Work Text:
על הקיר בכיתה שלנו תלויה תמונה.
זו תמונה שלווה מאוד, מתאימה לחדר כיתה שבו צריכה לשרור אווירה של שקט שתאפשר למידה. בתמונה רואים שתי ילדות עומדות על גבעה ירוקה, בגבן אל הצופה, אוחזות ידיים, שערן הזהוב מתבדר ברוח הקלה. אחת מהן נראית תמירה וחזקה, השנייה קטנה ועדינה יותר. פרחים פורחים ליד רגליהן של הילדות, והן משקיפות על מה שנראה כמו רכס מיוער שיורד במדרון אל ים תכול, שקט ורוגע. עננים מטיילים בנחת בשמיים מעל הילדות, לבנים כמו השמלות שלהן.
התמונה לא מושכת תשומת לב רבה. היא מתמזגת עם האווירה הכללית של חדר הכיתה. כמו מרבית התמונות בבתי ספר, אנחנו לא יודעים מהיכן היא הגיעה או מתי היא נרכשה. דומה כי היא פשוט הייתה בבית הספר מאז ומעולם. רובנו חולפים על פניה ולא מעיפים בה מבט שני; המבטים שלנו מעולם לא נחים עליה למשך יותר משניות ספורות. רובנו עסוקים מדי בטלפונים שלנו, בחברים שלנו, במריבות הקטנות ובדרמות הגדולות.
אבל לא כולם.
יש ילדים אחרים, שהתמונה גורמת להם להניח את הטלפון בצד, להפסיק את השיחה ולהתבונן בתמונה בריכוז. הילדים שמתבוננים במשך זמן רב יותר, מספרים לפעמים בקול חולמני, קצת מרוחק, שהעננים בתמונה בעצם לא כל כך לבנים כמו שנראה בהתחלה. הם כהים יותר, ענני סערה נפוחי לחיים וכבדים מאימתה של סופה. ילדה אחת, שחלמה בזמן השיעור והמורה נזפה בה, ניסתה להתגונן ואמרה למורה שהשמלות של הילדות זזו בתמונה, זזו ממש. היא נשלחה אחר כבוד אל חדר המנהלת ורשמו לה הערה בתעודה.
חוץ מהילדים האלה, אף אחד לא רואה שמשהו בתמונה לא בסדר.
אסור להסתכל בתמונה יותר מדי זמן. כולם יודעים את זה. או אמורים לדעת את זה.
הבעיה היא שברגע שהסתכלת, המבט נמשך לשם כאילו מעצמו. לפעמים מי שמביט בתמונה מפסיק להקשיב למה שהמורה אומרת ופשוט בוהה בה. ולמי שמתבונן בה היא נראית עכורה יותר ככל שמתבוננים בה יותר מקרוב.
היא כבר לא נראית שלווה. העצים נראים כמו מפולת שמידרדרת לים, והים קוצף ומאיים לבלוע את היבשה. הגלים מושכים אותך למעלה ולמטה עם כל הסתערות שלהם על החוף, עד שהפה מתמלא רוק והבטן מתהפכת.
פעם, לפני שלוש שנים, ילדה אחת הקיאה בכיתה אחרי שהסתכלה על התמונה הזו במשך זמן רב מדי. היא לא חזרה ללמוד בבית הספר בשנה שלאחר מכן.
הילדים שמתבוננים בתמונה במשך יותר מדי זמן, מתחילים לבלות יותר זמן לבד. אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגללם, כי הם כבר הפסיקו להיות מעניינים או חברותיים או כיפיים - הם רק יושבים ובוהים בתמונה כל ההפסקה. וכשאנחנו לא בכיתה - בשיעור ספורט או במעבדת מדעים - הילדים שהסתכלו בתמונה יותר מדי זמן לא מרוכזים, כאילו הם רק רוצים לחזור לכיתה ולהסתכל בתמונה. אבל יש משהו אחר בהתרחקות שלנו מהם; מן סימן מוסכם שאף אחד לא מזכיר אבל כולם יודעים - מסוכן להסתכל בתמונה. ואלה שהתחילו להסתכל בתמונה - מסוכן להסתובב איתם. אז הם לבד, כמו רוחות רפאים חיוורות שרודפות את הקבוצות שפעם היו הקבוצות שלהם. הם כמעט אף פעם לא מוצאים בני זוג לעבודות כיתה, לא באים לחברים אחרי הלימודים, לא נבחרים לקבוצות ספורט.
כשהמבוגרים שואלים אותנו למה אנחנו לא משחקים איתם אנחנו מושכים בכתפיים במבוכה, מנידים בראש ומבטיחים לנסות לשתף אותם יותר, אבל אף אחד אף פעם לא מקיים את ההבטחה הזו.
אף אחד מאיתנו לא מוכן להודות שהוא מפחד.
אם הילדים האלה לא הצליחו להתיק את המבט בזמן ולהשתלב שוב במה שקורה בכיתה - זה מאוחר מדי.
אילו היית אחד הילדים האלו, היית רואה שהעננים שהיו פעם לבנים נראים כמו טיפות דם שמתפשטות על חלקו העליון של הציור. אחת הילדות מתחילה להטות לעברך את ראשה. הנה כבר רואים את קצה האף שלה, התחלה של לחי עגולה.
לאט.
לאט.
לאט.
וכשהיא מסובבת את ראשה בפתאומיות, ברור לך שהילדה בוהה בך. זה ברור לך אפילו שבמקום עיניים יש לה שני חורים שחורים. ארובות העיניים הריקות, המגירות נוזל שחור, רואות אותך כך או כך.
הילדות מחליפות ביניהן מבט, סימן כלשהו. הנמוכה יותר, בלי העיניים, שואלת שאלה. הילדה הגבוהה רק מהנהנת, פעם אחת בלבד.
זה הנהון קל שכמעט לא רואים, אבל את מרגישה אותו בעצמות, כמו נקישה של מלכודת שנסגרת.
אם זה קרה לך, אם ראית אותן, בטח ניסית לנתק את המבט ממש מהר. בטח חיפשת בעינייך את חברי הכיתה, לראות אם עוד מישהו הבחין מה קורה לתמונה. בטח רצית לשאול את המורה, המבוגר היחיד בחדר שאמורות להיות לו תשובות מה לעזאזל קורה כאן בכלל. המורה ממשיכה לדבר בשטף, אבל המילים שלה לא מובנות. שום דברה כבר לא מובן.
כי כשהסתובבת אל החברים לכיתה, ראית שלצד כל השולחנות - מהקדמיים ביותר היכן שיושבים המצטיינים ומלכי הכיתה ועד לשולחנות האחוריים ביותר בהם מצטנפים הדחויים - יושבות אותן שתי ילדות. שתיהן זהובות שיער בשמלות לבנות.
אחת גבוהה, חדת מבט.
לשניה אין עיניים.
והן מביטות בך.
כשהן קמות לעברך, ומקיפות את השולחן שלך, אפשר לראות שהאצבעות שלהן חדות כמו עפרונות ציור. את מעיפה מבט אחרון בתמונה.
היא ריקה.
***
את עומדת בשדה בנעלי בובה. עשבים יבשים דוקרים את הקרסוליים שלך, וענני סערה מתערבלים מעל לראשך. קר לך כפי שלא חשת מעולם, השמלה הלבנה מגוננת בקושי על גופך, והעור שלך מצטמרר. אבל את לא יכולה לנוע. עדיין לא. את מחכה להזדמנות. יד קרה ולחה מונחת בשלך - הילדה הגבוהה עומדת לצדך.
אתן מרגישות את המבטים של הילדים חולפים על פניכן רק לרגע, לא מתעכבים.
אתן מחכות יחד. מחכות לזוג עיניים נוסף שינוח עליכן למשך קצת יותר מדי זמן.
מבוסס על הפואמה "תמונה" מאת דליה רביקוביץ'
תמונה / דליה רביקוביץ (1959)
חוּרְשׁוֹת הַכְּבָשִׂים הַיְּרֻקִּים גָּלְשׁוּ בְּמוֹרְדוֹת
וְהַיָּם לְמַטָּה שִׁכְשֵׁךְ וְהִכְּחִיל מִן הַשֶּׁמֶשׁ.
בַּשָּׁמַיִם פָּרְחוּ עֲנָנִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּי נָהָר
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ עוֹד יְלָדוֹת.
וְהָיְתָה בָּנוּ אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ עֵינַיִם אֲהוּבוֹת
וְקִנֵּאנוּ בָּהּ כֻּלָּנוּ עַד שֶׁשָּׁכַחְנוּ,
וְהָיְתָה בָּנוּ אַחַת בְּהִירָה וּזְקוּפַת קוֹמָה
שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָהּ בַּכִּתָּה וְיָדְעָה לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת
וְהָיִיתִי יוֹצֵאת בַּשֶּׁמֶשׁ אֶל הַשָּׂדֶה הַקָּרוֹב
וְאוֹהֶבֶת אֶת הָעֲנָנִים וְהוֹגָה בָּהֶם סִפּוּרִים
וְהָיְתָה לִי שְׁהוּת רַבָּה לְהַרְהֵר בְּצַעַר
מֵרֵאשִׁית הַסְּתָו עַד סוֹף הַקַּיִץ הַצָּהֹב.