Work Text:
משהו היה לא בסדר. אונוריה לא יכלה לשים על זה את האצבע, אבל משהו היה לא בסדר.
אביה ואמהּ קראו בעיתונים על האנשים שחזרו מקוריאה והפכו לצל של עצמם; הם שוחחו בנחת מעל עיתון הבוקר אודות עוד אחד מאלו ששלח יד בנפשו, שאושפז, שביצע מעשה זוועה, שהשפיל את עצמו לעיני כל ברחובות, שצרח אחוז אימה ממראות שרק הוא היה יכול לראות, שהידרדר לשימוש בסמים, ששקע עמוק. עוד אחד שהפסיק לתפקד.
הם דיברו על הלומי הקרב באותה נימה של אדישות שבה דיברו על מזג האוויר - כאילו זה לא נוגע אליהם בכלל. כאילו הבן שלהם, אחיה, לא נמצא בסכנה ברגעים אלו ממש.
מבחינתם, חשבה אונוריה במרירות, זו הייתה הבעיה של אנשים אחרים, בבתים אחרים. אנשים שלא קורצו מאותו החומר שהם עשויים ממנו, אנשים חלשים שלא עומדים בטלטלות רגשיות, אנשים ללא שריון שעשוי מכסף וממעמד חברתי, אנשים שלא נולדו להוביל.
אבל אונוריה הכירה את הוריה טוב מספיק על מנת לדעת שכל זה אינו אלא העמדת פנים, מסכה שהלכה ונסדקה ככל שהמלחמה נמשכה, וצ'ארלס נותר לכוד בתוכה. הוריה לימדו אותה מגיל צעיר מאוד שעדיף לה לשתוק כשהיא לא בחברת המשפחה הקרובה. היא תורגלה היטב בשתיקות. היא ידעה להקשיב למה שאנשים אומרים סביבה, ולמה שהם לא אומרים.
היא שמעה את הרעד הקל שאמה הסוותה, את ההיסוס הבלתי מורגש כמעט בקולו של אביה.
היא סלחה להם. היא סלחה להם למרות הכל. היא סלחה להם כי הם ההורים שלה, כי הם פחדו בדיוק כמוה או אולי יותר, היא סלחה להם כי היא הייתה רגילה לסלוח להם על שהשתיקו אותה במשך זמן רב כל כך.
היא סלחה, אבל היא לא שכחה.
***
ואז צ'ארלס חזר.
הוא חזר, ועל פניו נראה שהכל בסדר.
את הלילות הראשונים אחרי שובו הביתה בילתה אונוריה בישיבה בכתונת הלילה שלה ליד דלת החדר שהמתין לו תמיד בבית הוריו. היא התאמצה להאזין לנשימותיו שנשמעו אך בקושי מבעד לדלת הסגורה. היא לא שמעה דבר; לא הד של צרחה, לא רשרוש הסדינים של אדם המתהפך כה וכה באי שקט, לא מלמולים חסרי מנוחה ולא גניחות רמות. לא קריאות לעזרה.
הוא ישן היטב בכל לילה, שינה עמוקה ושלווה. הוא קם רענן בכל בוקר ובירך אותה ליד השולחן בעודה מפהקת. אונוריה מזגה לו קפה והושיטה לו טוסט מרוח בחמאה, או לפעמים לחמניה בריבה, גבינה או ערימת חביתיות, בהתאם למה שהוגש.
היא בחנה אותו היטב בזמן הארוחות, תרה אחר סימנים של חוסר תיאבון או אכילה חולנית, חסרת הבעה.
לא.
הוא אכל באופן רגיל לגמרי, אם כי בתיאבון רב יותר מאשר קודם. היא שמעה את אמם מתייעצת עם סוכנת הבית שמא עליה לומר לו דבר מה בעניין.
אחיה מאז ומעולם חיבב ארוחות טובות, ועכשיו נדמה לה שהוא מחבב אותן אפילו יותר. הוא התענג בכל נגיסה על הטעמים ועל המרקמים. הוא השתהה לצד השולחן גם זמן רב לאחר שפונו המנות האחרונות, ידיו שלובות על בטנו והוא נהנה מן האווירה; מן השקט, מן החלל המפואר והמואר היטב. היא תפסה אותו פעם בוחן כמרותק את האור שהשתקף מפניה של כפית כסף מבריקה שנוקתה באותו בוקר.
הם אכלו ושוחחו. היא סיפרה לו מעל המרק על דברים שהתרחשו בזמן שנעדר מהבית. הוא השיב לה, כשחתך את הסטייק שלו בדייקנות של מנתח, בסיפורים משעשעים משלו על המזון הגרוע בקוריאה ועל הבדיחות שסופרו סביבו. היא נהנתה לראות אותו נהנה. מאז שחזר, הפכו זמני הסעודה לחביבים עליה ביותר. אחיה שפע קסם, והוא השפיע מקסמו גם עליה. כשחזר, הבינה אונוריה לפתע כמה בודדה חשה בלעדיו, אף על פי שלא חסרה לה חברה.
ערב אחד, לאחר מסיבת "ברוך השב הביתה" מייגעת לכבוד צ'ארלס שאליה הזמינו הוריהם כמה מחבריהם הקרובים ביותר, הצטופפו צ'ארלס ואונוריה יחד על הספה והוא הראה לה תמונות שצולמו במחנה. הוא הראה לה את האוהל שלו במגורי הקצינים, את חדר האוכל ואת המשרד, והתעלם כליל מהשלט הרחוק ברקע של התמונה שעליו נכתב "זהירות, מוקשים". הוא הצביע על האנשים, נקב בשמותיהם וסיפר לה עליהם. היא התבוננה בהם בתשומת לב, ובחנה את פניו בהתאם.
הוא הציג בפניה את הקצינה זהובת השיער שבזכות קשריה קיבל עבודה בבית חולים נחשב בעיר, והשביע אותה שלא תספר להוריהם. היא הייתה רגילה לשתיקות, ושמחה להיות שותפה לסודו. כשהתעניינה בקפטן בעל השיער השחור והמבריק והעירה שהוא נאה מאוד, אחיה רק נחר בבוז; אבל היא קלטה את החיוך הקטן שהתגנב אל פניו. היא צחקה כשסיפר לה על הקצין קטן הקומה והממושקף שנראה כמו ילד וישן עם דובון לצד מיטתו, וחשה מחנק בגרונה כשהוסיף צ'ארלס כיצד הדובון נשאר בסופו של דבר בקוריאה כשהקצין 'שכבר לא היה ילד' המשיך הלאה.
הוא לא היה עצוב או נוּגה, לא באופן מדאיג.
פעם או פעמיים היא מצאה אותו יושב לצד שולחן הכתיבה, מבטו מרוחק, משחק באצבעותיו במה שנראה כמו עלה שלכת שמור בתוך זכוכית. לעתים היא דימתה לשמוע ממנו אנחה קלה – אבל זו התחלפה בחיוך מיד כשראה אותה.
הם טיילו יחד, בעיקר כשמזג האוויר היה נאה. הם פסעו כעת לאיטם בכל השבילים שעליהם רצו כשהיו ילדים קטנים ודימו שהם יוצאים להרפתקאות. כעת היה צ'ארלס שבע הרפתקאות בהחלט, והוא הניח לאונוריה להוביל אותו לאן שרצתה, להראות לו את כל השינויים הקטנים שהתרחשו בהיעדרו.
תכופות תהתה האם הוא יודע כמה הייתה אסירת תודה על שובו הביתה. כיצד היא כמהה להרגיש את ממשותו לצידה, לשמוע את קולו, לחוש את מבטו נח עליה בחיבה מגוננת של אח בוגר, לחוש איך ההקשבה שלו עוטפת אותה סביב סביב בשעה שהמילים נאבקו לצאת מפיה הממאן, הנרגש. איך הוא מיסך עבורה את העולם כשהיו יחד, ממש כמו בילדותם.
למשך פרק זמן מאושר, קצר מדי, הם אכן שבו להיות כמו שני ילדים. שמחים זה בחברתה של זו, שותים יחד תה ושוקו חם, קוראים זה לצד זו. אבל דבר אחד היה חסר; משהו עכר את השלווה, כמו רדיו שמכוון כמעט לתדר הנכון, או רעש צורמני שמפלח את המנגינה. הם היו יחד והוא היה בטוח, אבל משהו עדיין לא היה בסדר.
לאחר שההתרגשות הראשונית שככה והשגרה שבה לזרימתה האיטית והמלודית כמעט, הביע צ'ארלס את רצונו לשוב לעבודה שהמתינה לו, ואונוריה עדיין לא הצליחה להבין מהו הדבר שעוכר את שלוותה בנוגע אליו.
***
יום אחד, לפתע פתאום, היא הבינה.
בערב לפני שחזר לעבודה הם נותרו לבדם בבית הגדול. כל אחד מהם השתרע על ספה משלו, לבוש בחלוק בית: שלו כחול, שלה ורוד. היא קראה בפעם המי יודע כמה את "תבונה ורגישות". הוא קרא מאמרים בכתבי עת רפואיים על מנת להתכונן ליום המחרת.
היא שמעה את עלעול הדפים, את נשימותיו, את מלמוליו השקטים כשחזר על חלק מהמילים - היא ידעה שהוא עושה זאת על מנת להשיב את הריכוז שלו כשמחשבותיו החלו לנדוד. ומעבר לכל אלה היא האזינה לשקט ששרר בבית הגדול, שעטף את שניהם כמו שמיכה.
החלל בלי ספק היה שקט מדי. זה היה ככה מאז שחזר. זה מה שהפריע לה.
"צ'ארלס?" היא שאלה בזהירות. הוא הרים אליה את עיניו מיד.
"כן?"
"ת-ת-תרצה ש-ש-אשמיע… אשמיע קצת מ-מ-וזיקה?"
ושם זה היה. ההבעה שחששה לראות עלתה על פניו: האימה שהרחיבה את עיניו, החיוורון הפתאומי של עורו והנשימה שגמגמה בגרונו.
היא כמעט קמה אליו, נכונה להציע לו כל דבר, מכוס מים ועד הסעה לבית החולים הקרוב. אבל הרגע חלף, הצבע שב אל פניו והוא נשם שוב.
"לא, תודה לך. אני מעדיף את השקט בימינו. לא תאמיני כמה רעש אנשים מסוגם של פירס והאניקוט מסוגלים לייצר." הוא אמר זאת בבת צחוק קלה, ובכל זאת היא חשה בנימה הסדוקה, הרועדת שמאחוריה.
גבה של אונוריה שב לשקוע בריפוד הרך של הספה, אבל היא לא פתחה שוב את הספר. תחת זאת היא התבוננה באחיה, וניסתה להיזכר מתי שמעה בפעם האחרונה את המוזיקה שלו. זו הייתה התשוקה המשותפת לשניהם, וצ'ארלס לא העלה את הנושא אפילו פעם אחת מאז שחזר. הוא לא נגע בתקליטים שלו במשך כל הזמן שהיה בבית.
"למעשה," הוא אמר כמו בהיסח הדעת, מחשבותיו נמשכות ממנו כמו מאליהן. "אני חושב שאפרד מאוסף התקליטים שלי. אורה להשליך אותם. או לתרום אותם. יש בוודאי כמה וכמה נזקקים שיכולים להרוויח מהרחבת השכלתם המוזיקלית..." הוא גיחך, והגיחוך היה נטול שמחה לחלוטין.
אונוריה לא רצתה שהוא יסיים כמו האנשים האלה שהוריה קראו עליהם בעיתון, שהפסיקו לתפקד ושכבו במיטה ימים שלמים, שאושפזו בבתי חולים לחולי רוח, ששלחו יד בנפשם. הוא אמר לה פעמים רבות בצעירותם שבלי מוזיקה אין טעם לחייו, והמילים שלו הדהדו באוזניה כעת כמו אזעקה.
אונוריה המשיכה להתבונן באחיה בריכוז. בזמן המלחמה, קוריאה נראתה לה רחוקה ומאיימת כמו חור שחור. כל המלחמות נראו לה כמו מעין חורים שחורים בספרי ההיסטוריה, דברים מאיימים שמשמידים ובולעים את הכל, אפילו את האור. החור השחור שהיה קוריאה בלע את אחיה, ועכשיו הוא החזיר אותו - אבל בלי המוזיקה שלו.
זה היה מבעית, והיא לא ידעה מה לעשות. היא לא ידעה מה אפשר לעשות. מלבד, אולי, להיות שם לצידו - אם הוא בכלל יניח לה. מה אם הוא לא זקוק לי כפי שאני זקוקה לו? היא גייסה את כל האומץ שלה, חצתה את החדר והתיישבה על הספה לצידו.
היא הניחה את ידה העדינה על פרק ידו.
היא הייתה האחות הקטנה. הוא היה אחיה הגדול. הוא תמיד גונן עליה – מפני הוריהם, מפני ילדים אחרים, מפני מבוגרים אחרים. הוא ניחם אותה, והוא הסיח את דעתה. הוא הזכיר לה שהיא בת ווינצ'סטר ושזה לא משנה מה אנשים אחרים חושבים. לעתים רחוקות בלבד הם החליפו תפקידים, ואז הייתה אונוריה נזהרת מאוד - היא נזהרה שלא לפגוע בגאוותו, שלא לעשות או לומר שום דבר שיגרום לו להרגיש חלש או פגיע, שלא לגרום לו להיאטם. לעתים קרובות מדי ראתה אותו נאטם בפני הוריהם שניסו להתערב ולחטט, בטוחים שכסף ושררה יכולים לפלס את דרכם מבעד לכל מכשול.
תמיד קינן בה, באונוריה, החשש שיום אחד לא תוכל להשיב את צ'ארלס ממצבי הרוח המזופתים שלו.
"צ'ארלס?" היא אמרה, והביטה לתוך עיניו כאילו היא תרה אחרי המשהו הזה, הדבר שנטל מהן את הניצוץ וכיבה בתוכו את המוזיקה.
"אונוריה, אנא ממך." הוא השיב לה מבט. "אל תלחצי עליי בנושא הזה, אני מתחנן בפנייך."
"אני... אני דואג-ג-גת לך." היא אמרה, קולה שקט.
צ'ארלס נשם עמוקות, מילא את חזהו הרחב וזקף את גבו.
"אני מבין." הוא אמר, "ואני מבטיח לך שאני דובר אמת." הוא שילב את אצבעות ידיה בשלו והצמיד את ידיהם אל חזהו. "אני מבטיח לך שאם וכאשר אהיה... ובכן... במצוקה, מסוג כלשהו..." הוא השפיל את מבטו ונשק לידה, לא מסוגל לומר את המילים לאף אדם מלבדה, "את תהיי הראשונה שאפנה אליה לעזרה."
***
חודשים עברו. דומה היה כי צ'ארלס מסתגל היטב לעבודה, וגם אם הוא לא היה מאוד פופולרי בקרב עמיתיו, מרביתם כיבדו והעריכו אותו. לא נראה שהוא בודד מאוד, אבל גם לא נראה שהוא עושה מאמץ מיוחד לפתח קשרי ידידות. הוא שקע רובו ככולו בעבודה, התייצב בבית הוריו לארוחות בכל יום ראשון ויצא למסיבות ואירועים כאשר המעמד חייב אותו לעשות זאת.
הוא נראה כתמול שלשום, כאילו המלחמה לא קרתה מעולם, כאילו הוא לא היה בה. אבל אונוריה שמה לב שהזמנות לקונצרטים נדחו שוב ושוב, וכאשר האירוע החברתי כלל ריקודים, אחיה היה יוצא למרפסת לסיים שם את המשקה שלו. הוא לא לקח אל ביתו החדש את אוסף התקליטים שלו - אבל הוא גם לא זרק אותם. אונוריה פירשה זאת כסימן מעורר תקווה ושמרה אותם אצלה בהיחבא, למקרה שיום אחד ייזכר בהם וירצה אותם.
כשהחורף הגיע, הבחינה אונוריה שהרתיעה החדשה של צ'ארלס ממוזיקה הולכת והופכת את תקופת החג לסוג חדש ואכזרי של עינוי, וליבה נחמץ בקרבה עבורו; הוא כמעט נס על נפשו כשמקהלות של זמרי חג המולד דפקו בדלת, כיבה את הרדיו שהשמיע שירי חג מולד ללא הרף וקיצר מאוד את הבילויים מחוץ לבית, במרכזי הקניות הומי האדם. כשהוריהם ערכו מסיבה מפוארת בביתם, הוא העדיף להתכרבל במעילו וללגום סיידר במרפסת הקפואה על פני להישאר בפנים ולהאזין לתזמורת יחד עם כולם. הוא טען שמחניק וצפוף בפנים, וחזר פנימה רק כששפתיו כבר היו כחולות מרוב קור.
"איזה מ-מ-מזל שזה נגמר," אמרה אונוריה בערב שלאחר חג המולד, כשנותרו שניהם לבדם בבית. "החגים יכולים להיות פש-פש-פשוט ארוכי-כים מדי."
"ספרי לי על זה." ענה אחיה. הוא לגם את שארית ליקר הביצים מכוסו וקם למזוג לעצמו כוס נוספת. כשחזר והתיישב, המשיך: "חדר המיון בוודאי נראה כרגע כמו שבת מכשפות."
"אבא ואימא מת-מת-מתעקשים שאני ארקוד," אונוריה עצרה והיטיבה את נשימתה לרגע, "כ-כ-ל שנה עם דוד אדוארד. הוא תמיד דו-דו-רך לי על הרגל."
"ובכן, אדי מעולם לא היה החינני ברקדנים," ענה צ'ארלס.
"אתה רק-ק-דן טוב," היא אמרה. "למה לא ר-ר-ר-קדת איתי הערב?"
הגמגום הקשה עליה להסתיר את התרגשותה, ואחיה חש בה. היא ראתה את גווֹ מקשיח.
"כן, ובכן, אני כבר לא צעיר וגמיש כמו פעם."
"ב-בבקשה, צ'ארלס? " היא ביקשה, "לז-זכר הימים הטו-טו-ובים?"
"אני לא יודע, אונוריה..."
אונוריה הסבה אליו את גבה וניגשה אל הגרמופון שעמד מיותם בפינה נשכחת בחדר, אותו גרמופון שהיא הקפידה להסיר ממנו יום יום את האבק בעצמה, מבלי לערב את המשרתים. היא הייתה בת ווינצ'סטר, ובני ווינצ'סטר לא מוותרים. צ'ארלס לימד אותה את זה.
היא הניחה את המחט על התקליט, והמוזיקה העליזה החלה לשטוף את החדר.
"תרקק-ק-קוד איתי." היא הושיטה לו את ידה כמו הילדה בת השנתיים שהייתה, הילדה שרצה אחרי אחיה בשביל בגינה ודרשה שישחק איתה.
"אני... לא יכול, אונוריה. בבקשה תכבי את זה. בבקשה."
"לא, צ'ארלס." ידה של אונוריה ווינצ'סטר נותרה מושטת לפנים, בעקשנותְ ייחודית, אופיינית לה.
היא ידעה שיש מילים שצריכות לצאת, שעלולות להרעיל אם הן נשארות בפנים. היא ידעה שיש דברים שפשוט חייבים להיאמר, לא משנה כמה מאמץ נדרש לשם כך. יש סיפורים שחייבים לספר, גם אם צריך לירוק דם בשביל זה.
לאט לאט, צ'ארלס אמרסון ווינצ'סטר השלישי קם על רגליו, כמו ענק אבן המתעורר משינה.
הוא קם והניח לאונוריה להוביל אותו אל מרכז החדר, לכרוך את ידיו הממאנות סביב מותניה ולהניח יד עדינה על גבו. הם רקדו, מתנועעים כה וכה בהתחלה בתנועות זעירות, מורגשות אך בקושי, סנטרו צמוד לרקתה, ראשה נח על צווארו.
הם רקדו כך מאז שהיו ילדים, בכל שנה בחג המולד.
אונוריה לא הופתעה כשהרגישה את הטיפה הראשונה על ראשה, ועוד אחת על כתפה החשופה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.
"הו, צ'ארלס..."
עד מהרה היא מצאה את עצמה כורעת תחת משקלו של אחיה בעודו מחבק אותה בכוח בזרועותיו, פניו מכווצים בבכי חסר שליטה, חזהו עולה ויורד במהירות וזרועותיו רועדות.
"אני מצ- מצטער..." הוא מלמל, והמילים יצאו מגומגמות, כמו שלה. "אני כל כך מצטער..."
"הכל ב-בסדר. אני פה בש-בשבילך," היא אמרה בביטחון, מחבקת אותו בכוח כאילו היא מנסה לחבר אותו מחדש. "הכל יהיה ב-ב-סדר."
מאוחר יותר, היא תושיב אותו על הספה. היא תתיישב צמודה אליו, והוא יספר לה. הוא יספר לה על אנשי התזמורת, על המנגינות של מוצרט בלב קוריאה, על הפגז שהשתיק את המוזיקה.
הוא יראה את הדמעות שהיא עוצרת, עד שלא תוכל לעצור בעדן יותר ותבכה יחד איתו.
מאוחר יותר, הרבה יותר, הוריהם ישובו הביתה וימצאו אותם משחקים "רביעיות" ומתפוצצים מצחוק, כמו ילדים קטנים.
לאט לאט המוזיקה תחזור לחייהם, מעט בכל פעם. יהיו עוד שירים, מנגינות חדשות ינוגנו, זיכרונות חדשים יצמחו על זיכרונות החורבן הישנים.
הוא יישבר שוב ושוב ושוב, והוא יקום על רגליו בכל פעם, כמו בן ווינצ'סטר אמיתי.
והיא תהיה שם ותחזיק אותו.