Chapter Text
"אני חושבת שרק עכשיו הגעתי לשלב שאני מרגישה בשלה להיות אמא."
– הבת, פרק 7.
גלי לא תזכור את הנסיעה.
מאוחר יותר היא תזכור את הכביש הרטוב, את ראשה אשר היה מונח על ברכיה של אמא שלה, את רעש הגשם אשר הלם על חלונות המשאית.
היא תזכור איך אמא שלה אמרה ברוסית שבורה "תודה, תודה." ואיך הן עמדו, שתיהן, תחת כיפת השמיים, מול טלפון ציבורי, ואיך אורנה אחזה במעיל שלה כאילו הוא גלגל הצלה.
היא לא תזכור את שיחת הטלפון אל דורי, אותו תכיר מאוחר יותר, כשיחכה להן בשדה התעופה. היא גם לא תזכור איך הן הלכו עד שהרגליים שלה כמעט וקרסו, עד שהיא לא תוכל עוד ללכת.
היא תזכור את השגרירות הישראלית. את העברית. את אמא שלה, שעונה על הדלפק, בוכה. היא תזכור איך אנשים הסתובבו סביבה, הכינו לה תה חם, הושיבו אותה להתחמם ושאלו אותה אם היא צריכה משהו. כל דבר.
היא לא תזכור את הטיסה לארץ. היא כן תזכור את אמא שלה, מצמידה אותה אליה, אומרת לה שהכל יהיה בסדר. שהן בטוחות, עכשיו. שהן בדרך הביתה.
הכל מטושטש לה, לאחר מכן. זר לה. היא זוכרת את היציאה מנתב"ג, את הדרך הביתה, את דורי. את הקול שבו הוא מדבר, שקט, ענייני.
היא זוכרת את כל זה, ולא זוכרת דבר, מאותם האירועים שגרמו לה לחזור הביתה.
כשהיא מתעוררת, היא נמצאת בחדר שלה. לא האחד בבית של מיכיאל, בו בילתה שעות על גבי שעות, עם החלון הרחב אל עבר גינת הירק.
היא נמצאת בחדר שלה, האחד בו בילתה את עשרים ושלוש שנותיה. באינסטינקט אוטומטי, היא מסתובבת לצד השני של המיטה, הצד הקרוב יותר אל הדלת.
לוקח לגוף שלה זמן לזכור את מה שהמוח כבר יודע, שהיא לא באחוזה, שהדלת לא תפתח ללא רשותה, שהיא מוגנת, שהיא בבית.
לוקח לה כמה דקות שלמות עד שהיא פוקחת את עיניה ומסתכלת לעבר הדלת הפתוחה למחצה. הקול של אמא שלה, מהקומה למטה, הוא מה שגורם לה להתעורר לגמרי.
היא בבית.
וכמה מוזר זה, כמה פריוולגי זה, להיות בבית. להתעורר בחדר שהוא לגמרי שלך, במיטה ששייכת לך.
היא משתהה מעט במיטה, משתהה על ההרגשה, לא למהר לשום מקום.
מאז שזכרה את עצמה, הייתה אורנה מאיצה בה בעדינות לקום. לקום לבית הספר, לקום לבסיס, לקום לטיולים משפחתיים. לבדיקות של אבא שלה. לבתי החולים.
תמיד היה לאן ללכת, תמיד היה מה לעשות.
אבל היום, בפעם הראשונה מאז גלי יכולה לזכור, אורנה לא קוראת לה מהקומה למטה. כאילו היא מפחדת, שאם תעלה, ותפתח את הדלת, גלי כבר לא תהיה שם.
היא יורדת במדרגות שתיים - שתיים, נעצרת רק בכניסה למטבח, שם אמא שלה יושבת, מבטה נודד אל עבר החלון.
אמא שלה מסיטה את מבטה מן חלון המטבח כאשר היא שומעת את צעדיה.
"היי." אומרת אורנה ברוך, כאשר גלי מזיזה את כיסא פינת האוכל אחורנית, מתיישבת.
"היי." משיבה גלי בשקט, מנסה להבליע פיהוק. "מה השעה?"
אורנה מעיפה מבט בשעון היד שלה.
"אחת וחצי בצהריים." היא אומרת, קולה רך, עדין.
גלי מנסה לוותר על הניסיונות לבלוע את פיהוקה. "מתי - מתי קמת?"
"בערך בשש וחצי בבוקר." אורנה אומרת, עיניה סורקות את גלי בעדינות, כאילו היא לא באמת מאמינה שהיא שם.
גלי זזה מעט באי נוחות. "ומה עשית עד עכשיו?" היא שואלת.
"חשבתי." אורנה אומרת, ולא מרחיבה, אז גלי לא מבקשת ממנה להרחיב. והן יושבות שם, בשקט, עד שגלי אומרת: "אמא?"
אורנה מרימה את מבטה אל עבר גלי בשנית.
"תודה." גלי אומרת, נבוכה קלות. "תודה ש - תודה." המילים נתקעות בגרונה.
אורנה מניחה את ידה על השולחן, והפעם, זו גלי שמניחה את ידה על גב ידה של אורנה כאילו מדובר בגלגל הצלה.
אף אחת מהן לא אומרת כלום, אבל איכשהוא, כל מה שצריך להיאמר נאמר בין השתיקות.
הימים מתחילים להיטשטש זה בזה.
שבועות אחדים עוברים עד שגלי דורכת לראשונה בחצר ביתה.
אולי זה בגלל שהייתה רגילה לא לצאת, שם, ברוסיה. אולי כי הייתה לה שם שגרה מסוימת. כשהיא כבר מתחילה לצאת, היא מבלה תחילה את זמנה במטבח, ואז בחצר, אבל רק בשעות הערב, מהסיבה הפשוטה שבשעות הבוקר היא מפחדת שאחד השכנים ילשין עליה, והם ימצאו אותה, ויחזירו אותה למיכיאל.
היא לא אומרת דבר מזה לאורנה. היא לא מסוגלת. במקום זה, היא מבשלת, היא קוראת ספרים (היא מנסה לזכור את הפעם האחרונה בה קראה כל כך הרבה ספרים, ומבינה שזה אולי אי שם, כשהייתה בכיתה ה’ והיא וגאיה ורונה עשו תחרות מי תקרא הכי הרבה בתוך ארבעים ושמונה שעות.)
ולפעמים גלי מסכימה לצאת להליכה. רק היא לבד. היא בדרך כלל הולכת כמה צעדים מפתח הבית, עד לפח בקצה הרחוב. ואז היא חוזרת. ואורנה תמיד מחכה לה בכניסה, שואלת ברוך אם הפעם, היא תרצה אולי ללכת קצת רחוק יותר.
גלי מסרבת.
אורנה לא דוחקת בה.
גלי לא יודעת אם להיות שמחה לגבי זה או לא.
הקיץ מגיע כמעט מבלי שתשים לב.
הימים חולפים, אף על פי שרובם מטשטשים זה בזה, וגופה משתנה בהתאם. לפתע, הבגדים שפעם היו עולים עליה בקלות מתחילים להימתח מעט סביב בטנה. חולצות ישנות נשארות בארון, במדף האחרון, איפה שרוב משחקי הקופסא שלה מאוכסנים, תזכורת תמידית לזמן שעצר ולא יחזור.
בהתחלה, היא מנסה להתעלם מזה. לא לתת לזה משמעות יותר ממה שזה.
אחר כך, היא מפסיקה לנסות.
הן מתחילות סוג של שגרה, היא ואמא שלה. אורנה מתחילה עבודה חדשה, עם בחורה מתולתלת בשם ריטה, שבכל פעם שהיא אוספת אותה בבוקר, מסתכלת על גלי כאילו היא מנסה לקרוא את מחשבותיה.
לפעמים, אורנה חוזרת מאוחר, בשעות בהן גלי שוכבת על הספה, מנסה למצוא תנוחה טובה יותר, קלה יותר, להירדם בה.
לפעמים, אורנה מביאה פיצה, או אפילו סושי, אז יש סיבה לגלי להישאר ערה.
רוב הזמן, הטלוויזיה הדולקת בסלון בווליום נמוך מדברת בשביל שתיהן.
גלי מתנחמת בזה, כל פעם מחדש, שלא היא זו שצריכה להמשיך את השיחה.
בסוף יולי, אורנה חולה.
לא משהו רציני. בסך הכל צינון קיץ שנבע מהדלקת מזגן פועל רוב שעות היממה.
"בסך הכל שפעת," אורנה אומרת, כאשר היא מניחה את המדחום על השולחן בסלון, עטופה בשמיכות למרות החום השורר בחוץ.
אבל ביום השלישי למחלה של אורנה, נגמר החלב.
זו בעיה קטנה, מגוחכת, כמעט.
ובכל זאת, שתיהן בוהות במקרר כאילו מדובר באסון.
"אני יכולה להזמין חלב דרך הוולט." אורנה אומרת, מכסה את פיה בזמן שהיא משתעלת.
"זה יקח נצח עד שהשליח יאסוף את זה, וזה סתם יקר, וזה גם יקח עכשיו משהו כמו שעתיים -" גלי מתחילה לומר, מעבירה את ידה בשיערה בתסכול.
"אז נחכה שעתיים." אורנה אומרת בהחלטיות, סוגרת את דלת המקרר.
הסופר נמצא פחות מחמש דקות הליכה במורד הרחוב, ושתיהן יודעות את זה.
שתיהן גם יודעות שגלי לא התרחקה יותר מהפח בקצה הרחוב כבר חודשים.
אמא שלה לא אומרת כלום, לא מבקשת, לא מתחננת. וזה גורם לה להרגיש נורא, כי לאמא שלה יש את המבט הזה בעיניים שלה, כאילו היא רוצה שגלי תצא החוצה, היא רק לא רוצה שגלי תחשוב שהיא מכריחה אותה.
גלי זזה באי נוחות כשהיא אומרת; "אני יכולה ללכת."
השתיקה שמשתררת לאחר מכן מפחידה אותה.
"באמת, אני יכולה ללכת." גלי חוזרת על דבריה, לא יודעת את מי היא מנסה לשכנע, אותה או את אורנה.
"רצית קפה קר -" היא ממשיכה, עוצמת את עיניה, מנסה להתעלם מהבחילה העולה בה מעצם המחשבה של להיות בסופר ולפגוש אנשים.
"הקפה קר יכול לחכות." אורנה אומרת בעדינות, "הוא יכול לחכות עד שארגיש -"
"אמא -" גלי מתחילה שוב, פוקחת את עיניה.
"גלו, אני לא רוצה שתעשי את זה בשבילי." אמא שלה מסתכלת עליה, סורקת את פניה בעדינות אין סופית.
גלי משתתקת. "זה לא בשבילך." היא לוחשת, "הפעם זה בשבילי."
היא נשארת לשבת על הספה עוד כמה רגעים, כאילו אם היא לא תקום, היא לא תהיה חייבת להתמודד עם ההשלכות של דבריה.
לבסוף, היא נעמדת, והולכת באיטיות לכיוון החדר שלה בקומה העליונה.
לוקח לה זמן לבחור חולצה. לא כי היא מתלבטת מה יותר יפה, כי כולן, בלי יוצא מן הכלל, מרגישות קטנות, צמודות, לא מחמיאות לה בשום צורה.
בסופו של דבר היא בוחרת את הרחבה ביותר, מושכת אותה מעט כלפי מטה מול המראה. היא מסיטה את מבטה מן המראה לפני שתוכל להביט בעצמה באמת.
"כסף?" היא קוראת מהקומה העליונה, מוציאה זוג נעליים ממתחת למיטה.
"יש בארנק שלי." עונה אורנה מן הסלון, "קחי כמה שאת צריכה."
גלי יורדת במדרגות, לאט יותר ממה שצריך, ופונה לשידה על יד הדלת, פותחת את הארנק של אורנה ומוציאה משם שטר של מאתיים שקלים.
יותר מידי. מי הולך לקנות חלב עם שטר של מאתיים?
פעם, היא הייתה יודעת בדיוק כמה עודף היא הולכת לקבל על קרטון חלב.
היא מחזירה את השטר לארנק, ומוציאה במקומו שטר של חמישים, אוחזת בו בין אצבעותיה, כאילו אם תניח אותו במקום אחר - כמו בכיס המכנס - היא תתחרט ולא תזכור שהוא שם.
היא סוגרת את הארנק בעדינות, מניחה אותו במקומו ומתקדמת אל עבר הדלת.
זו רק הליכה לסופר, היא מזכירה לעצמה, היא הלכה את הדרך הזו כל כך הרבה פעמים, פעם.
היא הלכה את כל המרחק הזה ויותר, לפני רוסיה.
גלי פונה אל עבר הדלת.
"הלכתי!" היא קוראת, לפני שהפחד יספיק להדביק אותה, היא לוחצת על הידית ופותחת את הדלת לרווחה.
אוויר חם של סוף יולי נכנס אל הבית, השמש מסנוורת אותה, ולרגע היא רק עומדת על סף הדלת, שומעת את הרחוב הרבה לפני שעיניה מצליחות לראותו.
הסופר קר יותר משזכרה אותו.
המזגן מכה בה מיד כשהדלתות האוטומטיות נסגרות מאחוריה, והריח המוכר של הלחם הטרי וחומרי ניקוי מתערבב באוויר.
אנשים דוחפים עגלות, מדברים ביניהם, ילדים רצים בין המעברים, והעולם ממשיך כהרגלו.
גלי ממצמצת, מנסה להתרגל לאורות הלבנים, מנסה להיזכר היכן נמצא החלב.
היא פונה ימינה באופן כמעט אקראי. המעברים נראים זהים זה לזה: פסטות, שימורים, חטיפים, חומרי ניקוי. שום דבר שמזכיר חלב.
היא עוצרת על יד שלט שתלוי מהתקרה, קוראת אותו פעמיים, רק כדי להבין שהיא עומדת במחלקת הצעצועים.
כשהיא סוף סוף מגיעה למקרר של החלב, היד שלה נשלחת לקרטון הראשון שהיא רואה.
ואז היא נעצרת.
היא לא בטוחה איזה חלב אמא שלה שותה. רגיל? דל לקטוז? שיבולת? סויה?
היא לא בטוחה. היא לא יודעת.
היא מנסה להיזכר בקרטון שהיה מונח במקרר בבית.
רק אז היא מבינה שהיא לא זוכרת. הוא פשוט תמיד היה שם. בכל פעם שהיה נגמר, למחרת כבר עמד במקומו קרטון חדש.
היא רק צריכה לבחור חלב, ללכת לקופות, לשלם. אז למה היא לא מצליחה להזיז את היד? להושיט אותה אל עבר המדף? היא מכריחה את עצמה לקחת נשימה, שולחת שוב את היד קדימה.
שום דבר לא קורה.
מישהי חולפת לידה, לוקחת שני קרטוני חלב, וממשיכה הלאה.
גלי בוהה בה לרגע.
איך יכול להיות שכל השאר פשוט יודעים מה הם עושים?
מישהו אחר חולף מאחוריה עם עגלה. רעש הגלגלים חורק על הרצפה, גורם לה להתכווץ קלות בלא מודע.
הלב שלה מתחיל להלום בחזהה, מהר כל כך עד שהיא בטוחה שכל מי שעומד סביבה שומע אותו.
האוויר בסופר, שהיה קר רק לפני רגע, מרגיש פתאום כבד.
גלי מוצאת את עצמה שואפת נשימה עמוקה, אבל הריאות מסרבות להתמלא.
היא שואפת עוד אחת, וגם זו לא מספיקה.
גלי מרגישה את הדמעות צורבות את עיניה, עוד לפני שהן מגיעות.
"היי, הכל בסדר?"
גלי מרימה את ראשה. מולה, עומדת עובדת סופר, מחזיקה ארגז קרטוני חלב ומניחה אותו על הרצפה, קרוב לרגליה של גלי.
גלי פותחת את פיה לענות, אך שום קול לא יוצא.
"רוצה לשבת רגע?" האישה שואלת ברכות, מוציאה ארגז חלב ריק והופכת אותו בכדי שגלי תוכל לשבת.
גלי בוהה בארגז בעיניים מזוגגות. רק כשהיא מרימה את מבטה אל עבר האישה בשנית, היא מבינה שזה בשבילה.
גלי מתיישבת, רגליה רועדות.
"אני אביא לך קצת מים, טוב?" האישה שואלת.
גלי מוצאת את עצמה מהנהנת.
היא לא בטוחה שהיא באמת צמאה.
כשהאישה חוזרת, היא מושיטה לגלי את בקבוק המים. גלי כל כך רועדת שהיא כמעט ומפילה אותו על הרצפה.
"את רוצה שאתקשר למישהו?" האישה שואלת.
גלי מנידה בראשה בשלילה. "לא."
זו המילה הראשונה שהיא מצליחה לפלוט. והיא נשמעת זרה, צרודה.
הנשימות שלה מתחילות להתמתן. האוויר נכנס לריאותיה יותר בקלות.
"איזה חלב את מחפשת?" האישה שואלת אותה.
גלי מסתכלת על המדף.
"אני לא יודעת." היא מודה לבסוף, מוחה את הדמעות שעדיין זולגות על לחיה בגסות, כמנסה להעלים אותם.
האישה מושיטה את ידה אל עבר המדף. "את יודעת מה? נתחיל עם חלב רגיל, שלוש אחוז, במידה וזה לא יהיה בסדר - תמיד אפשר להחליף בפעם הבאה."
בפעם הבאה.
כאילו ברור מאליו שתהיה פעם נוספת. כאילו היא עוד תחזור לכאן.
כאילו בעוד שבוע, או חודש, היא שוב תעמוד מול אותו מדף חלב ותתלבט בין שלושה אחוז לדל לקטוז.
המחשבה כמעט גורמת לה לחייך.
"את חושבת שתסתדרי מכאן?" האישה שואלת, וגלי מהנהנת, הפעם יותר בביטחון ממקודם.
היא נעמדת על רגליה, מודה לאישה, והולכת לכיוון הקופות.
לאחר שהקופאית מעבירה את קרטון החלב והמים, היא מושיטה לגלי שקית. גלי שמה את הדברים בשקית ומושיטה את ידה לקחת את העודף.
"שיהיה לך יום טוב." הקופאית אומרת.
גלי משתהה לרגע, לא בטוחה שהיא מדברת אליה, עד שהיא אומרת לאחר כמה שניות: "גם לך."
היא לוקחת את השקית, יוצאת דרך הדלתות האוטומטיות, ומרגישה את החום של סוף יולי מכה בה שוב.
הפעם, היא לא מתמהמהת בדרך הביתה.
באחד הערבים, הטלוויזיה פועלת ברקע על החדשות.
לא כדי שמישהי תצפה בה, רק בכדי למלא את החלל.
אורנה מקפלת כביסה על הספה, חולצה אחר חולצה, בעוד גלי עצמה יושבת מול השולחן במטבח.
"…שני אזרחים ישראלים נעצרו מוקדם יותר היום בהודו, לאחר חודשים של חיפושים -"
גלי מרימה את מבטה אל המסך.
התמונה הראשונה היא שדה התעופה. מיד אחריה מופיעים בועז ומשה.
ידיהם אזוקות מאחורי גבם. שוטרים מקיפים אותם מכל עבר ומובילים אותם דרך מסדרון עמוס במצלמות.
הכותרת בתחתית המסך כמעט ונראית לה לא אמיתית לרגע.
‘שני אזרחים ישראלים נעצרו בחשד לעבירות בטחוניות חמורות.’
"…על פי גורמים מעורבים בפרטים, השניים צפויים לעבור חקירה ממושכת בידי הרשויות ההודיות, לפני שתישקל בקשת הסגרה לישראל."
גלי מפסיקה לשמוע את ההמשך. רעש סטטי ממלא את אוזניה.
"אמא." גלי משתנקת.
אורנה מרימה את ראשה מהחולצה שהיא מקפלת. "מה קרה?"
גלי לא עונה לה, היא לא מצליחה לענות.
"גלי?" אורנה מסתובבת להביט עליה.
"זה הם." גלי אומרת.
אורנה מביטה במסך. לרגע היא שותקת, ואז מפנה את מבטה אל עבר גלי.
פניה של גלי איבדו כל צבע. שפתיה רעדו, ואצבעותיה היו קפוצות כל כך עד שמפרקי כפות ידיה הלבינו.
היא בוהה במסך עוד רגע ארוך, כאילו אינה מסוגלת להסיט ממנו את מבטה.
"הם ידברו."
אורנה נעצרת במקומה.
"מי ידבר?"
"בועז ומשה." גלי לוחשת, עיניה עדיין נעוצות במסך. "הם יגידו שהייתי איתם."
החדשות ממשיכות להתנגן ברקע.
"…על פי גורמים המעורים בפרטים, החקירה צפויה להימשך מספר שבועות…”
גלי כבר לא באמת שומעת.
"גלי." אורנה אומרת לבסוף, בקול שקט. "תסתכלי עליי." אבל גלי לא מצליחה. היא עדיין בוהה במסך, בעיניים של בועז כשהשוטרים מושכים אותו קדימה, כאילו בכל רגע הוא ירים את הראש, יביט ישר אל המצלמה, ויגיד את השם שלה.
אורנה מתקרבת לעבר גלי.
"גלי." היא קוראת לה שוב, אבל גלי לא מגיבה.
היא מסיטה את מבטה אל עבר אורנה, עיניה אדומות ומלאות פחד.
"הם יספרו הכל."
"הם עוד לא אמרו שום דבר." אורנה אומרת, קולה שקט, בטוח בעצמו.
"עוד לא."
"גלי…"
"הם יעשו כל מה שצריך כדי להציל את עצמם, אמא." גלי אומרת, "גם אני - גם אני הייתי עושה בדיוק אותו הדבר."
אורנה שותקת.
"תקשיבי לי." אורנה מתיישבת על הכיסא הפנוי לצד גלי. "עד עכשיו אף אחד לא חיפש אותנו."
גלי מנידה בראשה.
"עד עכשיו." היא אומרת, ומחזירה את מבטה אל המסך.
הקריין כבר עבר לכתבה אחרת, ולאחריה, מתחילה תחזית מזג האוויר.
אורנה מכבה את הטלוויזיה.
גלי ממשיכה להביט במסך המכובה, כאילו היא מחכה לרגע בו הקריין יאמר את שמה.
הרגע, לפחות להערב, לא מגיע.