Work Text:
דאדלי שכב על מיטתו ובהה בתקרה. היה זה מצב בלתי רגיל עבורו, ובעצם זו גם לא הייתה מיטתו באמת, אבל לא היה לו אכפת. מאז שיצאו בדרכם לעיר המקלט, אותה טירה עצומת ממדים בפאתי הכפר העתיק קוטסוולדס שממערב ללונדון, הוא נותר שקט באופן מוזר. כתמיד הוא הקפיד להאזין לחילופי הדברים שסביבו – תחילה דיברו מלוויהם על "התעתקות" כשגיעו אל מחוץ לעיר, אך משנתקלו במבטו הרושף של אביו שקלו במהירות והחליפו את ההצעה ב"נסיעה נוחה עם נהג מיומן", שהייתה קצרה להפתיע בהתחשב במאה וחמישים הקילומטרים שמפרידים בין קוטסוולדס לווינגינג תחתית. אך לאורך כל הנסיעה הוא ישב דומם, בזמן שאביו הנזעם הפטיר שוב ושוב מתחת לשפמו "אבל אין שם טירה! הטירה הקרובה ביותר שוכנת חמישים קילומטר הלאה!" – תובנה שמלוויהם התעלמו ממנה כאילו לא שמעו אותה כלל. למעשה, דאדלי החל לחשוד שהם הפעילו על אביו איזה מין קסם משתיק-קול, כי בכל פעם שהוא פנה לדבר אף אחד לא הגיב, גם אם הגביר את קולו הרועם עוד ועוד עד שצעק ממש. פעם אחת הסתובבה הגברת המרופטת כהת השיער וראתה אותו צועק ומנופף בידיו בפנים סגולים, ואז קפצה בהפתעה ומיהרה להשיב לדבריו – מה שהיה בהחלט מוזר, אם כי נראה שאף אחד מלבדו לא שם לב. לעיתים קרובות אנשים היו סבורים שדאדלי לא שם לב לכלום, אבל הוא תמיד ידע להבחין בדברים החשובים.
דאדלי תמיד ידע שיש משהו אחר בהארי. משהו יוצא מגדר הרגיל שהקסים וזיעזע אותו כאחד. עוד בהיותו ילד קטן שמע שוב ושוב את גברת פיג מתלחשת עם אורחיה ומצביעה עליו בגאווה מוסתרת, ואנשים מוזרים התבוננו בו ועקבו אחריו ברחוב. פעם אחת הוא אף ראה את אמו מאוחר בלילה, כשקם לדרוש עוד כוס שוקו, מתבוננת בתצלום מרובע קטן של אישה ג'ינג'ית חייכנית ומוחה דמעה בסתר, ומשהו בה הזכיר את הארי באופן מטריד. אמו קפצה כשראתה אותו, העלימה את התצלום ומיהרה למזוג לו את השוקו שביקש, והוא ניסה לשכוח את התמונה הזו – אבל בכל פעם שהביט בהארי הוא חש שוב בעמקי תודעתו בסוד שמייחד אותו וגועש מתחת לפני השטח, ושממנו הוא עצמו מודר לחלוטין.
--
מחשבות בלתי מגובשות על קסמים וסודות התערפלו בראשו של דאדלי בערבובייה עד שהגיעו לכפר. הוא התנער כשהרכב עצר ושמע את אביו, שנראה כי החל להפנים סוף סוף שחבל להתאמץ ולצעוק, ממלמל בטינה שהיה ברור כי אין פה שום טירה. הנהג המטורלל היה צריך להקשיב לו ולנסוע עוד חמישים קילומטר הלאה. אבל אז שלף האיש הקטן שליווה אותם פתק מכיסו ומלמל משהו בלחש, ולפתע צמחה על כר הדשא שלפניהם טירת ענק מוקפת חומה, עם חרכי ירי וגשר כבד מתרומם, מוקפת בריכה עמוקה ומסוכנת למראה שבתוכה יצורים שדאדלי העדיף לא לבחון מקרוב. הוא נצמד לאמו בבהלה, והיא ליטפה את ראשו בהיסח הדעת אך לשם שינוי עמדה דוממת ולא הביעה דברי ביקורת. מלוויהם הובילו אותם פנימה תוך נפנוף שרביטים, שהניס מדרכם קורי עכביש ודברים נוספים מטרידים בהרבה.
"מתנצלת על הבלאגן", חייכה אליהם בנועם האישה כהת השיער, "לא השתמשנו במקלט הישן הזה כבר מזמן".
"מאז המלחמה הגדולה, נכון, הסטיה?" שאל האיש הקטן ביראת כבוד, "אני זוכר ששלחנו לכאן את כל הילדים, המסכנים הקטנים. אבל באמת אולי היה כדאי לנקות קצת מאז".
דאדלי הביט באמו, שללא ספק נראתה מזועזעת מהרעיון לגור בטירה שלא נוקתה זה חמישים שנה. אבל היא קפצה את שפתיה ולא אמרה מילה, רק הביטה מסביב בשריונות המקרקשים ובאלות הברזל המסוכנות למראה, והיה נדמה לו שלמרות הכול היא פלטה אנחת רווחה.
"רק אנחנו כאן?" שאל מר דרסלי בעודו מתבונן סביב. "אני מקווה שצוות משרתים יעמוד לשירותנו? טירות כאלה לא נועדו לתחזוקה של משפחה אחת, אתם יודעים. ואנחנו משפחה מכובדת מאוד, סבא שלי בעצמו החזיק טירה בוויילס ובה צוות של עשרים עובדים!" הוא הביט סביבו ברוב חשיבות, כמו מצפה שרב-משרתים ייצא לקראתו בחליפה מצוחצחת ויקרא להם לשעת התה.
מלוויהם הביטו זה בזה בתמיהה. האישה כהת השיער מיהרה לרסן את האיש הקופצני ואמרה בסבלנות מעושה, "צר לי מר דרסלי, אך הטירה אינה כוללת משרתים. זהו מחסה שנועד להסתיר את כל האנשים שאינם יכולים להילחם ושניצבים בפני סכנה מיוחדת במלחמה שהחלה זה עתה. במהרה יצטרפו אליכם כמה משפחות נוספות וילדי קוסמים מתחת לגיל בית הספר. ברוכים הבאים לעיר המקלט!"
--
כעת שכב דאדלי על המיטה בדירת המסתור שהוקצתה להם. לזכות הקוסמים ייאמר שהם ניסו לגרום להם להרגיש בבית, או לפחות להשתיק את אביו, שפניו הסגולים הנפוחים כבר איימו להתפוצץ מזעם. כי כשהם הגיעו למתחם שהוקצה להם – הקומה השלישית משמאל – הם מצאו שם העתק מושלם של בית דרסלי, מרוהט במלואו, כולל הבגוניות שפרחו במלוא תפארתן בגינה. אומנם הפרחים ללא ספק לא היו מפוארים כל כך בגינת ביתם האמיתית, במיוחד לאחר שגל חום יוקד שטף את אירופה גם בקיץ הזה, אבל אמו לא התלוננה. מלוויהם שמחו להיפטר מהם בכניסה למסדרון, והאיש הקטן הצהיר כי הם מוזמנים להרגיש בנוח – "ממש כמו בבית!", צייץ בגאווה, ומיהר להוסיף "ואתם לא חייבים לצאת בכלל". ואז השניים נעלמו. זה באמת היה דומה לביתם: דאדלי לא הבין כיצד הם הצליחו לדחוק לקצה המסדרון האפלולי בית בן שתי קומות, מצויד ומאובזר לחלוטין, כולל עליית הגג והחניה עם שתי המכוניות. כשנכנסו פנימה גילו שגם המראה הנשקף דרך החלונות היה זהה ושיקף במדויק את בתי השכנים. אפילו הנינטנדו של דאדלי נותר זרוק על מיטתו בחדרו שבקומה השנייה, לאחר ששיחק בו באותו בוקר.
למרות שכל זה היה מוזר ביותר, הוריו הסתגלו למצב במהירות. תמיד היה להם נוח להתעלם מרחשים סמויים שמתחת לפני השטח. לאחר מעט שכנוע מאמו, הודיע אביו בסמכותיות למזכירת משרדו כי הוא יוצא לחופשה "שהרוויח ביושר" עם אשתו ובנו בכפר, ומייד לאחר מכן התפנה לשיחת טלפון ארוכה עם לקוח פוטנציאלי חדש, כפי שנהג לעשות בכל חופשה. אמו פנתה כמעט מייד לנקות את המטבח – אף כי באורח פלא, דווקא פינה זו של הטירה כבר הייתה נקייה – ועד שעת אחר הצהריים נדמה היה שהם כמעט שכחו שהם נמצאים באיזו טירת קסמים מפוקפקת בפאתי כפר נידח בן המאה השש-עשרה, מוקפים קוסמים ועל סיפה של מלחמה.
אבל דאדלי לא שכח. הוא לא העז לצאת מפתח הבית ולסקור את המסדרון שבו שוכנו, לא כל שכן את דיירי הטירה האחרים. מדי פעם הוא היטה אוזן והצליח לשמוע במעומעם קולות רוחשים סביבו, אף כי הוא לא היה בטוח אם הם מגיעים מהקומה שמעליהם, מקומת הכניסה, או פשוט עוברים דרך הקירות. האוויר היה קר שלא כרגיל, במיוחד בקיץ לוהט זה; מרחוק הוא שמע בבירור פכפוך של נחל, שללא ספק לא זרם בווינגינג תחתית. כל זה טרד את מנוחתו וזרק אותו במהירות ליום ההוא שהעדיף לשכוח, שבו הבין לראשונה שיש משהו יוצא דופן בהארי שעושה אותו איכשהו יותר חזק.
--
דאדלי היה רק בן ארבע כשהבחור הגבוה עם השיער המזדקר לכל הכיוונים זרק אותו לטנדר שחנה מול הבית. אימו יצאה לקניות והשאירה אותו עם ננסי, האומנת התורנית, נערה שהייתה מנומסת להפליא כשגב' דרסלי הייתה בסביבה וקשקשנית בלתי נלאית בטלפון מייד כשיצאה לענייניה. באותו יום התעייף דאדלי מלהטיח את טרקטור הצעצוע שלו ברצפה, ושידל את הארי לשחק מחבואים בגינה (הארי היה מתחבא, ודאדלי עקר את כל הפרחים בעליצות אף מבלי לנסות לחפש אותו. זה סיפק לו הסבר טוב למעשיו כשאמו הייתה חוזרת לבסוף, והארי ספג את האשמה). הם בדיוק התגנבו החוצה ודאדלי פזל אל ערוגת הגרניום של השכנים, כשהבחור התקרב אליהם בחיוך של סנטה קלאוס.
"הנה בונבון לבונבון הקטן!", אמר בחיוך נדיב, והציע לדאדלי סוכריית שוקולד שמנה. דאדלי הושיט ידו בהתלהבות וקילף את העטיפה, בזמן שהארי התגנב בחשדנות מאחוריו ועמד במרחק-מה ממנו. דאדלי הסתובב וקרא בגיל, "תראה מה קיבלתי! לך אין!", ופתאום הוא חש את הקרקע נשמטת תחת רגליו, והוא נזרק למושב האחורי של טנדר מסריח ומלא בדלי סיגריות.
"לא! לא רוצה! רוצה את אמא!" דאדלי בכה בדמעות אמיתיות, צרח בבהלה ובעט בדלת המכונית שנטרקה בינתיים. מהחלון הוא ראה את הבחור מתקרב להארי, שלא מש ממקומו אך הביט בו בחשש. "גם אתה רוצה סוכרייה?", חייך אליו הבחור והושיט לו יד, אך הארי צעק "לא!" במלוא גרונו הילדותי, ודחף אותו ממנו בידיו הקטנטנות. להפתעתו של דאדלי, הבחור עף כמה מטרים אחורה ונחת היישר בתוך ערוגת הוורדים המטופחת של אמו, מקלל וממשש בזהירות שריטה ארוכה ומדממת בלחיו. הארי המשיך לעמוד ללא ניע, אך דאדלי ראה שהוא רועד מבהלה ומתח. הוא לא הבין איך הצליח להדוף בחור גבוה וחזק רחוק כל כך ועוד לפצוע אותו.
"מה קורה פה?!" האומנת רצה החוצה עם השפופרת ביד. "ויני! אתה דוחה! תעזוב את הילד!" היא שחררה את דאדלי מהמכונית ובעטה בבחור, שהתגלה כאחיה, ומלמל שהוא רק רצה להפחיד אותה קצת. הוא עדיין ניגב את הדם מלחיו, שהמשיך לזרום בזרזיף דק. הארי הסתובב ופנה אל תוך הבית, ודאדלי רץ אחריו וחבט בראשו מאחור. "איך עשית את זה?" שאל נסער. "תראה לי! רוצה גם! רוצה להרביץ!". הארי משך בכתפיו ומלמל רק "לא י'דע, נבהלתי". הוא עצמו נראה קצת מבולבל.
דאדלי הלשין כמובן להוריו, והאומנת פוטרה בבושת פנים עוד באותו ערב, למרות שנשבעה בדמעות כי אחיה אינו מזיק וזה היה רק מעשה קונדס. אף אחד לא דיבר על המקרה יותר, אף כי מאותו יום גברת דרסלי הפסיקה לשכור אומנות ובמקום זאת לקחה איתה את דאדלי לסידורים, שהומתקו בשוקולדים ועוגיות לאינספור. דאדלי שכח מהמקרה לגמרי, מלבד עיקשות עמוקה שפיתח לנסות להרביץ להארי בכל הזדמנות ולהוכיח שהוא חזק יותר. ברוב המקרים הוא אכן הצליח, והארי היה חבול ופגוע באופן קבוע מנחת זרועו, אם לא הצליח להימלט קודם; אבל בכל פעם שהמצב היה קרוב להיות רע באמת – למשל אם הכנופייה הייתה גדולה ועצבנית במיוחד, או אם איימו לזרוק אותו מהגג או להפיל עליו עציץ חרס כבד, הוא תמיד ניצל בדרך נס שאף אחד לא הצליח להסביר. זה רק הגביר את התסכול של דאדלי מכך שבן דודו הרזה, החלוש, היתום, שדאדלי עצמו ללא ספק עולה עליו בכל דבר – בעצם חזק יותר, ושבמקרים חמורים במיוחד הוא המגן היחיד שלו.
המקרה צף ועלה בזכרונו של דאדלי בפתאומיות עשור מאוחר יותר, בסיומו של עוד ערב רגוע ונטול דאגות. הוא ובן דודו חזרו הביתה יחד ופתאום נקלעו לסמטה קרה ואפלה במיוחד, הכול סביבו החשיך והוא שמע את הארי צועק – ובלי להבין מה קורה הציף אותו בבת אחת הריח המבחיל של הטנדר ההוא, שלא עלה בזכרונו מאז אותו יום. הוא הרגיש שהוא בועט חסר אונים בדלת, ושמע את צרחותיו שלו מתמזגות באלה של בן דודו. רגע אחר כך התרבו והתגבשו סביבו עוד אירועים מחרידים לאינספור – הנערה הראשונה שאהב, שכאשר העז לגשת אליה הביטה בו בסלידה ולחשה לחברתה "תראי את השמן הזה!"; היום הסוער שבו הרכב שלהם כמעט התנגש ברכב שממול, ולרגע חשב שההורים שלו עומדים למות בתאונה כמו ההורים של הארי, וגם הוא יישאר יתום בלתי רצוי; זנב החזיר שצמח באחוריו ממש לפני היום הראשון ללימודים בבית הספר החדש; הוא מנסה ללמוד לשחות בפעם הראשונה, ושוקע במים כמו סלע כמה רגעים לפני שהמדריך שם לב; לשונו המנופחת מתפתלת מחוץ לפיו ומאיימת לחנוק אותו, וזרים עם כוחות קסם מפחידים מביטים בו ברשעות וצוחקים. עוד ועוד זכרונות חונקים הציפו את דאדלי, שגילה לחרדתו בפעם הראשונה שהם לא נשכחו ולא נעלמו, אלא רק חיכו להזדמנות לפרוץ אל קדמת תודעתו ולהציף אותו בכל התחושות שתמיד ניסה להדוף במכות – בושה על חולשתו, כאב הדחייה, פחד להישאר לבד ללא הגנה.
גם הפעם בן דודו הציל אותו, כמובן. גם הפעם הוא בקושי הבין מה הוא עושה – הוא פעל להגנת עצמו, להגנת סובביו באופן אינסטינקטיבי, ודאדלי במקרה היה שם. הארי לא הבין את עוצמת הרגשות שמהם הציל את דאדלי, ובוודאי סבר שאין לו רגשות כלל. הוא ללא ספק נראה מופתע מתגובתו, והביט בו בסקרנות כשמלמל להוריו משהו מהחוויה שחווה – בידיעה ברורה שלעולם לא יוכל לספר עליה במלואה. מה הם יחשבו על הילד המוצלח שלהם, האלוף, אם ידעו שהוא מלא כל כך הרבה פחד וחולשה? מה הם יחשבו אם ידעו שהארי המופרע, הילד הלא רצוי, חזק יותר ממנו ויכול להציל אותו מכל דבר? למי אי פעם יוכל לספר דבר כזה?
--
כעת דאדלי שכב על מיטתו המדומה בביתו המדומה בחוסר אונים מוחלט. כשהבין שהם נוסעים למקום קסמים לא נודע בלי הארי לצידם, נבהל ממש. מה יעזרו המכות שלו בעולם של קוסמים, בעולם של סוהרסנים? מה יעזרו ההורים האטומים שלו שלא רואים דבר? ומה יקרה אם הארי ימות – האדם היחיד שהציץ אל תוך נפשו האמיתית, היחיד שלא נבהל ולא התרגש ממנו אלא ראה אותו לאשורו? לרגע דמיין דאדלי את עצמו מבוגר, מציץ בהיחבא בחשכת המטבח בתמונה ישנה של הארי מחייך, וגרונו נשנק. למטה בסלון שמע את הוריו צופים בחדשות, אביו מרעים בקולו ביקורת בוטה על הממשלה ואמו מצייצת הסכמה נמרצת, והוא חש אבוד ובודד כפי שלא הרגיש מימיו.