Archive of Our Own

כשפרשו הגברות לאחר ארוחת הערב, רצה אליזבת אל אחותה, וכשראתה שאין סימנים לנוכחותו של הג'וקר ושאחותה עדיין מוגנת מפניו, ליוותה אותה לטרקלין. שם קיבלו חברותיה את פניה בביטויי עונג רבים, ואליזבת לא ראתה אותן נעימות כפי שהיו בשעה שחלפה עד שהופיעו הסופר-גיבורים. כישורי השיחה שלהן היו מרשימים. הן הצליחו לתאר את מעלליהן בדייקנות, לרדת בהומור על הנבלים, וללעוג למכריהן במרץ.

אך כשנכנסו הסופר-גיבורים כבר לא הייתה ג'יין החשובה ביותר. קאטוומן נעצה מיד את עיניה בבאטמן ומצאה מה לומר לו עוד לפני שהספיק לפסוע כמה צעדים. הוא פנה בנימוס אל העלמה בנט והשמיע ברכות אדיבות. רובין קד גם הוא קלות ואמר שהוא "שמח מאוד", אך כל הדברנות והחום היו שמורים לברכתו של סופרמן. הוא עלה על גדותיו מרוב אושר ואדיבות. מחצית הדקה הראשונה הוקדשה להגברת האש עם עיניו, פן תסבול מן המעבר מחדר לחדר, ולבקשתו העבירו אותה לצידה השני של האח כדי שתהיה רחוקה יותר מן הדלת שדרכה נבלי-העל נוהגים להתפרץ. אחר כך התיישב לידה וכמעט לא שוחח עם איש מלבדה. אליזבת, שרקמה בפינה מנגד, ראתה הכול בהנאה מרובה.

בתום שעת התה הזכיר רובין לאויבתו משכבר הימים את שולחן הקלפים – אך לשווא. ממקורות חשאיים נודע לה שבאטמן אינו מעוניין לשחק בקלפים, ועד מהרה גילה רובין שאפילו הפצרתו הגלויה הושבה ריקם. היא הבהירה לו שאיש אינו מתכוון לשחק, ושתיקתה של החבורה כולה בנושא תמכה כמדומה בעמדתה. ולכן לא נותר לרובין אלא להשתרע על אחת הספות ולהירדם. באטמן לקח עיתון והתחיל לחפש פשעים, קאטוומן עשתה כמוהו ווונדר וומן, שהתעסקה בעיקר בצמידיה ובחבלה המוזהב, הצטרפה מדי פעם לשיחתו של סופרמן עם העלמה בנט.

תשומת ליבה של קאטוומן הייתה נתונה למעקב אחר ההתקדמות של באטמן בעיתונו שלו , לא פחות מאשר לקריאה בעיתונה שלה, והיא שאלה שאלות ללא הרף והציצה בעמוד שקרא. אך היא לא הצליחה לשדל אותו לשום שיחה שהיא. הוא פשוט ענה על שאלותיה והמשיך לקרוא. לבסוף, כשהותשה לגמרי מהניסיון למצוא עניין במדור הרכילות, שבחרה בו רק מפני שהיה החלק המעניין היחיד בעיתון שבאטמן קרא, פיהקה פיהוק רחב ואמרה, "כמה נעים להעביר ככה ערב! אני אומרת לכם שאחרי הכול אין דבר מהנה יותר מקריאה! באיזה מהירות נמאס כל דבר חוץ ממגזין! כשיהיה לי בית משלי, אהיה אומללה אם לא יהיה לי מנוי ללאשה."

איש לא ענה לה. או-אז פיהקה בשנית, השליכה מעליה את דפי העיתון וסקרה את החדר בחיפוש אחר בידור כלשהו. כששמעה את סופרמן מדבר על הנשף באוזני העלמה בנט, פנתה אליו לפתע ואמרה:

"דרך אגב, קנט, אתה חושב ברצינות על נשף במגדל התצפית? לפני שתחליט סופית, אני ממליצה לך לשאול לדעתם של הנוכחים כאן. אם אינני טועה, בשביל כמה מאיתנו, ההגעה לנשף תהיה יותר עונש מאשר תענוג."

אם את מתכוונת לוויין," קרא סופרמן, "הוא יכול לערוך את הסיבובים שלו בגות'האם לפני שהנשף יתחיל, אם הוא רוצה – העיקר שהשאיל לי את אלפרד – אבל בנוגע לנשף, העניין סגור, וברגע שאלפרד יכין מספיק מרק לבן אתחיל להפיץ הזמנות."

"הייתי אוהבת נשפים הרבה יותר," השיבה, "אילו היו מתנהלים אחרת. אבל יש משהו מייגע בצורה בלתי נסבלת במה שקורה בדרך כלל בהתכנסויות כאלה. אני בטוחה שזה היה הגיוני הרבה יותר אילו צו השעה היה דו-קרב, ולא ריקודים."

"זה בהחלט היה הגיוני יותר, סלינה יקירתי, אבל בכלל לא דומה לנשף."

קאטוומן לא השיבה וכעבור זמן קצר קמה והסתובבה בחדר. גזרתה הייתה הדורה והילוכה נאה. אך באטמן, שכל זה כוון אליו, דבק בקריאתו ללא פשרות. הוא היה בדיוק באמצע פענוח חטיפה ולא רצה שיפריעו לו להתרכז. במר ייאושה החליטה על מאמץ אחד אחרון, פנתה לאליזבת ואמרה:

"העלמה אלייזה בנט, הרשי לי להמליץ לך לקחת ממני דוגמה ולהסתובב קצת בחדר. דעי לך שהדבר מרענן מאוד אחרי ישיבה ממושכת בתנוחה אחת."

אליזבת הופתעה אך קיבלה את ההצעה מיד. קאטוומן נחלה הצלחה דומה גם במטרה האמיתית שעמדה מאחורי אדיבותה. באטמן נשא את מבטו. הוא היה ער לרוחות החדשות שנשבו מגזרה זו לא פחות מאליזבת, וקיפל את העיתון מבלי דעת. עד מהרה הוזמן להצטרף אליהן אך סירב להזמנה בציינו שעולות בדעתו רק שתי סיבות להחלטתן להתהלך יחד ברחבי החדר, ושהצטרפותו תחבל בכל אחת מהן. "למה הוא מתכוון?" היא מתה לדעת למה הוא מתכוון, ושאלה את אליזבת אם היא מבינה אותו בכלל.

"לחלוטין לא," היתה התשובה, "אבל אין ספק שהוא מתכוון להשמיע ביקורת והדרך הבטוחה ביותר לאכזב אותו היא לא לשאול אותו כלום."

אך קאטוומן לא הייתה מסוגלת לאכזב את באטמן בשום דבר ולכן המשיכה לתבוע ממנו הסבר באשר לשתי הסיבות.

"אין לי כל התנגדות להסביר אותן," אמר הוא מייד כשנתנה לו את רשות הדיבור. "או שבחרתן להעביר את הערב בדרך זו מכיוון שיש לכן עניינים סודיים לדון בהם, כמו פריצה למבצר של קנט, או שאתן מודעות לכך שאתן מצודדות במיוחד כשאתן מתהלכות. במקרה הראשון, אני רק אאכזב אתכן כשאומר לכן לוותר על הרעיון כי אין לו סיכוי. ובמקרה השני, אוכל להתפעל מכן טוב יותר ממקומי ליד האש."

"אוי מזעזע!" קראה קאטוומן. "מימי לא שמעתי דברים מגונים כאלה. איך נעניש אותו על הנאום הזה?"

"אין קל מזה, אם רק תרצי," אמרה אליזבת. "נוכל כולנו לענות ולהטריד זה את זה. תתגרי בו, תצחקי לו. בהתחשב בהיכרות הקרובה ביניכם, את בוודאי יודעת מה לעשות."

"אני נשבעת לך שאין לי מושג. אני מבטיחה לך שהקרבה בינינו לא לימדה אותי את זה. איך אפשר להתגרות בקור רוח ובשלוות נפש? לא, לא. נדמה לי שבזה הוא יביס אותנו. ובאשר לצחוק, לא נשפיל את עצמנו, אם לא אכפת לך, בניסיון לצחוק ללא מטרה ראויה. באטמן רשאי לטפוח לעצמו על השכם".

"אי-אפשר לצחוק על באטמן!" קראה אליזבת, "איזו מעלה נדירה, ואני מקווה שתישאר נדירה, כיוון שאני אצטער מאוד אם יהיו לי מכרים רבים שניחנו בה. אני אוהבת מאוד לצחוק." 

"העלמה קייל," אמר הוא, "זיכתה אותי בכבוד רב מן המגיע לי. החכמים והטובים ביותר עלולים להיות מושא ללעג מצד אדם שתכלית חייו היא פריצה למקומות אסורים."

"בוודאי," השיבה אליזבת, "יש אנשים כאלה, אך אני מקווה שאינני נמנית עמם. אני מקווה שלעולם לא אלעג לחוכמה או לטוב לב. אם כי אני מודה ששגיונות ושטויות, גחמות והפכפכות אכן משעשעים אותי," ונעצה מבט ארוך בתחפושת העטלף שלו. "ואני צוחקת להם בכל הזדמנות – אך אני מניחה שאלה הן בדיוק התכונות שאין בך."

"אולי אין אדם שיכול להגיע לכך, אך כל חיי השתדלתי להימנע מחולשות אלה שלעיתים קרובות מציגות באור נלעג גם את האמיצים ביותר בקרב ליגתנו הצודקת."

"כמו נטייה לאלימות יתר וביטחון עצמי מופרז."

 "כן, הנטייה לאלימות היא אכן חולשה. אך באשר לביטחון עצמי מופרז – כשאדם ניחן בטראומת ילדות משובחת באמת, גאוותו תמיד מרוסנת היטב."

אליזבת פנתה הצידה כדי להסתיר חיוך.

"אני מניחה שגמרת לבחון את באטמן," אמרה קאטוומן. "ומה התוצאה במחילה?"

"הבחינה שכנעה אותי לחלוטין שאין בבאטמן כל דופי. הוא עצמו מודה בכך בגילוי לב."

"לא," אמר באטמן, "לא התיימרתי לכך כלל. יש בי די פגמים, אך אני מקווה שאינם בתחום ההבנה. אינני מתיימר לערוב למזגי – אני סבור שהוא מעט קשוח מדי – בהחלט קשוח מכדי שיהיה נוח לבריות. אינני יכול לשכוח את שיגיונותיהם ואת מידותיהם הרעות של אחרים במהירות הראויה, וגם לא עלבונות שספגתי. ואינני מתרשם כשמנסים לפרוט על רגשותיי. אולי אפשר לומר שאני נוטר טינה מטבעי. אם הפסקתי לחשוב טובות על אדם – הפסקתי לנצח."

" זהו אכן חיסרון!" קראה אליזבת. "טינה חסרת פשרות היא באמת קלקול באופי. אך בחרת את חסרונותיך בתבונה. באמת שאינני יכולה לצחוק על זה. לא נשקפת לך שום סכנה ממני."

"אני סבור שלכל אחד יש נטייה למגרעת מסוימת, פגם טבעי שאפילו החינוך הטוב ביותר לא יוכל להתגבר עליו."

"והפגם שלך הוא נטייתך לשנוא את כולם."

"ושלך," השיב בחיוך, "הוא לפרשם שלא כהלכה בכוונה תחילה."

"בואו נשמע קצת מוזיקה," קראה קאטוומן, שנהגה להתייגע משיחות שלא נטלה בהן חלק. "דיאנה, אכפת לך שאעיר את רובין?"

הסופר-גיבורה לא גילתה כל התנגדות, הפסנתר נפתח ובאטמן, לאחר כמה דקות של הרהורים, לא הצטער על כך. הוא החל לחוש בסכנה שתתרגש עליו אם יקדיש לאליזבת תשומת לב רבה מדי.