Work Text:
סונו פעם אהבה לצפות בכוכבים.
מאז שהיא הייתה קטנה היא ידעה שאם היא רק תאמין מספיק חזק ותמצא איזה כוכב נופל נחמד, הוא יגשים לה כל חלום שבעולם.
כל פעם שהיא הרגישה בודדה בתוך הקרקס העצום היא הסתכלה אל השמיים ודיברה עם הכוכבים. רק איתם היא הרגישה שייכת, כאלה שלא יישפטו אותה או יתעלמו ממנה או יצחקו עליה כי היא 'סתם ילדה קטנה וטיפשה שלא מבינה כלום'.
חוץ מזה, הכוכבים אהבו אותה בחזרה - בכל פעם שהיא סיפרה להם סוד כמוס או דיברה על החיים שלה, היא יכולה להישבע שהם זוהרים חזק יותר, הדרך הסודית שלהם להגיד לה שבסוף הכל יסתדר. החלומות שלה עוד יתגשמו, והיא תוכל לחיות חיים של ילדה רגילה.
בערב אחד, כשהרגישה עליזה מהרגיל, היא החליטה לספר לזיק על הידידות המיוחדת שלהם, והחלום שלה של חיים רגילים. הוא צחק ואמר ש"זה לא מאוד נורמלי להיות חברה של הכוכבים". היא בתגובה החליטה לנתק את הקשר, והפסיקה לדבר אל שמי הלילה כבר באותו היום.
עבר מאז המון זמן, אבל היא לעולם לא תשכח את הרגעים הקסומים שלהם ביחד, אבל היא גם לא סלחה להם שהם הוליכה אותה שולל, הבטיחו לה עתיד שהם יכלו להרוס במו ידם.
במיוחד לא עכשיו, כשהיא ידעה שהיא הסתדרה לבד, והיא סוף סוף יכולה לחיות חיי נוער רגילים. מה כבר יכול להיות יותר אושר ועושר?
----
"אז, סונו, מה את עושה בחמישי הבא?" שאל מקס בטון שקט.
"ממממ," היא אמרה, מקשיבה רק באופן מעורפל. היא הניחה שהוא כנראה רצה להזמין אותה לאיזה ערב סרט או משהו. שזה ממש הגיוני, לא? אחרי הכל, הם ביחד כבר ארבעה חודשים, שזה זמן מאוד נורמלי לערכת יחסים, ומאוד כדאי שהיא תסכים, כי זה מה שזוגות עושים, לא?
"סונו?" הוא שאל שוב, מחזיר אותה למציאות. שניהם ישבו על המיטה בחדר של מקס, בפעם הרביעית השבוע. היא סירבה להכניס אותו לקרקס המוזר והמשונה. לא עכשיו, כשהיא תלמידת תיכון ממוצעת.
"אה, כן. ברור שאני אלך היא איתך. זה הולך להיות כל כך רומנטי…. אני כל כך מתרגשת!" היא פתחה את הטלפון כדי להסתיר את החיוך המזויף שלה- כלומר, לבדוק איזה סרטים יש כרגע בקולנוע. ברור שהחיוך שלה הוא אמיתי. יש לה את החבר הכי שבעולם, והוא גם נראה ממש סבבה והוא דווקא די נחמד ובגובה מאוד ממוצע, והוא לגמרי נסיך החלומות שלה.
"האמת ש… את יודעת, שמעתי שיש בחמישי מטר מטאורים, ושמעתי שאת אוהבת לצפות בכוכבים, אז כאילו, בא לך?"
סונו הייתה צריכה לעצור את עצמה מלצעוק עליו שאם זיק העז לומר לו משהו על הילדות הקרינג'ית שלה הוא הולך להצטרף למאסטר בקבר.
"אה," סונו הכריחה את עצמה ליצור קשר עין, "כע, כן, לגמרי! אז…. זה דייט?"
"מן הסתם?"
"מזל, כי אני פשוט כל כך רוצה לצאת איתך לדייט."
"יופי, כי גם אני אשמח לפגוש אותך, גברתי הצעירה," הוא השיב בחיוך, "ממש נס משמיים."
היא ידעה שהיא אמורה להרגיש התלהבות, אבל כרגע הרגש היחיד שהציף אותה זה ריקנות. אבל זה בסדר, לא? היא כנראה פשוט לא עיכלה את זה עדיין. הכל עוד יהיה בסדר.
-----
"באמת? את הולכת איתו למטר כוכבים?" אליאנה צחקה.
"למה? את מקנאת?" דנה נפנפה בשערה, חיכתה מספר שניות בשביל האפקט הדרמטי, ורק אז
המשיכה, "כי אני בפירוש לא."
סונו לא יכלה שלא להרגיש מובכת. "היי! הוא דווקא ממש סבבה!", היא מחתה, מנסה להגן על החבר המדהים שלה. זה מה שחברות אמורות לעשות, לא?
"אם בממש סבבה את מתכוונת לאפס. תקשיבי לי, בפעם האחרונה שאני הסכמתי לצאת עם מישהו 'ממש סבבה', זה היה תובל-לא-טוב-בכלום. תאמיני לי שכדאי לך להתרחק כמה שיותר מהר, ואולי לזרוק אותו לאיזו מגירה".
"אני דווקא מציעה ארון קבורה. גם מתאים לטמבל, וגם מאוד אסתטי," עמית הוסיפה.
סונו לא ידעה אם יותר להיעלב מההערה של עמית, או להתרשם מכך שהיא בכלל פתחה את הפה שלה היום - היא לא נוהגת להשתתף בריכול השבועי שלהן, מסורת שליאנה יזמה 'במטרה לקרב אותנו כבסטיות'. סונו לא נתנה את הסכמתה לשם. היא גם לא מאוד התלהבה מהריכול, אבל היא כן קראה פעם שזה בריא לנפש ותחביב מומלץ. ולמה שאינסטגרם ישקר לה?
"סליחה?! את רוצה להוסיף עליו עוד כיעור מעבר ללוק המזוויע הזה שלו? לא מספיק לך שהוא נראה כמו ילד שעולה לתורה ושכח את את התפילין בבית?". מאיה פתחה את האיסטגרם שלה והראתה להן תמונות של עשרים מיליון דוגמנים ושחקני קולנוע, כנראה כדי להוכיח שהטעם שלה בגברים הוא נעלה ומשובח וקוטור. רק כשסוף סיימה לעבור אחד אחד ולהסביר למה הוא, ספציפית, יותר טוב ממקס בכל תחום אפשרי, היא המשיכה עם הנקודה שלה. "אבל הן לגמרי צודקות. הגיע הזמן שתמצאי חבר שהוא יותר רן דנקר, ופחות חוש-חש הבלש."
"או במינימום יון תומרקין!" דנה חשה צורך להוסיף.
"סליחה?! הבן אדם כל כך אשכנזי שהוא מטר מלהיות ערפד! הראל סקעת זה הדבר האמיתי," אליאנה הצמידה את זוג אצבעות לפיה הפתוח בניסיון לחקות ניבים.
עמית חייכה לכיוונה במבט מאיים. "בקצב הזה נראה שאת הולכת להצטרף אליו כאל-מתה."
לצערה של סונו, דנה החליטה להסיט את הסדרה חזרה לנושא. "אז בקיצקץ, יש לך ארבעה ימים עד הדייט האידיוטי הזה, לא? תקשיבי לי, תעשי לעצמך טובה ולכי תיפרדי מהכלב ים הזה שאת קוראת לו חבר. ותודי לי אחר כך."
"בכיף."
סונו לא הייתה מסוגלת לומר עוד.
היא רצתה כמובן. מאוד. היא השתוקקה לומר להם שיסתמו כבר את הפה שלהם, ושאין להם זכות להיכנס לחיים האישיים שלה, ושהן כולן כלבות שמגיע להן להישרף בגיהנום.
אבל… היא לא יכלה. כי… למה שהיא תעשה את זה? שהיא ככה תבגוד בחברות שלה, שהיא תהרוס לכולם רק כי היא סתם רגישה ומוזרה ובכיינית. זה כאילו, החוקים של פמיניזם.
ואחרי הכל, ככה כל החברות מתנהגות. זה לגמרי נורמלי. לכל החברות יש קצת ריבים קטנים לפעמים. זה בסדר.
זה נורמלי.
ככה החיים שלה אמורים להרגיש.
היא יכולה לשמוע ברקע את מאיה, דנה ואליאנה משחקות "סמאש אור פאס" על כוכבי השמינייה. כמו תמיד, היא לא טרחה להקשיב.
---
זה ללא ספק היה השבוע הגרוע ביותר בחיים שלה.
הכל התפרק מסביבה יותר מהר מאוהל הקרקס ש-, אמ, ביסקוויט בתה. האיחוד של כוורת. הברית החדשה של נעמה קסרי בהישרדות.
ממה לאנשים נורמלים אכפת עכשיו? למה היא חייבת להרגיש כמו אאוטסיידרית מטומטמת גם בדימויים הגרועים שלה?
לא שזה בכלל משנה. החיים שהיא עבדה כל כך קשה בשבילם נהרסים לנגד עיניה, וכל מה שהיא יכולה לעשות זה להתפלל שזה לא יהיה יותר מדי כואב. אם להתפלל בכלל עובד - היא תהיה מופתעת אם לאלוהים אכפת ממנה אחרי שהיא לא עשתה בת מצווה. עוד חלק נורמלי מהחיים של כולם שנלקח ממנה והיא לעולם לא תוכל להחזיר.
כבר עברו שלושה ימים מאז הפגישה שלה עם 'הבננות', וזה נהיה ברור שהיא לא תצליח להדחיק את הדיבור שלהם. נראה שהפעם זה לא יעזור 'להתעלם וזה יעלם', עוד טריק שהיא הייתה בטוחה שיציל את חיי הנעורים המדהימים שלה.
מה היא אמורה לעשות עכשיו?
היא תמיד חלמה שיהיו לה חברות טובות, כאלה שהיא יכולה להיפגש איתן לגלידה אחרי בית ספר, לתת אחת לשנייה סוודר חמוד ליום הולדת, לעשות פיג'מות ולרכל על כל הבנים בשכבה. אבל היא גם חלמה על נסיך החלומות, מישהו שהיא תלך איתו איתו לאיזו מסעדה טובה, או לים, או אולי סתם להחזיק ידיים בעודם משוטטים ברחוב.
הן הכריחו אותה לבחור בין אהבה לחברות, להחליט שהיא מעדיפה אותן על פני מקס. אבל איך לעזאזל היא אמורה להסתפק ברק אחד? היא פספסה כל כך הרבה מהחיים שהיו אמורים להיות לה, היא לא יכולה להתחיל לעשות ויתורים עכשיו.
והחלק הכי גרוע היה זה שהיא ידעה שהן צודקות. מקס היה…. קצת פתטי לפעמים. אבל לא בקטע רע. בכזה, קטע חמוד. מתוק אפילו. יש בו איזשהו משהו שמקסים אותה וגורם לה לרצות לבלות איתו, לנצל את הזמן המועט כל כך שנשאר לה כנערה בלהיות ביחד. אז ברור שזה יהיה רומנטי, לא? ככה אהבה מרגישה, היא שמעה על זה בכל הסדרות שקיימות בערך.
אז למה היא מרגישה כל כך רע עם הדייט האידיוטי הזה?
סונו ניסתה לחשוב על משהו אחר, כל נושא חוץ מחיי האהבה הכושלים שלה. או המשגשגים שלה. היא כבר לא הייתה בטוחה בהבדל.
כמו כל דבר אחר בחיים שלה, היא נכשלה גם בזה. המחשבה כל מקס הייתה תקועה לה בראש וסירבה לצאת, לא משנה כמה היא ניסתה לדחוף אותה החוצה.
בלית ברירה, סונו החליטה לפנות למקום היחיד שהיא תוכל למצוא בו תשובות. היא ירדה במדרגות אל המרתף החשוך - לפני כמה חודשים זיק החליט לוותר על חיבור לחשמל בקרקס. לפיו זה היה צעד חשוב למלחמה בהתחממות גלובלית, אבל כולם ידעו שפשוט אין לו כוח לשלם את החשבון לחברת החשמל. למזלה, זה נתן לה תירוץ לא להביא אנשים אחרים הביתה.
ממוקדת במטרה, היא עברה במהירות על פני שורות ארוכות של תלבושות צבעוניות, אביזרים לולייניים שכנראה היו מזויפים, חפצים קסומים שבפירוש היו מזויפים וכמה נמרים. מן הסתם, הם לא היו מזויפים - היא הקפידה להאכיל אותם פעמיים ביום. אם יש דבר אחד שיותר מוזר מבעלות על נמרים במרתף של הבית שלך, הוא גוויות של נמרים במרתף של הבית שלך.
בסופו של דבר סונו הגיעה ליעדה. בפינה בצד החדר, מוסוות מאחורי המשקולות של בוקס והמנואלה הקרקסית, ישבה קופסת קרטון גדולה וחיכתה לה. היא אולי נראתה חסרת חשיבות עם המראה הפשוט שלה והצבע שמשתלב ברקע של הקיר האפור, אבל היא הכילה את האוצר הגדול ביותר שהיה בידיה של הנערה, דבר שהיא עבדה שנים כדי להשיג אותו. היא כמעט יכלה לראות אותה זוהרת בחדר העמום, מאירה את אינספור החפצים המבולגנים מסביבה.
סונו המשיכה להתקרב אל עבר הקופסה ושלחה את ידיה הרועדות לפתוח אותה, תוך כדי שהיא מנסה להסדיר את הנשימה שלה שיצאה מכלל שליטה. כעבור כמה שניות שהרגישו כמו נצח, היא הגיעה אל החבילה ופתחה אותה, התכולה שלה מתגלה לעינייה.
בפנים, חיכו לה ערמות של מגזינים, מסודרים לפי סדר אלפביתי, על כל אחד מהם פתקית ורודה שעליה רשומים תקציר של תוכן הגיליון, כמה הערות שנכתבו בכתב צפוף, וניקוד מאחד עד עשר שמקושט במדבקות זוהרות וציורים צבעוניים. באופן לא מפתיע, הדירוגים הגבוהים ביותר הלכו תמיד למעריב לנוער - היו בו את התשבצים ההכי טובים, והיא לעולם לא תוכל לסרב להזדמנות לגלות איזו דמות היא בהחולמים - אבל גם עיניים, עולמו של דיסני וראש1 קיבלו תוצאות מרשימות. גם אם היו לה העדפות, היא עדיין העריצה את כולם ביראת קודש והעניקה את הכבוד המגיע להם.
ובפירוש הגיע להם. הם לימדו אותה את כל מה שהיא יודעת על חיי נעורים טובים, הם אלו שעזרו לה למצוא את עצמה באמצע הקרקס הצפוף והרועש. רק בזכותם היא הצליחה למצוא את המקום שלה בעולם, הצליחה להבין איך להיות סתם עוד נערה רגילה, גם כשהכל קורס סביבה. הם תמיד היו דבר שהיא יכולה להיאחז בו ולדעת שהכל יהיה בסדר.
ועכשיו היא צריכה אותם יותר מתמיד.
סונו התיישבה על הרצפה המאובקת, בחרה כמה גיליונות עם כותרות כמו "אהבה", "חברות", "דייט", ואפילו אחת המהדורות של "בנות - הכי טובה לגמרי", ופרסה אותם מולה.
זה הולך להיות לילה ארוך.
---
"היי," סונו אמרה לבסוף, "סליחה על האיחור."
"זה בסדר. אני רק שמח שאת כאן," אמר מקס והרים את מבטו הנלהב מהדשא לעברה. "אחרי הכל, איך אני יכול להישאר כועס על בחורה כל כך יפהפייה?"
סונו הרגישה את הסומק מתפשט על פניה. או שהיא דמיינה את זה. היא כבר לא יכולה לדעת כלום.
היא התיישבה לצידו על הדשא וניסתה לייצב את ראשה על כתפו, מקווה שהמחווה הרומנטית תהיה ברורה מספיק. היא השתדלה להירגע ולנצור את הרגע הזה, שלפחות יהיה דבר טוב אחד שיצא מכל הדרמה הזאת.
"טוב, נחמד שלפחות מישהו מעריך אותי."
"מה זאת אומרת 'שמישהו מעריך אותי'?", הוא נשמע מעורער, והדאגה בקולו רק גרמה לסונו להרגיש יותר רע. "קרה משהו?"
היא נאלצה לוותר על התנוחה הנוחה שהיא אימצה לעצמה והפנתה את מבטה אליו.
"לא, זה באמת בסדר."
התגובה שלה כנראה לא נשמעה משכנעת מספיק, כי מקס שמר על הבעת הפנים המודאגת שלו, ולא היה נראה שהוא מעוניין בלשנות נושא.
"פשוט היה לי איזה ריב טיפשי עם הבנות, זה הכל."
"על…?"
לשמחתה, היא יכלה לראות חיוך קטן מתפשט על שפתיו. לפחות השיחה הזאת לא תהיה עד כדי כך מדכאת.
"סתם, הן אמרו איזה משהו על זה שלעשות דייט במצפה כוכבים זה קצת פתטי, אבל זה לא שאכפת לי מהדעה שלהן."
"באמת? זה לא כאילו… הקטע של חברים? לסמוך אחד על השני ולהקשיב לחוות הדעת שלהם?"
גבותיה של סונו התרוממו בהפתעה.
"זה לא שאני מסכים איתן, אבל אתן אמורות להיות חברות, ואולי יש להן נקודה." הוא הנמיך את הקול שלו ונראה מדוכדך, שינוי גדול מהחיוך שעטה עד עכשיו. "ואני באמת קצת אידיוט לפעמים."
"לא אתה לא. אתה בחור מדהים שאני שמחה לקרוא לו החבר שלי. ואני ממש לא צריכה אותן בחיים שלי יותר, תודה רבה."
"טוב, אז מזל שיש לך אותי כחבר. ואני מבטיח לך שאני לא לעולם לא אצחק על הדייטים שאני ארגנתי."
הוא צחק לכמה רגעים מהערה של עצמו, עד שלבסוף השתתק וקירב אותה אליו, בתנוחה המקורית שבה היא התיישבה כשהגיעה, אבל עכשיו משהו בה הרגיש… לא נכון. הקול שלה המשיך להדהד בראשה, בכל פעם נשמע אפילו פחות בטוח בעצמו. האם היא שמחה להיות חברה שלו?
נכון, הוא נחמד, וכיף לה לבלות איתו, והוא אחד האנשים האהובים עליה בעולם.
אבל גם… מה עם החום שכולם מדברים עליו? ההתרגשות? הדגדוג בבטן? אלוהים, היא קראה שאמורים להתרחב לה האישונים רק מלהסתכל עליו.
אז מה אם הוא לא האחד?
מרגישה מעורערת, סונו נעה באי נוחות, מנסה להתרחק ממנו כמה שיותר מבלי שישים לב. רק לא להרוס עוד מערכת יחסים בסופ"ש אחד.
לרוע המזל, הבעיה בחבר מסור זה שהוא מאוד טוב בלקרוא לך המחשבות.
"הכל בסדר?"
סונו נשארה בשקט, לא יודעת מה להגיד. היא לקחה נשימה עמוקה, והחליטה שהפעם, לשם שינוי, היא תדבר בכנות. זה היה אחד הלקחים היותר חשובים שהיא למדה מהמחקר שלה אתמול בערב. עכשיו רק נשאר באמת לעשות את זה.
"אני-"
היא הרגישה את האוויר נשאב לה מהריאות, את הפה שלה נסתם, את כל הגוף שלה מנסה לעצור בעדה מלסיים את המשפט. הכל כדי לא לפגוע בו, לא לגרום לו לעזוב, לא להשאיר את עצמה לבד לגמרי כמו שהייתה חלקים ארוכים מדי מהחיים שלה.
אבל עכשיו זה לא הזמן לוותר.
"אני חושבת שעדיף שניפרד."
מקס הזדקף למשמע הבשורה, אבל לא הגיב. הוא לא צעק עליה או ברח, לא הטיח בה האשמות או ניסה להתחנן שהיא תישאר איתו.
איכשהו, השתיקה שלו הרגישה כואבת כמעט כמו כל תגובה שלילית.
"אז אני מנחש שזה נגמר?" הוא לבסוף אמר בקול רועד.
"מה? ברור שלא!"
לא נראה שהוא שמע את ההתנגדות שלה.
"עדיין אכפת לי ממך. ואני עדיין רוצה שנהיה ידידים. ואני עדיין מרשה לך לתכנן מפגשים פתטיים."
"רק שעכשיו הם יהיו סתם כחברים."
"אני מניחה שכן."
"יופי. אז עכשיו אני גם אוכל למצוא מישהי שתעריך את היכולות שלי לארגון אירועים, שלא לדבר על חוש האופנה המהמם הזה." הוא החווה בידו אל הבחירות השנויות במחלוקת שלו ללבוש.
שניהם התקרבו לחיבוק שהרגיש שערך נצח. לא שסונו התנגדה. בפעם הראשונה השבוע, בפעם הראשונה השנה, בפעם הראשונה מאז שהיא הייתה ילדה, היא באמת הייתה מאושרת. סוף היא יכולה סתם להנות - בלי לרדוף אחרי חברויות רעילות, בלי לדחוף את עצמה לתפקיד של בת זוג אוהבת, בלי לנסות להיות מישהי שהיא לא.
לבסוף, הם נאלצו להפריד את החיבוק, והם הפנו את מבטם לסיבה שלשמה הם שם - הכוכבים. הם זהרו כמו אלפי נקודות בהירות בשמיים הכהים, מאירים את העולם שמתחתם, ומשמחים מאוד נערה אחת שצפתה בהם.
אז נכון, אין לה את כל מה שהיא רצתה. אולי גם לעולם לא יהיה לה. אבל היא כל מה שהיא באמת צריכה זה לחגוג את מה שיש, והשאר - טוב, היא תמיד יכולה לחלום.