Work Text:
"עם מי אתה מדבר שם בפלו?"
מחאותיו של קלי, שהלכו והתגברו בהדרגה, הפרו את השקט הנעים בדירתם הקטנה של קלווין וּויקטואר טלבוט.
"את לא רוצה לדעת..." לחש קלי בחצי-פה.
ויקטואר הביטה בו בשעשוע. "אני גם לא בדיוק יכולה לקרוא ככה עיתון."
"כן!" נשמע קול מוכר מהאח. "אני מעדיף לדבר עם ויקי!"
"טומי?" שאלה ויקטואר. "הכל בסדר?"
"ידעתי שאת שם!" קרא מאליגן בגיל.
"לא, היא לא!" אמר קלי בחפזון. "היא בדיוק התקשרה להגיד שהיא לא מוצאת את הנעליים שהיא רוצה במידה שלה-"
"זה בסדר, קלי, אני אדבר עם מאליגן." ויקטואר התיישבה מול האח. "אני במילא לא יכולה לקרוא ככה את הנביא."
"אני מצטער," מיהר טומי להתנצל, "אבל אני ממש חייב שתעשו לי טובה."
קלי נעץ בו מבט מאשים. ויקטואר הרימה גבה (בדרך כלל, לא היה סבלני מקלי בכל הנוגע למאליגן). "איך אנחנו יכולים לעזור לך, טומי?"
"אני צריך שתשגיחו לכמה ימים על רגינה- הבטחתי לנייג'ל שנצא למחנה ואני פשוט לא סומך על אמא שלי שתדאג לה כמו שצריך."
ויקטואר לחלחה את שפתיה. "טומי- אמא שלך עדיין שולחת לך חבילות כל שבוע."
"למרות שאתה גר שלושה בלוקים ממנה," תרם קלי. ויקטואר לחצה את ידו בעדינות.
"אתה בטוח שהיא לא מסוגלת להשגיח על רגינה?"
"היא לא מוכנה לקנות לה מים מינרליים," הסביר מאליגן. "רגינה שותה רק מים מינרליים."
"ואי אפשר לקנות את המים מראש?"
קלי, שהתיישב בצד, נראה כמי שלא יודע אם לצחוק או לבכות.
"היא אומרת שהיא לא מוכנה להגיש מים מינרליים לחתולה." טומי נשמע נעלב.
ויקטואר ניסתה להבין את הבעיה. "רגינה לא תוכל להסתדר שבוע בלי מים מינרליים?"
את מבזבזת את זמנך , אמר קלי ללא קול.
"אתם המוצא האחרון שלי!" התחנן מאליגן. "נייג'ל בונה על הטיול הזה כבר מהשנה השישית. אתם חייבים לעזור לי."
ויקטואר הנהנה.
לא! סימן לה קלי. בשום פנים ואופן-
"זה בסדר, טומי. אנחנו ניקח אותה."
כניסתה של רגינה לדירתם הקטנה של קלי וּויקטואר לוותה, באופן צפוי, באינספור אזהרות, הסברים והבטחות לשמור על רגינה כאילו הייתה בתם, עצמם ובשרם ("אמרת לו שאנחנו לא מתכננים להיכנס להיריון בשלוש השנים הקרובות, ווי?").
"רגינה רגישה מאוד לרעש," הזהיר טומי (שכנראה שכח בכמה ערבים נמנמה רגינה בחיקו בעוד הרעש בחדר המועדון של גריפינדור הבריח את הרגישים שבין תלמידי גריפינדור לחדריהם).
"היא לא אוהבת זרים." (קלי רצה להזכיר לו את הפעם שבה התגלתה רגינה בחדר המועדון של סלית'רין, אבל הם נשבעו לא-לדבר-על-זה-לעולם, כי זה לא קרה, וזהו).
"רגינה רגישה לחלב, סוכר, דם דרקונים, טאקי מתפוצץ, לקור, לחום – הטמפרטורה בחדר חייבת להיות עשרים ושש מעלות צלזיוס – והיא לא אוהבת שנוגעים לה ברגליים." טומי נראה קצר נשימה.
קלי נאנח (ולא חנק את טומי. או את רגינה. או את שניהם). "זה הכל?"
"היא אוהבת שמלטפים אותה." טומי העניק לו חיוך אסיר-תודה. "אתם רשמתם את זה, נכון?"
ויקטואר נשכה את שפתיה. קלי שכנע את עצמו שהוא לא מרחם עליה. בכלל. אפילו לא קצת.
"קלי, מותק?" ויקטואר העניקה לו את אחד החיוכים המקסימים ביותר שלה. "אתה יכול להביא לי עט?"
"אני שמחה שזה נגמר." ויקטואר התיישבה על הספה והושיטה את ידה ללטף את שיערו של קלי. "קלי, חמוד. אתה מוכן להסתכל עלי כשאנחנו מדברים?"
"אני לא מדבר איתך."
היא גלגלה את עיניה בשעשוע. "אל תהיה תינוק, קלי. מאליגן הלך לפני רבע שעה."
"אחרי מופע מרגש של פורנו חתולים."
"אני חושבת שזה היה נוגע ללב. היו לו ממש דמעות בעיניים כשהוא נפרד ממנה."
"את פשוט מנסה לשכנע את עצמך. איפה רגינה בכלל?"
"מנמנמת, החמודה הקטנה."
קלי נאנח (כך לפחות נדמה היה לה).
"אני מקווה שלא קר לה," הרהרה ויקטואר בקול.
"מרלין, ויקי. ראית כמה פרווה יש לה? החתולה הזאת יכולה לחיות בסיביר."
"אולי היינו צריכים להגיד את זה למאליגן. הוא לא היה דואג כל כך."
קלי לא הגיב. כשניסתה לקשור עמו שיחה, קם קלווין והלך למטבח. ויקטואר, שהרגישה אשמה במקצת, עקבה אחריו לשם.
"אני מעדיף לא לדבר על זה," אמר קלי בקול מפויס. הוא הבעיר את הלהבה בכיריים ושפת קלחת עם מי ברז. "זה סתם ירגיז אותי ואנחנו נתווכח. אני לא רוצה לריב איתך, ויק." בשלב הזה, למרות המחאות ("אני מנסה להכין תה, ויקי!") החליטה ויקטואר להיצמד לגבו ולכרוך סביבו את זרועותיה. הייתה זו הדרך שלה לבקש סליחה.
קלי רטן. ובכן, אם כעס עליה באמת, וודאי היה הודף אותה בעדינות. היא הצמידה נשיקה ללסתו. ואז עוד אחת, לעורפו. ואחת נוספת.
חיוך משועשע הסתמן על שפתיו של קלי. "זה לא יעזור לך," מלמל. "אני עדיין כועס." אבל ויקטואר ידעה מתי הוא מבלף.
"אני אומרת שניתן לרגינה לישון," הכריזה ויקטואר כשהיא מתירה בזריזות את חגורת של קלי. "היא עלולה להתעורר ולהיזכר שקר לה."
קלי חייך והרשה לה למשוך אותו לחדר השינה. עיניו התרחבו בהערכה בעת שויקטואר הפילה אותו על המיטה, פשטה את שמלתה בזריזות וטיפסה עליו.
הם התנשקו משך דקות ארוכות, מתלטפים ומתגפפים. ויקטואר העניקה לעצמה טפיחה מדומה על השכם. היא בדיוק עמדה לחלץ את קלי ממכנסיו כש- מיאו.
קלי התעלם מהיללה (החזייה של ויקטואר מצאה את עצמה על הרצפה), אך ויקטואר העיפה מבט לכיוון הדלת. קלי, בבירור, פחות התלהב מהסיטואציה. הוא טרק את הדלת בלחש אילם והצמיד את ויקטואר למזרן.
"אמ- קלי..."
קלי השיב בנהמה רכה (אך מאיימת) בעודו מנשק את דרכו בין שדיה.
"אני חושבת ש-"
מיאאאאו.
"ויקי. לא עכשיו-"
"אבל רגינה-"
מיאאאאו.
איש לא ידע איך, אבל ברגע הבא נפתחה הדלת וכדור פרווה לבנבן זינק על המיטה, דורש שיאכילו אותו.
קלי בהה בחתולה ארוכות. החתולה בהתה בקלי. ואז נשכה את קרסולו (קלי היה מרוגז מכדי להבחין בכך).
"קישט! אנחנו עסוקים."
רגינה התעקשה. ויקטואר הרגישה איך האווירה נעכרת. "אני לא יכולה לשמוע אותה בוכה, קלווין."
קלי נעץ בה מבט נזעם.
"זה לא ייקח יותר מדקה!" ויקטואר נאנחה, וכשהיא ממהרת לחמוק מבין זרועותיו, טופפה למטבח.
אחרי שמלאה את קערית האלומיניום במזון חתולים יוקרתי, תלתה בה החתולה מבט כחול וחיככה את ראשה הפרוותי כנגד כף-ידה. ויקטואר ליטפה אותה מאחורי האוזן. רגינה גרגרה. ויקטואר הוסיפה גירוד על הגב, ושוב על הראש הקטן. רגינה הייתה... ובכן, חמודה. ויקטואר חייכה.
קלי, שיצא מחדר השינה, מצמץ בחוסר-אמון. "את מעדיפה להתמזמז עם רגינה ולא איתי?"
קלווין בקושי האמין שזה קורה לו. זה לא קורה לו.
רגינה, כך נדמה, הייתה אדישה למדי לקסמיו של קלווין מחוץ לכותלי הוגוורטס. זה לא היה מפתיע במיוחד. עוד בבית הספר, נוכח קלי שרגינה נוטה להתעלם ממי שסירב לסגוד לעפר שעליו היא דורכת (או ישנה, אם לדייק). קלווין לא נעלב. קודם כל, היא הייתה החתולה של טומי, ושנית, גם הוא לא בדיוק חיבב את רגינה בתוך הבית שלו.
רגינה... ובכן – קלווין ידע שאי-אפשר לאלף חתולים, בסדר? אבל אפשר היה להציב להם גבולות. טומי אפילו לא טרח לעשות את זה. רגינה אכלה מתי שהתחשק לה, ישנה מתי שהתחשק לה (ואיפה שהתחשק לה, ועל מי שהתחשק לה) והחמור מכל: רגינה הסיחה את דעתה של ויקטואר ביום החופשי היחיד של שניהם. שלא לדבר על הדקות הארוכות שנדרשו לויקטואר כדי לבדוק אם חטיפי החתולים שהביא קלווין מהסופר כוללים במקרה חלב. או דם דרקונים.
מאוחר יותר, קפצה רגינה לחיקו של קלווין בזמן שקראו ביחד ספר ודרשה ליטופים. אלא שמי שאמור היה להיות מלוטף כעת היה קלי, ולא החתולה, ו-
"ויקי..."
"כן, חמוד?"
"את מלטפת את רגינה?"
כשהגיע הערב, חשב קלווין שלפחות עכשיו, יוכלו שניהם לישון. אבל היו שיערות של חתול בכל מקום, וקלווין התעטש (פעמיים) לפני שהבין שגוש פרווה בצבע בז` מכורבל בין כתפה לצווארה של ויקטואר.
"ויקטואר היא שלי," הבהיר לחתולה בעודו הודף אותה.
ויקטואר המנומנמת פקחה עין בעצלות. "אל תהיה כזה, קלי. זה לא יפה שאתה דוחף אותה ככה."
קלווין נאנח והחליט שלא לכבד את הדברים במענה. הוא כרך את ידו סביב ויקטואר. רגינה לא הנידה עפעף, אך בשעה הזאת של הלילה היה קלווין עייף מכדי להתייחס אליה.
בבוקר התעוררה ויקטואר על מנת למצוא את קלי ורגינה מנהלים קרב מבטים במטבח.
"קלי, מותק, קרה משהו?"
רגינה זינקה ממקומה שעל ארון השימורים אל בין זרועותיה של ויקטואר והתחילה לגרגר. ויקטואר הרימה גבה.
"אל תסתכלי עלי ככה!" התגונן קלי. "היא לא שותה את המים."
ויקטואר חששה לשאול, אך רגינה תלתה בה זוג עיניים אומללות. "הם מינרלים?"
קלי לא התיק את מבטו מרגינה.
"קלי?"
"לא. אבל מאיפה היא יודעת?!"
כעבור חמישה ימים, החליט קלי שזהו זה, יש גבול לכל תעלול. קלווין חזר בכל יום בשבע או שמונה מהעבודה וויקי עשתה שעות נוספות בשגרירות כדי לממן לעצמה את התואר השני. קלווין לא יכול ולא רצה לחלוק את מעט הזמן שהיה לו עם אשתו הטריה, עם החתולה של טומי. הם היו צריכים לדבר. קלווין נשם עמוקות, גייס את עתודות הסבלנות שלו (הוא ידע שיזדקק להן) ובמקום להגיד איך הוא רוצה את הביצה שלו (מקושקשת או מקושקשת. מרלין יברך את כישורי הבישול של ויקי), הכריז:
"אנחנו צריכים לדבר."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה אותה שטוחה?" שאלה ויקי בחוסר-בטחון.
"לא, מקושקשת זה נהדר, ויק. מה שאמרתי זה-"
"שאנחנו צריכים לדבר. כן, שמעתי. אתה זוכר שסיפרתי לך על המאפיה המתוקה ההיא ליד השגרירות-"
"ויקי, חמודה, אני חושב שהגיע הזמן שנחזיר את רגינה לטומי."
ויקטואר נחרדה. "למה?"
קלי ניקה את גרונו. "ובכן, כי- אני מרגיש שרגינה משתלטת על כל הזמן הפנוי שלנו יחד. והיא, אממ, לא מאוד מחונכת-"
"באמת, קלי, זה רק עוד יומיים. ורגינה התנהגה כמו מלאך, נכון מתוקה?" היא הושיטה את ידה ללטף את רגינה, שניצבה על השיש והתחככה בזרועה. "ובכן... לפחות רוב הזמן."
"ויקי, אני לא מוכן להתחרות על תשומת הלב שלך עם חתולה. אני לא בנוי לזה."
"אל תהיה מצחיק." ויקטואר חייכה אליו. "אין בכלל תחרות. אתה תמיד במקום הראשון אצלי."
קלי גנח.
"עוד יומיים, קלי? בבקשה?" היא נעצה בו זוג עיניים כסופות. קלווין הרגיש כיצד לבו מתרחב. איך יוכל לסרב לויקי... ואז. מזווית העין, הבחין ברגינה, רוכנת ללקק את תערובת הביצים החיות שנועדו עבור החביתה.
לא. לא עוד. "לא, אני לא יכול ויקי. באמת, אני לא מסוגל. אני מצטער."
הוא הספיק לומר ש"זה רק לכמה שעות" ו"את תמיד יכולה לשלוח לי ינשוף", אך לא לפני ששמע את ויקטואר שואלת בזעם מה יעשה כשיגיעו הילדים. בלבו, חשב קלווין כי אלה עתידים להיות הילדים שלו, לא של טומי.
השעות הראשונות אחרי העזיבה עברו על ויקטואר בזעם כבוש. באמת, למה בדיוק הוא מצפה? רגינה הייתה חתולה. חתולה מפונקת. מאוד. אבל... זה היה בסך הכל שבוע. ומאליגן היה חבר קרוב. יום אחד נזדקק גם אנחנו לטובה, קרוב לוודאי בייביסיטר.
וזו גם לא הייתה כזו טרחה גדולה. רגינה התלטפה וגרגרה, וּויקטואר נהנתה להשגיח עליה. אין ספק, היו גם חלקים פחות נעימים, אבל קלי הוציא דברים מפרופורציה. נכון, גם ויקטואר לא התלהבה במיוחד לקום באמצע הלילה להאכיל את רגינה (קלי היה מתוק ועשה זאת במקומה). שלא לדבר על הפעם, לא פעמיים... לא, היו אלה... ארבע? חמש? (ויקטואר הפסיקה לספור) הזדמנויות, בהן נאלצו היא או קלי להפסיק פעילות מעניינת יותר כדי ללטף את רגינה, להאכיל אותה או סתם לתקן משהו שנשבר, מפני שרגינה העדיפה לשבת על ארונות המטבח ולא, נאמר... על הספה.
ובכן... אולי היה משהו בדבריו של קלי.
רגינה, שכעת ישבה בקצה הספה וניקתה את עצמה בקפדנות, נראתה בלתי-מוטרדת בעליל.
"את חושבת שהוא עדיין כועס עלי?" תהתה ויקטואר בקול.
מרלין. אני מתחילה להישמע כמו טומי.
"אני לא יודעת מה אעשה אם קלי יכעס עלי. אני חושבת ש... אני חושבת שאני אבכה."
רגינה ליקקה את זנבה.
"אני לא מאמינה שאני מדברת איתך."
רגינה נדמתה ללכסן אליה מבט מזלזל.
ויקטואר כרסמה בעצבנות את ציפורן אגודלה (ואז עצרה את עצמה ותקנה את הנזק בטפיחת שרביט). היא התחילה להתגעגע לקלי. בלעדיו, נשמעו כל הרעשים בדירה גדולים ומאיימים יותר, ולא היה אף אחד שיאזן את נקודת הכובד במרכז הספה. שלא לדבר על כך שלא היה לה עם מי לחלוק את ארוחת הערב ועם מי להתכרבל מול האח או מתחת לשמיכות.
"הכל באשמתךְ."
רגינה ישנה.
ויקטואר התגעגעה לקלי.
גם אחרי שנים של היכרות משותפת, הופתע קלווין מיכולתו של טדי לופין לחסם דירה אחת מסכנה בכל כך הרבה לחשים. כששאל את לופין מה לעזאזל הוא מחביא בפנים, נעץ בו טדי מבט אדום כדם והשיב בקיצור: "את טוני". קלי עדיין לא הצליח להחליט אם תגובתו של לופין הייתה מפחידה או רומנטית.
קלווין משך בכתפיו. השעה הייתה אחת בלילה וטוני וטדי היו עדיפים בהרבה על הספה בבית טלבוט. הוא הקיש בדלת.
טוני, בחולצה וג'ינס מוגלגיים, קידם את פניו. "היי, קלי. השעה לא קצת מאוחרת בשבילך?"
"ביום רגיל, הייתי אומר שכן."
טוני הרים גבה. "בעיות עם ויקי?"
"אל תשאל."
טוני סימן לו להיכנס. "טדי לא כאן. לא שזה אמור להפתיע אותך." הוא סגר אחריהם את הדלת וחידש את הלחשים.
"אני יכול להציע לך משהו?"
קלווין נד בראשו. "רק מקום לישון."
"אה. זאת לא בעיה. אתה יכול לישון אצל טדי. המיטה שלו גם ככה אף פעם לא בשימוש."
"אתה בטוח שזה בסדר?" הוא העיף מבט קצר בספה. טוני גיחך.
"הספה הזאת ראתה הרבה יותר פעילות מהמיטה שלי ושל טוני ביחד. אני מוכן להציע לך אותה-"
קלווין מהר לטלטל את ראשו. "אין צורך. המיטה של טדי תהיה בסדר גמור."
לראשונה זה כמעט שבוע, זכה קלווין לשנת לילה נורמלית. ללא יללות. ללא כלים נשברים. בלי קימות באמצע הלילה ובעיקר: ללא רגינה. אם רק יכול למשוך אליו את ויקי, לקבור את פניו בשיערה ו-... לעזאזל עם זה.
הוא התעורר רענן מתמיד, הודה לטוני על האירוח, ואחרי שהטיל על עצמו קסם רענון, יצא מהדירה והתעתק למשרד.
החברה שבה עבד קלווין, לא הרחק מסמטת דיאגון, התמחתה בשינוי מרחבי, במיוחד מבנים שהתרחבו מבפנים, מדרגות נעות ונסיעה של מבנים בזמן ובמרחב. היה זה משרד קטן, אך כל העובדים היו מומחים בתחומם, וקלווין אהב את העבודה במקום.
הוא ברך לשלום את סאלי ועמד להתיישב בעמדת השרטוט שלו כשאור ירוק מהאח גרם לו לעצור במקומו. בין הלהבות הופיעו פניו של לא אחר מטומי מאליגן, שנראה היסטרי למדי. "קלווין!" זעק טומי בהקלה. "חיפשתי אותך שעות! ניסיתי לפחות פעמיים בדירה אבל אף אחד לא היה שם!"
קלווין כלל לא היה בטוח האם הוא רוצה לדבר עם טומי. בטח לא אחרי מה שקלי כינה בראשו אסון החתולה . הוא ניקה את גרונו.
"אנחנו בלונדון!" הכריז טומי. "או לפחות, אנחנו מנסים להגיע ללונדון. נייג'ל חטף עקיצה מדבורה מקורננת!"
"דבורה מקורננת?! איך לעזאזל מצאתם דבורה מקורננת בשפילד?!"
"אנחנו לא מצאנו אותה!" מחה טומי. "היא מצאה את נייג'ל! ועכשיו יש לו הזיות והוא חושב שהוא דבורה! אני צריך להוציא אותו מכל גן ציבורי שאנחנו עוברים לידו! הוא מנסה לשאוף צוף!"
קלווין קבר את פניו בידיו. "אוקיי." הוא שאף עמוקות. "אתה צריך לקחת את נייג'ל ישירות לקדוש מנגו."
"אבל הוא לא מסכים!" הסביר טומי המבוהל. "הוא חושב שהוא דבורה! הוא רוצה-"
"לא אכפת לי מה הוא רוצה!" נבח קלי. "תגיד לו שאתה מלכת הכוורת!"
טומי השתתק לרגע. נשמעו מספר רעשים ולאחר מכן: "נייג'ל, נייג'ל- מלכת הכוורת אומרת שאנחנו צריכים ללכת לקדוש מנגו. כן, קלווין מלכת הכוורת אומרת שצריך ללכת לקדוש מנגו." פניו של טומי שבו והופיעו באח. "בסדר, אני חושב שזה הסתדר. תודה קלווין, ידעתי שאפשר לסמוך עליך! אני אגיע מאוחר יותר לאסוף את המתוקה שלי! להתראות!"
קלווין צנח בכיסאו. תודה לאל.
ויקטואר קמה מדוכדכת במיוחד. קלי לא חזר, והשעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. רגינה יללה פעמיים בלילה שהיא רעבה. ויקטואר שפשפה את עיניה, הביטה בחתולה ואז בכורסתו הריקה של קלי. היא מצמצה את הדמעות בעינה וניגשה לארון הבגדים.
היא תלך לחפש את קלווין.
כן, היא תלך למצוא אותו ולהתנצל. הוא בוודאי במשרד, שותה את הקפה שלו. בלעדיה (הם תמיד שתו את הקפה של הבוקר ביחד – המחשבה על קלי שותה את קפה הבוקר לבדו העציבה אותה מאוד).
היא לבשה את החצאית הכחולה, זו שקלי אהב ("אבל את יודעת שנראית נפלא בכל דבר, ויקי."), חטפה את תיק העור שלה וניגשה לפלו. רגינה תוכל להישאר כאן ולהיות בשקט.
ויקטואר טעתה.
רגינה יללה ודרשה מים. מינרלים.
"לא עכשיו, חמודה," גנחה ויקטואר.
מיייאוווו.
"אוקיי, אוקיי-" היא טופפה על העקבים שלה (שמונה סנטימטרים - ג'ימי-צ'ו, מתנת חג המולד הטובה ביותר שקיבלה מגבריאלה), מזגה את המים לקערה ואז ניגשה לפלו. הבעיה הייתה, ובכן: היא לא יכלה להשאיר את רגינה לבד בדירה מאחר ש"רגינה מפחדת להיות לבד!"
הו, מרלין הגדול. לעזאזל עם החתולה, למצוא את קלי היה דחוף הרבה יותר.
ויקטואר זרקה חופן פלו אל האח הבוערת. ברגע הבא, מצאה את עצמה במשרדי החברה של קלי. סאלי בירכה אותה לשלום ("נעליים מקסימות," – "תודה, סאל. קלי כאן?"), וויקטואר עשתה את דרכה לכיוון שולחן העבודה שבקצה החדר.
"קלווין!" עיניה דמעו והיא לפתה בחוזקה את התיק שלה.
קלי מצמץ. הוא הסב לשולחן השרטוט שלו, קפה שחור לצידו. "ויקי, חומד. היי-"
היא ידעה שזה טיפשי, אבל היא הייתה כל כך נסערת שהדמעות פרצו החוצה ללא שום שליטה. "אני כל כך מצטערת," אמרה בקול רועד, "אני כל כך...- כל כך-"
קלי נטש את הגיליון הלבן ואסף אותה אל בין זרועותיו. "ויקי, זה בסדר..."
היא כבשה את הדחף לפרוץ בבכי. "אני צעקתי עלייך, וזאת לא הייתה אשמתך בכלל ו-ו-רגינה! היא איומה! קמתי פעמיים! והיא עשתה פיפי בכיור ו-וגם-"
"ששש-" היסה אותה קלי. "זה בסדר. אני לא כועס."
היא משכה באפה. "התגעגעתי אלייך כל כך!"
קלווין הידק את חיבוקו. היא הרגישה כיצד חזהו מתרומם בצחוק חרישי. "את מגזימה, ויק. הכל בסדר."
היא הנהנה כנגד חזהו. "אני כל כך מצטערת."
קלווין התרחק מעט על מנת שיוכל להתבונן בה טוב יותר. הוא מחה את הדמעות מעיניה (ואת האיפור שלה, קרוב לוודאי). "אני יודע," אמר ברוך. "וטומי התקשר עכשיו בפלו ואמר שהוא בא לאסוף את רגינה מוקדם, אז יש לנו לילה רק בשבילנו. אל תבכי יותר, טוב?"
היא הנהנה וחייכה חצי חיוך.
קלי נראה פחות מודאג. הוא תפס במותניה וקרב אותה אליו, מחכך את אפו באפה. ויקטואר צחקקה.
"באמת התגעגעת אלי?" שאל בחיוך.
ויקטואר מהנהנת. "מאוד."
קלי קבר את ידו בשיערה ורכן לנשק אותה. הו, היא התגעגעה אליו כל כך. ואז-
"קלווין! קלווין, תענה!"
ויקטואר העיפה מבט בקלי, שנראה כמי שמתאמץ מאוד שלא להתרגז. "כן, טומי?"
"נייג'ל רוצה לדבר ישירות עם מלכת הכוורת!"
"מרלין." קלי עצם את עיניו משך רגע ארוך. "דבורים אמיתיות לא מתנהגות ככה!"
"אני יודע. כאילו, עכשיו שאמרת לי," מיהר טומי להגיד. "אבל נייג'ל לא יודע!"
קלווין נשם עמוקות. "בסדר. תן לי לדבר עם נייג'ל."
ויקי טפחה על זרועו. "קלי, אהובי. נראה לי שזה הרגע שבו אני משאירה אותך להתמודד עם החברים המטורפים שלנו-"
"-הפועלת נייג'ל מתייצבת לדווח למלכת הכוורת!" נשמע קולו של נייג'ל מהאח.
קלווין נישק לראשה. "ניפגש לצהריים?"
"במקום הקבוע," הסכימה ויקי. היא נישקה לשפתיו, פונה לאסוף את התיק שלה, ובעודה מתרחקת, יכלה לשמוע את נייג`ל, מדווח כי הפועלת טומי מקיימת קשר חשוד עם יצור מזן אחר, ואולי כדאי לשלוח את משטרת הכוורת לבדוק את הנושא.
היא צחקה.
סוף