Work Text:
ערב חג המולד - 2019
דני עמד בגשם השוטף מתחת למטריה עטופה בלחש דוחה מים. טריש, לצידו, מטר שישים ושישה סנטימטרים של שיער שחור ופנים חיוורים, עטתה הבעה קודרת כמעט כמו השמיים בחוץ. מעל קולות ההמון ששאגו במחאה (״פוטר הביתה!״ ו-״פוטר מסריח!״), דני החמיץ את פניו וחיפש אחר ג׳יימס וסרנה.
״תזכיר לי למה אנחנו פה?״
״כדי להביע תמיכה.״
״בחברה שלך, או באבא של פוטר?״
״רדי לי מהגב, טריש."
אחותו, בתלבושת בית ספר מתחת חלוק כבד (דני היה בטוח שמדובר בבחירה מתריסה. סלית'רינים ותומכיהם עדיין נתקלו במבטים עוינים מחוץ לכתלי הוגוורטס), ליכסנה אליו מבט אטום.
״חשבתי שאת מחבבת את רנה.״
״אני מחבבת אותה.״
״אז?״
״אז היא לא סופרת אותך ואני שמתי חמש אניות על פוטר.״
דני גלגל את עיניו. הסלית'רינים ניהלו התערבות מטופשת מאז השנה השישית שלהם: מי יכנס ראשון לתחתונים של סרנה אייברי - פוטר או טלבוט? עצם העובדה שההתערבות עדיין עמדה בתוקף, גם אחרי ששלושתם סיימו ללמוד, עוררה בדני תערובת של גועל וחלחלה.
שלא לומר: מאיפה בכלל היו לטריש חמש אניות?
״אני לא מאמין שלא הימרת עלי, טריש.״
"אני הייתי עושה את פוטר."
דני, שעדיין תחזק את לחש ה אימפרביוס עבור שניהם (טריש אולי הייתה בשנה השישית, אך עדיין לא קוסמת בגירה), שקל באמת ובתמים לתת לה לעמוד כמה דקות בגשם כתחליף למקלחת קרה.
טריש שלפה את ראי היד שלה ותקנה את האייליינר שלה, לא לפני שגלגלה אליו עיניים בבוז. דני לא טרח להשיב והתעטף עמוק יותר במעילו, מחפש בעיניו אחר סרנה. הוא נכשל למצוא אותה בתוך הקהל המתלהם.
״יכול להיות שהיא עוד לא הגיעה,״ הציעה טריש בתמצות.
דני אהב את אחותו הקטנה - באמת שכן. ״טריש. אני אתן לך חמש אוניות אם תעזבי אותי, טוב?״
היא גלגלה עיניים.
מוקדם יותר אותה שנה - אפריל 2019
דני חזר מברזיל באמצע הלילה: מפתח המעבר הנחית אותו בלב אזור מוגלגי, וכשהתקשר הביתה בפלו, גילה שאבא ואמא עדיין בחופשה, קלי עסוק עד מעל הראש בלימודים וג'ים שיכור מכדי להסביר לו כיצד להתעתק משם. רק טריש, ציפור לילה, פתחה את המפה וסיפקה לו הסבר מדויק.
"פוטר חזר כבר לפני שלושה חודשים." העירה אחותו.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשצץ בקול פקיקה בפתח הבית. טריש צבעה את שיערה שוב, הבחין, הפעם לשחור עם פסים כחולים.
"אינגבורג," מלמל דני, גורר את התיק אחריו.
"החברה המשוגעת שלו?"
לרוב היה דני נחלץ להגנתה של אינג. היא הייתה בחורה טובה וג'יימס היה מאוהב בה עד מעל לראש, או לפחות מאוהב בתפקיד שלקח על עצמו, להושיע אותה מעצמה. אך השעה הייתה מאוחרת, דני היה מאוד עייף ועדיין לא שמע מילה מרנה, שחזרה הביתה שבועיים לפני כן - כי נגמר לה הכסף.
טריש מצמצה. "זהו? לא תקפוץ להגן על החברה של פוטר?"
"לא עכשיו, טריש."
היא עקמה קלות את אפה, ומיד פנתה לבחון את התיק-נושא-כל שלו. "מה הבאת לי? מה הבאת לי? מה הבאת לי?"
"קדחת."
טרישיה התעלמה והחלה להפוך את תכולת התיק. "איכס- בגדים מלוכלכים. גרביים… גרביים עם שפיך-"
דני קבר את פניו בידיו.
"כל הבנים עושים את זה."
"מרלין."
היא גלגלה את עיניה. "אני חושבת שמצאתי משהו… זה ארוך, זה קשה…"
"אני הולך מכאן."
"בואו נראה מה מצאתי… וואו .״ עיניה של טריש התרחבו בהערכה, ודני חייך בסיפוק. המטאטא שאחזה טריש גולף ביד-אמן מאגוז ברזילאי וצויד בזרדים הרגישים ביותר לקסם. הוא כושף על ידי צוות מכשפי התעופה הטוב ביותר באמריקה הדרומית ועלה לדני הון עתק.
״זה חתיכת מטאטא, דני...״
״תודה.״
״אתה בטוח שאתה לא מפצה על משהו?"
"כן." הוא מהר לחטוף את המטאטא. אצבעותיו ליטפו את העץ המבריק בחרדת קודש, משתהות כשקסמי תעופה מורכבים זמזמו מתחת לעורו.
המטאטא, שנרכש ברובע הקסום של ריו דה ז'ניירו, היה המזכרת היקרה ביותר של דני מהטיול הגדול של השלישיה: הוא, ג'יימס ורנה חרשו את כל צידה הצפוני של ברזיל, שרצו בחופי הרחצה והכירו תרמילאים (ו-אהמ- צמחים קסומים) מכל רחבי העולם. רנה, שמעולם לא חסרה מחזרים, התחברה עם בחור ארגנטינאי משך קרוב לשבועיים - דני וג'יימס היו משוכנעים שהברנש הוא קוסם כמותם, לפני שהסתבר להם כי מדובר במוגל על פטריות הזיה - ודני למד פורטוגזית תוך חודש הודות לארסנל הבחורות המקומיות. ג׳יימס לעומת זאת השתדל לשמוח בשמחתם בזמן שהחליף מכתבים וגלויות עם לילי והיגינס דרך רשת הפלו, והסתפק, ובכן - בגרביים של דני.
״אני לא מאמינה שעדיין לא שכבתם,״ סיכמה רנה ביובש.
ג׳יימס נעץ בה מבט ממית ורטן מעל הבירצפת שלו. ״החלטנו לחכות.״ הוא בעט ברגל השולחן בעצבנות.
״למשיח?״ התלוצץ חוויאר. דני חיבב אותו (והשתדל להתעלם מהעובדה שלרכש החדש של רנה הייתה לשון חדה, עיניים נוצצות ושיער שחור כמו הלילה).
מהיכרותו עם אינגבורג היגינס, דני לא היה מתפלא לשמוע שהבחורה חיכתה לטבעת. אך הוא לא התכוון לדכא עוד יותר את חברו הטוב, שממילא היה שרוי באווירת נכאים.
״היא לא כזאת,״ ניסה ג'יימס להסביר כשיצא חוויאר לשירותים. ״היא לא... עושה לי בכוונה או משהו כזה.״
״אז?״ דני לגם בעצלות מכוסית של וויסקי-אש.
״אז לא אכפת לי לחכות לאינגבורג,״ חרק ג׳יימס בשיניו. ״אני אוהב אותה.״
רנה הצליחה להימנע מעווית, ודני הרים את כוסית הוויסקי שלו בהצדעה ידידותית. הוא לא התכוון לעשות יותר מזה. חיי המין של ג'יימס והיגינס לא היו מעניינו. גם לא דעתה – השלילית במופגן – של רנה על הנושא.
למיטב זיכרונו של דני, ג׳יימס פנטז על אינגבורג היגינס והיערות הקסומים של דרום אמריקה מאז מלאו להם שלוש-עשרה. רנה, שהתלהבה מכל דבר שהיה קשור בחברם המשותף, הצטרפה לפנטזיית דרום אמריקה מבלי לשאול יותר מדי שאלות (היא חסכה לטיול זה למעלה משנתיים: משימה לא פשוטה בהתחשב בזוג הכספות הריקות שהשאירו אחריהם בני הזוג אייברי). כששאל אותה מה היא מתכוונת לעשות בקשר להיגינס, משכה רנה בכתפיה ותהתה כמה זמן אפשר לחזר אחרי בחורה שמתחרפנת בכל הזדמנות שאתה מתקרב אליה? "זה גובל בהטרדה, דני."
רנה שכחה, קרוב לוודאי, כי היצור היחיד שיכול להשתוות לג'יימס בעקשנותו היה סקרוט פוץ תחת.
דני ברך את עצמו פעם נוספת על כך שהשכיל להיפרד במודע מהמשולש הרומנטי שלהם בשנה השישית וללכת ללמוד תורת הצמחים. ג'יימס איים לגרור אותו למקגונגל, רנה הופיעה בפתח חדרו עם מגש עוגיות שאפו למענה גמדוני הבית וניסתה לחקור אותו בעדינות (ואז לעורר בו רגשות אשם), אך דני היה נחוש בדעתו.
"אבל דני-" כשהגיעו מים עד נפש חברו ג'יימס ורנה זה לזה, ובמאמצים רבים גררו אותו במורד הערבה המפליקה, לערב של וויסקי-אש מחורבן וצפרדעי שוקולד. "זה אנחנו נגד העולם!"
"פוטר, אייברי וטלבוט!" הכריז ג'יימס.
"כמו פוטר, וויזלי וגריינג'ר!" תרמה סרנה.
ג'יימס כיסה את עיניו בידו, ודני פשוט גלגל את עיניו.
"קודם כל, סרנה. צאי מזה. את גורמת לג'יימס להסמיק. וג'ימבו - די." הוא נאנח. "חבר'ה, אני יודע שאני דופק לכם את התכניות-"
"זה לא עניין של תכניות," שסע אותו ג'יימס. "זה עניין של גאוות יחידה."
דני שמע את עצמו נוחר. "נו, באמת."
"אבל דני, איך נסתדר בלעדייך?" סרנה כרכה סביבו זרוע דקה, והבל פיה, מתוק מאלכוהול, התרפק על צווארו. דני חרק את שיניו. הוא חייב היה להשתחרר מאחיזת החנק הזו. אם לא למען שפיות דעתו, אזי למען כבודו העצמי.
"חבר'ה- די. מספיק. אני לא רוצה יותר. אתם רוצים להיות הילאים וזה סבבה. אני הכי מפרגן לכם בעולם, אבל- אבל-" אבל… זה לא בשבילי . השטויות שלכם לא בשבילי. המתיחות על פיבס לא בשבילי. הדרמות, כיבוי השרפות התמידי - וסרנה. סרנה בועטת בשולחנות כי ג'יימס ואינגבורג נראו אחוזי-ידיים בהוגסמיד, זה בעיקר לא בשבילי (היא בכתה לתוך צווארו בנשף חג המולד, עדיין בשמלה ואיפור, ושאלה אותו: ״איך הוא לא רואה, דני?״ ודני, לא יכול להתעלם מהאירוניה, נאלץ לכבוש צחוק מריר ואת הדחף לנער אותה ולהשאיר אותה לבד על המדרגות - איך את לא רואה? ).
"אתם יודעים שאתם עדיין החברים הכי טובים שלי, נכון?"
הוא המשיך הלאה. דני היה תותח בטיפול בצמחים ופרופסור לונגבוטום התייחס אליו בהתאם (או לפחות: כאל יותר מחיית המחמד של ג'יימס פוטר). לראשונה בחייו דני התחיל לחשוב על יותר מהכשרה מעשית. הוא חלק את תכניותיו עם אמא, שמהרה להשוות אותו לקלי ("אפשר לא לדבר על קלי? תודה!"), והרגיש קצת יותר טוב אחרי ששוחח עם מקגונגל.
"אתה צריך להפסיק להשוות את עצמך לקלווין," פסקה החתולה הזקנה ביובש. "למרות שלא יזיק לך להתאמן על קסמי שינוי הצורה שלך."
"תודה, פרופסור."
"ובמקרה שאשכח-" היא היטיבה את משקפיה על גשר אפה. "אתה מדריך ראשי בשנה הבאה." דני לא היה בטוח בכך, אך נדמה היה לו כי היא מחייכת מזווית פיה. "עכשיו קישטה, יש לי דברים לעשות."
הקיץ עבר עליו בנעימים. הוא פגש מכשפה צרפתייה חמודה שהגיעה להתמחות במשרד של קלי וטענה שהוא נראה מבוגר מכפי גילו. הוא פגש את חברתה הטובה, שהגיעה לביקור קצרצר - וגם היא טענה שהוא נראה מבוגר מכפי גילו. בנקודה הזו הבחין קלי במתרחש והכריז ש"גם אם אתה נראה מבוגר מגילך, אתה עדיין בן שש-עשרה," ואיים לספר לאבא, איום שהסתיים בשבועיים ארוכים במכתש גריפינדור, עם ג'יימס, רנה ומכשפות "בנות-גילו".
השנה השביעית חלפה ביעף. שיעור תורת הצמחים היה מלא בבני טיפוחיו של נוויל לונגבוטום: הפלפאפים שאף מורה אחר לא הרשה להם להרחיב מקצוע על חשבון שעות הלימוד שלו, רייבנקלואים שחשבו שהם חכמים מכדי ללמוד וסלית'רינים יתומים, ששנאו את העולם, את המערכת ולדעתו של דני, בעיקר את עצמם.
"אז ככה נראה הצד האפל של הוגוורטס," צחק ג'יימס כשחלק עמו את הרהוריו.
דני קמט את מצחו. שניהם זכרו את גרימולד 12, ודני זכר את סמטת דיאגון החרבה, את השקט שהשתרר לפני ואחרי כל מטח לחשים. קלי צעק על כולם להשאר בתוך ספרת ההגנה ולא לזוז (אמא הייתה בעבודה ואבא נעלם לפרקי זמן כה ארוכים שמדי פעם הכריזה טריש ש"אבא מת" - רק כדי לגרום לג'ים לפרוץ בבכי). דני לא חשב שישנם צדדים. אך ג'יימס היה נחוש בדעתו. היו טובים והיו רעים, וג'יימס התכוון להיאבק בהם.
"אולי זאת הסיבה שאני לא רוצה- לא מרגיש צורך להיות הילאי," מצא את עצמו מסביר לרנה, זמן קצר לפני סיום הלימודים. "המלחמה הזאת הסתיימה מבחינתי. אני יכול להבין אם את לא מרגישה ככה. אם ג'יימס לא מרגיש ככה." דני משך בכתפיו.
״זו לא המלחמה,״ משכה רנה בכתפייה. ״לא באמת.״
"אז מה זה?" שאל דני בעדינות.
"זה…" רנה נשפה קווצת שיער שחור מעל עיניה. אביו של דני נלחם לצד מסדר עוף החול. ג׳יימס, ובכן - הוא היה ג׳יימס פוטר. לא היה צורך להכביר במילים. אך סרנה... היא התכווצה באי-נוחות. אי-נוחות שהייתה פרי שנים של הצקות, חיצי ארס מורעלים שנורו וקלעו במטרה פעם אחר פעם. "אתה יודע שכשניגשתי למשרד הקסמים להוציא אישורים לכשיפומטרי עכבו אותי בכניסה. ובפעם ההיא כשהייתי בקדוש מנגו בקיץ-"
דני הזדקף באחת. "מה?"
"כן. קסמי איתור ועיכוב. הם לקחו את השרביט שלי לבדיקה לפני שהם נתנו לי להיכנס."
"אבל זה, זה- זה חוקי בכלל?!"
היא משכה בכתפיה.
דני התקומם. הוא הציע לפנות לג'יימס; ג'יימס יוכל לדבר עם אביו. אולי ניתן יהיה לעשות משהו.
סרנה רק צחקה בפרצופו. "למה זה מצחיק אותך? אני לא מבין מה מצחיק-"
"אני צוחקת כי אתה חמוד. בוא נעזוב את זה, בסדר?"
הוא דיבר עם ג'יימס. שכבר פנה, כמסתבר, למר פוטר ("הוא מסכים שזו מדיניות טיפשית כשמדובר בפרטים, אבל ככלל…"). לבסוף, כשהתחוור לו שגלגלי השיניים רק מעלים אבק והוא נלחם לבדו בטחנות רוח, החליט דני להניח לעניין.
הקיץ הראשון של דני כמכשף בגיר (ליתר דיוק: הראשון ללא בית ספר לחזור אליו בסתיו) עבר עליו בעבודה מאומצת בפאב מוגלגי, שם שימש על תקן מלצר, מוזג, סבל ומטאטא רצפות בהתאם לצורך המידי. קרוב לשמונה חודשים לאחר מכן חסכו השלושה די כסף לרכישת מפתחות מעבר לברזיל, פלוס הוצאות שהייה לחצי שנה לפחות.
ג'יימס היה ברקיע השמיני. רנה – שאמצה את חלום הטיול של ג'יימס משל היה סוג של ילד מונגולואיד (וכנראה קיוותה שהמרחק מאינגבורג… יעשה את שלו) – הייתה לא פחות נרגשת. ההתרגשות, מסתבר, הצליחה לחמם אפילו את עצמותיו הציניות של דני.
הם בילו בנעימים משך ארבעה חודשים (הכסף נגמר מוקדם מהצפוי), עצרו לעבוד משך חודשיים, טיילו שלושה חודשים נוספים ועמדו להעמיק לתוך האמזונס, כאשר, כמובן, הכל התחרבש. דני צריך היה להיפרד מהטיול שלהם לשלום ברגע בו הופיעו פניה של היגינס בין הגחלים, מרוחים בדמעות.
במקום, מתח דני את ראשו ושאל האם הכל בסדר.
"דני, היי...." קולה של היגינס רעד.
היגינס וג'יימס שוחחו משך קרוב לשלוש שעות. למחרת נטל ג'יימס את התרמיל הקסום שלו והתעתק לתחנת מפתחות המעבר הקרובה, מותיר את סרנה ודני לבד באוהל המשותף.
דני טלבוט, למרות שהיה גריפינדורי בכל רמ״ח איבריו, לא היה עיוור. הוא ידע שרנה רוצה את ג'יימס והיה מוטרד להיווכח כי הוא עדיין נמשך (יותר מנמשך) לרנה. הוא ידע כי מדובר במתכון לאסון, ובעיקר: לא ידע איך להיחלץ מהאסון הזה - לא מבלי לפגוע בחברות ארוכת השנים בינו לבין ג'יימס ורנה. בצר לו, החליט דני להעמיד פני טיפש ולקוות לטוב.
הוא ורנה טיילו במפלים ובסאן פאולו במשך שלושה חודשים נוספים, אך ללא ג׳יימס לצדם נדמה היה שמאזן הכוחות השתנה. המגורים המשותפים עם רנה לא תרמו לדינמיקה העדינה שניסה דני ליצור מאז השנה השישית, ופתאום, בכל פעם שפגש במבטה של רנה מצא את עצמו דני לא-בטוח - כאילו הוא עומד על רפסודה באמצע האגם הגדול ורק מחכה שתתהפך.
וזה כמעט קרה. בלב היער, מרחפים בתוך ומחוץ לעצמם אחרי שלגמו מן הנוזל המסתורי שהגיש להם השמאן - מכשף השבט - מצאה ידה של רנה את שלו, ולרגע אחד זוהר, הרגיש דני כיצד הוא נאחז בגוף מוצק יותר והדמעות טיפסו את דרכן במעלה גרונו. מרחק מטרים ספורים מהם רקד ג'יימס עם אינגבורג, וכתפיו של דני השתוחחו, כאילו האש העצומה שבערה בה הכפיפה את שניהם. היא שונאת את אינגבורג היגינס. שונאת-שונאת-שונאת אותה. ואת ג'יימס, כי ג'יימס פוטר היה אידיוט מחורבן והוא בחיים לא יוצא את הראש מהתחת ו-
הרגע נגמר. הוא חזר לרנה, שהביטה בו בזוג עיניים ענקיות, מוכות-אלם, אצבעותיה מושטות כאילו לגעת בפניו. אבל נהר הזיכרונות המשיך לזרום. הוגוורטס. סמטת דיאגון. גרימולד 12. שוב הוגוורטס. רנה, תרצי לבוא איתי לנשף חג המולד? למחרת התעורר דני עם כאב ראש איום וכלל לא עלה בדעתו לנסות ולשאול את סרנה האם זכרה את הרגע שחלקו (הוא לא הצטער על כך. זה היה מביך - לפחות עבורה, והמחשבה שאולי יכלה להרגיש? לשמוע? מה התרחש בראשו באותם רגעים ממש הייתה יותר ממטרידה. יותר טוב ככה).
סרנה חזרה מהטיול שבועיים לפניו, מרוששת אך עליזה. דני בילה שבועיים נוספים בפלירטוט עם בחורות ברזילאיות, וחזר הביתה בדיוק בזמן לחופשת הכריסטמס של ג'ים וטריש. המעבר מברזיל הלוהטת לאנגליה הגשומה לא יכול היה להיות חד-יותר. יום וחצי אחרי הנחיתה, בהתרעה של עשר דקות מג'יימס - שהתקשר בפלו, בהול קולו, וביקש מדני לבוא "לתמוך באבא שלי" - שלף דני סוודר חם ומעיל שהיו ארוזים היטב בארונו עד לאותו הרגע והתעתק ביחד עם טריש לחזית הקלחת הרותחת.
הווה
"האימפרביוס שלך מחורבן."
"זה בגלל שלא כולנו יכולים להיות גאונים כמוך."
הם עברו בקיר הלבנים שנפתח לסמטת דיאגון. "תפסיקי לרוץ כל כך מהר אם את רוצה להישאר יבשה."
"אני לא רוצה להפסיד את הנאום של פוטר. כולם ידברו על זה בבית הספר."
"כי זה מה שחשוב."
"דהה."
כתשע מאות מטרים משם כבר ניתן היה לראות את הקהל המתגודד בחזית גרינגוטס. הוא תהה מה קרה הפעם: אתמול בבוקר התעורר דני לבית ריק מהורים (בחודשים שחלפו הספיק קלי לעבור לגור עם ויקטואר), ג'ים החלים מלילה של שכרות בדרך המוגלגית ("מי שרוצה להשתכר, שיישא בתוצאות" - אמא, כמובן), ולטריש היה חשוב יותר לשוחח עם החברות בפלו מאשר לעדכן את דני. אחר הצהריים הוקדש כדי לקדם את פניו, ולשם שינוי, היה דני מרכז תשומת הלב. הוא לא רצה לקלקל את החגיגות בדיבורים על פוליטיקה.
כמובן, ברגע שהארי פוטר עלה לבמה ופתח את פיו, החלו העניינים להתבהר. רנה לא הצטרפה אליהם. אך בשקט הרגעי הבחין דני בראש בלונדיני מוכר שהתנשא מעל ההמון ולצדו סוודר ססגוני, וכן - ג'יימס, מצטופף לצד לילי, מאלפוי וארון נורדאו בפנים חיוורים.
הוא נטל את ידה של טריש. "בואי-"
אחותו, שהבחינה לאן פונות עיניו, השמיעה צלילים קלושים של מחאה, אך ניאותה להצטרף אליו לבסוף.
"אני לא מבין-" מחה דני ברגע שההפגנה החלה להתפזר. "מה זה המבוך שכולם מדברים עליו, זה המבוך ש אתם יודעים מי -"
"זה היה בעיתון," התערבה טריש.
"מה היה בעיתון?" סרנה, סמוקה מקור, נדחקה בין הקוסמים והמכשפות שהתפזרו לאיטם.
טריש לכסנה אליו מבט. "תראו מי הגיעה."
"יום טוב גם לך, טריש." עיניה של רנה רפרפו במהירות על פני החבורה הקטנה והתעכבו לשנייה ארוכה על פניו של דני. הם לא החליפו אפילו מילה בודדת מאז נפרד ממנה בריו, בחיבוק כנה וחיוך מאולץ. מאז הלילה ההוא, בג'ונגל, השתהו עיניה הכחולות יותר ויותר כשפגשה את מבטו, אך דני מצא את עצמו מתנער מתשומת הלב - עייף, מאוכזב וגם קצת מרוגז.
"היי דני."
הוא החזיר לרנה חיוך מנומס. טריש מרפקה אותו בחדות לא אופיינית, אך דני התעלם ממנה. "היי רנה."
12 בנובמבר 2019 - אנגליה
סרנה נחתה בתחנת מפתחות המעבר בהית'רו לפני כמעט שבועיים. היא שמטה את דובון הפרווה הישן שנשא אותה לאנגליה (הוא החזיק בידו הקטנה את סמל המונדיאל מאלפיים וארבע עשרה ולבש את חולצת הכדורגל של נבחרת בריטניה), וצעדה אל מחוץ לספרת ההתעתקות.
אנגליה הייתה גשומה ומרופטת: פיח ורחש מכונות מצדו המוגלגי של הית'רו מילאו את האוויר, וחסרונה הבולט של החמימות הברזילאית הורגש היטב. באנגליה היו האנשים מנומסים כל כך. סרנה, שעם תום המלחמה מצאה את עצמה מתגלגלת בין משפחות אומנה, מעולם לא הצליחה להתרגל לגינונים הרשמיים ולנימוס האדיב שהיו אופייניים כל כך לעולם הקסמים.
ג׳ואנה פוטר, ללא משקפי קריאה, קידמה את פניה של סרנה בפתח הבית במכתש גודריק. סרנה מצאה את עצמה מחובקת, ואז את שיערה השחור נפרע, ולא בפעם הראשונה הדחיקה דקירות אשמה קטנות שהבליחו בין צלעותיה.
היא אילצה את עצמה לחייך, גררה את המזוודה המעופשת עליה הטילה ג׳וג׳ו קסם הרחבה כמעט שמונה חודשים לפני כן, וחלצה את מגפיה.
״אני רוצה לשמוע הכל!״ הכריזה ג׳וג'ו.
סרנה חייכה שוב, מתוחה, ושאלה להיעדרו של ג׳יימס. ״אצל אינגבורג.״
אה.
ג׳ואנה הכינה לה קפה, הוציאה עוגיות (״אני לא רוצה להטריח יותר ממה שכבר הטרחתי-״ ״-שטויות!״) וסרנה הניחה לה, מובכת, לדובב אותה בניגוד לרצונה.
״אז מה שלום דני?״
סרנה שמטה את עיניה לספל הקפה. ״בסדר.״
ג׳ואנה הרימה גבה.
היא ודני נפרדו בפתח תחנת המפתחות בריו. הייתה זו פרידה מגומגמת. דני חיבק אותה, טפח על כתפה, וכשנפרדו, התחמקו עיניו מעיניה. מאז אותו לילה באמזונס, עשה דני ככל שביכולתו כדי להימנע מקשר עין. סרנה מצאה את עצמה טרודה ומובכת (וקצת, יש להודות, נרגשת).
דני תמיד היה חבר טוב. היא וג׳יימס הסתדרו טוב בהרבה - הם חלקו את אותם תחומי עניין, שניהם היו אריות גריפינדור שואגים, ושניהם רצו להיות הילאים בעתיד (״שני חמומי מוח יהירים ואימפולסיביים,״ טען פרופסור זאביני ביובש), אך דני היה צלע שלישית ואינטגרלית בחבורה. סרנה לא הצליחה לדמיין כיצד היו נראים חייה בהוגוורטס לולא התיישב דני בספסל לצידה באותו שיעור לחשים.
ג׳ואנה בדיוק התכוונה לחקור את פשר תגובתה של סרנה כשאוסף להבות ירוקות פצפצו באח. ״ג׳ו? מותק?"
מר פוטר פסע מתוך האש בגלימתו האדומה. הלהבות לחשו אחריו, והגם שאף אחד מבני ביתו לעולם לא יודה בכך בפניו - כניסתו לחדר לוותה תמיד בתחושת כובד, מעין עננה שירדה על החדר.
סרנה לחצה את ידו של הארי פוטר, ולא בפעם הראשונה דמיינה את אמא ואבא מתהפכים בקברם. היא השתדלה לחייך.
על מיטתה הצמרירית של לילי (לרגע תהתה סרנה תהתה האם לילי פוטר מחזיקה על כתפיה את כל כלכלת הצמר האוסטרלית), התגוללו שלל מזכרותיה של סרנה מהטיול בברזיל: קלפים, גלויות, מוביילים. תמונות שלה ושל החבר׳ה, שלה ושל חוויאר, שלה ושל דני - כולם כיסו את שמיכות הצמר ואת רצפת העץ הנקייה.
אחרי שסיימה לעבור על שלל החפצים כישפה אותם סרנה לערמה מסודרת והרחיפה אותם בחזרה למזוודה. היא התהפכה על בטנה ומשכה את כסתה של לילי - היא הריחה כמו הדי שמפו - אליה.
בעוד חודשיים עמד להתחיל קורס הכשרת הילאים מחזור 2019, ובינתיים התכוונה רנה, מלצרית דו-ז'ור, לזגזג בין המסעדות המוגלגיות של לונדון עילית לבארים הקסומים של דיאגון. חשוב יותר - היא התכוונה להישאר מחוץ לרגליהם של הזוג פוטר ועיניה הבוחנת של ג׳ואנה.
ואולם בבוקר למחרת, איך לא, חיכתה לה ג׳וג׳ו עם ספל קפה וארוחת בוקר מלאה. ״סרנה, חמודה. עוד לא סיפרת לי מה שלום דני...״
20 בינואר 2020 - מטה הכשרת הילאים
״רנה?״ נשמע קול מוכר מצדו השני של האח. ״הלו…?״
סרנה קרסה למרגלות האח. שיערה היה רטוב ופרוע, ומתחת לאריג הכבד של גלימתה נרגעו פעימות לבה בהדרגתיות. דני! טוב היה לראות פרצוף ידידותי אחרי זמן רב כל כך. ארבעה שבועות של טירונות בלידס באו אל קצם, ורנה - שקורקעה יחד עם קייל אנדרווד כעונש על איחור למסדר הבוקר - עמדה להפסיד את סוף השבוע לטובת תחזוקת מגורי הטירונים ובהייה בקירות.
״דני,״ היא נאנחה בהקלה. ״אתה כאן.״
״לא. אני בהוגסמיד." הוא גלגל את עיניו, משועשע. "ברור שאני כאן. קבענו. הכל בסדר?״
סרנה משכה קלות בכתפיה. היא לא רצתה לבכות לדני (גיל חמש עשרה עבר וחלף לו, ואנדרווד, החמור, צוטט לשיחה).
״רנה?״ היא הרגישה את המחנק מטפס במעלה גרונה. קולו של דני הפך מודאג. ״מה קרה?״
״אמ. אני לא אוכל להגיע-״ הצליחה סרנה לומר לבסוף. ״-אני סופר מצטערת.״
הכשרת הילאים התגלתה כסיוט. המפקד שנא אותה, והסמלת, לרוע מזלה של סרנה, תעבה אותה עד עמקי נשמתה הקטנה והמצומקת. אנדרווד טען שהיא בסך הכל בורג קטן במערכת: ״כלבה פריג׳ידית שלא מסוגלת להיות בשטח ומוציאה את התסכול שלה על טירונים-״ - אך כלבה פריג'ידית או לא, בינתיים היא ואנדרווד בהחלט אכלו זין.
״מה קרה?״
״היא נעלה אותי עם בוגארט.״ - למען ההגינות, הסמלת נעלה את כולם עם בוגארט, אך סרנה ננעלה פעמיים - ״והשאירה אותי לנקות בסוף השבוע, כי- כי איחרתי.״
סרנה לא תזכה לחבור אל ג׳יימס ודני במגרש הביתי של העקעקים ממונטרוז, לא תוכל לשתות בירה בבאר האהוב עליה, לא תוכל לחלוק סיפורים עם דני או לישון שתיים-עשרה שעות כמו זומבי.
פניו של דני נפלו.
״זה בסדר-״ מיהרה להרגיע. ״אני בסדר!״
אבל זה לא היה בסדר.
הסמלת הראשונה, סרנה הייתה בטוחה, התנכלה לה באופן אישי. ג׳יימס לא חדל לאחר למסדרי הבוקר, אך הוא מעולם לא נשלח לאבטח את מגורי הסוהרסנים מחוץ לאזקבאן, או בילה את שעת הלילה - שלרוב נועדה למקלחת ומנוחה - בקרצוף הסירים במטבח הטירונים כעונש על עיטוש באמצע השיעור.
עווית חלפה בפניו של דני. ״איך אני יכול לעזור?״
סרנה פלטה יפחה משולבת של צחוק ובכי. ״שים כסף בשבילי על העקעקים?״
״אני מצטער.״
״זאת לא אשמתך.״
מאחורי גבו של דני כינסה לינזדי טלבוט את בני משפחתה, דוחקת בהם להזדרז. דני יצטרך להתעתק בקרוב. האצטדיון נטה להתמלא במהירות, והוא וודאי ירצה להצטייד בנקניקיות ובירצפת לפני כן. סרנה השתדלה לחייך, התעלמה ממבטו החודר של דני, וניצלה את ההזדמנות כדי לסחוט שאריות של מי שפכים משולי גלימתה.
היא נגבה את דמעותיה. ״אני אהיה בסדר.״
דני לא נראה משוכנע, אך קול צייצני מאחוריו ("קלי, חומד. תגיד לדני שיזדרז כבר…") גרם לו לזרוק מבט אחורנית.
סרנה השתדלה להעלות על פניה חצי חיוך. ״תמסור לויקטואר דרישת שלום ממני.״
דני גלגל את עיניו. ״אני אמסור.״ - הוא הוציא את ראשו מהאח, והלהבות התלקחו לנגד עיניה של סרנה בשלל צבעי אדום. אנדרווד, שעד אותה נקודה כישף צמרור אבק בין הקיר, לרצפה, לשרביט, התנער משרעפיו וישר את שולי גלימתו המוכתמת. ״ועכשיו כשסיימנו לבכות, אפשר כבר ללכת לאכול?״
רנה נעצה בו מבט ממית. ״אתה צריך שאני אעשה לך אווירון, אנדרווד?״
״את יכולה לעשות לי דברים אחרים.״
"בחלומות הלילה שלך."
קייל היה עקשן. שבוע וחצי לאחר מכן, כולו מיוזע ודביק לאחר אימון מפרך, צנח אנדרווד לצידה. הוא העביר יד בבלוריתו הזהובה, תנועה שללא ספק נועדה להדגיש את השרירים המשורגים בזרועו. ״רנה. את הבחורה היחידה באזור. ואת כוסית. בואי נזדיין."
סרנה, שכבר הייתה רגילה להצעותיו החוזרות ונשנות של אנדרווד, רק גלגלה את עיניה. "יום אחת מישהי תתלונן עלייך, אתה יודע."
אנדרווד רק חייך במשובה. "בחורות לא מתלוננות על בחורים שנראים כמוני."
הוא כנראה צדק, אך רנה לא התרשמה. בכלל. "אנדרווד, אני אפילו לא מחבבת אותך.״
״אני לא מבקש שתחבבי אותי, אני רק מבקש חמש דקות מזמנך."
"קייל - אתה מגעיל. ורק בשביל הרקורד, חמש דקות זאת ממש לא הדרך להרשים בחורה."
ההזמנה חזרה לאורך כל שבוע השטח שלאחר מכן, בשבוע הגיהינום בסמטאות נוקטורן וגם בקורס הלחשים המתקדם. "עדיין נחושה בדעתך, אייברי?״
רנה גלגלה עיניים.
״אנחנו יכולים לעשות תינוקות כל כך יפים ביחד."
״אתה מגעיל אותי בכוונה, נכון? אימפדימנטה !" הכישוף, שחלף מעל ראשו של דניאלס, הציל את הבחור המסכן ממטח עטלפי נזלת.
אנדרווד ניצל את ההזדמנות לנטרל את שרביטו של מטיל הקללה מצידה השני של חומת המגן. ״אנחנו עלולים למות, את יודעת... אקספליארמוס !״
"רק המחשבה שהגנים שלך לא יעברו לדור הבא עושה לי את היום-" סרנה התחמקה מסילון כחול שנורה משרביטו של מקלכלן.
"רנה-" נשמע קולו של ג'יימס מהצוות השני. "החמור הזה מטריד אותך? אנדרווד, אם תמשיך להציק לסרנה-"
״ג׳יימס, די.״ היא הטילה עליו קללת שיתוק. ״אני מסתדרת, באמת.״
אנדרווד, שסיים את העבודה עם נעילת רגליים וידיים מלאה, הרשה לעצמו להוציא את פרצופו הזחוח מאחורי עמדת השמירה. דניאלס, שנפגע בשלב כלשהו מלחש פרכוסים, עדיין התנועע מצד לצד כמו אייפון רוטט.
״אני חושב שניצחנו,״ הכריז קייל מעל הביצורים. "סקס ניצחון?"
עיניו של ג'יימס, שעדיין התגולל ללא תזוזה על הרצפה, איימו להתפקע בחוריהן.
סרנה נעצה בקייל מבט ממית: ״ פטריפיקוס טוטאלוס !״ לאחר מכן, כשהיא מיישרת את גלימתה המוכתמת בשאריות פחם, פנתה לשחרר את ג'יימס. ״רואה שאני יכולה להסתדר בעצמי?״
3 במרץ 2020
שישה שבועות של טירונות בלידס באו אל קיצם ואיתם היציאה המיוחלת לעולם החיצון. סרנה, שכישפה את תרמילה הענקי כדי שירחף מאחוריה עד לתחנת מפתחות המעבר, נפרדה מקייל שהתעתק השד יודע לאן בחברת מכשפה שפגש בתור לקניית גלמים.
ג׳ימבו, לצידה, איזן את התרמיל הענקי על גבו. ״את בטוחה שאת לא רוצה לחזור איתי הביתה?״
״שאינגבורג לא תשמע אותך מדבר ככה," מלמלה סרנה.
״את יודעת," זעף ג'יימס. "ההתחברות הזאת עם אנדרווד לא עושה לך טוב.״
היא פרעה את שיערו בחיוך. ״אני אהיה בסדר,״ הבטיחה. ״מצאתי חדר להשכרה בסארי.״
ג׳יימס נראה מסופק. ״מה תעשי בסארי?״
״אלך לראות סרט. אשחק באולינג. אצא לרוץ.״
״אבל סארי זה כל כך… רחוק.״
זה היה טוב יותר מלשמוע את ג׳יימס והיגינס מדברים באח, או לחיות במכתש גודריק על חשבון מר וגברת פוטר. הייתה לה משכורת קטנה (המשכורת הראשונה שקבלה ממשרד הקסמים!), ומחוץ לתחנת מפתחות המעבר שכן מבנה קטן ששימש להמרת מטבעות קסומים.
היא נפרדה מג׳יימס בנשיקה על הלחי ופסעה לעבר עמדת החלפנות.
גובלין מצוברח, שוודאי העדיף לאייש דלפק בגרינגוטס, נתן בה מבט חשדני.
סרנה ישרה את גלימת ההילאים האדומה ופסעה בצעד שהתיימר להיות בוטח לעבר היצור הנמוך.
״כן?״ שאל הגובלין בקול חורק. תגית שם קטנה על דש חלוקו טענה כי שמו גרנקוק.
״אני רוצה למשוך כסף מהחשבון שלי,״ הכריזה סרנה, ״ולהמיר אותו ללירה סטרלינג.״
״מפתח?״
רנה שלחה יד לצווארון גלימתה ושלפה את שרשרת הכסף התלויה על צווארה. אחד התליונים, שדמה בצורתו למפתח, נפרד מחוט הכסף בטפיחת שרביט עדינה. כשפגש התליון הזעיר את ידו של הגובלין התמתחה מיניאטורת הכסף הקטנה למפתח רחב ומרשים.
עיניו של הגובלין נצנצו, ואז – ברגע שהתחוור לו מה הוא מחזיק בידו – הצטמצמו למבט שאצר בחובו קיתונות של תיעוב.
סרנה זכרה ימים אחרים. נישאת על כתפיו של אבא בתקופה בה אכל עולם הקסמים מכף ידו של מי שנחשב – בדיעבד – לאחד מקוסמי האופל האכזריים ביותר בבריטניה. קייטלין אייברי השתלשלה מזרועו, לבושה בגלימות משי וסטן, וניהלה את קומת הכניסה של גרינגוטס ביד רמה.
סרנה – ילדה יחידה עם בור ענקי לחקור – נהנתה להתרוצץ בין המסילות ולכשף מטבעות באוויר בעזרת שרביטה של אמא. בהיעדר חברים (רוב אוכלי המוות שלחו את נשותיהם וילדיהם לגרמניה הבטוחה) - נאלצה סרנה להשתעשע במחשבה שאולי יום אחד תגלה דרקון.
מולה ספר גרנקוק את הכספים. הוא הושיט לה צרור השטרות (שהריח כמו לונדון המוגלגית) ממנו קילף את העמלה שלו בציפורניים צהובות.
״זה הכל, ליידי אייברי? ״
22 במרץ 2020
הימים הבאים היו מלאים בדרמה - וג'יימס, כרגיל, עמד במרכזה. או לפחות סמוך למרכזה. סרנה, שגלתה לערבות בריטניה המוגלגית ("זה בקצה היקום!" התלונן ג'יימס), הזמינה את אנדרווד, ג׳יימס ודני לחנוכת הקיטון החדש.
דני נראה כמי שאין לו לב להגיד לה שעם ג׳יימס במבואה ואנדרווד ספק בשירותים המעופשים-ספק במטבח, לא יהיה מקום גם למכתבה- עם או בלי עזרתו של קלווין, ארכיטקטומאג לעת צרה.
״זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי כרגע,״ הסמיקה סרנה.
״וזה יופי,״ עודד דני.
״זה חור באמצע קן של מוגלגים,״ טען אנדרווד ביובש. ״וכל פעם שהיא ממלמלת לומוס! היא מקבלת ינשוף מהלשכה לענייני מוגלגים. היא צריכה לעוף מכאן הכי מהר שאפשר."
״אני אוהבת את זה כאן!״ מחתה סרנה, אך מצאה את עצמה נועצת מרפק – הפעם בטעות! – בפרצופו של אנדרווד.
"ואני אוהב את האף שלי איפה שהוא, תודה.״
״למה שלא תשכירי ברובע הקסום?" הציע ג׳יימס.
"כי אני לא מיליונרית, חבר׳ה."
"ולגברת אייברי לא נאה לגור בנוקטורן."
סרנה בלעה את רוקה. היא ידעה להגן על עצמה, וגם ידעה להשיב לאנדרווד בשן ועין. עם זאת, מאז השלימה עם העובדה שקייל הוא יותר ידיד מאויב, הייתה סרנה מוטרדת להיווכח כיצד, פעם אחר פעם, משכיל אנדרווד למצוא את הנקודות החלשות בשריון ההגנה שלה.
"רנה לא פושעת אם זה מה שאתה רומז!" ג'יימס. כרגיל.
״ולכן מותר לה לגור איפה שהיא רוצה,״ התערב דני. הוא הניף את בקבוק הבירצפת שלו. ״לחיים!״ (״ואם רק תוכלו לזרוק את בקבוקי הבירצפת בפח הקסום, ולא בפח הירוק,״ הוסיפה רנה בקלילות, ״זה חלק מהאמנה ליחסי קוסמים מוגלגים!״)
23 במאי 2020 - הבאר של פיט
אחרי שמונה שבועות של טירונות מפרכת שמחה סרנה להתחיל בהכשרה העיונית. הלימודים התקיימו בלונדון, ולשמחתה – שלא לומר לרווחתה הגדולה – מימן משרד הקסמים את מפתחות המעבר מלונדון לסארי ובחזרה. הלימודים היו מפרכים (אנדרווד קיטר, רטן והצטיין בכל המקצועות, המניאק), מה שהשאיר לה פנאי לחצי משרה בערבים ואפס זמן לחיי חברה. דני, נשמה טובה שכמותו, היה היוצא מן הכלל, אחרי שסייע לה למצוא עבודה בפאב שבו מלצר.
"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלה אותו, כנראה בפעם העשירית.
דני גלגל את עיניו. "את צוחקת עלי, כן? פיט שואל אם יש לי עוד חברות כמוך שמוכנות לעבוד על הבאר."
סרנה חייכה. "תודה."
דני משך בכתפיו. "תגידי לפיט."
השעה הייתה שמונה וחצי בערב - הפעילות עדיין איטית. דני, שסיים לאחסן את מלאי המשקאות ולשטוף את הספלים, הסב אל דלפק הבאר.
סרנה מרפקה אותו בעדינות. "מחכה לסוזן?"
הבלונדינית הקטנה, אתה החל דני לצאת לפני מספר שבועות, הייתה בחירה לא-צפויה לטעמה של סרנה. היא הייתה מוגלגית שהתעתדה לבית הספר למנהל עסקים של לונדון (ולהוציא סטוצים של לילה אחד בברזיל, סרנה תמיד התרשמה כי דני מעוניין במערכות יחסים רציניות, שלא לומר: גלויות), ושנית, פער הגילאים ביניהם הסתכם בהפרש של שנה וחצי - לטובתה של סוזן.
״היא בלימודים הלילה. יש לה עבודה להגיש.״ - הוא נראה מתוסכל, ואינסטינקט המוזגת שפיתחה סרנה דחק בה לשלוף עבורו תמהיל של אלכוהול ובירצפת. אבל הם היו בעבודה - וזה היה באר מוגלגי.
״מה הבעיה?״ שאלה סרנה.
״שום בעיה.״
״דני.״
זוג עיניים ירוקות התחמקו משלה. ״היא שאלה אותי לאיזו פקולטה נרשמתי.״
רנה רק הביטה בו. ״פקולטה?״
״באוניברסיטה.״
מאז ומתמיד היה דני התלמיד המצטיין מבין שלושתם. הוא היה נבון, מסודר ומשקיען: פרופסור שאקלבולט כמעט בכה כשדני וויתר על הרחבת לימודי התגוננות מפני כוחות האופל לטובת טיפול בצמחים (״אני חושב שהוא בעיקר היה מאוכזב שאני לא אוכל לעשות לך ולג׳יימס בייביסיטר״), ולא אחת הכריז כי: ״במשפחה שלי כולם הולכים ללמוד מקצוע. זו חובה משפחתית.״
״ואתה לא רוצה ללמוד באוניברסיטה?״ גיששה רנה.
דני כבש נחרה של צחוק. ״ברור שאני רוצה להירשם ללימודים, רנה.״
״אז מה הבעיה?״
״שאני לא יודע מה אני רוצה ללמוד.״
סרנה חשבה ארוכות, נשכה את הצד הפנימי של לחייה ולבסוף משכה בכתפיה. "תעשה מה שאתה אוהב, דני."
"אמרה ההילאית שמצטיינת בערך בכל המקצועות."
"אמרתי מה שאתה אוהב. לא מה שאתה מצטיין בו."
הוא נראה אבוד. "אני אוהב לשחק טאקי מתפוצץ, רנה."
"אוקיי, ו…?"
"אני אוהב לטפל בצמחים."
״נו, יופי!״
דני צבט את גשר אפו. "זאת לא פרנסה.״
סרנה הרימה גבה.
״ללמד תורת הצמחים זאת פרנסה. לפתח צמחים לשיקויים זאת פרנסה. לחקור צמחים זאת פרנסה. סתם להיות טמבל גדול שמטפל בצמחים - זה לא, זה לא..."
"זה לא מה?״ שילבה רנה את ידיה. ״זה לא תואר גדול ומכובד?"
"זה לא כמו להיות… את יודעת." הוא התפתל על מקומו.
ובכן, רנה ידעה, אך היא לא יכלה לומר זאת לדני. שניהם העדיפו להדחיק את התקרית ההיא בג׳ונגל, וגם אם סרנה רצתה לדבר על מה שקרה בבוקר למחרת (להתנצל בפני דני בן החמש עשרה. מרלין), טען דני בתוקף ש״כואב לי הראש״ ו״אין לי מושג מה קרה שם. אררר- תכבי את השמש.״
סרנה התבוננה בו בזהירות.
זה לא מרשים כמו קלווין, התנגן קול קטן, אי שם במעמקי האמזונס. דני בן החמש עשרה התקבל לנבחרת הקווידיץ׳ כשומר רק כדי לשמוע את פרופסור קורנר אומר: ״קלווין היה רודף כל כך מוצלח בזמנו. חבל שהוא העדיף להשקיע יותר בשינוי צורה.״ או ביום בו נבחר דני לנשיא המועדון לתורת הצמחים, והיה נחוש שלא להתרגש: ״כי את קלי ממש מינו לנשיאות המועדון לשינוי צורה... אנחנו פשוט ערכנו הצבעה אנונימית והעצלנים מסלית׳רין חשבו שזה יהיה מצחיק.״
רנה זכרה כיצד הרגישה באותו ליל קיץ חם, בתוך גופו של דני. סיכת המדריך הראשי נשמטה לתוך ידה של לינדזי טלבוט ממעטפה הנושאת את חותמת בית הספר לכישוף ולקוסמות, ומאחורי הדלפק, בין קופסאות הדגנים והחלב שהוגש לארוחת הבוקר, קפצה לינדזי ומיהרה לנשק את קדקודו של דני. ״שני בנים!״ היא התמוגגה. ״אוי אני כל כך גאה בכם!״
זה לא היה נעים.
"דני.״ רנה הנמיכה את עצמה כדי לפגוש בעיניו. ״אתה לא טמבל גדול... כל זמן שיש קוסמים ומכשפות, תמיד יהיו אנשים שיצטרכו צמחים קסומים. וכל זמן שצריך צמחים קסומים, צריך אנשים שיודעים איך לטפל בהם בלי להידקר, להפוך לארוחת בוקר או להתפגר פעמיים ביום.״
דני חייך חיוך קלוש. ״ומה אני אמור לעשות עכשיו?״
היא פרעה את שיערו. ״להפסיק להיות לשלוש וללכת להירשם לגנדלף."
23 בספסטמבר 2021
דני ציית לרנה באי-חשק ומעולם לא הצטער על כך. תלמידי המסלול המעשי לתורת הצמחים היו חבורה מגוונת של טיפוסים. דני שמח לגלות כמה מפליטי מועדון המעריצים של פרופסור לונגבוטום ("זה אולי נשמע עצוב, התוודה רוברט סנפורד - לשעבר תלמיד סלית'רין זועף, "אבל אני חושב שהפרופ' הציל את החיים שלי"), שביחד עם תלמידי המסלול לטיפול ביצורי פלא יצרו קליקה קטנה ועליזה. תוך פחות מחודשיים, גילה דני שהוא מוקף בחברים ושקוע עד מעל לראשו בלימודים, לא פחות אם לא יותר מאשר בהוגוורטס.
"אנחנו כבר כמעט לא שומעים ממך," התלונן ג'יימס כשנפגשו שלושתם לכוס בירצפת.
"המרצים שלי שומעים ממני מספיק."
רנה, בחצי חיוך, נעה בכיסאה באי נוחות.
״אז מה אתכם, איך בהכשרת הילאים?״
ג׳יימס, שמח לשם שינוי לדבר על משהו שאינו אינגבורג, לא סתם את הפה, ורנה הצטרפה בהנהונים ובהסתייגויות. ״הזמנו את קייל. אני מקווה שלא אכפת לך.״
״שוב אנדרווד?״ הוא הפנה את מבטו לרנה. ״הפכנו למזוכיסטים?״
״המשרד התחיל לגייס אוכלי מוות,״ הכריז ג׳יימס בכובד ראש.
״להזכירך," אנדרווד, שבדיוק צץ מאחוריו, הרים את ידו כדי להזמין בירה. ״הם גייסו גם את רנה. הלו- טלבוט! מי זאת הציפור היפה שלידך?״
"סוזן," השיבה רנה.
דני ניקה את גרונו. "מגי."
מגי, שבדיוק הזמינה לעצמה בירצפת בדלפק, הייתה חברתו של דני לספסל הלימודים. היא נופפה אליהם מאחורי רעמת שיער צהובה וחיוך מתוק.
"אחרי הכל, הן לא דומות בכלל…" מלמלה רנה.
קייל הרים גבה, ודני הפטיר: "היא לא בשבילך."
הם נפגשו במבוא לכימיה אורגנית והתעתדו להגיש ביחד את פרויקט אמצע המחצית. דני חיבב את מגי - היא הייתה קטנה, חכמה והביסה את דני בטאקי מתפוצץ בכל פעם מחדש.
״היי,״ אחרי שהצליחה להידחק סוף סוף בחזרה לשולחן, הייתה מגי מרוצה להתיישב בחיקו של דני. ״אז...״ היא שאלה, לוגמת מן הבירצפת שלה (דני, מחויך, כרך את זרועו סביב מותנה), ״איך כולכם מכירים את דניאל?״
25 בספסטמבר - מטה ההילאים
״דניאל.״ סיכמה סרנה. ״היא קוראת לו דניאל.״
״אולי כי זה השם שלו,״ הפטיר אנדרווד ביובש.
סרנה רצתה להטיח את ראשה בקיר. "אבל היא כל כך… שטחית."
קייל משך בכתפיו. ״דני אמר שהיא סטודנטית מצטיינת."
״ממתי אתה מקשיב למה שיש לדני להגיד?"
"יש בי עומק לא צפוי." הוא תיקן טעות נוספת בד"וח שלפניו. "וחוץ מזה... אני מחבב אותה."
"אתה מחבב את הציצי שלה."
"ואי אפשר גם וגם?״
״סתום, אנדרווד," התערב ג'יימס, שבדיוק חזר מהשירותים. "בכל מקרה, אני לא מבין מה הבעיה-״
״היא קוראת לו דניאל.״ - סרנה לא ידעה כיצד להבהיר את עצמה טוב יותר.
ג'יימס קימט את מצחו. "גם אמא שלו קוראת לו דניאל."
סרנה חשקה את שיניה. "ואמא שלך קוראת לך ג'יימס סיריוס פוטר. היית רוצה שאני אקרא לך ג'יימס סיריוס פוטר?"
"אאוץ'. את במחזור?"
סרנה נאנחה וניסתה לשים סדר במחשבותיה. "אתה קורא למישהו כמו דני 'דניאל' כשאתה לא מכיר אותו, טוב? זה פשוט… אף אחד לא קורא לו דניאל."
"אז אולי היא רוצה להיות היחידה שקוראת לו דניאל," סיכם ג׳יימס.
סרנה שתקה רגע ארוך.
"יש לי קונדום בארנק אם את צריכה, בסדר?" קייל נאנח. "הוא יזרוק אותה ברגע שתראי עניין. עכשיו אפשר להחליף נושא?"
אלא שדני לא איבד עניין במגי. וחודש שלם חלף.
מגי הצטרפה אליהם לבירה פעמיים, וכשביקרה סרנה במעונות של דני, מגי הייתה שם בטי-שירט ושורטס (״זה כמו פארק היורה פה.״ סרנה השתדלה להיות נחמדה. מגי הרימה גבה בטרם כרכה את זרועותיה סביב צווארו של דני. ״זה אמור להיות רפרנס מוגלגי?״).
סרנה ניסתה לשדר לדני עסקים כרגיל, אך דני קימט את מצחו. ״מה הבעיה, רנה?״
״כלום. היא סופר נחמדה. אני מחבבת אותה. באמת.״
״אז…?״
אז… היא יוצאת איתך. ואתה שלי. אך היא בלעה את המילים, כבשה את הדחף להרביץ לעצמה, וחייכה בהתנצלות. ״סתם. היא קוראת לך דניאל.״
"גם אמא שלי קוראת לי דניאל."
״אתה וג'יימס חולקים תאי מוח?"
"הא?" דני הביט בה באי-הבנה.
סרנה נאנחה. "לא חשוב.״
״כי זה השם שלי, את יודעת.״
אולי הוא וקייל חלקו תאי מוח? הייתה זו מחשבה מצמררת מכדי לשאתה.
"רנה? הכל בסדר?"
"אני מצטערת… הגעלתי את עצמי לרגע."
דני הביט בה בזהירות בטרם פרע את שיערה. ״ובכן, אני שמח שאת מחבבת אותה. אבל זה כבר לא כל כך משנה, כי אנחנו כנראה נפרדים.״
סרנה עצרה את נשימתה. ״באמת?״ שיט . ״זאת אומרת- למה?״
דני משך בכתפיו. הוא נראה מדוכדך במקצת. ״זה פשוט לא עובד. אני מתכוון… מגי מאוד סגורה על מה שהיא רוצה לעשות בעתיד. ואני… את מכירה אותי. הכל הולך אצלי יותר לאט. וגם… קלי לא ממש מחבב אותה. ומה שלא תגידי, ואני יודע שניסית להיות נחמדה, יש לי תחושה שגם את לא מתה על מגי."
"אבל אתה לא יכול להיפרד ממנה בגללי." רמאית , ניקר קול קטן בראשה. ״או- או קלי.״
"אני לא. אבל… קלי הוא אחי הגדול ואת החברה הכי טובה שלי. אולי אם היא הייתה אהבת חיי…" דני גלגל את עיניו. "בכל מקרה, זה לא ממש משנה. העיקר שאנדרווד מחבב אותה. אולי נכיר ביניהם?"
ואז דני ואנדרווד יחלקו משהו נוסף פרט לתאי מוח.
״רנה?״
איכס. ״כלום. פשוט בוא לא נדבר על אנדרווד לכמה רגעים, טוב?״
"עם ההצעה הזו אני מסכים בכל לבי."
אוגוסט - הבאר של פיט
״אני צריכה את עזרתך!״ הכריזה רנה.
״בטח.״ - דני הניח את המגב, פשט את הסינר וזרק לעבר הבוס שהוא לוקח הפסקה. הוא קנה לרנה בירה, צפה בה פושטת את הגלימה האדומה ומניחה את התג והשרביט על השולחן הקטן.
״מצאתי דירה,״ הכריזה רנה בחיוך אלף אניות.
"אוקי, יופי לך."
"יופי לנו."
דני הרים גבה. "איך זה יופי לנו?"
"כי אנחנו עומדים לעבור לגור ביחד!"
דני מצמץ. רנה שלחה אליו חיוך זוהר, מלא ציפייה.
"אררר…" הוא עדיין לא האריך את החוזה שלו במעונות. למרות שזו בהחלט הייתה הכוונה. "אני אוהב לגור במעונות."
"אתה תאהב לגור איתי."
"יש לי צמחים, רנה."
"הם יכולים לבוא. יש חצי חדר נוסף שיכול להיות רק בשביל הצמחים שלך."
"רנה, אלה צמחים שעלולים לאכול אותך-"
"אתה מחזיק אותם אצלך במעונות-"
"הם מכירים אותי."
"הם ילמדו להכיר גם אותי! בבקשה דני? וגם...״ היא התחמקה מעיניו.
דני בלע את רוקו. רנה לא התייאשה והמשיכה בטון מדרבן. "היא קרובה לאוניברסיטה, ואפשר להתעתק ממנה לכל מקום. יש בה חצי חדר לצמחים, חדר בשבילך, חדר בשבילי, מטבח וסלון.״
היא הרימה את עיניה התכולות. ״אני ממש מצטערת שאני נופלת עליך ככה, אבל זה ממש זול, ואם לא נלך על זה, מישהו יחטוף אותה. יש בה אפילו תשתית לפלו, אם נרצה. הסיבה היחידה שהוא מסכים לשמור לי עליה זה כי באתי לשם עם ג'יימס."
״אמרתם לו שאת אינגבורג?״ הוא הרים גבה.
"הוא ראה את ג'יימס. אבל הוא גם שמע איך קוראים לי." רנה נאנחה. "אני צריכה אותך, דני."
״למה דווקא אני?״
רנה חרקה שיניים. ״כי הוא לא סומך עלי לבד עם הדירה. זה או אתה או אנדרווד, ואני לא מתכוונת לגור בתחנת רכבת של פרחות.״
עכשיו התחלף טון קולה בכעס. ודני, אם לומר את האמת, לגם מהבירה שלו וניסה להבין מדוע הוא מסתייג אוטומטית. הוא לכל הפחות יכול לראות את המקום לפני שהוא מחליט, לא? ורנה… הוא ידע שרנה התקשתה להשכיר דירות מחוץ לנוקטורן.
״שרדנו באוהל בברזיל. אנחנו יכולים לגור ביחד בכל מקום.״ היא השתדלה להעלות חיוך על פניה. ״אני בקושי אראה אותך. אני גם ככה חוזרת מאוחר. זו כמעט דירה פרטית. רק לך ולצמחים.״
מאחורי החיוך המאולץ, הבחין דני כי רנה ממוללת את שולי גלימתה. היא ציפתה לתשובה אחרת, הבין, וכשזו לא הגיעה, לא ידעה כיצד להתמודד עם הסיטואציה. רנה באמת רצתה את הדירה הזו.
הוא נאנח. "בסדר."
היא קפצה עליו בחיבוק.
״רק לראות!" גנח דני, "לא אמרתי שאני מסכים.״ בינו לבין עצמו חשב כי זו בדיוק הסיבה שבגללה מהר להסתייג. מפני שזה היה הדפוס ממנו עשה הכל כדי להימנע: ג'יימס היה של אינגבורג, ורנה, בצר לה, ידעה תמיד ליפול על צווארו של דני - נבונה דיה לדעת כי לעולם לא יסרב לה, אך לא נבונה מספיק כדי לראות את הסיבה לכך. ועדיין… מים רבים חלפו מתחת לגשר. הם היו החברים הכי טובים, בשם מרלין. הוא יכול לראות את הדירה.
"אתה תאהב את הדירה, אני מבטיחה."
דני גלגל את עיניו ופרע את שערה של סרנה. "אז מתי אנחנו הולכים לראות אותה?"
רנה משכה בכתפיה. "...עכשיו?"
דני לא הצטער על המעבר לדירת שותפים. אבא בירך על המעבר, קלווין, הארכיטקטומאג המשפחתי, אישר כי הדירה תקינה, וטריש אפילו שלחה לו סט ספלים מהוגסמיד עם ברכות ואיחולים (וקונדום. אך דני העלים אותו לפני שהראה לרנה את מתנת חנוכת-הבית).
חצי החדר המובטח היה גדול מכפי שהעריך וכל הצמחים שהעביר מהמעונות שגשגו למעלה מהצפוי. מתילדה, חבצלת החוף שתקשרה באמצעות מורס, התמקמה לצד מיטתו של דני, בעוד שרייף וטיגס – צמד הקקטוסים המיניאטוריים – נהנו להתקוטט במטבח ולסחוב שאיפות מקפה הבוץ של סרנה.
״מה הם עושים אתו בכלל? מעשנים אותו?״
"אממ…" דני גרד את פדחתו. "זה פועל קצת כמו מריחואנה על סוגים מסוימים של קקטוסים קסומים."
רנה החווירה. ״דני. אני הילאית. אני לא יכולה לגדל בבית חומרים אסורים!״
"קפאין זה לא חומר אסור- אין באמת תקנון שנוגע לחומרים אסורים ביחס לצמחים." מה גם שאם בחומרים אסורים עסקינן, דני האמין כי בראש ובראשונה, מן הראוי שיפטרו מהקפה של סרנה.
אך סרנה הייתה מוטרדת בעליל. דני הבטיח ש"אין בעיה". הוא יטיל לחש דוחה צמחים על הקפה. אך טיגס ורייף בכו, ודני הניח להם לשכנע אותו כי מה שרנה לא תדע לא יוכל לפגוע בה.
סרנה בילתה את מרבית הבקרים בסמטאות החשוכות של נוקטורן, עבדה עד שעות מאוחרות במפקדה ואבטחה אישים חשובים בצהריים. היא בקושי הייתה בדירה! ובכלל - סרנה שתתה את מרבית הקפה שלה בחוץ. כך לפחות טען רייף.
אך האנשים (והקקטוסים) מתכננים תכניות והאלים צוחקים. בדיוק שבועיים לאחר מכן מעדה סרנה לתוך הדירה, שקיות שחורות תחת עיניה והיא נואשת לקפה. היא גיששה אחר הצנצנת וכשתפסה את רייף וטיגס מסניפים את שאריות האבקה מתחתית הקופסה, פרצה בבכי היסטרי (״ל-לא אכפת לי כש-כשהם מקללים, וא-אין לי בעיה עם החלב שאתה נותן להם לשתות מהמקרר!״ יבבה רנה. ״א-אבל זה הקפה שלי, דני!״)
מרלין. דני, לא מוכן בעליל, התעתק לסופרמרקט הקרוב ורכש קרוב לשלושה סוגים שונים מהבוץ הדביק שאהבה.
"רייף, טיגס-" פנה אל השניים בבוקר המחרת. "אני חושש שתצטרכו לעבור לסנפורד."
"אתה בטוח שאתה רוצה להיפרד מהם?" שאל הסלית'ריני בזהירות. "אני יודע שהם כמו הילדים שלך."
דני משך בכתפיו. "השותפה שלי לא ממש רציונלית לגבי צמחים שנהנים מחומרים פסיכו-אקטיביים… וכאן תהיה להם חברה..." סנפורד התעתד לכתוב סמינר על קקטוסים רגישים לחומרים נרקוטיים.
אך חסרונו של צמד החמד הורגש היטב בפינת המטבח. דני הופתע למצוא נרקיס לילה לצד הקומקום המתכתי, וודאי לאחר שבוע המארבים המתיש של רנה. אך פתקית קטנה הוצמדה לעדנית, נושאת את כתב ידה.
מפלצת המטבח החדשה של סרנה ודני.
דני מצא את עצמו מחייך בעל כורחו. "שלום בחורצ'יק." הנרקיס נענע את עלעליו.
מיסטי שימש תוספת טובה לשולחן המטבח. הוא לא הסניף אף חומר (שדני ידע עליו), הפיץ ריח טוב, ובעיקר: גרם לבחורות להתמוגג.
"לא ידעתי שאתה מגדל פרחי נוי," התמוגגה לוסי בפעם הראשונה שהביא אותה לדירה.
"אני מגדל קצת מהכל," חייך דני בביישנות.
"תן לי לנחש," תהתה סרנה לאחר מכן. "יש לה אחות תאומה בשם מגי?"
"לא, אבל יש לה מאסטר בשינויי צורה והיא עובדת על דוקטורט. היא סופר חכמה ו-"
"כן, כן. שמענו עליך."
"רנה, יש לי טריש אחת בחיי. אני לא צריך עוד אחת."
היא משכה כתפיים וחמקה לחדרה.
כששלושה חודשים לאחר מכן חזרה רנה באמצע הלילה, נוטפת מים ונזלת, הציץ דני מעל מגדיר הצמחים המזרח תיכוני שלו, נטש את הסיכומים ועטי הנוצה, ובהה בשני הגופים נוטפי המים על מפתן הדלת. ״רנה? אנדרווד?״
היא קידמה את פניו באפצ׳י אימתני. ״א-אני בסדר!״ - קייל זרק אותה לזרועותיו והטיל על עצמו לחש מחטא. ״ואני הולך מכאן! לילה טוב לשניכם!״
מה שהתחיל כצינון התפתח לדלקת ריאות של ממש. דני ביקש מג׳יימס לעדכן אותו, אבל כפי שהתחוור בהמשך, לג׳יימס היו בעיות משלו- או כך לפחות סיפר לדני דרך האח. דני שלח אותה למקלחת, העמיד סיר מרק על הכיריים, וכשיצאה, עדיין מושכת באפה, כיסה אותה דני בשמיכה שלו והגיש לה ספל תה וחפיסת שוקולד רפואי.
״אבל יש לך מבחן מחר,״ טענה רנה באף סתום.
״ולך יש דלקת ריאות.״
רנה לא הבינה. דני הורה לה להרים רגליים, הטיל עליה לחש חימום וזימן כרית מהמיטה שלה. הוא הזיז את הספרים לכיסא ממול, הרחיף את בַּקְשי מהחממה המאולתרת (המטפס ההודי שנודע בסגולותיו הרפואיות התמקם על רגליה של סרנה), ואז עשה כמיטב יכולתו להדליק למענה את הטלוויזיה.
הוא ניסה פעם, ועוד הפעם, עד שסרנה נואשה מכישלונותיו וחטפה את השלט (שלוחותיו של בקשי זעו במרמור). "זה לא כל כך מסובך."
"כן, זה כן."
"לא, זה לא."
הוא צפה בה נרדמת למראה מוגלגים ופינגווינים מרקדים וגלגל את עיניו.
״מה הסיפור שלך עם כל הבלונדיניות?״ תהתה רנה בקול רם.
דני בדיוק סיים חודש מסויט של מבחנים וקרס על הספה אחרי שליווה את לוסי הביתה דרך הפלו.
סרנה, שחזרה הביתה… ובכן, דני לא הבחין מתי בדיוק, שילבה את רגליה על הכורסא. היא ערסלה את אחד מספלי הקפה שקיבלו מטריש וצמצמה את עיניה. ״אז זה הטיפוס שלך?״
דני שפשף את עיניו. ״אה, מה?״
"סוזן, מגי... עכשיו לוסי…"
"מה איתן?"
"הן כולן בלונדיניות."
״אז?״
״וקלי נשוי לויקטואר...״
"אממ…" דני הביט בה בזהירות. ״מה הנקודה שלך?״
״שום נקודה.״
אבל הייתה לה נקודה. ״לא שמתי לב שכולן בלונדיניות.״ הוא באמת לא שם לב - אבל כעת, כשרנה ציינה זאת בקול רם, נדמה היה לו כאילו יש בדבריה סוג של ממש.
בתשובה למבטו, מלמלה רנה משהו מעל ספל הקפה.
״מה?״ שאל דני.
״כלום,״ היא קמה מהספה.
״מה?"
״כלום! תשכח שאמרתי משהו.״ היא חמקה לחדר בצידה השני של הדירה וטרקה את הדלת בלחש אילם.
דני חרק את שיניו, עדיין מרוגז, ותהה אם לדפוק על דלת העץ ולדרוש תשובות. הוא לא הבין מה הייתה הבעיה של רנה על הבוקר, ובכלל, הייתה זו זכותו של דני לצאת עם מי שהוא רוצה - בלונדינית או לא.
דני קמט את מצחו.
הוא ישב מול מיסטי, שנדמה לקמול עם לכתה של סרנה, ומצא את עצמו נזכר בפיצוצים דומים בין סרנה לג׳יימס בשנה החמישית. ״אתם מוכנים להפסיק לריב?״ דרש דני מג׳יימס בן החמש-עשרה. אולם ג׳יימס רק הרים את ידיו בהתגוננות וטען: ״אני באמת לא יודע מה היא רוצה ממני! אולי זה פשוט הזמן הזה בחודש?״
לדני היה די שכל בקדקודו שלא לחזור על ההשערה באוזני רנה. אחר כך, כשחלפה שעת כיבוי האורות בחדר המועדון, ירד דני במדרגות וידע שימצא אותה לבדה.
רוכנת מול האח האדיר ומטפלת בגחלים, בהתה סרנה בלהבות במבט אטום.
״רנה?״
היא לא השיבה.
דני התיישב לצידה ושילב את רגליו. הם שתקו משך זמן ארוך. רק אחרי שסרנה הכירה בסופו של דבר בנוכחותו, פתח דני את פיו.
״זו לא הדרך להשיג את תשומת הלב שלו, את יודעת...״
רנה משכה בכתפיה באדישות והמשיכה לנעוץ את מקלות הברזל בין הגחלים. אחרי רגעים ארוכים זנחה את הברזל בעייפות והניחה את ראשה על כתפו. היא התנצלה, ודני צחק. ״אני לא זה שאת צריכה להתנצל בפניו.״
״אני יודעת. ואתה חבר טוב, דני.״
״אני יודע. ואני לא מאמין שקראת לו הערעגוג מוריק ישבן. יש בכלל חיה כזאת?״
רנה צחקה כנגד כתפו. דני חייך.
הוא ניער את הזיכרון.
דני התלבט משך זמן רב, שקל אם להתייעץ בעניין עם אמא או עם טריש, ואז ויתר על הרעיון. הוא היה מכשף בוגר והכיר את רנה טוב מספיק על מנת לקבל החלטה מושכלת.
״רנה?״ דני נקש על דלת חדרה מאוחר יותר.
היא לא השיבה.
דני החליט שייתן לה להירגע, יאכיל את הצמחים ואז ילך להביא ארוחת צהריים. הוא התעתק למסעדה הסינית הקסומה שני רחובות משם, ולקח את ההזמנה הרגילה שלו ושל סרנה. בסביבות אמצע היום זחלה סרנה אל מחוץ למאורה.
״אנחנו בסדר?״ שאל כשהואילה להתיישב.
היא משכה בכתפיה. הם אכלו בשקט, ובסוף, אחרי שפינו את הצלחות, התנדבה סרנה לשטוף את הכלים (דני העריך שכסוג של מחוות פיוס).
״זה לא עניין של טיפוס מסוים,״ הפטיר דני בעודו מכתיף את תרמילו. הייתה לו משמרת בבאר – שכר הדירה לא יכסה את עצמו, מבחנים או לא מבחנים – והוא לא רצה לאחר. אבל אם לרנה היה כל כך חשוב לדעת…
״לא אכפת לי לצאת גם מישהי ברונטית. או ג׳ינג׳ית. או…״ הוא ניקה את גרונו, ״זה לא צבע השיער. אני אוהב בנות עם חוש הומור.״ הוא חייך.
רנה, מאחורי הררי הסבון (סמכו עליה שתסתבך עם לחש ניקוי פשוט), בלעה את רוקה.
דני משך בכתפיו, העניק לסרנה חצי חיוך שהבטיח כי הכל יהיה בסדר, והתעתק מהדירה.
השבועות שלאחר מכן חלפו בקצב נינוח. במהלך ארוחות הבוקר, שדני התנדב להכין עבור שניהם, חלקה אתו רנה סיפורים מצחיקים משגרת העבודה שלה: "הוא פשוט נתן לצפרדע השוקולד לברוח מדירת המסתור בנוקטורן. ואקרלי צרח עלינו. היית צריך לשמוע את הצעקות שלו... איך נתתם לצפרדע שוקולד מזויינת להסתנן לתוך משלוח של ארס פיוניות! וקייל אמר לו - אבל שֵבַאלְייֶה קנה את החומר מברקסטון! אנחנו הצלנו חיים של אזרח צרפתי ומנענו תקרית דיפלומטית!״
"באמת...?"
רנה משכה באפה. "כן. עצוב, נכון? מסתבר שבחומר המתחלב של צפרדעי השוקולד יש משהו שמנטרל את הארס-"
"זה ממית? אבל איך-"
"לא. אבל מסתבר שאנשים מסוימים שלא ננקוב בשמם אלרגיים לארס פיוניות..." היא העמיסה סלט על המזלג שלה. "תודה לאל על הפרחות של אנדרווד."
דני טלטל את ראשו. "אני לא בטוח שאקרלי רואה את זה ככה."
"הוא לא! הוא תקע את אנדרווד בפטרול לילה בנוקטורן במשך שבוע."
"ג'יימס בטח מרוצה מזה..."
"ג'יימס עוד לא שמע על זה."
השניים החליפו מבט ארוך לפני שפרצו בצחוק. "טוב," הכריזה רנה. "השעון מודיע שהגיע הזמן לארוז את הפקלאות ! למה אתה חושב שהוא מתכוון?"
"השעון?" דני משך בכתפיו. "את זוכרת שהמוכר אמר שהוא היה שייך למבריחים. החבר'ה האלה פועלים בלילה למיטב ידיעתי. אני מניח שהכוונה היא שהבוקר הגיע... זמן להתקפל?"
סרנה הנהנה. "אני זזתי. תהיה כאן בערב?"
"משמרת בוקר אצל פיט. אני עוזב בחמש."
פניה נפלו. דני מיהר להוסיף: "אבל יש משחק מאוחר יותר. חשבתי שאת מגיעה-"
"כן אבל…" רנה השפילה את עיניה. "זה נחמד ככה.״
דני חייך. הוא רצה להשיב – היה כאן מומנטום, רגע כפי שהגדיר זאת ג'ים – אך בטרם הספיק לשים סדר במחשבותיו נעלמה דמותה של רנה בין הלהבות המוריקות באח.
נפלא. עוד פספוס לצרף לרשימת הפספוסים שלו. דני נאנח והתחיל לפנות את הכלים. הוא אמנם התחיל לעבוד כמעט שעתיים אחרי לכתה של סרנה, אך דני התגאה בכך שמעולם לא אחר לעבודה. ובכן טלבוט… קח את עצמך בידיים. שלוש ארבע לעבודה - או שאולי קודם לחדר הרחצה ולמברשת השיניים.
קהל הלקוחות ללא ספק יעריך אותו יותר.
הבאר, מסתבר, היה הומה כתמיד. יום חמישי היה יום עמוס, וכשהתחיל לנגב את השולחנות אחרי קהל הצהריים של יום חמישי, חיכה לו ינשוף מג'יימס: נפגשים בשלושת המטאטאים למשחק של העקעקים אחרי המשמרת. האם דני מעוניין להצטרף?
במילותיה של טריש: דהה.
כשסיים לנגב את כל השולחנות, התעתק דני הביתה כדי להחליף בגדים, ואז התעתק שוב - הפעם אל מחוץ לסמטת דיאגון ופונדק שלושת המטאטאים. בשולחן שהקדימו ג'יימס ואנדרווד לתפוס, התיישב דני בין ג'יימס לבין הדייט של אנדרווד. סרנה, בכיסא ממול, התחמקה מעיניו. ג׳יימס, שבדיוק עמד באמצע סיפור על המעצר האחרון שביצעו הוא קייל (משהו שערב רשת הברחות באמצעות נימבוס 2011 וניפלרים) טפח על כתפו אך לא עצר את שטף הדיבור.
"סיבוב ראשון עלי," הכריזה סרנה. "מה להביא לכם?"
כאב ראש רצחני אילץ את סרנה להתעורר. היא גנחה, נוכחה שהיא עירומה, ואז הבחינה כי היא איננה לבד. הו לא. כשהסיטה את שיערה, הבחינה כי השיער שמפריע לה כלל אינו שחור. אוסף קווצות בצבע דבש כהה החליקו ונעלמו בין אצבעותיה.
נהדר.
סרנה נאנחה וגיששה אחר השרביט שהשאירה… היכן השאירה אותו באמת? היא נכשלה לעשות זאת כיוון שפלג גופה הימני היה משותק לחלוטין, קבור תחת גופו של הבחור אתו הלכה לישון. היא וויתרה על הניסיון וניסתה לשחזר את אירועי הערב הקודם: דני, צעיף של העקעקים עדיין כרוך סביב צווארו, מנסה לחטוף ממנה את בקבוק הוויסקי.
הבאר זמזמם סביבם ורנה, עדיין בגלימה האדומה, קפצה על גבו כדי להיות קרובה יותר לרדיו הענקי בתקרת הבאר.
ברקע נשמעו צרחות: ״תומפסון מהעקעקים ראה את הסניץ'!- הוא מנסה תמרון, המרביצן חותך אותו- ג'ייקוב מצטרף למאבק, אבל הוא מפספס את תומפסון- הוא פוגע במרביצן, הוא- הוא תופס את הסניץ'! העקעקים תפסו את הסניץ'!״
הבאר כולו עמד על הרגליים ותשואות הניצחון הרעידו את הקירות. החגיגות נמשכו לתוך הבוקר. סרנה הפסיקה לספור את כוסות הוויסקי-אש שהוריקה לגרונה אחרי השוט השלישי.
״אנחנו ממש שיכורים,״ מלמל דני לשיערה.
"יאפ," היא נתלתה עליו. הוא הריח טוב.
הם כשלו לדירה, ואז על הספה, ואז-
שיט.
סרנה הרימה את השמיכה האדומה בחשש, וגילתה את ראשו של דני מונח בשיקוע צווארה. הו, חרא.
היא התרוממה בזהירות, מגייסת את כל העדינות שבה על מנת שלא להעיר את דני בזמן שהיא חומקת מן השמיכה. דני התפתל ומיאן להרפות ממנה ללא מאבק. לעזאזל.
לאחר מספר ניסיונות הצליחה סרנה להשיב לעצמה את זרועה השמאלית. היא לא ידעה מה לעשות. הבזקים מליל אמש, שלה ושל דני מתנשקים כל הדרך מהספה ועד לחדר השינה שלו צפו ועלו בראשה בזה אחר זה. חרא. חרא חרא חרא.
היא הציצה בסלון, מעיפה מבט באורלוגין העתיק שרכשו היא ודני בשוק הפשפשים. השעון הראה כי הגיעה השעה "לקפל את הפקלאות". היא עמדה לאחר. ואנדרווד יאכל לה את הראש.
"שיט." היא בלעה את רוקה. "אני מאחרת."
דני מלמל משהו לא ברור וידו, שעדיין נדמתה לחפש את חום גופה, התרוממה ושפשפה את פניו. סרנה פנתה לחפש את החזייה שלה (שנחה - מרלין - ליד השרביט של דני).
היא הספיקה להתלבש ולאסוף את גלימת ההילאים האדומה מהרצפה כש: ״מממףףף...״ חלוש נשמע מאחוריה. דני, על המיטה, ניסה לחסום את השמש בכפות ידיו. היא קפצה כנשוכת נחש כשקרא בשמה ואז הסתובבה בזהירות - רק כדי לפגוש בעיניו הירוקות.
״אני מאחרת,״ הצליחה לפלוט בטרם אספה את שארית חפציה ונמלטה לסלון שם פצפצה האש בגווני ירוק חשמלי. אנדרווד, שהשאיר את האח פתוחה, שילב את רגליו על שולחן העץ שקיבלו מאמא של דני.
״את מאחרת,״ הפטיר אנדרווד ביובש, בוחן את הלכלוך תחת ציפורניו. ״אקרלי מחפש אותנו.״
דני התעורר בפעם הראשונה כשקול נשי מוטרד הודיע לו – או ליקום בכללותו – ש-"אני מאחרת!" דני רטן לתוך הכרית אך פקח את עיניו. הן נדדו מפניה המעורפלים של רנה אל השעון שנח על שידת הלילה. השעה הייתה שבע בבוקר ולפיכך השמיע דני אנחה עמוקה וחזר לישון.
הוא התעורר שוב כשצעיף העקעקים – מה, בשם מרלין, עשה הצעיף במיטה? – הסתבך סביב צווארו וכמעט חנק אותו. דני התיר את הצעיף, השליך אותו ברוגז ואז התיישב ושפשף את עיניו. החדר היה הפוך: פריטי לבוש התגוללו על הרצפה, שני סחלבים התכווצו על אדן החלון ותמונתם של האחים לבית טלבוט נחה, שבורה לרסיסים על הרצפה. כשהפך אותה נוכח דני כי כל האחים פרט לג'ים המנמנם נמלטו ממנה- כנראה לאחת התמונות בסלון.
אה. היה זה סימן בדוק לכך שדני הביא בחורה לחדר.
אתמול בערב יצאו סרנה, ג׳יימס, ודני כדי להאזין למשחק חצי הגמר בין העקעקים ממונטרוז להרפיות מדבונשייר. האוכל היה טוב, הפרשנות קולחת, ופונדק שלושת המטאטאים (הפונדק הביתי של העקעקים) המה אוהדים.
"כמה שוטים כבר הורדת?" שאל ג'יימס, שהשתדל להישאר פיכח למען אינגבורג.
"שניים? שלושה?" ניסה דני להיזכר.
אנדרווד, לימינו, נחר בבוז. דקות ארוכות נעלמו מזיכרונו.
"דני!" זרועותיה של סרנה נכרכו סביב כתפיו. "תרים אותי! אני רוצה להיות קרובה יותר לרמקול!"
הוא הרים אותה.
"עוד בירצפת?"
סרנה נישקה את לחיו ופנתה לג'ים. "תעשה את זה שתיים!"
בזיכרונו של דני החלו הפרטים להתמזג לכדי תמונה שלמה. הוא וסרנה השתכרו נזכר לפתע, למעשה, הוא ורנה היו שתויים מכדי להתעתק בחזרה הביתה. הוא סחב את רנה בפלו, הניח לה לכרוך את ידיו סביב צווארו ואז הניח אותה על השטיח וגרם לה למעוד - אל בין זרועותיו.
״את שיכורה,״ הכריז דני, עדיין אפוף בערפל של וויסקי-אש ובירה. אפה התחכך באפו. הוא רצה לנשק אותה. מרלין, הוא רצה לנשק אותה כבר שנים…
אבל לא ככה.
דני נאנח. רנה וודאי הייתה היסטרית. נדמה היה לו שמעדה בחיפזון אל מחוץ למיטה, אך דני היה מנומנם ושיכור מכדי לזכור בוודאות. לעזאזל.
משך שנים שקד דני ובנה את מערכת היחסים שלהם. היה ביניהם אמון, הם חיבבו זה את זו. דני בהחלט יכול לדמיין את רגשותיה של רנה מבשילים במהלך הזמן. והנה, הזמן הגיע. הוא וסרנה כבר החלו להתקדם לעבר משהו ממשי... כשברוב טיפשותם מעדו אל פי תהום לפני שסיימו לבנות את הגשר. או מוטב לומר: כשדני, ברוב טיפשותו (שכרותו, דני תיקן את עצמו) הניח להם לרוץ לתוך תהום פעורה.
והנה החולצה מאתמול בלילה, הרהר דני בדכדוך כשקם מהמיטה. ותחתונים - של סרנה.
"השטח נקי?" היה זה קולה של טריש, שהצטופפה ביחד עם בת דמותה הצעירה יותר בתמונה משפחתית.
"אע." דני עיווה את פניו. "אפשר לדחות את השיחה הזאת?"
תמונות קסומות בדרך כלל לא דיברו. אבל טריש, שהייתה סלית'רינית שחצנית ומעצבנת, הייתה גאון בלחשים ובכל חג מולד כישפה לדני תמונה שלה ״כדי שלא תתגעגע אלי וכדי שיהיה לך עם מי לדבר חוץ מלצמחים.״
"למה?" טריש זייפה הבעת השתוממות. "אתה ורנה סוף כל סוף עשיתם את זה!" (הוא שמח לראות כי טריש הגדולה לכל הפחות אוטמת את אוזניה של טריש הקטנה).
"כן. ושנינו היינו שיכורים מעל הראש. זה לא טוב."
״זה נשמע טוב מהסלון.״
״ מרלין, טרישיה-״
״וחוץ מזה!-״ צייצה טריש בת האחת עשרה, סומק מעטר את לחייה. ״אייברי נישקה אותך קודם!״
"באמת?" סומק קל הציף גם את פניו של דני.
"כן! עם לשון והכל!"
"מסתבר שהרשמת אותה מאוד," אישרה טריש הגדולה.
דני לא ידע היכן לקבור את עצמו.
״זה בסדר,״ ניחמה טריש האמצעית באנחה. ״היית ג׳נטלמן. והשתמשתם בקונדומים.״
"היא הולכת לשנוא אותי."
"היא לא הולכת לשנוא אותך. דני… הבחורה הזאת מאוהבת בך. כבר חודשים."
דני בלע את רוקו. דבריה של טריש היו מנחמים. לבו, שעד לאותו רגע התבוסס ברחמים עצמיים, טיפס באיטיות בחזרה למקומו שבבית החזה שלו. "את חושבת?"
"אני יודעת. עכשיו תמחק את ההבעה המבואסת הזאת מהפרצוף. אתה נראה כמו נום גינה אחרי פינוי."
מהמקרר נעצה בה טריש מבט משועמם. סרנה, שחזרה לבית ריק (ותודה לאל על לחשי ההגנה והשעון, שהכריז כי דני יצא לצוד - מצרכים בסופר).
"היי טריש."
"תראו מי חזרה הביתה…"
"גם אני התגעגעתי אליך."
טריש ניפחה בלון גומי לעיסה והניחה לו להתפוצץ ברעש גדול, מבהילה את מיסטי הנרקיס וגורמת לו להתכווץ על השיש. טריש הקטנה קיפצה בפיג׳מת חג מולד לתוך התמונה שעל המקרר. "אז עכשיו את ודני סוף כל סוף ביחד?״
״אני לא חושבת שזה קשור אליך, חמודה.״
״אבל דני אוהב אותך.״
זו הבעיה.
"את לא אוהבת את דני?"
"כן, רנה," הוסיפה טריש הגדולה. "את לא אוהבת את דני?"
לבה של סרנה החסיר פעימה. איך אפשר היה שלא לאהוב את דני? אבל… "אני באמת חושבת שזה לא עניינכן." היא עמדה ליטול את התמונות ולתחוב אותן למגירה כששמעה את הלהבות מתרוממות באח.
"היי דני!" קראה טריש הגדולה. "אנחנו ורנה בדיוק נהלנו-"
" סיילנסיו!" דני גלגל את עיניו. "לא אמרתי לך להשתיק אותן כשהן מתחילות עם זה?"
סרנה הסמיקה. היא הנהנה בקיצור והתחמקה ממבטו.
"אבל בלי קשר…" דני העביר את משקלו מרגל לרגל. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."
"אני מעדיפה שלא."
"רנה-"
"ארוחת ערב?" היא החלה לאסוף מצרכים מהמקרר.
"סלט? סלט וחביתה? מה אתה רוצה לאכול?" דני הניח זוג שקיות מלאות מצרכים על השיש. ״רנה-״
״לא, זה בסדר.״ היא הרגישה כיצד קולה מטפס באוקטבה. ״באמת. הכל טוב. אני בסדר. אנחנו בסדר.״
היא הסתובבה. דני עדיין עמד מאחוריה.
״מה, דני?״
הוא התקרב אליה בעדינות. רנה בלעה את רוקה. דני הרים את ידו ובזהירות העביר קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. היא הרימה את עיניה.
אגודלו ריחפה על לחייה, ולבסוף, ליטפה בעדינות את שפתיה. הוא נאנח. "אנחנו בסדר?"
בטנה של סרנה התהפכה. היא לא ידעה מה לומר לו. איך לחבר את מה שהרגישה לכדי אסופה של מילים.
הוא הרים קלות את סנטרה. "זה בסדר?"
סרנה יכלה להתעלם ממנו. היא יכלה להעמיד פנים כי איננה מבינה את השאלה המרומזת בדבריו. אך דני… דני היה עקשן. ונאמן. ויציב כמו סלע. היא יכלה לסמוך על דני. היא פשוט… לא סמכה על עצמה. "אני מקלקלת הכל-"
דני נדמה לשקול את דבריה לרגע. חצי חיוך נתלה מזווית פיו, וסרנה קימטה את מצחה כשרכן והטביע נשיקה על קדקודה. "את לא יכולה."
"לא יכולה?"
"לא. כי אני לא אתן לך."
תם ולא נשלם