Work Text:
פני
אנחנו עומדים ברחוב שומם וריק בשעת ערב מפויחת. אני מסתכלת סביבי.
"לא נראה לי שאנחנו במקום הנכון", אני אומרת.
"באמת?" באז מרים גבה בזעף. "זה לא נראה כמו מסיבת נובי גוד במועדון ערפדים נוצץ?"
סיימון מקמט את המצח ומסתכל בטלפון שלו. "הווייז אמר להגיע לכאן...".
"מה אמרתי לך על לבדוק את המסלול לפני שמתחילים לנסוע, סנואו?" באז מסנן. אבל בשקט.
אני מנסה שוב את הטלפון שלי. לא זמין.
שם המועדון לא מופיע במפה, ומה שנחשב פה כתובת מדויקת – "תגיעו לוואדי ותמשיכו ימינה" – לא עבד בבירור על וייז. אני מסתובבת במקומי, בוחנת את האזור ומנסה לגבש תוכנית.
"המממ", אני שוקלת. "אולי אם ננסה את זה...".
אני פונה אל העץ הקרוב, אורן מעוקם שמתפרע לכל עבר, ומושיטה כלפיו את הטבעת שלי (היא חדשה, ועדיין קצת קשה לי להתרגל, אבל לפחות זה נוח יותר ככה). "וְ לִיסוּ רוֹדִילַס יוֹלָצְ'קָה!" אני מטילה.
כלום לא קורה. "הממ", אני מכווצת את המצח.
"מה זה היה אמור להיות?" סיימון עוזב סוף סוף את הטלפון שלו וטומן אותו בכיס.
"שיר", אני עונה, מתבוננת בעץ בהרהור. "על עץ אשוח מהיער שהגיע הביתה לחג". זה לחש חג קלאסי, שאמור לפרוש לאורך השביל שרשרת אורות שתוביל אותנו למסיבת הנובי גוד שחיפשנו. אני מטילה שוב, מנסה להישמע חגיגית. העץ רק נע קלות, וכמה מהמחטים שלו מתפזרות במעלה הרחוב.
"אולי לא מספיק יער כאן", מציע באז. הוא מתבונן בספקנות ברחוב המלוכלך, עם הפנסים המאובקים המפיצים אור צהוב קלוש, וערמות האשפה פה ושם.
"המבטא הרוסי שלך מחורבן", מעיר סיימון.
"מה אתה מבין במבטאים רוסיים, סיימון?!" אני מתעצבנת.
"באז גרר אותי להופעה של יבגניה דודינה", הוא מנענע בראשו, כאילו הזיכרון עוד רודף אותו.
"לא גררתי, וזה היה מחזה , למשפחה שלי יש מנוי לתאטרון –" באז מתחיל לענות.
"אפשר להתרכז בבקשה?!" אני רוקעת ברגלי. "אנחנו צריכים להגיע כבר למועדון הזה, זה היה רעיון שלך להזכירך!" אני נועצת אצבע בחזה של באז. הוא לא נרתע.
"זה היה רעיון של כולנו", הוא משיב בשלוות נפש. "זה הרעיון היחיד שיש לנו, להזכירך. מיטיה הוא העריק היחיד שמצאנו מערפדי רמת החייל –".
"איזה מין שם זה מיטיה?" סיימון ממלמל.
"זה קיצור של דמיטרי", אני משיבה בקוצר רוח. "אני יודעת שהוא היחיד –" אני חוזרת לבאז, "זה כל כך מתסכל! למה אי אפשר למצוא שום עובד הייטק שעבר מתל אביב לחיפה!"
"את באמת שואלת?" באז מרים גבה, מתבונן סביבו בחמיצות.
"איך זה קיצור בדיוק?" תובע סיימון. "קיצור של דמיטרי זה... דים?" הוא מכווץ את גבותיו, מתאמץ לחשוב. "אולי דימי?"
"ככה הוא קורא לעצמו, אתה רוצה להיות זה שמסביר לו אחרת?!" אני נושפת בחוסר סבלנות.
סיימון משתתק בזעף.
אני מחזירה מבטי לעץ ומנסה להתרכז. "אולי זה לא היה מספיק אשוח? אני אנסה את ההוא...", אני מתחילה לצעוד לעבר ברוש צנום בהמשך הרחוב.
"מה זה שם?" סיימון מתעורר. אני מרימה את הראש – למה כל רחוב פה הולך למעלה או למטה, אף פעם לא ישר – ונדמה לי שאני רואה באופק תנועה מטושטשת, אולי עצים ברוח? או... אנשים?
"אני חושב שיש שם משהו!" סיימון רץ קדימה עוד לפני שהוא מסיים את המשפט.
"רגע, סנואו!" באז רץ אחריו.
אני מסתכלת אחריהם. בשם לילית, הרחוב הזה ארוך. וגבוה. אני נאנחת ומתחילה לטפס.
באז
"וואו!" סיימון צועק. העיניים שלו נוצצות והראש שלו מסתובב לכל הכיוונים. הוא נראה כמו ילד בחנות צעצועים.
"באז, תראה!" הוא מושך אותי בשרוול. אני מזעיף פנים. (זה ז'קט חדש, מזמש, הוא רגיש לכתמים). "תראה, כדורי זכוכית!"
"זה פלסטיק", אני רוטן. התובנה שלי מחמיצה אותו לחלוטין. הוא כבר ליד הדוכן, נובר בהתלהבות בין כדורי פלסטיק אדומים וזהובים שטבולים למחצה בנצנצים כסופים. מוכר ערבי בכובע סנטה קלאוס שולח אליו חיוך קורן. "חג שמח!" הוא מרעים בהתלהבות. "ברוכים הבאים!"
"מה אתה עושה, סנואו?" אני מנסה לעצור אותו לפני שהוא ירוקן את כל הדוכן.
"קונה קישוטים לעץ!"
"אין לנו עץ".
"אפשר לקנות!" שום דבר לא עוצר בעדו. הוא ניגש לדוכן סמוך ומרים בשמחה עץ אשוח מפלסטיק ירוק, קטן כל כך שאפשר להניח אותו על לוח המחוונים באוטו. אולי הוא באמת מתכוון לשים אותו שם.
"בשביל מה לך עץ? אתה לא חוגג נובי גוד".
"אפשר לחגוג עם פני!" הוא מצביע על באנס, שמתקרבת אלינו מתנשפת ורושפת.
"ה- עלייה הזאת – אחח", היא תופסת במותנה ופולטת נשיפת כאב. "חי בן יהודה, לא יכולנו לקחת את האוטו? עמדנו ממש לידו!"
"לא ידעתי כמה רחוק זה יהיה", סיימון מושך בכתפיו. "ואין פה חניה. פני, תראי, אני קונה לנו עץ לנובי גוד!"
"אנחנו לא חוגגים כנראה", אומרת באנס. "אמא שלי בעבודה".
"אמא שלך מנהלת בית חולים, היא תמיד בעבודה", סיימון מסרב להתרגש. "אבל אתם חוגגים באופן עקרוני, נכון?"
באנס מושכת בכתפיה. "אני מניחה. למה?"
"סנואו מחפש תירוץ לרוקן את כל דוכני הכריסמס", אני מפטיר.
באנס מסתכלת מסביב בתמיהה. "מה זה המקום הזה?"
סיימון מרים את הראש מהדוכן. "הממ. החג של החגים", הוא קורא משלט סמוך.
באנס נוחרת. "אין חג כזה".
אני מסתכל על הכיכר ממול, שבה ניצבים זה לצד זה חנוכייה, עץ אשוח מקושט וחצי סהר. כולם בגודל מפלצתי ומוארים בזהב. "נראה כמו איחוד חגים מקומי".
"חנוכה, כריסמס ורמדאן?" סיימון מנחש, מתבונן במיצג.
"רמדאן היה במאי", מציינת באנס.
סיימון מושך בכתפיו. מבטו חולף אל מעבר לכיכר. "היי, תראו, כנאפה!"
אנחנו מפלסים דרכנו ברחוב הצפוף בין מסעדות מקושטות, רחובות מקושטים, אנשים בתחפושות סנטה קלאוס והצגות ילדים פירוטכניות מדי. אני נרתע באי-נוחות ממישהו שעומד במרכז קהל נלהב ומסחרר להבה ענקית בקצה מוט דק. האורות הצבעוניים מרצדים לי בעיניים, והרעש משגע אותי. סיימון מסיים את הכנאפה ועוצר בדוכן נקניקיות. אני מתחיל להיות רעב. וצמא. איפה המסיבה הזו, לכל השדים. אולי המועדון הזה מספיק סודי כדי שיוקף באיזו חורשה דיסקרטית. חיי הבר אמורים להיות עשירים מאוד כאן באזור.
"מה?!", באנס צועקת בטלפון. "שפרד, אני לא שומעת!" היא מגבירה את הווליום עד למקסימום. "בוואדי? איזה ואדי? כל העיר הזאת ואדיות!"
"באז, תראה!" סיימון צועק. "הם מוכרים נקניקיות עם דונאטס!"
אני גונח בייאוש.
"טוב, פשוט תחכה לנו שם!" באנס מנתקת ומסתובבת אלינו. "בואו", היא מושכת את סיימון מדוכן הנקניקיות.
"עוד לא קניתי דונאט!" הוא מתרעם.
באנס מתעלמת ממנו ומפנה את הטבעת שלה לכיוון שממנו באנו. "שתלך בדרך הזהב!" היא מטילה. זו ברכת יום הולדת, שעובדת רק אם מישהו מאחל לך את הכיוון הנכון מראש. שפרד בבירור מאחל שבאנס תפסיק כבר לצעוק עליו, כי נתיב זהב דק ומהבהב נפרש על פני הכביש ומתפתל ימינה. אנחנו הולכים בעקבותיו, משאירים את ההמולה מאחורינו ופונים ברחוב צר, חולפים על פני קונדיטוריה גדולה עם ממתקי קדאיף כתומים וירוקים בחלון הראווה. "לא עכשיו, סיימון", באנס מסננת בלי לעצור.
"נחזור לפה אחר כך", אני מבטיח. (בחיים לא נמצא את המקום הזה שוב).
סיימון מסיים את הנקניקייה ומסתכל סביבו. עיניו נדלקות כשאנחנו חוצים סמטה אפלולית בין מבני אבן ישנים. "היי, סנדוויצ'ים!"
אני גונח. "אני שונא את המיטיה הזה", אני מודיע לבאנס. "מי בשם עזאזל עובר מתל אביב לחיפה?"
סיימון
חיפה מדהימה. כולה נראית כמו עיר פיות מנצנצת ושטופה בשמחת חג. (פני אמרה שזה בגלל שבאמת חג , אבל גם אצלנו באמת חג, והשכנים אפילו לא מדליקים נרות. אני חושב. באז אמר שהוא לא שומע אותם שרים, בכל אופן. ומי מדליק נרות בלי לשיר?).
אני לא יכול להפסיק להסתכל לכל הכיוונים. לעיר הזו אין שום סדר, היא כמו יער שאפשר ללכת בו לאיבוד. רק עם דוכנים של כנאפה, ונקניקיות, וסנדוויצ'ים, וקונדיטוריות בכל פינה. והמון אורות. יש פה כל כך הרבה אורות קטנים ומנצנצים, שאפילו הליכה ברחוב מרגישה כמו ריחוף בין כוכבים. הכול צבעוני וכולם כל כך נחמדים, אני לא יכול להפסיק לחייך. אני כורך את היד שלי סביב הכתף של באז, והוא צוחק ופורע את השיער שלי. (הוא כל הזמן שואל למה שמישהו ירצה לגור פה, אבל גם הוא לא יכול להפסיק לחייך).
שביל הזהב של פני נעצר בכניסה למועדון מחתרתי. הוא ענק וצעקני, אבל נראה מחתרתי בכל זאת. החלונות חסומים בבלוקים וכל הקירות מבחוץ צבועים בשחור. על הדלת יש סורגים, ושם המקום מתנשא על הגג באותיות פלסטיק מכוערות ודהויות שלפחות חצי מהן חסרות (הוא בטח נקרא אחרת עכשיו. לא פלא שאי אפשר למצוא אותו בווייז).
באז מפסיק לחייך ותופס את היד שלי, עוצר אותי במקום. "אל תעשה שום דבר", הוא מנמיך את קולו, עיניו על עיניי. "אל תשבור שום דבר. בשם מתושלח, אל תהרוג אף אחד".
"פפפף", אני מגלגל עיניים. אני לא מתכנן להרוג אף אחד, אבל באמת, דברים קורים. ואני כבר לא נותן לערפדים ליהנות מהספק. הם תמיד כל כך חלקלקים, ומתוחכמים, ומסתירים משהו. והם נוטים להסתכל על באז בצורה שאני לא אוהב.
עיניו עדיין רציניות. הוא מדבר בשקט ובדחיפות. "זו שיחה ידידותית, סנואו. בפרופיל נמוך. תזכור".
"פפפפף", אני אומר שוב, בהדגשה. "זה מועדון ערפדים".
"זו מסיבת נובי גוד".
"של ערפדים".
"אתם באים?" פני מנופפת אלינו בחוסר סבלנות. שפרד מחכה בכניסה. עם ערפד לצידו, כמובן. הערפד טופח לו על הכתף. "נתראה בפנים, שפ. נחכה לך עם הטוסט".
"טוסט?" אני נדלק. הנקניקייה הזערורית לא הספיקה לי (אני מתגעגע לסלופי ג'ו), ופני לא הסכימה שנעצור לסנדוויץ'.
"הוא מתכוון להרמת כוסית", פני עונה בקוצר רוח. "זה ברוסית. בואו כבר!"
אנחנו עוברים את סף הדלת, והסביבה הכעורה מתחלפת מייד בבוהק מלוטש. הקירות בגוון שנהב, הרצפה משיש לבן ושחור בדוגמת מעוינים. לאורך התקרה הלבנה נמתחות שתי קורות שחורות רחבות, ומנורות קטנטנות שקועות בהן. זה גורם אפילו למועדון ערפדים להיראות כמו ממלכת פיות (אלה פיות יוקרתיות במיוחד). שפרד מכוון אותנו אל גרם מדרגות שמוביל לקומה העליונה. המדרגות עשויות שיש שחור שמנצנץ איכשהו, והמעקה ממתכת לבנה ועדינה שמתפתלת סביב עצמה בסימטריה מתוחכמת.
אני מסתכל על באז: סנטרו מורם, גבו זקוף, השיער שלו מוחלק לאחור, ז'קט הזמש מיושר על כתפיו. אני נשבע שהוא גבה בחמישה סנטימטרים לפחות מאז שנכנסנו פנימה. הוא הולך בביטחון נינוח, נטול חיפזון, ועדיין מתקדם יותר מהר מכולנו. כמו חתול בלב הממלכה שלו. לפעמים כשאני מסתכל עליו ככה, לוקח לי כמה שניות לשים לב שהפסקתי לנשום.
"נו כבר, סיימון", פני מזרזת אותי. היא פונה לשפרד. "מצאת אותו?"
שפרד מושך בכתפיו. "אני לא בטוח. לא רציתי לשאול יותר מדי שאלות מכוונות, שלא יחשבו שאני מתעניין רק במידע מסוים...".
"אבל אתה כן מתעניין במידע מסוים", נושפת פני.
שפרד מחייך אליה. "אנחנו במועדון ערפדים, פני! אני מתעניין בכול!"
"אוח, באמת!" היא מתיזה.
אני מפסיק להקשיב להם וסוקר את הסביבה. הכול נראה יקר, יוקרתי וריק. הצעדים שלנו מהדהדים על רצפת השיש. אני מחפש ולא מוצא פינות אפלות שאפשר להסתתר בהן, או אנשים בעלי מראה מפוקפק וכוונות חשודות. ובכל זאת אני מחדד את החושים, ליתר ביטחון. עד שאנחנו מגיעים למעלה אני כבר מצטער שלא הבאתי איתי איזה אמצעי הגנה מועיל.
באז מחכה לנו במעלה המדרגות. "בסדר, סנואו?" הוא לוחש לי כשאני מתקרב. אני מהנהן. הנשימה שלי נעשתה כבדה איכשהו, ואני לא מרגיש לגמרי בסדר – לא הייתי במקום עם ריכוז כל כך גדול של ערפדים מאז אירועי הקיץ, שאני לא אוהב להיזכר בהם. אני בהחלט לא מרגיש ידידותי במיוחד. באז נראה מודאג ותופס ביד שלי, לוחץ את אצבעותיי בעודנו נעים קדימה. "זאת רק מסיבת נובי גוד", הוא ממלמל. אני נושם עמוק ומנסה לא לחשוב.
למרבה המזל, שפרד ידידותי מספיק בשביל כולנו. אנחנו משאירים את המעילים והתיקים בכניסה, והוא פוסע אל תוך המסיבה בחיוך רחב וידיים פרושות, מוכן ללחוץ יד, לטפוח על הכתף או לחבק את כל מי שהוא פוגש. אף אחד לא מסתכל בו בהתנשאות או בחשדנות (הם שומרים את זה לי. זה הדדי). למרבה הצער, הוא לא יעיל במיוחד בכיוון למטרה: כל כמה צעדים הוא נעצר לשוחח עם מישהו, שמח וטוב לב כמו אורח להוט במסיבה. הוא טועם בהתלהבות כל מנה שמציעים לו, ומצטרף בשמחה לכל הרמת כוסית מופרכת – לכבוד החג, לכבוד האושר, לכבוד הבריאות, לכבוד כל אחד מהנוכחים...
"שפרד!" פני צועקת בלחש. "עזוב כבר את השתייה ותעזור לנו למצוא את מיטיה! עוד מעט כולם פה יהיו שיכורים מדי והנסיעה הזו תהיה מיותרת!"
שפרד פוער עיניים. יכול להיות שהוא כבר קצת שיכור בעצמו. "מיותרת?" הוא פורש ידיו בחיוך ענק. "זאת המסיבה הכי טובה שהייתי בה בחיים! ואני לומד כל כך הרבה על התרבות המקומית", הוא מוסיף בהתרגשות.
"התרבות הערפדית?" אני שואל.
"התרבות הרוסית?" פני מצמצמת עיניים. "רק בגלל שאנחנו לא חוגגים השנה לא אומר שאנחנו לא מספיק...".
דבריה נקטעים כשרחש עובר בין החוגגים, ושפרד ממהר קדימה להסתכל. זמר בחליפה כסופה מנצנצת עולה לבמה, אוחז בגיטרה. הוא פורט כמה תווים ומלחשש משהו למיקרופון. השיר מתחיל בשקט ומתגלגל לניגון קצבי וסוער, וכולם מצטרפים במחיאות כפיים נלהבות. שפרד נעלם בין שורת חוגגים שמחבקים זה את כתפי זה. "שפרד!" פני צועקת, "לא כל כך קרוב!" היא רצה להצטרף אליו. (לשמור עליו, מן הסתם. מי הולך ומתחבק עם ערפדים?). (זרים, בכל אופן).
"סנואו", באז אומר בשקט ליד האוזן שלי. "בוא. הוא שם".
באז
מיטיה יושב ליד שולחן עגול עמוס סלטים בכלי חרסינה מעוטרים: סלט תפוחי אדמה, סלט גזר, סלט סלק, כבד קצוץ עם פירורי חלמון ובצל מטוגן, פטריות כבושות במלח מעוטרות בענפי שמיר. דגים מלוחים פרוסים בכלי הגשה מפואר, ובכלי אחר מנצנצים טוסטים קטנים עם קוויאר שחור, משוחים בחמאה. בקבוק שמפניה עומד במרכז השולחן, וליד כל צלחת מתנשא גביע קריסטל מעוטר בדוגמאות של גדילי קרח.
מיטיה לוגם מהגביע שלו, שקוע במחשבות, כשאני מתיישב לידו. אין לנו רגע לבזבז, באנס צודקת – כבר נהיה מאוחר, והזמן לשיחה רצינית הולך ואוזל.
אני לוחש לו כל כך בשקט, שרק ערפד שיושב צמוד אליי יצליח לשמוע. "אנחנו פה".
הוא בקושי מסובב את הראש, אבל גופו נדרך. אני מרגיש את המתח שלו. סנואו צופה בנו בעיניים מצומצמות. "זה מאוחר כבר", הוא משיב בלי להסתכל עליי. "הכול יותר מדי גדול".
"בבקשה", אני אומר בדחיפות נואשת. הוא קצה החוט היחיד שלנו, זה עכשיו או לעולם לא. "אנחנו חייבים לעצור את זה. רק תגיד לנו איפה".
הוא מפנה את מבטו אליי. עיניו התכולות מוטרדות, מעוננות. פניו אפורות ושקועות. הוא נראה עייף. "אני בכלל לא בטוח שזה נכון", הוא אומר לבסוף. "אחרי שאתה מתנתק... המידע לא עובר כמו פעם. אתה כבר לא בטוח מה אתה שומע... הם מפתחים שפה אחרת, אתה יודע", הוא רוכן אליי בחדות, שפתיו בקושי זזות. "סודית. מוצפנת. בינלאומית. רק הם יודעים לדבר בה. הדוברים הטבעיים –" הוא מציץ בסיימון, "הם יילכו וייעלמו. ואז הקסם יזרום אליהם, והכוח..." הוא משתתק.
אני מכווץ את המצח. "אתה מדבר על שפות קוד?" אני שואל בזהירות.
קולו חרישי כל כך שאפילו אני בקושי מצליח לשמוע. "חלק... רק כיסוי..." הוא מוסיף כמה מילים לא מפוענחות. אני מנסה לחשוב במהירות על שאלת המשך מדויקת, אבל עיניו מתרחבות פתאום בבהלה, והוא מדבר בחיפזון ישר אל תוך האוזן שלי. "זה יקרה בהנפקה. בניו יורק. הם ישתלטו –". הוא לא מספיק לסיים את המשפט בטרם נשמעת חבטה קולנית. אני מרים את הראש.
אוי לא.
סיימון סנואו מוטל על הרצפה. ערפד שחור-שיער נועץ בגבו סכין ארוכה וקטלנית למראה. אני מזנק ושולח יד לשרביט שלי, אבל לפני שאני מספיק, ערפד שני חוסם את דרכי, מניף יתד כסף. מיטיה נעלם. אני מתחמק מהתוקף ומנסה לחשוב על לחש התגוננות מהיר – בשם אשמדאי, אני צריך ללמוד יותר כאלה! – אבל הוא צץ מולי שוב בן רגע, היתד מופנה אליי.
"באנס!" אני צועק. "ערפדים!" לעזאזל הפרופיל הנמוך. "סיימון!" אני לא מצליח לחשוב. פאניקה מציפה אותי. איפה סיימון? הוא לא ציפה להילחם היום. הוא שתה שמפניה (הוא לא יודע לשתות. כמעט מייד הוא מסתחרר ומתחיל לצחקק). אני חומק מהערפד שוב ובועט בו נואשות הרחק ממני (לכל השדים, אני צריך להתאמן גם בזה). אני חזק, אבל גם הוא, והוא בבירור מיומן יותר. הוא חושף את ניביו בזעם ומזנק שוב לכיווני, מפיל כיסאות ואנשים בדרכו.
"סיימון!" אני רואה אותו סוף סוף, בזווית העין. הוא עדיין על הרצפה, והערפד שתקף אותו רוכן אל הצוואר שלו.
לא. לא, לא, לא.
אני שולף את השרביט שלי. לעזאזל קסמי ההתגוננות הממוקדים, זה נגמר כאן ועכשיו.
"באנו חושך לגרש! " אני צועק. הערפד שמעל סיימון נדלק כמו נר, מהראש כלפי מטה. הוא מתכלה מהר, ערפדים הם מאוד דליקים. אבל הוא עדיין מעל סיימון, והאש מתחילה להתפשט... " נוצה ברוח!" אני קורא בבהלה, מכוון אליו. הערפד מסתחרר ועף כמה מטרים הצידה, מפזר גצים לכל עבר. הוא נוחת על שולחן עמוס סלטים, והמפה הלבנה הפרושה עליו ניצתת ועולה בלהבות. בקבוקי אלכוהול פתוחים מתחילים להתנפץ בזה אחר זה, וזכוכיות מומטרות ברחבי האולם. החוגגים מאבדים את שלוות רוחם המלוטשת נוכח הדליקה המתפשטת במהירות, ונמלטים אל הדלתות. באנס מפנה אליהם את הטבעת שלה, ידיה מתנופפות. שפרד צועק, "פני, לא! הם באו מבחוץ! הם לא מפה!" אני חושב במעורפל מה זה אומר – שהתוקפים הסתננו לאירוע במכוון כדי לפגוע בנו? במיטיה? שהם עלו עלינו?
"באז!" באנס צורחת. אני מסתובב ומגלה שהתוקף שלי חזר, מבטו רצחני ויתד הכסף קטלני בידו. הוא נאבק בי בלהט נחוש, בועט ושורט את דרכו אל הלב שלי. הוא נועץ את היתד בכוח בכתפי, נאנק בזעם ומרים אותו שוב, מכוון נמוך יותר. אני מתנשף, מסוחרר. אם אדליק גם אותו כשאנחנו כל כך קרובים... אני צריך לתפוס מרחק... אני מדמם, אני חושב...
"באז, תתרחק!" העיניים של באנס רחבות, קולה מבוהל. "אני לא יכולה לכוון ככה!"
אני קורס לרצפה.
הערפד גובר עליי בתרועת ניצחון, היתד מכוון ישירות ללב שלי.
סיימון
אני מרים את הראש ומיישר את הגב. הכנף שלי שרוטה קצת, אבל זו הבעיה האחרונה שלנו כרגע. כל החדר בוער. שפרד תופס את פני וגורר אותה אל הדלת. היא צורחת משהו שאני לא קולט. העשן מתחיל להיות מחניק. באז... אני סורק את החדר מכל הכיוונים, מחפש אותו בבהילות.
הלב שלי עוצר.
באז על הרצפה, ערפד רוכן מעליו ומרים יתד כסף במבט ניצחון מוטרף. לא אכפת לו שהחדר בוער. לא אכפת לו שהוא בעצמו יעלה באש עוד רגע. אני אפילו לא בטוח מה מיטיה סיפר לבאז שהיה כל כך חשוב. (לא שמעתי הרבה, הם לחשו בתדר של ערפדים, ובינתיים רציתי לנסות את הקוויאר).
אבל הגיהנום יקפא ושדים יתחילו לפזר אבקת פיות לפני שאני אתן לאיזה ערפד הייטקיסט לנעוץ יתד בלב של החבר שלי.
אני פורש כנפיים. הן קורעות את החולצה ופורצות החוצה (אין זמן לעשות את זה בדרך הנכונה). קרעי הבד מתנפנפים על הגב שלי כשאני עף אל התקרה. האוויר כאן דליל יותר, והעשן מחניק פחות. אני מכה בכנפיי ומטיח מערבולת עשן ישירות אל הפרצוף של המנוול הרצחני. הוא משתעל ומשתנק, כורע הצידה ומכסה את הפנים שלו, והיתד מחליק מידו.
אני מנמיך גובה ותופס את הדבר הראשון שאני רואה – כיסא מתכת בדוגמת מעוינים דקיקים – מרים אותו מעלה בתנופה חדה ומהירה, ואז עף קדימה ומנחית אותו בכל הכוח על הראש של הערפד. הוא קורס לרצפה. אני נוחת לידו, תופס את היתד, בועט בצד שלו כך שהוא מתגלגל על הגב, ונועץ את היתד בליבו בלי עיכובים מיותרים. הוא משמיע קול נשיפה צורמני, ונודם.
באז עדיין שוכב על הרצפה, משתעל את ריאותיו החוצה. אני מנפנף בכנפיים ומנסה להרחיק את העשן ממנו. מתחיל להיות פה חם. רחש הלהבות מתגבר באיום סביבנו. אני תוהה אם אצליח לחצות את החדר בתעופה עם באז בלי שאף גץ יפגע בו...
"גשמי ברכה! " פני צועקת. גשם זלעפות פתאומי ניתך מהתקרה כמו מים שנשפכים מדלי, ומציף בן רגע את כל החדר. האש דועכת בבת אחת, ועשן לבן וסמיך עוטף אותנו. באז נתקף שוב שיעול עז, ואני מנפנף בכנפיים חזק ככל יכולתי, מנסה לטהר את האוויר סביבנו. " ביום בהיר רואים את החרמון!" פני קוראת בצרידות, ידה מכסה על פיה. העשן מתפזר קצת. (עדיין מרשים. זה בחיים לא היה עובד במרכז). היא מטילה את הלחש עוד פעמיים עד שהחדר מצטלל לגמרי. באז משתעל עוד קצת, ומרים לאט את הראש. "מבריק, באנס", הוא נד בהערכה.
הגשם עדיין מטפטף עלינו. האולם המהודר הפוך כולו – כמה שולחנות מפוחמים ומעלים ריח שרוף, הצלחות שבורות, אפר נשטף במים, נחלים עכורים זורמים אל אחת מפינות החדר (עיצוב יוקרתי או לא עיצוב יוקרתי, תשתיות הניקוז בשכונה הזו מחורבנות). אני פורש את הכנפיים שלי מעלה, מסוכך עלינו מהטפטוף. באז מסתכל עליי, ואני חושב שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לנסות את הנשיקה ההיא מהפוסטר של "היומן"...
"ארבעים יום וארבעים לילה! " פני מטילה. הגשם פוסק מייד, ורוח מדברית מתחילה לנשב. באז מביט בה בתדהמה. "איך זה עבד פה?" הוא שואל, מעביר יד בשיער שלו, שמתקרזל בקצוות כמו אחרי יום הליכה ארוך בשמש וברוח המזרחית. פני נראית מרוצה מאוד מעצמה. "זו שכונה מתחרדת", היא עונה בחיוך ניצחון.
באז סופק כפיו ומטלטל את ראשו באי-אמון. "כמה מטורפת העיר הזו?!"
אני קם ומקפל את הכנפיים שלי. (הנשיקה בגשם תחכה ליום אחר, כנראה). באז מזדקף, הפצעים שלו כבר מתחילים להיסגר. (ערפדים מחלימים ממש מהר. אלא אם שורפים אותם. או נועצים להם יתד כסף בלב. הא). הוא מתחיל להטיל " הסבון בכה מאוד! " לניקוי הבוץ, ופני מצטרפת עם " תתחדש!" על השולחנות והצלחות. את האוכל אי אפשר להציל, אבל נראה שכולם איבדו את התיאבון ממילא. באז מתקן את החולצה שלי, שמתאחה ומתהדקת על גבי בחזרה כאילו ירדה זה עתה מהקולב בחנות. שפרד מציץ פנימה וקורא מאחוריו, "חבר'ה, הבר לא נפגע! תכף חצות!" הערפדים מתחילים לזרום חזרה אל האולם, רגועים ונינוחים שוב כאילו צפו במהומה בטלוויזיה שבסלון המטופח שלהם, ונוהרים אל הבר.
פני רצה אל שפרד, מן הסתם כדי לנזוף בו. הוא מושיט את זרועו אליה.
"בוא, סנואו", באז אומר מאחוריי בשקט. "נמצא את הקונדיטוריה שלך".
באז
אנחנו לא מוצאים את הקונדיטוריה, כמובן (אני נשבע שהעיר הזו בנויה בכוונה כמו מבוך). זה לא משנה: סיימון מאושר פשוט להסתובב ברחובות. בשעת חצות הדממה עוטפת את העיר, קשה למצוא אפילו חלון מואר. (יכול להיות שכולם פשוט הלכו לישון?). אנחנו פוסעים במעלה סמטה אפלולית, מגיעים לשורת בנייני אבן מטים לנפול, וסוטים שמאלה אל רחוב ראשי שומם. הכול נטוש בלילה במידה מופרכת בשביל עיר כל כך גדולה, אבל אני מודה שיש משהו מרגיע בשקט הזה. סיימון מחזיק את היד שלי ומבטו פונה לכל עבר, סופג את המראות המקומיים. כתפיו מעוגלות ורפויות, צעדיו נינוחים. זה מרגיש כמו... טיול. (אנחנו לא מטיילים כמעט. אולי כדאי שנעשה את זה יותר).
אני מטיח קלות את כתפי בכתפו. "אתה בסדר, סנואו?" אני שואל בשקט. "הוא פגע בך?"
"פפפף. אפילו לא שרט לי את עצם הכנף".
אני מחייך. סיימון מטלטל את ראשו. "ערפדים".
אני תוהה אם זה הזמן להזכיר את מה שמיטיה אמר. כנראה עדיף שבאנס תהיה בסביבה בשביל השיחה הזו, עם הלוחות והתוכניות שלה. אני תוהה אם זו הייתה מלכודת מתוכננת מראש. אולי הייתי צריך לדעת. אולי לא הייתי צריך להסכים שהוא יבוא לכאן...
"באז, תראה!" סיימון עוצר בבת אחת. הוא עדיין אוחז ביד שלי. אני כושל כמה צעדים קדימה ומסתובב במהירות, ידי נשלחת מייד לשרביט שבכיס שלי. "מה? איפה?"
"תראה..." הוא נעצר ליד גדר מתכת בצבע ירוק מתקלף.
הוא מביט קדימה. "וואו".
אני מרים את הראש לעקוב אחר מבטו. לפנינו משתרע מפרץ חיפה, נפרש בפנורמה רחבה מקצה האופק ועד קצהו, זרוע זהרורי אור כתומים ולבנים שמהבהבים קלות בחושך. לשון הים האפלה פורצת אל תוך מרבד האורות, ושוליו משתקפים במים.
הפה של סיימון נפער. "זה... מכושף", הוא לוחש.
לפני שאני מספיק לזוז הוא פורם קשר בגב החולצה שלו, וכנפיו נפרשות ופורצות מתוכה. אני צריך לעצור אותו – אנחנו באמצע הרחוב! – אבל הרחוב שומם, ואני לא מצליח לגייס בעצמי מספיק בהילות. הנשימה שלי עמוקה ורחבה, ואני מרגיש את האיברים הפנימיים שלי מתרככים כמו שעווה חמימה. סיימון כבר מתחיל להתרומם, מטלטל את הזנב שלו מצד לצד, ומושיט אליי את ידו. "בוא!"
זה לא רעיון טוב. הוא כנראה פצוע לפחות קצת. שנינו עייפים. ואנחנו חשופים לגמרי מתחת לאור הפנס הקלוש, אין ספק שיראו אותנו... אבל סיימון לא מחכה לתשובה. הוא כורך את זרועותיו סביבי, כנפיו נפרשות למלוא רוחבן, ונוסק מעלה וקדימה בנחישות של עש ללהבה.
אנחנו דואים לעבר הים, שוקעים פה ושם בערפל סמיך של עננים נמוכים. אוויר צלול ומלוח ממלא את ריאותיי. אני חושב שאף פעם לא נשמתי עמוק כל כך. סיימון צוחק ומסחרר אותנו באוויר. אני פולט זעקת בהלה מביכה ונאחז בו חזק יותר, מטפס קצת יותר גבוה וכורך את הרגליים שלי סביב ירכיו. הזנב שלו מסתלסל סביב הרגל שלי, והידיים שלו מתהדקות על גבי, מייצבות אותי. הוא לא ייתן לי ליפול. אני פולט נשיפה ומושך את עצמי עוד קצת למעלה, ידיי נכרכות סביב עורפו. הרוח שורקת סביבנו בכל הכוח, וסיימון מקרב את פיו לאוזני.
"באז", קולו מלא פליאה. "תראה כמה כוכבים".
אני מסתכל מסביב. כוכבים מעלינו וכוכבים מתחתינו. האורות הכתומים מרצדים מלמטה כמו מושבת פיות, והכוכבים הבהירים של שמי החורף מבזיקים מלמעלה. סיימון מסתחרר שוב באוויר, ואז פורש את כנפיו ועף מקצה המפרץ ועד קצהו השני בתנועה חלקה ופתוחה אחת. הרוח מכה בפנינו והכול נוצץ כל כך, יפה כל כך, רענן כל כך. אני לא יודע מתי אי פעם הרגשתי כל כך חי.
גשם קל מתחיל לרדת ומחליק מהכנפיים הפרושות של סיימון. רסיסי מים קרים נושרים עלינו בדרכם מטה. אני מתחיל לרעוד, ומרגיש את סיימון מצטמרר כנגדי, חולצתו מתנפנפת ברוח. הוא מאבד יציבות לרגע ומחליק קצת מטה, ואז מסתובב לחזור חזרה לעיר, ואני עוד לא מוכן שזה ייגמר.
אני נאחז חזק בצווארו ביד אחת, ומושיט את היד השנייה אל השרביט שלי. "חי בבועה!" אני מטיל בשקט בינינו. זה לחש קפריזי ובלתי יציב, אפילו קצת מסוכן, שלא מומלץ לשימוש ובדרך כלל רק משבש את המצב עוד יותר. הוא עובד כמו שצריך רק ברגעים נדירים של התרוממות רוח עילאית, זרם של השראה עמוקה מנותקת מהמציאות, וכשאתה מאוהב עד ערפול חושים.
חמימות פלומתית עוטפת אותנו כמו שמיכת פוך בליל חורף. טיפות הגשם מחליקות מפנינו כמו מזגוגית חלון. אנחנו מרחפים מעל המפרץ המנוקד זהרורי אור באיטיות נינוחה של בועת סבון, ושריקת הרוח באוזנינו דועכת לכדי גרגור שקט של חתול מנומנם. סיימון מביט מטה על מרבד האורות ומחייך.
"זה קסם", הוא אומר. קולו צרוד קצת, לחייו סמוקות, תלתליו פרועים מהמעוף המסוחרר, ואני נשבע שהכוכבים משתקפים בעיניים שלו.
"זה חשמל", אני עונה. סיימון צוחק. אני חושב שיש קצת דמעות בצחוק שלו.
אני חושב כמה זמן הבועה תחזיק. כדאי להיות מוכנים, ההתנפצות שלה אמורה להיות לא נעימה (אף פעם לא הטלתי את הלחש הזה קודם). אני חושב שאולי אנחנו מתרחקים מדי לכיוון הקריות. אני חושב שבטח באנס תתחיל לחפש אותנו בקרוב, וכדאי שנחזור לאוטו, ושבטח אין פה קליטה בטלפון.
סיימון אוחז בעדינות בעורפי, קצות אצבעותיו מחליקות מעלה אל שערי, ומנשק אותי כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. ואני מפסיק לחשוב.
