמת תהיתי לאן כל הכסף של ביאטריס ורדי זורם. 'יער אבות', אה? נשמע כמו מקום מושלם לסגור בו כמה חשבונות פתוחים."
"זה לא עניינך, וולף. זו חקירה פרטית."
"הייתה חקירה פרטית," וולף צחק בבוז. "אתה יודע מה הבעיה עם הסובארו שלך? היא מזדקנת. בדיוק כמו הבלש שנוהג בה." הוא התקדם לעברי ואיפר את הסיגר על הנעליים שלי.
החצוף הזה חשב שיוכל להקדים אותי. נכנסתי לרכב וסובבתי את המפתח, אבל המנוע רק השמיע גניחה מכנית אומללה. "קדימה!" חרקתי שיניים בעצבים וניסיתי שוב. שום דבר.
וולף, שנראה נינוח מדי עבור אדם שמתיימר להקדים אותי בדרך ליעד, דפק על החלון שלי. נעצתי בו מבט זועם וניסיתי להתניע את הרכב שוב. "טיפ קטן ממני אליך – בפעם הבאה תנעל את הרכב." הוא נופף בחוט ההצתה של הסובארו ואז השליך אותו אל אחת השלוליות. "אל תמהר. הליכה בטבע זו הזדמנות מצוינת לחשוב על קריירה חדשה."
הוא נכנס לוולוו, התניע ונעלם במהירות בשביל הבוצי. צפיתי באורות האחוריים שלו נעלמים באופק, משאירים אותי לבד בתוך גוש המתכת הדומם, רחוק קילומטרים מהכביש הראשי, כשבידיי רק ערימת ניירות ורצון לבעוט במשהו.
קיללתי את היום שבו הסכמתי לקחת את התיק הזה. הקור חדר לעצמותיי. יותר משרציתי לנעוץ את שיניי בפחזנית טרייה רציתי לעשות מקלחת חמה. הבנתי שאין טעם לחפש את חוט ההצתה. גם אם אמצא אותו, הוא חסר תועלת כשהוא רטוב. הייתי צריך עצה מועילה, או לפחות משהו שיגרום לי להרגיש יותר טוב. גיששתי בתא הכפפות בין דוחות חניה ישנים וקבלות דהויות, עד שהאצבעות שלי נתקלו בעטיפת פלסטיק מרשרשת. עוגיית מזל אחרונה! מהמראה שלה נראה שהיא שכבה שם חודשים, אבל זה לא שינה כרגע. הטמנתי אותה שם לשימוש בשעת צרה, והרגע הזה הגיע. שברתי את הבצק היבש ביראת קודש, מצפה למסר מעצים שיאיר לי את הדרך מתוך הבוץ. שלפתי את פתק הנייר וקירבתי אותו לעיניי.
להזמנות יש להתקשר ל-1700-9… שאר המספר היה מחוק על-ידי כתם רטיבות ישן. לעזאזל. אפילו העוגיות בוגדות בי עכשיו.
"שכח מהעוגייה. זה לא מה שישבור אותך, שמשוני," אמרתי לעצמי. יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת. כל צעד דרש מאמץ עילאי. בשלב מסוים איבדתי נעל אחת, אבל לא טרחתי לשלוף אותה מהבוץ. אחרי זמן ממושך של הליכה סיזיפית, כשכל המכנסיים שלי כבר היה מכוסים בוץ, ראיתי שלט צבעוני במרחק. כשהתקרבתי יכולתי לראות את הכיתוב בבירור: "משתלת גני השרון". המקום נראה לקראת סגירה. בחזית המשתלה ראיתי גבר במעיל דובון מוריד ציוד מעל טרקטור גדול.
"היי!" צעקתי בגרון ניחר "אני צריך עזרה!"
האיש עצר והסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "איך הגעת לפה ברגל?"
"האוטו שלי מת," אמרתי והתקרבתי אליו, מתנשף. העיניים שלי ננעלו על הטרקטור, שצבעו הירוק הבהיק על רקע השמיים האפורים. זה לא היה הטרקטור המיתולוגי של החקלאים מהגלויות של שבועות. היו לו צמיגים בגובה הכתפיים שלי, קבינת זכוכית סגורה ופנסים שנראו כאילו הם יכולים להאיר את כל עמק חפר. "כמה אתה רוצה עבורו?"
"על הטרקטור?" הוא צחק. "הוא לא למכירה, וגם אם כן, אתה לא יכול להרשות לעצמך."
שלפתי את כרטיס האשראי של "ורדי אחזקות" שאיילה נתנה לי למקרי חירום בלבד. "תעביר אותו," אמרתי בנחרצות. עד עכשיו שמרתי על חשבון הוצאות מינימלי, אבל לא הייתה ברירה. הצצתי לתוך המשתלה הכמעט ריקה. "ואם יש לכם מחלקת הלבשה או מוצרי מזון, אני צריך עוד כמה דברים."
עשרים דקות מאוחר יותר עמדתי מול הטרקטור באוברול העבודה החדש שלי, מנסה להבין איך מטפסים על הדבר העצום הזה במגפי הגומי הקשיחים שלרגליי. המוכר הגיש לי את המפתחות במבט שהיה תערובת של רחמים ותמיהה.
"אתה בטוח שאתה יודע לתפעל אותו?" הוא שאל. "יש לו תיבת הילוכים מתוחכמת. זה לא הרכב המשפחתי שלך."
"מה הבעיה?" עניתי בביטחון חסר גיבוי. "מכניסים להילוך ונוסעים קדימה. תחזיק את זה שנייה," נתתי לאיש את סל הקש שקניתי בחנות, שהיה מלא בעוגות שמרים, יין ופרחים. לא יכולתי להגיע לסבתא בידיים ריקות. בכל זאת, חינוך פולני. טיפסתי לקבינה של הטרקטור והתרווחתי במושב הנהג.
לעומת הסובארו העתיקה שלי, הטרקטור הרגיש כמו חללית. ריח של שמן הידראולי ועץ ריח בניחוח פינה קולדה מילאו את החלל. מסביבי נפרש יער של ידיות הילוכים ועוד כמה כפתורים שלא היה לי מושג מה הם עושים. המוכר העביר לי את הסל והתבונן בי מרותק.
הנעתי. המנוע נהם מתחתיי והתעורר לחיים, מרעיד את הרכב כמו מטחנת קפה חלודה שמנסה לגרוס פולי פלדה. ניסיתי לשלב להילוך ראשון. הטרקטור זינק קדימה וכמעט נכנס במערום של עציצי חרס.
"הקלאץ'! שחרר את הקלאץ' לאט!" צעק המוכר מאחוריי.
נאבקתי עם הידיות. גיליתי שיש לטרקטור הזה יותר הילוכים מאשר אותיות קטנות בפוליסת ביטוח. אחרי חמש דקות של חריקות מהגיר וקללות נמרצות מצידי, מצאתי את ההילוך הנכון. הנחתי את הסלסלה על הרצפה לידי. המגפיים שלי הרגישו כבדים על הדוושות, אבל הטרקטור התייצב והתחיל לדהור לכיוון היציאה אל הכביש הראשי.
בנסיעה של 40 קמ"ש בממוצע הייתי הדבר האיטי ביותר על כביש 4. מכוניות חלפו על פניי במהירות כפולה משלי, נהגיהן צופרים בעצבים בכל פעם שהעזתי לעלות אל הכביש בחזרה מהשוליים. אבל לא היה לי אכפת. היו לי בגדים יבשים, כלי רכב מתפקד ומתנה לסבתא. למרות שוולף כנראה כבר הגיע לשם מזמן, לא איבדתי תקווה. גם עשר שיחות טלפון שלא נענו מאיילה ורדי וכמה הודעות קוליות זועמות בווטסאפ על שימוש לרעה בכספי החברה לא שיבשו את מצב רוחי המרומם.
***
שלט עץ מגולף עם הכיתוב "יער אבות – בית בטבע" היה הסימן היחיד בכביש הצדדי לקיומו של בית גיל הזהב המסתורי של סבתא ורדי. ליד שער הכניסה, שהיה עשוי סורגי מתכת שחורים מסוגננים מתחת לקשת אבן, עמד בוטקה קטן עשוי אבן ועץ עם גג רעפים אדום. כשעצרתי ליד הביתן נפתח החלון הקטן בצידו, וראשו של השומר הגיח החוצה. לפני שהספקתי לספר לו את השקר המצוין שהמצאתי בדרך, הוא פלט ביובש "אתה לחממות? אמרו לי שתבוא מחר," ופתח לי את השער. מרוב תימהון נדרשו לי כמה רגעים להתעשת. נופפתי לו לשלום, אבל הוא כבר סגר את החלון וחזר לטלפון שלו.
שתי שורות של עצי מכנף נאה עיטרו את שביל הגישה למתחם, יוצרים מנהרה ירוקה ופסטורלית. בקצהו נפתח השביל לרחבה מרוצפת אבן שבמרכזה עמדה בריכת נוי עם דגי זהב וצמחי מים. מסביב היו פזורים בניינים נמוכי קומה, מוקפים בגינות מטופחות. הבניין המרכזי היה היחיד שהיו לו שתי קומות. הקומה התחתונה הייתה כנראה מתחם חדר אוכל, לפי מראה חלונות הזכוכית הגדולים שפנו לגינה בצידה השני של הרחבה. בקצה המרוחק ראיתי את חממות הזכוכית שהבהיקו בשמש בין הערביים. המשכתי בעקבות השילוט, עובר ליד מתחם החניה.
הוולו השחורה של וולף כבר עמדה שם, חונה באלכסון כיאה לדוש שכמותו. אי אפשר להאשים אותי שאין לי סנטימנטים לכלי רכב איכותיים. אני והסובארו שלי יחד עוד משנות התשעים. אבל הוולוו של וולף עמדה שם כל כך נקייה, כאילו וולף צוחק על המכונית המסכנה שלי שנשארה תקועה בפרדס ועל שלוש השעות שביליתי בדרכים. הוא חשב שהוא השאיר אותי מאחור בבוץ, אבל הוא שכח חוק רחוב אחד בסיסי: מסה תמיד מנצחת מהירות.
במקום לדומם את המנוע הורדתי הילוך והעליתי את הסל"ד למקסימום. המנוע של הטרקטור ניעור לחיים בנהמה שהרעידה את החלונות של בית האבות המנומנם. בתוך הקבינה הממוזגת, בריח הקוקוס המלאכותי והסולר, הרגשתי כמו אלוהי הנקמה הקטנים.
"סעיף הוצאות בלתי צפויות," סיננתי ודרכתי על דוושת הגז.
בקריירה שלי פתרתי לא מעט תעלומות, אבל מעולם לא חשתי סיפוק עמוק כמו ברגע שהטרקטור טיפס על מכסה המנוע של הוולוו בקלילות, כאילו היה רק עוד תלם בשדה חרוש. נאקתה של המתכת השוודית היקרה תחת שבעה טון של פלדה הייתה כמו מוזיקה באוזניי. הפנסים התפצחו ברעש דק של קריסטל ומכסה המנוע התקפל כמו נייר כסף של סנדוויץ'.
יכולתי לעצור, אבל הרגשתי שאם כבר אז כבר. לחצתי על דוושת הגז עד הסוף. הטרקטור טיפס בקלילות על גג המכונית. תא הנוסעים של הוולוו קרס פנימה בבת אחת. הטרקטור התנדנד קלות כשעברתי מעל לשמשה האחורית, מוחץ את תא המטען לתוך האספלט.
העברתי למצב חניה, משכתי את בלם היד ההידראולי ודוממתי את המנוע. לקחתי את סלסלת השי וירדתי מהקבינה. המגפיים שלי נחתו על שברי זכוכית של מה שהיה פעם פנס יוקרה. חיככתי את ידיי בהנאה כשהסתכלתי סביבי. הוולוו המפוארת של וולף נראתה עכשיו כמו פחית קולה שמישהו שיטח עם מגף עבודה.
צעדתי לעבר הבניין המרכזי. הרגשתי גבוה בכמה סנטימטרים. כשאתה דורס וולוו של בריון עם טרקטור, הביטחון העצמי שלך חוזר אליך מהר יותר מצ'ק בלי כיסוי. המקום היה שומם בצורה מחשידה. הייתי בטוח שיהיו פה יותר עובדים, או לפחות כמה דיירים שיטיילו בשבילי הגן. בכל זאת היה מדובר בבית יוקרתי לגיל הזהב, מקום שעל פי המראה שלו יכול היה לאכלס לפחות קומץ דיירים. פקיד הקבלה היה עסוק בצפייה במשחק כדורגל בטלפון שלו ולא נראה שעניינתי אותו במיוחד. הסתכלתי על לוח הבקרה שמאחוריו. בקומה השנייה היו עשרה חדרים בסך הכול, אבל כל נוריות החיווי היו כבויות פרט לזאת של חדר 104.
עליתי את המדרגות שתיים בכל פעם, למרות מגפי הגומי הכבדים. המסדרונות היו שקטים כמו קבר והריחו ממטהר אוויר יוקרתי. חדר 104 היה ממוקם בקצה המסדרון. החדר הגדול ביותר, בעל דלתות כפולות. נשמתי עמוק, יישרתי את האוברול, סידרתי את המתנות בסלסלת הקש ודפקתי שלוש פעמים. למרות שלא הייתה תגובה, לא חיכיתי להזמנה. הנחתי יד על הידית ודחפתי. להפתעתי, הדלת לא הייתה נעולה.
החדר היה חשוך, מלבד מנורת קריאה בודדה ליד מיטת הקינג סייז, שהתגמדה בהשוואה לחלל רחב הידיים. ריח של ריבה מתוקה ותה קמומיל עמד באוויר. דמות שכבה במיטה, מכוסה עד הסנטר בשמיכת פוך עבה. כיסוי ראש רקום הסתיר את מרבית פניה.
"סבתא?" לחשתי, מתקרב למיטה במגפי הגומי החורקים שלי. "קוראים לי שמשוני. הנכדה שלך שלחה אותי למצוא אותך."
הדמות לא ענתה. אולי היא הייתה כבדת שמיעה? התקרבתי עוד, נזהר שלא ללכלך את השטיח הבהיר בבוץ.
"הבאתי לך עוגת שמרים ויין. אני מקווה שאת אוהבת קברנה סוביניון."
"בוא, חמוד," נשמע קולה הצרוד והמחוספס. "אתה יכול לשים את הסל על השולחן." מזג האוויר הסגרירי בהחלט עשה את שלו. היא נשמעה חולה.
למרות אפלוליות החדר, משהו נראה משונה. סבתא ורדי תפסה מקום נכבד במיטה וכתפיה היו רחבות כמו מקרר. תהיתי אם איילה קיבלה את הגנים מהצד השני של המשפחה. המשכתי לעמוד שם כשאני בוחן אותה. ידעתי שזה לא מנומס, אבל לא יכולתי להתאפק. משהו פה לא נראה תקין. התקרבתי ונעמדתי ליד קצה המיטה.
"סבתא, למה הקול שלך מחוספס כל כך?"
"זה מהסיגריות בלי פילטר," אמרה סבתא והשתעלה באופן שהמחיש את דבריה.
"סבתא, למה יש לך כל כך הרבה מסכי מחשב ונתוני בורסה ליד השידה?"
"כדי שאוכל לעשות שורט על המתחרים שלי, יקירי."
"וסבתא, למה יש לך כל כך הרבה מצלמות אבטחה?" הצבעתי על המסכים הרבים שמאחוריה. מרביתם ניטרו את החממות. יכולתי עכשיו לראות שחלקן היו בכלל תת קרקעיות. ממתי מגדלים פטל סקנדינבי במרתף?
"אתה שואל יותר מדי שאלות, שמשוני," קולה של סבתא נשמע פתאום עמוק ומחוספס בהרבה. מבעד לשמיכה יכולתי לראות נצנוץ מתכתי.
"סבתא, למה את ישנה עם אקדח?"
"אלוהים, שמשוני. בחיים שלי לא נאלצתי לדבר כל כך הרבה ביממה אחת." הדמות הורידה את השמיכה מעליה. זאת לא הייתה סבתא. ראיתי את האיש הזה בעבר. זה היה הנהג של איילה ורדי, האובליסק הדומם שפתח את הדלת עבורה בלילה שבו נפגשנו והיה אצלה במשרד כשבאתי לדווח לה על הפגישה עם וולף. הוא ישב שם בכותונת לילה ורודה מגוחכת שבקושי עלתה עליו וכיוון אליי ברטה עם משתיק קול.
"איפה סבתא? מה עשית לה?" שאלתי ברעד.
להפתעתי, האיש פרץ בצחוק. זה לא היה צחוק מרושע של נבל מסרט, זה היה צחוק מתגלגל, אמיתי, כזה שגרם לכתונת הוורודה להימתח על שרירי החזה שלו עד שנדמה היה שהכפתורים הולכים להפוך לקליעים בעצמם.
"מה עשיתי לה?" הוא חזר על דבריי כשהצליח לייצב את נשימתו. "אתה באמת חושב שמישהו יכול לעשות משהו לביאטריס ורדי? האישה הזאת בנתה אימפריה בזמן שלך עוד החליפו חיתולים. היא לא צריכה בלש עם חובות וסלסלת עוגות שיציל אותה."
"אבל וולף," מחיתי. "הוא רצה לסגור איתה חשבון." אחזתי את הראש בשתי ידיי. מה קורה פה לעזאזל?
"אין לך מה לדאוג לו," חייך האיש. "הוא כבר לא יטריד אף אחד."
***
ירדתי לחניה, מבולבל לחלוטין. הייתי חייב לדווח לאיילה על מה שמצאתי. טיפסתי אל הטרקטור וניסיתי להתקשר אליה. הטלפון צלצל שוב ושוב ללא מענה. משהו לא הסתדר לי בכל הסיפור הזה. יכול להיות שפספסתי משהו? הוצאתי את ערימת המסמכים מכיס המעיל ועברתי עליהם שוב. לא יכול להיות. בזה אחר זה זיהיתי פתאום פרטי מידע שלולא התעלמתי מהם היו מובילים אותי ישירות לכאן. משתלת "הנבג" בעצמה הייתה שייכת לחברה. באחד מעמודי הדוחות, מסומן במרקר צהוב, היה כתוב שהחממות הועברו בשלמותן לנכס אחר של החברה – "יער אבות". אבל הדובדבן שבקצפת היה העלון של "יער אבות", עם סבתא המחייכת מצולמת ליד איילה. מתחת לתמונה הופיע הכיתוב "צומחים ביחד מאז 1975". באחד העמודים היה כתוב בעט "חדר 104" בבירור וחדרה של סבתא, כפי שנראה מהחצר המרכזית בחוץ, היה מוקף בעיגול מוקף חיצים.
"אידיוט," סיננתי לעצמי. איילה ורדי היא לא נכדה מודאגת, אלא אשת עסקים ממולחת. אבל למה היא הייתה צריכה אותי כאן? את זה לא הצלחתי להבין עדיין.
הייתי כל כך שקוע במחשבות שלא שמתי לב ליבבות סירנות המשטרה שהלכו והתקרבו. במהרה, הלילה השקט של מתחם "יער אבות" נמלא באורות כחולים ואדומים מרצדים ובשוטרים עם אקדחים שלופים. יצאתי מהטרקטור לפקודתם. המתכת הקרה של האזיקים הרגישה כבדה יותר מכל ערימת החובות שגררתי איתי במשך כל השנים. הכל קרה כמו בהילוך איטי. הבטתי סביב כאילו כל זה לא נוגע אליי. שמעתי את השוטר מאשים אותי ברצח יזם הנדל"ן זאב וולף ואז דוחף אותי לתוך הניידת. בתחנה הקריאו לי את זכויותיי, ואז אמרו שעורכת הדין שלי תיכף תגיע כדי לדבר איתי.
ישבתי בחדר החקירות. כעסתי על עצמי ששוב ריחמתי על האישה הלא נכונה, על שפספסתי את הרמזים העבים, אפילו את כתם הריבה שעכשיו הייתי בטוח שנשתל שם בכוונה. הם ידעו בדיוק למי ללכת. כעסתי על עצמי אפילו שלא התכבדתי בעוגת השמרים. היא הייתה חמה כשקניתי אותה. איזה בזבוז. מלמלתי לעצמי כל הזמן הזה, והחוקר שישב מולי ויתר בשלב מסוים והסתכל עליי כאילו אני פסיכופת שמתמחה בקינוחים ובמעשי טבח. חיפשתי בכיסי האוברול משהו להיאחז בו, אבל המזל שלי נגמר מזמן. לא הייתה לי אפילו עוגיית מזל אחת שתגיד לי איך לעזאזל אני יוצא מהסיפור הזה.
אבל אז הדלת נפתחה. "עורכת הדין שלך כאן, שמשוני," אמר החוקר בהקלה ויצא מהחדר.
אל החדר נכנסה אישה קטנה, לבושה בחליפת עסקים שחורה ומחויטת, משקפי ראייה עם מסגרת מזהב ושיער אסוף למשעי. זיהיתי אותה מהעלון – זאת הייתה סבתא ורדי. היא הניחה תיק עור יקר על השולחן והוציאה ממנו פרוסת עוגת דובדבנים של קונדיטוריית שיינברג וצנצנת ריבה.
"תאכל, שמשוני. נראית קצת חיוור במצלמות האבטחה," היא אמרה בקול מתוק.
הסתערתי על העוגה בזמן שהיא סימנה משהו למצלמות בפינות החדר והן נכבו מייד.
"עשית עבודה נפלאה," היא אמרה בקול מתוק. "זאב היה יד ימיני במשך שנים, אבל הוא נהיה חזיר. הוא התחיל לנהל אופרציות מהצד, להקים סטארט-אפים משלו בתוך המחסנים שלי, ובשנה האחרונה גם לנסות לתפוס את מקומי. הייתי צריכה דרך להיפטר ממנו בלי ללכלך את הידיים."
"השתמשת בי כפיתיון!" זעקתי בפה מלא פירורים.
"ואיזה פיתיון נהדר היית," סבתא טפחה על ידי הרועדת. "מצאו את וולף בתא המטען של הרכב שלו עם סכין מכתבים מלאה בטביעות האצבעות שלך נעוצה בגב. אבל אתה הגדלת ראש. החוקר הראשי אמר שמעולם לא נתקל באדם נקמן עד כדי כך שיוודא הריגה באמצעות דריסת הקורבן עם טרקטור. אני חייבת להגיד שזה היה טאץ' גאוני."
חשבתי שאני עומד להקיא. "אבל איזה מניע יש לי להרוג אותו? בקושי הכרנו."
"המשטרה חושבת שזה סכסוך אישי בינך לבינו על ליבה של הנכדה שלי."
"איילה?" שאלתי בתדהמה. "מה לי ולה? אף אחד לא יקנה את זה."
"היא תעיד שקינאת לו. שדיברת עליו באובססיביות," גברת ורדי חייכה. "אל תדאג. אתה תקבל תנאים של חמישה כוכבים בכלא. ואולי כשתצא תבין שבלשות זה לא בשבילך. הארגון שלי תמיד צריך אנשים שמסוגלים לדרוס מכונית עם טרקטור. בינתיים, תיהנה מהריבה. זו המהדורה המוגבלת."
היא קמה ללכת, נעצרה ליד הדלת והסתובבה. "אגב, אני מעדיפה מלבק על קברנה סוביניון."
היא יצאה והשאירה אותי לבד בחדר, תחת אורות הניאון המזמזמים והידיעה הנוראה שבסיפור הזה אין נכדות תמימות וזאבים רעים. ביער הזה האדם היחיד שבאמת צריך לפחד ממנו זאת סבתא.