Work Text:
ליהי מצאה אותה ליד הש"ג באחת השמירות. היא התחבאה שם בין השיחים. אולי נכון יותר להגיד שקודם מצאה היא את ליהי. האור הבוהק מדי חזר בקרן ישרה מהפנס העמום וסינוור את ליהי כשרק התקרבה לעמדה. היא הניעה את פניה בעדינות, קצת קדימה, קצת אחורה, מנסה למצוא את הנקודה המדויקת שממנה מגיע הבוהק המסתורי. ליהי התקרבה בצעדים מדודים, עד שלבסוף ראתה אותה, קטנה קטנה, יותר קטנה מביצה רגילה זה בטוח, ומבריקה כמו פנינה. לא היו לידה קן או ביצים אחרות, ודאי נפלה מאחד העצים, או התגלגלה עם משב רוח. בתום השמירה לקחה ליהי כמה זרדים, דחפה אל הכומתה, והניחה בעדינות את הביצה-פנינה בקן המאולתר שהכינה לה.
כשנכנסה אל החדר עם כומתה מלאה בדשא וביצה, צעקה לעברה טליה, עם מגבת עטופה באבועגלה סביב שיערה, שלא תכניס את הטינופת הזו אל החדר, ומיהרה להתיז כמות מוגזמת ביותר של שפריצים מהמי גוף ויקטוריה סיקרט בריח וניל שבהם הייתה מושחת את עצמה בכל בוקר. רוני, לבושה עדיין בחצי ב' למרות השעה המאוחרת, רק הביטה במציאה מרחוק, עין אחת עדיין שקועה בטלפון הנייד. רבקה לעומתה, כבר בפיג'מה ושיער אסוף בשתי צמות כדי שיהיה גלי במידה הנכונה ביום למחרת, כמובן הסתערה על הביצה בהתלהבות מקפצת. "אויש זה כזה אדורבל", אמרה במבטא האמריקאי שלה, "איך נקרא לזה?"
"מה נקרא לזה? לא נקרא לזה ולא נעליים, זה לא נשאר פה", אמרה טליה.
"נו קאם און טאליה", התחננה רבקה, "זה לא יפריע לך בִהְלל בִהְלל, אני להבטיח", היא תמיד נפלה בחֵי"תים, רבקה.
"לא, החרא הזה לא נשאר פה. זה ישתין על הרצפה והמצעים".
"זה לא כלב טליה, זה לא ישתין לך על המצעים", אמרה ליהי, וטליה רק הביטה בה במבט רעיל, עיניה מתגלגלות בתנועה מורגלת.
"אני רוצה לשמור אותו", הכריזה רבקה, והביטה ברוני במבט נוקב.
"מה?" הצליפה בה רוני במבטה חזרה.
"את בעד לשמור אותו או לא?"
"לי לא אכפת..."
"אוקיי, אז וואן נגד לשמור, תוּ בעד, אנד וואן אפסטיינד, אז שומרים אותו", רבקה הכריזה בטקסיות.
"ואיפה בדיוק תשמרו אותו, גאונות?" שאלה טליה.
"אפשר לשים אותו בלוקר הפנוי", אמרה ליהי. דממה שררה בחדר. כשאנה השתחררה, הבנות ציפו שתבוא מישהי במקומה, אבל לא באה, גם שבוע אחרי, גם חודש, גם חצי שנה אחרי לא הביאו מישהי במקום אנה. תחילה התרחקו הבנות מהמיטה והלוקר, לא העזו למלא את החלל הריק. עם הזמן, היו מניחות חולצה פה, גרב שם, עדיין באי-נוחות מסוימת. רוני הייתה הראשונה לזרוק את תיק הגב שלה על המיטה הריקה באחד מימי הראשון, ואחריה הסכר נפרץ. הבנות החלו לשים בלוקר ועל המיטה כל דבר שרק חפצו. על מוטות הברזל היו תולות בגדים שכיבסו ביד בכיור השירותים, משלשלות מטענים וחבלי נורות, ובארונית היו משתמשות לאחסון כל דבר שעלה על הדעת - חטיפים, פריכיות, מנות חמות, ספרים, סווטשירטים, מצעים, נעלי ספורט, גוזיות, גומיות, פדים, הכול. שימוש בלוקר הרביעי עבור הביצה ידרוש מהן הקרבה רבה. הקרבה שרובן, במיוחד טליה, לא התכוונו לבצע בקלות ראש כזו.
"נו היא ממש קטנה, אתן אפילו לא תצטרכו להוציא את הדברים שלכן", התחננה ליהי. לבסוף, לאחר שכנועים רבים הסכימו הבנות, בתנאי שההקרבה אכן לא תבוא מצידן, והביצה קיבלה בית חדש.
"נו אז מה נקרא לזה?" התעקשה שוב רבקה.
"אי אפשר עוד לקרוא לזה. זה עוד לא נולד", הסבירה ליהי ברכות, ורבקה הנהנה קלות.
במהלך השבוע הקפידה ליהי לכסות את הביצה. תחילה במצעים שהביאה מהבית, אולם אם הזמן הרגישה שאלו לא מספיקים, והביאה איתה באחד הימים את מעיל הדובון המסורבל שאותו מעולם לא העזה ללבוש. במהלך כמה ימים של "דגירה" שמו לב הבנות כי סדקים דקיקים החלו להופיע על פני הביצה, קווים כמו משוכים במכחול ומשוננים מכל עבר.
"מה נעשה כשזה יבקע?" שאלה רוני בסקרנות.
"מה זאת אומרת?" שאלה ליהי חזרה.
"איך נשים פה אוכל? זה יאכל הכול".
"אני אביא משהו. משהו לשים את זה בו", הצהירה ליהי, ורוני חייכה.
"חשבת כבר איך לקרוא לזה?"
"חשבתי ציפורה", חייכה ליהי, "ציפורה הציפור".
"לא זה גרוע", אמרה רוני בחדות, "תמצאי שם אחר".
ביום ראשון כשחזרו הבנות אל הבסיס שלפה ליהי מתוך תיק הגב העצום קופסת נעליים קטנה עם מכסה מנוקב בחורים. את הקופסה מילאה עשבים וזרדים וכל מה שיכלה למצוא באזור החולי מאחורי המגורים ושמה בתא המתכת הקטן בחדר. שם, בעדינות, הניחה את הביצה העומדת לבקוע. בכל יום נוצרו חריצים חדשים, שהתפשטו כקורי עכביש על קרום הביצה העדין, לעיתים אפילו יכלה ליהי לשמוע קול נקישה חלש בוקע מתוך הביצה המבריקה. בכל יום בדקה ליהי את מצבה של חיית המחמד החדשה שלה. בכל בוקר לפני שיצאה אל המשרד, כל פעם אחרי ארוחת הצהריים, ובכל ערב כשחזרה אל החדר בסוף היום. וככל שהימים עברו התפתו רבקה ורוני וצפו גם הן בשינויים המתרחשים בביצה הזעירה. לבסוף גם טליה נכנסה לתחביב החדש, גם אם רק מתוך רצון להשתלב בשיחות החדר ולא להישאר מאחור.
"בואו, נראה לי שזה קורה", קראה רוני באחד הערבים, ומייד רצה אל המקלחות, גררה את רבקה, שיערה עדיין נוטף ומגבת קשורה בקושי סביב מותניה. הן הוציאו את התיבה מהלוקר וצפו בחיה הזעירה מנקבת את דרכה החוצה. אט אט קורי העכביש הדקים על קרום הביצה הפכו לחור קטן, וממנו בקע חוד המקור. הביצה התפקעה והתפרקה לאט לאט, וכל פעם חלק אחר מגוף הגוזל הגיח החוצה. עד שלבסוף, השתחל הגוף הוורדרד מתוך מעטה הקליפה השברירי, ויצא אל העולם. היצור הקטן ישב בין העשבים, חלקם נדבקו לעורו הרטוב. לא היו לו נוצות עדיין, רק עור דקיק, חשוף ולח, מקור קטן ומשונן, ועיניים. עיניים גדולות גדולות וחומות, עיניים כמו של בנאדם, חשבה ליהי.
"קדימה, קדימה, נאוּ איז דה טיים ליהי, את צריהאה לבחור לו שם", ציווחה רבקה בהתרגשות.
"לה", קראה ליהי.
"מה? שאלה רוני.
"זו היא, היא בת".
"מאיפה את יודעת?"
"אני פשוט יודעת. זו בת", התמלאה ליהי בחיוך.
"אולי בירדי, כמו ביג בירדי", הציעה רבקה.
"לא רצית ציפורה?" שאלה רוני.
"נאגטס" הציעה לפתע טליה מאחוריהן. הבנות הביטו בה בדממה. "מה, תראו אותה, היא כזו קטנה וורודה, היא קצת נראית כמו נאגטס, לא?"
......
כעת, כשנאגטס הייתה יותר מסתם ביצה, הייתה מוטלת על ליהי האחריות לטפל בה. תחילה ניסתה להביא לה סלט מארוחת הצהריים, אך הגוזלה הקטנה רק התקרבה אל הירקות החתוכים, ומייד התרחקה מהם. אחרי חיפוש שקדני בגוגל, קנתה ליהי חפיסת במבה, לקחה מחדר האוכל כפית פלסטיק, וכופפה את הצדדים כך שיהיו בצורת משפך. את הבמבה מצצה כמה דקות בפיה ואז ירקה אל הכפית, שופכת את העיסה הלחה אל מקורה הקטן של הציפור. רוני הביטה בה בגועל, רבקה כצפוי הייתה מרותקת מהתהליך, וטליה רק עמדה וצפתה מהצד.
אחרי כמה ימים של האכלה כזו הכפילה נאגטס את גודלה, ועכשיו הייתה בגודל של אפרוח ממוצע. "מה יקרה אם תביאי לה במבה שלמה", שאלה רוני.
"אי אפשר עוד, היא עדיין תינוקת", נזפה בה ליהי.
"נו, מה אכפת לך תנסי".
"לא, די, היא תיחנק".
"נו מה אכפת לך", אמרה רוני, ובמהירות זרקה יחידה מחפיסת החטיף אל קופסת הנעליים. ליהי מהירה לשלוף את הבמבה אך לפני שהספיקה נאגטס הסתערה על האוכל החדש.
"לא, לא, מה את סתומה! היא תחנק, היא תמות עכשיו, היא לא אמורה עוד לאכול מוצק", קראה ליהי בזעקה, עיניה מבריקות. אך נאגטס בלעה את החטיף בשלמותו ונראתה שבעת רצון ושבעת קיבה.
"רואה, דרמה קווין, כלום לא קרה", צחקה רוני.
מאז ניסו הבנות בכל פעם להרחיב את טעמה הקולינרי של הציפור הקטנה. הביאו לה בפלות ותפוצ'יפס מהשק"ם, סחבו במפיות מלפפון חתוך, אורז ופתיתים מחדר האוכל, לקחו חסה טרייה מהמטבח. תחילה ליהי דאגה, לפי המחקר המקיף שעשתה (שכלל את הערך בוויקיפדיה ל"אוכל ציפורים" ועוד שני אתרים על גידול ציפורים בסביבה ביתית) היה עליהן להאכיל אותה רק בגרגרים וזרעים. אבל נאגטס בלעה את האוכל בהתלהבות בכל פעם, והיה נראה שהיא גדלה כראוי, על כן ליהי החליטה שבטח לא מדובר בנזק רב מדי.
נאגטס המשיכה לתפוח ולהתפתח, אבל בניגוד לציפיותיהן של הבנות, לא צימחה נוצות כמו ציפור רגילה. על כנפיה גדלה אומנם פלומה יפה של נוצות כחולות מבריקות, וקצת על קודקוד הראש, אך שאר הגוף נשאר עור חשוף וורוד. במיוחד הרגליים היו מוזרות. במקום רגליהן המקלוניות של ציפורים, לנאגטס גדלו שתי רגליים ורודות ובשרניות, עם כפות רגליים קטנות ושמנמנות. כמעט כמו, חשבה ליהי, כמעט כמו רגליים של תינוק.
בתוך שבועיים הייתה נאגטס כבר גדולה מאוד, וכמעט מילאה את הקופסה. רוני אמרה שהיא כבר בגודל של ארנב אולי. וכששאלה אותה ליהי מאיפה היא יודעת, הסבירה שכשהייתה קטנה, הייתה מבקשת מהוריה לקחת אותה לפינת הליטוף בעיר כמעט בכל שבת. "מה? ממש אהבתי ארנבים אז…" היא משכה בכתפיה.
………
"היא דווקא חמודה הציפור שלך", זרקה טליה לעברה כשישבו על הספסל מחוץ למגורים באחד הערבים, שיערה אסוף בזנב סוס, שבתחילת היום עוצב בקפידה אך עם השעות הפך מרושל, "קצת מוזרה, אבל חמודה".
ליהי חייכה. טליה חייכה. שתיקה שררה ביניהן.
"אני חושבת שמשהו בנאגסט לא בדיוק נורמלי", פלטה ליהי לפתע, "בדקתי, וציפורים לא אמורות להיראות ככה, לא בגיל הזה. אני לא יודעת, אולי היא חולה או משהו. משהו לא מרגיש לי בסדר".
טליה הביטה בה בעודה מוציאה מכיסה חפיסת סיגריות דקה, ציפורניה הוורודות מעוטרות בפס לבן בקצותיהן נעות באלגנטיות. היא שלפה סיגריה, קירבה אל שפתיה והציתה אותה בתנועה קלילה וחסרת מאמץ. כשטליה הדליקה סיגריה, זה הרגיש כמו ריקוד. היא שאפה עמוקות, ובנשיפתה יצאו גם המילים: "ומה לעזאזל נחשב בסדר פה?", היא שאפה ונשפה בשנית, "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני מזמן הפסקתי להבין מה פאקינג נורמלי ומה לא".
לקח לליהי כמה שניות עד שהבחינה בריח הסיגריות. ריק חריף של מנטה.
"ממתי?" היא התחילה, ולא הייתה צריכה להשלים את המשפט וטליה כבר ענתה, "מאז שאנה הלכה. לא יודעת למה, מזכיר לי אותה כנראה. הזונה צדקה, הן אומנם עולות יותר, אבל שוות כל שקל".
……..
באחת מארוחות הערב לאחר שסיימו לאכול ארזה טליה כמה חתיכות מהשניצל א' שלה תוך מפית. "מה את עושה?" שאלה אותה מייד רבקה.
"מביאה לנאגטס".
"אסור להביא לנאגטס עוף! זה קניבליזם", צעקה רבקה בלחישה.
"מה קשור, היא לא תרנגולת".
"אבל היא בעצמה עוף", התעקשה רבקה
"אבל אנחנו מביאות לה חביתה כל הזמן", התערבה רוני.
"זה גם קניבליזם! אתן לא אמורות להביא לה ביצים", הוסיפה רבקה.
"ליהי, היא שלך, את תחליטי. מותר עוף?", הכריזה טליה. מבטיהן של הבנות הופנו כולם אליה.
"אסור עוף, מותר חביתה", הכריזה ליהי, והבנות כולן קיבלו בהסכמה את גזר הדין.
.......
עם השבועות נאגסט גדלה עד כדי כך שכבר לא נכנסה לקופסת הנעליים. על כן פינו לה הבנות את הלוקר לגמרי. אך גם זה לא החזיק הרבה, נאגטס תפחה עד שתפסה את רוב רובו של הלוקר, וכבר הייתה בגודל של תינוק קטן. ככל שגדלה הפכו כנפיה כחולות יותר ויותר, ורגליה נהיו כמעט אנושיות. פניה היו מין הכלאה מוזרה, עם עיניים חומות ענבריות בצורת שקד, ממש כמו אלו של ליהי. פלומת נוצות כחולה שנפלה מפניה כמו רעמה קטנה ומקור גדול וכתום. אך שאר גופה היה מכוסה במה שניתן היה לתאר אך ורק כעור אנושי.
על כן, העבירו הבנות את נאגטס למיטה הפנויה, זו שהייתה בעבר של אנה. ושם היא התכרבלה מתחת לשמיכות ומצעים. בימים של מסדרים היו הבנות מכסות אותה בשמיכה, ושמות מסביבה כמתרסים את תיקי הצ'ימידן הכבדים. במסדרים הראשונים היו מנסות הבנות לעטוף אותה חזק חזק בתוך שמיכה כך שלא תתגלה. אך, עם הזמן, הראתה נאגטס אינטליגנציה יוצאת דופן וכבר משהייתה שומעת את המילה "מסדר" הייתה קופצת על המיטה ומתכדררת אל תוך עצמה בתנועה עוברית. "יופי, נאגטס", הייתה אומרת לה ליהי בקול נעים, מלטפת את הפלומה הרכה שעל ראשה ומביאה לה חופן קורנפלקס כריות, כמו שהייתה מביאה אולי לאחות קטנה, אם הייתה לה אחת.
באחד מצהרי היום חזרה ליהי אל החדר הריק כשבידיה קערת פסטה אדומה, ושמה על הרצפה בשביל נאגטס לאכול. הציפור-ילדה התכופפה ונברה את מקורה בפסטה, וכשהרימה היה כולו מכוסה רוטב אדום. "הנה, הנה", אמרה ליהי בעודה שולת מגבון מתא ליד מיטתה ומנגבת את מקורה של נאגטס.
"לי" פלטה לפתע נאגטס מגרונה בקול עדין ופלומתי..
ליהי הביטה בה. עיניים חומות מביטות בעיניים חומות.
"לי", קראה שוב נאגטס, מקרבת את מקורה אל בית החזה של הבחורה הצעירה וקראה שוב "ליייאיי".
"נכון! ליהי, אני ליהי", ליהי הרגישה את החיוך נמרח רחב על פניה.
נאגטס הושיטה את כנפה הכחולה והקטנה, והושיטה אותה בעדינות אל עבר ליהי, "ליייאי", אמרה שוב, ואז טפחה בכנפה על חוט החבל האפור שהתנדנד מתוך לחולצתה הירוקה של הבחורה.
"זה? זה מסמל את התפקיד שלי. אני מש"קית חינוך", אמרה ליהי.
"נוך", פלטה נאגטס מפיה, "ליאיי, נוך".
"נכון נאגטס, ליהי נוך! זאת אני".
"ליאי נוך, ליאי נוך", אמרה נאגטס שוב ושוב ושוב.
ליהי לקחה את הציפור-ילדה וחיבקה אותה חזק. טעמן המלוח של הדמעות עמוק בפיה עוד לפני שהספיקה להבין שהיא בוכה.
..........
"היא נס, נס משמיים", הייתה מכריזה רבקה בכל פעם שהייתה מתחילה ביניהן השיחה.
השיחה הייתה מתפתחת כל שבוע מחדש בערך, כשהיו מנסות הבנות לפצח ביניהן מהו טבעה האמיתי של נאגטס. "כמו בתורה, כשים סוף ווֹז ספליט לשניים, זה מה שהיא, נס".
רוני, לעומת זאת, טענה שנאגטס חייבת להיות חייזר. "תחשבו על זה, הגלקסיה אינסופית, ומכל הכוכבים והפלנטות, אנחנו כל כך בטוחים שרק על כדור הארץ יש חיים? זה טיפשי", הייתה אומרת בעיניים רחבות, "אולי היא ניסיון ראשון של חייזרים לייצר איתנו קשר? אולי היא אפילו מבחן, רוצים לראות איך נתייחס אליה, להבין עלינו יותר ככה".
ליהי הייתה מקשיבה, מהנהנת, ולעיתים אף לוקחת גם היא חלק בשיחה ומביאה רעיונות משלה. אך תמיד הייתה קוטעת את הדברים בשלב מסוים. "מה זה משנה?" הייתה שואלת, הרי אין באמת טעם לנסות לחקור את הנושא. "נאגטס כאן, והיא שלנו", הייתה אומרת, "וזה מה שחשוב".
בין הבנות עלו עוד רעיונות. לעיתים אמרו שאולי היא שלב נוסף באבולוציה האנושית, אולי ניסוי מדעי שברח ממעבדה צבאית סודית, או תופעת לוואי של ההורמונים שנותנים לעופות. אבל אין ספק שנס מאלוהים וחייזרים היו שתי התאוריות העיקריות.
וטליה, היא הייתה שותקת. פעם אחת, כשהחלו שוב בשיחה המסורתית, פנתה רוני אל טליה. "מה איתך, לך אין איזו תאוריה?"
"אני לא מעוניינת לקחת חלק בשיחה הטיפשית הזו".
"שקרנית. אין סיכוי שלא חשבת על זה. אין לך אפילו רעיון אחד למה היא יכול להיות?"
"יש לי אחד", ענתה.
"אז תגידי", אמרה רוני ותקעה בה את קצה מרפקה.
"אני לא רוצה, הוא מפגר".
"נו בבקשה. אף אחת לא תצחק אנחנו נשבעות, באמת".
"זו אנה".
הבנות שתקו והביטו בטליה רגע ארוך.
"אני לא יודעת אם אתן זוכרות אבל בהתחלה היא הייתה מחייכת כל הזמן. כשהיינו עוד בקורס, אני והיא, הייתה צוחקת מלא, מריצה דאחקות ושטויות וכאלו. אבל אז הגענו לפה, וקרה מה שקרה. ואחרי זה היא כמו נכבתה. לראות אותו כל יום אחר כך, מחייך אליה כאילו כלום, היא אמרה, זה שרט לה את הנשמה", טליה עצרה לרגע, הסדירה את הנשימה.
"ישבנו ערב אחד אני והיא בפינת עישון, והיא סיפרה לי הכול. איך זה קרה. על זה שהיא ניסתה לדבר וכולם שמו זין. בכיתי כמו מפגרת והיא אמרה לי שהכול בסדר, שהיא כבר לא מרגישה כלום. אמרה שהיא איבדה פה את החלק הזה בה, שמרגיש. אני חושבת שנאגטס היא הדבר הזה, החלק שאנה השאירה מאחור".
טליה סיימה, ואף אחת מהבנות לא אמרה דבר. לא מתוך מבוכה, אלא פשוט כי לא היה עוד דבר להגיד. הן הביטו זו בזו, כל אחת תוהה בליבה הא גם האחרות מריחות את אותו הריח. ריח ניקוטין ומנטה. הריח של הסיגריות של אנה.
…….
לרוב, משום שכמעט תמיד היו סוגרות שבת פעם בחודש, הייתה אחת מבנות החדש נשארת לשמור על נאגטס. אולם היו גם הפעמים הבודדות שבהן היו ארבעתן יוצאות הביתה שהיו יותר מסובכות. בהתחלה הייתה לוקחת ליהי את נאגסט איתה הביתה בתוך קופסת הנעליים, אך כעת הייתה גדולה מדי. על כן החליטו כי ישאירו אותה בבסיס. לפני שיצאו נעלו הבנות את החדר, סגרו היטב את החלון, והשאירו לציפור-ילדה אספקה של אוכל יבש, קורנפלקס, חטיפים, קרקרים ושישיית מים. זאת כמובן לאחר שעמלו במהלך השבוע שקדם על לימוד היצור כיצד לפתוח בקבוקי פלסטיק ואריזות מסוגים שונים עם המקור. כמו כן, כאמצעי ביטחון נוסף, קבעו שרבקה, שהאוטובוס שלה הביתה הגיע תמיד מאוחר יותר משל שאר בנות החדר, תבדוק לפני יציאתה כי הכול נמצא במקומו, וכי הדלתות והחלונות נעולים היטב.
ליהי ידעה שאין סיבה שהתוכנית תכשל, ובכל זאת כמעט ולא הצליחה לעצום עין בכל הלילה של לפני החזרה לבסיס. הדאגה ריחפה מעליה גם בעודה יושבת על רצפת הרכבת העמוסה בצורה בלתי נסבלת.
לאחר שעות של נסיעה, ירדה ליהי בתחנת האוטובוס של הבסיס. העצבנות לא עזבה אותה גם בעודה הולכת אל חדר המגורים, תיק הגב הכבד מאט את צעדיה. רק כאשר התקרבה אל דלת החדר וראתה כי היא נעולה היטב, הרשתה לעצמה להוציא אנחת רווחה.
ליהי מיהרה לפתוח את הדלת, ולאחר מכן, לפני שאפילו הורידה את התיק, מיהרה אל עבר הארונית לבדוק בשלומה של נאגטס. הארונית נפתחה, ובתוכה, בין המגבות והסדינים איתן ריפדו את החלל, דמותה של נאגטס לא נראתה.
תיק הגב הכבד נפל מגבה והכה ברצפה בחוזקה. נשימותיה של ליהי הפכו מהירות יותר ויותר. ליהי מיהרה וסרקה את החדר כולו, חיפשה מתחת לכל מיטה, ובכל ארונית. רק אחרי כמה דקות שמה לב שהחלון בצידו האחורי לא סגור עד הסוף. במהירות רצה אל השטח החולי מאחורי המגורים, במחשבה שנאגטס טיפסה החוצה מהחלון, אך הציפור לא נמצאה.
ליהי המשיכה לחפש, סורקת כל חדר וחדר במגורי הבנות שהדלת אליו הייתה פתוחה, לעיתים אף מפריעה לשנתן של חיילות שבדיוק סיימו שמירת לילה. בעודה מחפשת עברו בראשה שלל תרחישים, חיילים זרים מוצאים את נאגטס, מדווחים על קיומה, המידע עובר לרשויות שבאות לקחת אותה עבור מחקר, נאגטס במעבדה, איבריה מבותרים על שולחן ניתוחים. לא, היא הזכירה לעצמה, זה לא יקרה, היא לא תיתן לזה. היא תמצא את נאגטס. הרי אם מישהו אחר היה מוצא אותה, היא חשבה, צרחות הבהלה כבר היו נשמעות למרחק.
היא התקרבה אל החדר האחרון במגורים, זה הקרוב ביותר אל המקלחות, כששמעה לפתע קול נקישה קטן, חוזר שוב ושוב. היא מיהרה אל המקלחות, ושם, על כיסא קטן, מול אחד הכיורים, עמדה הילדה-ציפור. נאגטס הביטה עמוק, עיניה מכווצות בריכוז, ומקורה נוקש שוב ושוב על המשטח המתכתי של המראה שנתלה מעל הכיור. אין להן מראה בחדר, נזכרה ליהי.
ליהי הלכה באיטיות אל עבר המראה, ונאגטס, שזיהתה את פניה בהשתקפות, כמעט נפלה מהכיסא מרוב בהלה. "הכול בסדר, הכול בסדר", לחשה ליהי. נאגטס הביטה בה במבט מבוהל. ליהי שמה את ידה בעדינות על גופה של הציפור, ולאחר מכן הניחה את ידה על המראה. "זו את, רואה?" נאגטס הביטה דקות ארוכות בדמות שבמראה, ולאחר מכן בליהי.
ליהי נכנסה אל החדר במהירות, נאגסט מכורבלת בין ידיה, מכוסה במגבת שמצאה מונחת ליד המקלחות כדי לא לחשוף אותה לבנות שהחלו להתמקם במגורים, כשראתה את רבקה יושבת על אחת המיטות.
"תגידי את סתומה??" זעקה ליהי, "לא בדקת את החלון??".
"ווֹט דו יו מין. ברור שבדקתי", ענתה רבקה בתמימות, "השארתי אותו טיפה פתואהה כמו שאמרתן, כדי שנאגטס ויל בי אייבל טו ברית'".
ליהי לא ידעה מה להגיד חזרה. רק נפלה בכבדות על המיטה. "שעה חיפשתי אותה. לא מצאתי אותה בשום מקום".
"פאק", ענתה רבקה.
הן ישבו בשקט, אחת מול השנייה, מיטה מול מיטה.
"איפה היא הייתה?" שאלה רבקה בשקט.
"בשירותים. היא גילתה מה זה מראה", פלטה ליהי בגיחוך מותש.
"סו אנטיל נאוּ היא לא ידעה איך היא נראית", אמרה רבקה בתהייה.
"כן" אמרה ליהי, והביטה בנאגטס, ובמבט השונה שעל פניה. "אני חושבת שרק עכשיו היא הבינה מהי", אמרה ליהי, "שהיא הבינה שהיא לא כמונו, לא אנושית".
…….
"פאק, פאק, פאק", טליה נכנסה אל החדר בריצה, בזמן ששאר הבנות שטפו אל החצר המשותפת של מבנה המגורים את כל הלכלוך שהצטבר על הרצפה במהלך השבוע, "נועה אומרת שיש שמועה שהולך להיות מסדר רציני".
"נו אז מה?", שאלה רוני.
"מה אז מה. ימצאו את נאגטס", טליה הנמיכה במהירות את קולה.
"למה שימצאו, עברו מלא מסדרים. הסתדרנו עד עכשיו", קראה רוני.
"אבל תקשיבו רגע, הפעם ימצאו אותה בטוח, אתן לא מבינות", התחננה טליה.
"כי את לא להסביר!" זעמה רבקה.
הבנות החלו להתווכח בבליל של קריאות, זעקות, ורעש כללי, עד שליהי הרימה את קולה בקריאת "היי!" חדה.
"מספיק. עד עכשיו הכול הלך חלק. היא אף פעם לא עשתה קולות חזקים מדי, תמיד התחבאה יפה כשבאו בנות לחדר. היא אפילו למדה לעשות את הקקי והפיפי בקופסה עם הטישו. אין שום סיבה לחשוב שהפעם משהו ילך אחרת, בסדר?" אמרה ליהי, מביטה בנאגטס מכורבלת על המיטה הגדולה, מתחבאת מאחורי תיקי הגב של הבנות.
"כן אבל היום אנגלר עושה את המסדר", אמרה טליה.
פניהן של הבנות נפלו. אורן אנגלר הגיע לחטיבה לפני חודש מקורס קצינים והיה הע' קצין אג"ם של הבסיס. על פי השמועות אנגלר היה לוחם באחד הגדודים, וכשיצא לקורס קצינים ציפה לחזור אל הגדודים ולפקד על לוחמים, והופתע לגלות כי שובץ בתפקיד משרדי במפקדת החטיבה. בחודש שהגיע לחטיבה עמדו שלושה חיילים למשפט כי ראה אותם מסתובבים בבסיס לא מדוגמים, עוד אחד כי חצה את המעבר חצייה שמחוץ לבסיס באדום, ואחד קיבל שבת כי תפס אותו מנסה לצאת הביתה על ב'. גם במסדרים לא היה אנגלר שונה במיוחד, ובדק כל סדק בדקדקנות של נאצי.
"אוקיי", אמרה ליהי, נושמת נשימות עמוקות, עיניה סורקות את החדר במהירה. "הלוקר החמישי, נשים אותה שם".
"אבל היא בקושי תיכנס", זעקה רבקה.
"מה אם הוא יחפש גם בלוקרים?", רוני שאלה בחשש.
זהו, הלך עלינו" הכריזה טליה.
"שקט!", זעקה ליהי, החדר השתתק, "היא תלך ללוקר וזהו. יהיה לה צפוף אבל היא תיכנס, זה לא הרבה זמן, אף פעם לא מחפשים בלוקרים, ונכסה אותה במגבות", ליהי נתנה את הפקודה והבנות החלו להתרוצץ, ולדחוס את הציפור-ילדה אל תוך המגירה הקטנה.
"גבר במגורים", נשמע קולו של אורן מהמרחק, "כולן לעמוד למסדר".
הבנות עמדו כל אחת ליד מיטתה המדוגמת, כשאורן אנגלר נכנס אל החדר. אנגלר היה הקצין הקציני ביותר שהיה, שהווה, או שיהיה אי פעם. שיערו השחור קצוץ בתספורת צבאית תקינה להחריד, סנטרו מגולח למשעי ללא זכר לזיפים, עיניים ירוקות מביטות בקור מבעד לפנים שזופות, קומתו גבוהה, נשק חסר שימוש או תועלת כרוך ברצועה, והארון היחיד על כתפו מרמז כי לקה במחלה המסוכנת ביותר הידועה לאדם – הסג"מת.
"שלום בנות", אמר בעודו נכנס אל החדר, "שלום טליה" אמר בחיוך. טליה חייכה חזרה וגופה מתעוות באי-רצון סמוי, תנועה שבנות החדר כבר למדו לזהות.
אנגלר סרק את החדר בעיניים מכווצות, מבטו זז באיטיות קטלנית של חיית טרף המאיימת לנתר על ארוחתה הבאה. אצבעו המורה עוברת על מפתן הדלת, אוספת שכבה דקה של אבק, ולאחר מכן מפזרת אותו אל אוויר החדר. "יכול להיות נקי יותר, אבל בסך הכול נראה בסדר. עכשיו תפתחו את הארוניות", הורה.
הבנות פתחו את הארוניות שלהן ואנגלר בדק אותן ביסודיות. "נראה בסדר גמור, מה לגבי הארונית הזו?"
"היא נעולה", פלטה רוני.
"סליחה?"
"כלומר, היא תקועה", הוסיפה
"מאז שאנה השתחררה הלוקר תקוע, אי אפשר לפתוח אותו", הוסיפה ליהי.
"מה פתאום תקוע, שום דבר לא תקוע. תנו לי לנסות", אמר והתקרב אל התא.
"לא, לא צריך", חייכה אליו טליה חיוך רחב ומאולץ, "אנחנו ממילא לא משתמשות בו". אנגלר לא הקשיב והתקרב עוד אל הלוקר.
"רילי, נוֹ ניד" קראה רבקה.
"סליחה, אני חושב שהתבלבלתן. אמרתי שאני פותח את הלוקר, אז אני פותח את הלוקר. זה לא נתון לוויכוח", אמר ומשך בחוזקה את דלת התא. אל מולו של הקצין התגלתה ערמה גדולה של מגבות. "הנה, נפתח. היה כל כך קשה?" הבנות שתקו. "טוב, החדר נראה בסדר, יכולות לשבת", אמר והלך אל עבר מפתן הדלת, כשלפתע נשמעו קולות דקים מתוך הארונית.
"נוך", קרא הקול חרישית, "ליאיי, נוך".
"מה זה?", אנגלר הסתובב בחדות.
"מה זה מה?", ניסתה רוני, אך קולה של נאגטס בקע שוב מתוך ערמת המגבות שכיסתה אותה בתוך הארונית, "ליאי נוך", היא קראה בקול מתחנן.
אנגלר זינק במהירות אל הארונית, השליך הלאה את המגבות.
מתוך קפלי הבד נגלה לעיניו של הקצין המראה האיום ביותר שראה בחייו. מהארונית הציץ גוש ורדרד, בגודל של חתול או כלב קטן, ורידים אדומים וכחולים בלטו תחת עורו הדקיק. מקור חד כתער בלט מראשו החלקלק, מעליו זוג עיניים חומות גדולות, כמו בוקעות ממקומן, ופלומה כחולה מבצבצת מפדחתו. היצור הוציא את גופו מהארונית באיטיות סקרנית למראה האורח החדש וחשף את שארית גופו המעוות. רגלי אדם, שמנמנות, כשל תינוק, בקעו מחלקו התחתון, וגושי עור דמויי כנפיים מהם צמחו נוצות כחולות בכמה טלאים. היצור פתח את מקורו וקרא שנית בקולו הצווחני, "ליהי, נוך", בעודו חושף שורת שיניים מציצות, מסודרות כשיני אדם. במבט שני ראה היצור את הגבר המתנשא מעליו, ונסוג אחורה אל הארונית, מתכווץ אל תוך עצמו.
"מה זה הדבר הזה?" צעק אנגלר, ומבט של אימה וגועל מתפרש על פניו. למשמע זעקותיו נבהלה הציפור, התגלגלה החוצה מהלוקר הפתוח והחלה להתרוצץ ולרוץ במעגלים בעודה צורחת וצווחת בבהלה.
"זה כלום, זו רק ציפור, בבקשה תוריד את הנשק!" זעקה ליהי בעודה רואה את ידו של אנגלר מושטת אל נשקו
"זה לא ציפור, זה לא פאקינג ציפור!" הוא צעק, ובתנועה מהירה הרים את ה-M16, וכיוון אל נאגטס המתרוצצת.
אורן אנגלר עקב במבטו הפרוע והמבוהל אחר הילדה-ציפור וכשהתקרבה מדי באחד ממעגליה המבוהלים, הניף את רגלו ובעט בה לקצה החדר. נאגטס התנגשה בקיר ונפלה אל הרצפה, בית החזה שלה עולה ויורד במהירות ומתוך מקורה נשמעות גניחות כאב עמומות, "ליי", קולה הדק בכה, "ליאי נוך", קראה בקול שוב בעודה שכובה ומקופלת פינת החדר. אנגלר כיוון את הקנה היישר אל ראשה הקטן של נאגטס. אצבעו כבר מונחת על ההדק, כשטליה נעמדה בינו ובין הציפור.
"עזוב אותה, בבקשה, היא לא עשתה כלום", התחננה טליה. אורן הסתכל בעיניה של טליה, נשקו עדיין דרוך. עיניה החומות של טליה שקעו בעיניו, ונראה שהוא מרפה מעט מאחיזתו. הוא הזיז את נשקו הצידה. טליה נשמה אנחת רווחה, שנקטעה במהירות כשקת נשקו של אנגלר הונפה אליה במכה מהירה. טליה נפלה מטה במהירות, דם מתחיל לזלוג מקודקודה ולהיקוות בשלולית כהה על רצפת החדר.
"מה עשית?" צרחה רוני, היא ורבקה רצות אל טליה השכובה.
"אני... אני לא יודע.. נבהלתי, והיא עמדה שם... אני..." מלמל הקצין בעודו מפיל את הרובה אל רצפת החדר.
ליהי צפתה בבנות רצות אל טליה השכובה, אך מבטה ננעל על רובה הM-16. ליהי הרימה את הנשק מהרצפה וכיוונה אותו ישירות אל קודקודו של אורן אנגלר. "לך מפה", אמרה בקול נמוך. אנגלר לא העז להסתובב, קנה הרובה צמוד לצד האחורי של פדחתו. "אל תיגע בה אפילו. לך לרופא, תגיד שצריך אמבולנס, ושלא תניח עליה יד בחיים שלך". הקצין הנהן בראשו. ליהי הורידה את הרובה, והוא רץ החוצה מהחדר.
מייד כשיצא, רצה ליהי אל עבר טליה. היא שכבה על הרצפה, מתנשמת בכבדות, עיניה החצי-פקוחות מביטות בהן במבט מזוגג.
כשהסתובבה ליהי להסתכל אל פינת החדר, לא מצאה עוד את נאגטס על הרצפה. היא הביטה אל המקום שבו נפלה הילדה ציפור ולא מצאה לה זכר, מלבד כמה נוצות כחולות.
........
כשחזרה לבסיס אחרי חודשיים נכנסה ליהי לחדר חדש לגמרי.
טליה הייתה עדיין בר"ם 2 ובספק אם תחזור לצבא, ורוני ורבקה כבר התחפש"שו. היא יכלה לראות את המבטים, חיילים בוהים בה כשעברה את דרכה עד לחדר. אבל שם, כשפתחה את הדלת והבנות הביטו בה בנימה שוות-ערך של סקרנות וגועל, נפלה עליה ההבנה, היא הייתה לגמרי לבדה.
"זה נכון שהיית בכלא?" שאלה אחת הבנות מהמיטה העליונה, בעוד פרשה ליהי את המצעים על המיטה החדשה.
"מה את עושה, לא פשוט שואלים ככה", גערה בה מישהי אחרת מהמיטה שמתחתיה.
"כן", אמרה ליהי.
"על מה?" שאלה זו מהמיטה העליונה.
"זה כי היא ירתה לקצין ברגל", הכריזה זו מהמיטה התחתונה.
"הוא היה חבר שלך? מישהי מהמטבח אומרת ששכבתם והוא בגד בך, בגלל זה ירית בו?" שאלה העליונה.
"לא יריתי בקצין", אמרה ליהי.
"אז למה היית בכלא?" שאלה העליונה.
"כי גידלתי בחדר ציפור".