Work Text:
אוגוסט 2024 – ערב הבכורה
בעוד דקות ספורות הוא יצא לשם.
הוא יעשה את מה שלא עשה כבר חמש שנים – להישיר מבט אל האורות המסנוורים, לשמוע את רחש הקהל מתפוצץ בתשואות רמות ואז נחלש בבת אחת כשהמוזיקה מתחילה להתנגן. הפעם האחרונה שבה עשה זאת השתבשה נוראות, והייתה כעת רק זיכרון מלא כאב, צלקת נוספת שנצרבה בנפש שלעיתים קרובות הרגישה כאילו היא עשויה טלאי על טלאי.
שאר השחקנים והשחקניות הצטופפו יחד בפינה אחרת לשיחת מוטיבציה אחרונה, נדב ביניהם. תלתליו הקופצניים היו מהודקים לראשו, חנוטים מתחת לפאה.
ברק הזיע מתחת לאיפור וקיווה שאין לו עיגולי זיעה על המדים מתחת לבתי השחי. הוא בחן שוב את התלבושת. היא הדגישה היטב את כתפיו הרחבות, אבל גם נצמדה לחלקים אחרים שקיווה להסתיר מהקהל. אילו היו מדברים עדיין, נדב בוודאי היה משכך את פחדיו, אומר לברק שהמדים האלה גורמים לו להיראות חזק וגברי וחסון; כשברק יצא עם המדים לבמה בפעם הראשונה נדב שרק לו, וזה גרם לו להרגיש כאילו מים חמימים מציפים את כל פלג גופו העליון. אבל הוא ונדב לא דיברו בשבועות האחרונים כשלא היו על במה והקריאו, או בעצם שרו, את הטקסט זה לזה.
הלב שלו דהר, והוא נשם חמש נשימות עמוקות על מנת למנוע מההתרגשות והלחץ להפוך להתקף חרדה של ממש.
חצי שעה לפני כן הוא עוד ניסח בראשו את מכתב ההתפטרות שיגיש לבימאית איילה לשם, יבהיר לה שהליהוק שלו היה טעות מההתחלה. הוא חשב על כל מילה במכתב שבו יודיע שהוא לא עומד להופיע יותר בפני קהל לעולם.
הוא הבחין פתאום בנדב מתרחק מהקבוצה מעט, שולף מכיסו את מד הסוכר הקטן ומעביר אותו על זרועו השרירית בתנועה מתורגלת היטב. ברק נדרך, כמעט מתפתה לעלות על קצות אצבעותיו על מנת לנסות להציץ בתוצאה.
נמוך? גבוה?
לא. הוא איבד את הזכות לדעת מה מצב הסוכר של נדב לפני ההופעה. הוא איבד את הזכות לדעת כל דבר על החיים של נדב. וזו הייתה אשמתו.
נדב ניגש לתיק שלו שהיה תמיד בקרבת מקום ושלף את קופסת טבליות הגלוקוז שלו.
נמוך, אם ככה. לפחות הוא זכר לשים אותן בתיק הפעם.
איילה כינסה את כולם. ההופעה עמדה להתחיל.
"אתם יודעים את התפקידים שלכם." היא אמרה בישירות האופיינית לה, "עבדנו קשה, הגיע הזמן ליהנות מזה קצת. צאו לשם, תתחילו לשיר. הם יאהבו אתכם, תאמינו לי. הם כבר אוהבים אתכם. קדימה!"
אוהבים... הלוואי, ברק חשב רגע לפני שעלה לבמה עם כל האחרים. אבל זה לא יקרה. כבר לא.
הסימן המיוחל הגיע, והגוף שלו נע כמו מעצמו, רגל אחרי רגל אל עבר האורות המסנוורים, אל מחיאות הכפיים שנשמעו כמו סופת גשם על גגות מתכת. ברק פתח את פיו, מקווה שקולו לא יבגוד בו כמו בפעם האחרונה שבה עלה על הבמה לפני כמה שנים .
הקול לא הכזיב, תודה לאל. הוא בקע מפיו צלול ורם, מהדהד באולם המלא עד אפס מקום:
"שתיים-ארבע שש מאות אחד, אליי!
הוחלט לתת לך שחרור על תנאי."
***
נווה שמשון, 1998 (והשנים הבאות)
ברק גרינברג היה בן עשר כשקריירת המשחק בחרה בו, אחרי שצפה בהצגת הילדים החדשה על פי "שלושים וחמישה במאי" שכולם דיברו עליה. ההורים שלו לקחו אותו ואת אחיו הצעיר עדן בעקבות המלצות מחברים וקרובי משפחה, וההצגה לא אכזבה – שירים מקפיצים, תלבושות מרהיבות, תפאורה מתחלפת. אבל הדבר שהוא זכר יותר מכול היה הגיבור הראשי: ילד בן גילו, דק איברים עם שיער משיי נהדר. היה לו קול מתוק ונפלא, וחיוך שהיה תמים ושובבי ומדבק – חיוך של הילד שברק רצה להיות. וכשהוא רקד על הבמה, זה נראה כאילו הוא מזמין את כולם להצטרף אליו. כשהאורות עלו ומחיאות הכפיים דעכו והפכו לרחשים של קהל שקם על רגליו, ברק עוד לא ידע שהוא רוצה להיות שחקן . אבל הוא כן ידע ששום דבר לא גרם לו להרגיש מבעבע מבפנים כמו מה שראה באותו יום על הבמה .
ברק המשיך לדבר על ההצגה הרבה אחרי שכולם ביישוב שלו כבר ראו אותה, שכחו ממנה ועברו הלאה. הוא ועדן ציטטו שוב ושוב את הבדיחות מההצגה והתגלגלו מצחוק, והאזינו לקלטת השירים שלה בכל לילה לפני השינה. ברק קרא שוב ושוב את הפרטים המופיעים בתוכנייה עד שהכיר אותה כמעט בעל פה.
ואף כי הוא לא שם לב לכך בהתחלה, כאשר האזין לקלטת וקרא את התוכנייה בפעם המיליון, הוא נמשך שוב ושוב לקרוא על נדב אורלב.
ברק קרא חזור וקרוא את הפסקאות שעסקו בשחקן הראשי. הוא שמר בהיחבא כתבה ממוסף של יום שישי שבה נדב סיפר על עצמו, איך התקבל להצגה, איך הוא משלב בין הלימודים בבית הספר לבין קריירת המשחק בגיל כל כך צעיר. הוא הפליג בדמיונו שוב ושוב לאותם רגעים שנדב סיפר עליהם בריאיון – האודישן, ההמתנה, הטלפון שבו הודיעו לו שהתקבל. ברק דמיין איך זה לקחת חלק במופע כזה. הוא הוקסם מהאווירה בין השחקנים, מעבודת הצוות מאחורי הקלעים. כשצפה בכתבה על ההצגה ששודרה בטלוויזיה ברק הרגיש איך גואה בו השמחה המשכרת של השחקנים ממש כאילו היה אחד מהם, קרשנדו של רגשות שמתפרץ יחד עם מנגינת הפתיחה של ההצגה. הוא ידע שהוא רוצה להרגיש כמוהם, לחוות בעצמו רגע בדיוק כזה.
הפופולריות של ברק הייתה מאז ומעולם סירה רעועה ובלתי יציבה באוקיינוס החברתי של בית הספר, וכל מעבר תקופה הביא איתו סערות חדשות.
הוא לא הסתדר עם הבנים האחרים, לא הצליח למצוא שפה משותפת גם כשהם דיברו על דברים שאהב כמו תוכניות טלוויזיה וסרטים; הם כאילו חוו אותם אחרת ממנו. אך ככל שגבר העניין החדש שלו בהצגות, במשחק ובנדב, ברק התחיל להרגיש עד כמה הוא לבד. הוא לא ידע לנסח לעצמו את זה במילים האלה ממש, כי לכאורה היה מוקף בבני כיתתו רוב היום; אבל הוא השתוקק כל כך לדבר על "שלושים וחמישה במאי" ועל נדב עם אדם נוסף. הוא קינא בבנות הכיתה שלו שיכלו לדבר בגלוי ובחופשיות על "נדב אורלב המהמם". הוא שמע איך עידן וגל ויוגב צחקו על הבנות שחיבבו מפורסמים, חיקו אותן בלעג, וניסה להקשיב להן בלי להיראות כאילו הוא מתעניין – להציץ בהיחבא מאחורי כתבות שנירית גזרה על נדב מעיתוני נוער.
ברק החל לדמיין איך הוא נפגש עם נדב ומדבר איתו.
בדמיונו, הוא ונדב גילו שיש להם כל כך הרבה במשותף ונעשו חברים כמעט מייד. הוא השתמש בכל המידע שאסף על נדב מהראיונות ומאחורי הקלעים כדי ליצור את הדמות בראשו. ברק דמיין את נדב משוחח איתו על הקשיים שבלהיות מפורסם, וברק סיפר לו על הבנים מהשכבה שלו שיכולים להיות דוחים ברגע אחד ואז לדבר איתך כאילו כלום ברגע הבא, ושהם בעצם נחמדים אליו רק כשהם צריכים ממנו משהו. הוא תמיד נרדם בדיוק כשנדב אמר לצלמים שרדפו אחריהם "זה החבר הכי טוב שלי, ברק".
אחר כך הוא התחיל לדמיין את עצמו על הבמה לצד נדב.
הוא היה שוכב במיטתו בחושך ומפנטז לפרטי פרטים איך נדב נאלץ לגלם ילדה בהצגה וללבוש שמלה – נדב תמיד התנגד בהתחלה, אבל אז התרצה והסכים לשחק ילדה בגלל שברק שיחק את הילד. ברק הריץ לנגד עיניו שוב ושוב כמו בקלטת וידאו את הסצנה שבה נדב נישק אותו על השפתיים במהלך החזרות או על הבמה. התפאורה השתנתה, אבל הנשיקה נשארה תמיד אותו הדבר.
לא היה קל לשכנע את אבא ואמא שלו לרשום אותו לחוג דרמה במקום שחמט, שם המאמן כבר התחיל לנזוף בו שהוא לא מרוכז. הוא ניסה שלא להאזין לדיונים המתלחשים של הוריו, אבל הוא הצליח לקלוט שאבא שלו אמר "הוא צריך ללמוד להתמיד", ואימא שלו אמרה משהו על "כלים לחיים" ו"כישורים חברתיים." עברו שנים ספורות עד שדמותו של נדב היטשטשה בראשו של ברק, ואת מקומה תפסו נערים אחרים, גברים אחרים. ורק הדימוי הזה של נשיקה בינו לבין נער אחר על הבמה נשאר, חזק כמו זיכרון.
גם האהבה למשחק ואמנויות הבמה נשארה. הוא התקבל למגמת תיאטרון בתיכון האזורי. היה לו קל יותר לגלם דמויות מאשר "לשחק" את עצמו. בעיני בני כיתתו הוא היה טיפוס מתבודד ושקט, ולכן הוא הפתיע את תלמידי בית הספר כשקיבל את התפקיד הראשי בהצגת סוף השנה. אנשים שלא דיבר איתם מעולם והכיר את פניהם רק בקושי, אמרו לו כמה נהדר הוא היה.
הוא קיווה להתקבל לתיאטרון צה"ל, אבל הסיכויים לכך היו קלושים מלכתחילה. במקום זאת הוא שובץ כמעט כלאחר יד לגדוד חי"ר, והדבר היחיד שהחזיק אותו במוצבים מוכי החום והאבק הייתה המחשבה על בית הספר למשחק. הוא התחיל לעשן על מנת שיהיה לו תירוץ לשוחח עם המעשנים האחרים, רק כדי שלא להיות לבד לגמרי. הוא נשבע לעצמו שיפסיק כשישתחרר.
רק בבית הספר למשחק הוא התחיל סוף סוף להרגיש שייך. כבר כשנכנס בשער הרגיש ברק כאילו המקום עצמו מקבל את פניו באמירת "לך חיכיתי". עד מהרה ברק היה זה שהסטודנטים האחרים פנו אליו כדי לדעת הכול על המטלות להגשה, על לוח הזמנים. הם לא חיבבו אותו, אבל הם העריכו אותו, וזה מה שהיה חשוב. הוא עקב באדיקות אחרי כל ההנחיות כאילו מערכת השעות הייתה חקוקה על לוח ליבו. עם הזמן נעשה קל יותר להחליק לתוך הדמויות. היה קל יותר לשנן שורות מאשר למצוא מה להגיד כשלא היה על הבמה.
עם המלצות טובות וקצת מזל, באודישן הרביעי שהלך אליו ברק התקבל לתיאטרון והחל להופיע על במות. לא במות יוקרתיות, לא בתפקידים גדולים; אבל הוא נסע בכל רחבי הארץ, והחל באיטיות ובהתמדה לקנות לעצמו שם.
הוא לא חשב על נדב מאז. רק פעם אחת, בתיכון, כשההורים שלו החליטו להיפטר ממכשיר הווידאו שהעלה אבק בבית ומכל הקלטות שאיש לא עשה בהן שימוש כבר זמן רב – ברק העיף מבט בפרצופו הדהוי של נדב על האריזה, וחשב כמה משונה איך שדברים מתגלגלים באופן כל כך לא צפוי, לפני שהכניס את אריזת הפלסטיק ובה הקלטת לקרטון המיועד לסילוק.
הוא לא חשב עוד על נדב עד לאותו יום שבו החליט לחסל את הקריירה שלו במו ידיו, ואז שוב כמה שנים אחר כך, כשחיוכו הכובש ותלתליו הקופצניים חיכו לו בחדר החזרות.
***
חדר החזרות, ינואר 2024
"תעצרו!" צעקה איילה לשם. מבטיהם של נדב, דניאל וברק פנו אליה מייד, בהבעות שנעו בין השלמה, ייאוש ואדישות.
"אתם מצליחים להעביר יופי את הזעם, אבל אני רוצה יותר מזה. אני רוצה תשוקה! ז'אבר, אתה מתנהג כאילו ולז'אן סתם חתך אותך ברמזור, איפה השנאה הבוערת? ולז'אן – אתה נלחם פה על החיים שלך, כן? אתה לא איזה זכר אלפא שמפגין דומיננטיות. זה לא קרב תרנגולים, תפסיק להבליט את החזה. אתה מבועת ונואש. כמוני, מהסצנה הזו. מהתחלה."
היא השיבה במחיאת כף את נדב, דניאל וברק למקומותיהם באנחה, מוכנים להתחיל שוב.
סצנת העימות לא באה להם בקלות, אף שעימות אמיתי אף פעם לא היה רחוק מהם. ניתן לומר שהם התחילו את היחסים שלהם ברגל שמאל. כלומר ברגל שמאל של נדב, שנחה על הכיסא של ברק.
ברק הגיע לחזרה הראשונה של "עלובי החיים" (תרגום חדש ומודרני! כפי שהמודעות הבטיחו, ולא אכזבו – הוא באמת היה מצוין), כשהוא מתוח כמו קפיץ. המתח והחששות שיחקו פריזבי בבטן שלו עם הטוסט שאכל קודם לכן כדי להשתיק אותם, בועטים מדי פעם באחד הקרואסונים שנאכלו כשהטוסט ביצע את תפקידו באופן חלקי בלבד.
המתח התקשה בבטנו לגוש של כעס קר, כשגילה שעל הכיסא שלו מוטל זוג רגליים מפוארות.
אמנם השם "ברק גרינברג" הודפס באותיות גדולות לרוחבו של סתם דף A4, ואפשר לחשוב שבתיאטרון מהוגן ישתמשו בשילוט קצת יותר מכובד מזה, אבל בכל זאת השם שלו היה שם. וזה היה הכיסא שלו. ולא היה לו ברור למה הגבר הזה, בחוצפה כל כך אופיינית לישראלים שהופכת את החיים של ברק לסיוט מתמשך, הניח את רגליו פשוטות לפניו על הכיסא של ברק.
"סליחה? זה הכיסא שלי." הוא אמר, "השם שלי כתוב עליו."
הגבר הפנה אליו מבט. הוא היה נאה יותר משיש לגברים כאלה זכות להיות, עם לסת מחוטבת, תלתלים שטרם החליטו אם צבעם שוקולד או דבש והתפשרו על משהו באמצע, עיניים ירוקות עם ניצוץ מעט שובב, וחצי חיוך מהסוג שנטה לכבוש אנשים שלא ידעו להיזהר. ברק שם לב כמה השרוולים של החולצה שלו היו צמודים, וזה עורר בו סלידה מיידית; זו חולצה שהייתה אמורה להבהיר לצופיו שאין צורך לשאול אותו אם הוא מתאמן – כן, הוא פאקינג מתאמן. ההורים של ברק עדיין שאלו את עדן מדי פעם אם הוא לוקח איתו את ברק לחדר הכושר.
"ואתה מאמין לכל מה שכתוב על איזו חתיכת נייר?" שאל נדב, מחייך מן חיוך שאומר 'אני אשתף אותך בבדיחה אם תימצא ראוי.' וברק מעולם, בכל ימי חייו, לא נמצא ראוי. לא על ידי חבריו לכיתה, החיילים ששירתו איתו בפלוגה, עמיתיו בבית ספר למשחק.
הוא פשוט אף פעם לא יכול היה להיות בטוח מה נאמר לו בצחוק, ומתי זה אמיתי. אנשים השתמשו בהומור כדי להעליב אותו בצורה מקובלת – זה אפשר לסובבים להגיד לו מה הם חושבים עליו באמת, ולהתחמק ב"סתם, צוחקים איתך."
"סתם, צוחק איתך!" נדב אמר והסיר את רגליו הארוכות מהכיסא, משאיר עליו טביעת נעל מאובקת מעט.
יחסיהם רק הלכו והידרדרו משם.
נדב היה אחד מאותם גברים שהכול הולך להם בקלות מרגיזה. הוא נראה תמיד במצב רוח מרומם להכעיס; הוא הקניט וצחק עם כולם, לעיתים על חשבונו של ברק. הוא היה מציין מדי פעם כמה רציני נראה ברק במהלך החזרות, איך הוא שוכח להוריד מעליו את הדמות כשהם יוצאים להפסקה. הוא צחק עליו גם כשברק הוציא מהתיק עותק של הרומן לקרוא בהפסקה, כדי לא להתפתות ללכת עם כל האחרים לפינת העישון. יהיה קל יותר לא להתפתות, חשב, אם הוא יראה גם את ההפסקות האלה כעבודה.
נדב ידע לחייך לאנשים כמו שצריך, ותמיד סלחו לו כשאיחר לחזרות, פספס תו או שכח שורה. הוא ידע ללחוץ ידיים בדיוק בעוצמה הנכונה, ולהסתכל בעיניים בלי להלחיץ. ברק צפה בו בהיחבא, מרגיש כמו נבל מסרט מצויר שמציץ מפינתו החשוכה אל הגיבור חסר הדאגות, ממתין לשעת כושר, ובינתיים מבעבע מרוב טינה בתוכו פנימה.
הוא החל לאבד תקווה שיסתדר אי פעם עם השחקן הראשי של ההצגה.
***
ערב הבכורה, אוגוסט 2024
"ולז'אן, סופסוף,
פנים אל מול פנים.
כבוד ראש העיר
ישב בין סורגים"
ברק שר והצליף בשרשרת בתנועה מתורגלת היטב, שעליה עבד בחזרות שוב ושוב עד שהשריר בזרועו היה מכווץ במשך ימים. נדב נענה לו בכל גופו, בניצוץ בעיניו. גופו היה דרוך ונכון לקרב, עיניו נצצו מהתרגשות על הבמה, ולרגע קל ברק יכול היה להרפות ממשקל הדאגה שרבץ עליו בשבועות האחרונים ולשקוע בהזיה הנעימה שהכול בדיוק כמו שהיה פעם.
אחרי שקרה כל מה שקרה ביניהם, ברק חשש שבזמן ההופעה סצנת העימות תהיה מכנית, מתודית. חסרת נשמה.
אבל הנה נדב עומד מולו ברגליים פשוקות מעט, מתגרה ונחוש לעיניהם המשולהבות של מאות צופים, וברק הבין בבת אחת שלא הייתה לו שום סיבה לדאגה. הלהט של נדב עדיין היה שם, מורגש בכל תנועה. בכל מבט. הוא כרך את השרשרת סביב צווארו של ברק בתנועה מהירה שרק נראתה אגרסיבית, אבל למעשה הייתה עדינה מאוד, כמעט מלטפת.
העדינות הזו העניקה לברק מעט תקווה שאולי, אולי התוכנית שלו בסוף הערב תעלה יפה. המכתב חיכה בכיס שלו כמו פקעת ששוכבת טמונה באדמה, מחכה לאביב.
חדר החזרות, מרץ 2024
ברק ונדב עבדו יחד באופן צמוד למדי על סצנת העימות, נאבקים להתאים את עצמם זה לתנועותיו של זה.
"אתה נוקשה מדי." נדב התלונן, "אתה לא מאפשר מרחב תנועה!"
"ואתה זז כמו סנאי על קוקאין." סינן ברק מבין שיניו.
זה לא היה מדויק לגמרי. כשנדב חג סביבו הוא נע בחן חתולי, בחושניות קלילה של אדם שחי את הרגע, וזה גרם לחזהו של ברק להתכווץ במין תחושה שלא הצליח להגדיר לעצמו עד הסוף. משהו בין צריבה חומצתית של קנאה לבין התרוממות נפש של הערצה – ומשהו נוסף, שנקבר שם לפני זמן רב וזה עתה החל מתעורר.
איך הוא עושה את זה, לעזאזל איתו?
איילה לשם, הבמאית, לא עזרה. היא הייתה אומרת להם דברים כמו "תשוקה, חברים! אני רוצה לראות תשוקה!" והתעקשה שיריבו באופן פיזי וכמה שיותר צמוד זה לזה; במקום שבו עיבוד הקולנוע הזוועתי הציג קרב חרבות, איילה לשם רצתה היאבקות.
"טוב שהיא לא מקימה בריכת בוץ על הבמה!" התאונן ברק בפני עדן לילה אחד כשחזר הביתה בפנים אדומות ולב הולם.
איילה הכריחה אותם להתגלגל זה על זה כמו ילדים שרבים בחצר בית הספר. ברק לא נדרש עד כה לקרבות על הבמה, אולי רק כמה דחיפות. המגע הקרוב והצמוד הביך אותו, חשף בפני נדב את החלקים הרכים שניסה להסתיר על ידי לבוש מטשטש, מתוחכם. הוא היה די בטוח שאם יתגלגלו על הבמה כמו שאיילה רוצה שיעשו, ההצגה תאבד את הכוכב הראשי שלה תחת משקלו. ברק התאמץ להסתיר זאת, אבל נדב שם לב מייד לאי-הנוחות שלו וללחייו הסמוקות, ואמר שכבר עשה כמה קרבות על הבמה עם שחקנים גדולים פי שניים מברק.
"זה לא קרב הוגן," הוא אמר בחצי חיוך, "אתה רק אחד נגדי."
עם כל הבדחנות שהייתה, כך נדמה, הסמל המסחרי שלו – נדב מעולם לא אמר שום דבר מרושע או אפילו לא מנומס על ברק בסצנות האלה, וזו לפחות הייתה הקלה. משהו השתנה ביניהם אחרי החזרות האינסופיות על הסצנה, כאילו רוח חמימה נשבה לפתע מוקדם מן הצפוי וסדקה את המעטה הקפוא שברק הניח ביניהם. ברק החל לקלוט כיצד להתאים את תנועותיו הכבדות יותר לתנועותיו הקלילות של נדב, להשלים אותו במקום לחקות אותו, ונדב גמל לו בכך שהפנה יותר ויותר מחיוכיו הזוהרים לעומתו.
בסוף כל חזרה ברק החל להרגיש איך הפרפרים בבטן שלו, שעפו בלהקות ענק כשהיה בן עשר למראה חיוכו של נדב, מתעוררים משנתם ארוכת-השנים, מנערים את האבק שהצטבר עליהם ומתחילים להניע שוב את כנפיהם.
הוא, שהיה חוזר הביתה ומתקלח מייד אחרי חזרה, אפילו לפני שאמר לעדן שלום – התחיל להכין לעצמו קפה ולגלול בפייסבוק שלו בטלפון לפני שנכנס למקלחת. לקח לו כמה רגעים להבין שהריח של השיער של נדב – קרם שיער כלשהו, דבק בו כשחזר הביתה, כמו הזיכרון של מגע זרועו השרירית דרך החולצה.
ברק אהב להגיע מוקדם לחזרות. "אם הגעת בזמן, איחרת" אמרו לו בבית הספר למשחק, והוא האמין בזה בכל ליבו.
הוא היה מגיע מוקדם, ואם לא ירד גשם היה מתיישב על אחד הספסלים מחוץ להיכל התרבות, מתבונן בעוברים ושבים על הטיילת, קורא את העותק המסמורטט של "עלובי החיים" שכבר היה מלא בפתקיות דביקות לסימון קטעים חשובים, ומרפרש את פיד הפייסבוק שלו לסירוגין, קורא ביקורות על הצגות וצופה בסרטוני "מאחורי הקלעים" של הפקות בברודווי ובווסט אנד.
אך באחד הימים של תחילת האביב, כשהגיע לפינה הקבועה שלו, גילה שמישהו כבר יושב שם.
זה היה נדב, אבל לברק לקח זמן להבין את זה, מכיוון שהוא לא ישב כמו שנדב יושב בדרך כלל. הוא רכן שחוח, עם הפנים בין הידיים, משפשף את רקותיו כאילו אינו יודע מה לעשות. ברק קפא במקומו. הוא תהה אם לסגת בשקט, אבל משהו בו התמרד נגד הרעיון הזה. זה היה הספסל שלו, הפינה שלו. הוא הרגיש שהוא נסוג למען נדב ושכמותו במשך חיים שלמים, ועכשיו תורו לתפוס מקום. זו לא אשמתו שנדב בחר דווקא את הספסל הזה כדי להתפרק עליו.
מצד שני, להתקרב אומר אולי לשוחח. ושיחה אומרת, בדרך כלל, אי-נעימות. בעיקר כשנדב במצב הזה. בעיקר כשהם לא אחרי חזרה על סצנת העימות, כשברק לא עבד קשה כדי להרוויח את אחד מחיוכיו הזוהרים של נדב.
לפני שהספיק להחליט אם לסגת או להסתער קדימה ולהתיישב בהפגנתיות על הספסל, נדב חש במבט והרים את עיניו.
"או, היי." הוא אמר וגירד את לחיו, וברק הבין מייד שזו דרכו למחות דמעות. העיניים שלו הסגירו אותו – הן היו אדומות מאוד.
"סליחה על זה, אני יודע שזה הספסל שלך."
זה הפתיע את ברק.
"באמת?"
"אהה. אני רואה אותך יושב פה לפעמים כשאני נוסע בכביש הזה בדרך לחזרה."
ברק בהה בו, המום מעט. "אבל אתה תמיד מאחר! איך אתה רואה אותי פה אם אתה תמיד מאחר?"
נדב חייך. זה היה חצי חיוך קטן כזה, כאילו הוא יודע ומשלים עם זה שלא משנה מה יאמר – ברק יחשוב עליו את הגרוע ביותר. והבעיה הייתה שהבחור המחוצף הזה צדק לחלוטין.
"איחרתי בדיוק פעם אחת, ואיילה אישרה את זה."
"אתה צוחק!" קרא ברק.
"ממש לא. לחזרה השנייה הגעתי שעה לפני הזמן."
"לא, אתה לא." פסק ברק, "אתה איחרת כמעט בעשרים דקות. אני יודע כי הגעתי שלושת-רבעי שעה לפני שהתחלנו."
נדב צחק מעט והניד בראשו לשלילה.
"אתה תמיד שופט ככה אנשים שאתה לא מכיר, או שרק אני זכיתי לכבוד?"
"אני… אה… אין לי…" ברק גמגם, מרגיש כאילו נדב טמן לו מלכודת. "זה לא אישי נגדך, אם זה מה שאתה שואל."
"אז אני הגעתי שעה לפני הזמן, אבל עם בעיה פרוותית, רזה מדי ומלאה בקרציות."
"סליחה, מה?"
"גור כלבים. מישהו זרק אותו אצלי בחצר."
"לא נכון!"
"נשבע לך. ככה אנשים מתנהגים במושב. קיצר, שאלתי את איילה אם זה בסדר שהוא יהיה איתי, והיא אמרה לי שהבן שלה מתנדב בכלבייה שנמצאת עשר דקות הליכה מפה. הבאתי אותו לשם, ומאז אני אשכרה מגיע בזמן לחזרות. אתה זה שהחלטת שאם אני מגיע בזמן, אני מאחר."
ברק שתק. שום סיבה, חמודה ככל שתהא, לא הייתה מבחינתו טובה מספיק בשביל לאחר לחזרה בגללה ולאבד זמן. נדב יכול ללכת ללטף כמה כלבלבים שירצה על חשבון זמנו הפנוי, לא על חשבון זמנם של אחרים. ויחד עם זאת…
"אז מה אתה עושה פה בחוץ? אתה לא בחזרות עם הילדים?"
החיוך הקליל נמחק מפניו של נדב ועיניו הושפלו.
"כן, אני… אני חושש שהתפרקתי קצת. נראה לי שהלחצתי את ליבי." ליבי הייתה אחת הילדות שגילמה את קוזט, וזה היה תורה להיות בחזרות.
"למה?" שאל ברק, שכעת כבר התיישב על הספסל לצד עמיתו.
"לא'ידע…" אמר נדב. השתררה הפוגה קצרה שבה הציפורים זימרו בקול רם מתוך צמרות שני העצים שהטילו צל קריר על הספסל, כאילו מנסות בכוח לשמח את שני הצעירים הקודרים שישבו שם זה לצד זה בשתיקה. "אני מניח… תראה, גם אני קראתי את הספר."
"מה אתה אומר. העיקר שצחקת עליי כשאני התחלתי לקרוא."
"כשאמרתי שאתה לוקח ברצינות את התפקיד שלך? זו הייתה מחמאה."
זה לא היה מה שברק זכר שקרה שם בדיוק, אבל זה גם לא היה נושא השיחה. "תתרכז במי שמשוחח איתך, לא בעצמך," אמרה לו התרפיסטית שלו. ברק ניסה להבליג על העלבון שחש אז, והתרכז במה שהיה לנדב להגיד.
"בכל מקרה, בדיוק הגעתי לקטע הזה שוולז'אן מגלה ששלחו את קוזט לבד ליער והיא מפחדת מהחושך, בדיוק כמו האחיינית שלי, ו… מה אני אגיד לך. זה נעשה אישי מדי, אתה יודע?"
ברק הנהן. הוא חווה קשיים משלו עם הדמות של ז'אבר, שעוד ארבו לו בין הצללים בהמשך הדרך. הוא ממש העדיף שלא לחשוב עליהם עכשיו.
"האחייניות שלי… הן כמו ליבי. מתוקות כאלה. תמימות. ילדות ממש. אם מישהו היה מתייחס אליהן ככה, כמו שעושים לקוזט, הייתי… לא יודע מה הייתי עושה לו. אתה מבין?"
ברק לא הבין, אבל הוא הנהן בכל זאת.
בכל אופן, כשליבי הושיטה לי יד, אני…" ברק ראה דמעות מתחילות לעלות שוב בעיניו של נדב. "לא יכולתי יותר. זה היה יותר מדי, אתה יודע? התנצלתי, ביקשתי הפסקה וברחתי לפה." נדב גיחך לפתע. "חשבתי שאם המקום הזה מרגיע אפילו יצור לחוץ כמוך, הוא בטח ירגיע גם אותי."
נדב חייך מבעד לדמעות החדשות, וברק הרגיש לראשונה כאילו הבדיחה לא הייתה לגמרי על חשבונו, כאילו הוא הוזמן להשתתף בה.
"טוב, יאללה." נדב קם בבת אחת, מסלק את שאריות הבכי מעיניו בתנועה שכולה החלטיות. "מספיק עם השטויות. בוא ניכנס חזרה. אתה תהיה מגן אנושי, איילה אף פעם לא כועסת עליך."
"זה כי אני אף פעם לא מאחר לה." אמר ברק, והתבייש באופן שבו חזהו התנפח מעט כשנדב כינה אותו "מגן אנושי".
***
יוני 2019
ברק לא התכוון שזה יקרה. באמת שלא. רק אחרי שנים הוא הבין כמה אומלל הוא היה, כמה ריק הוא הרגיש. כשהבין שמשהו איתו אולי לא בסדר, החיים שלו כבר היו הרחק מחוץ למסלול. בינו לבינו הוא ידע כמובן שהכתבה שקפצה לו ממש במקרה בנייד לא הייתה מקור המצוקה האמיתי שלו.
היא הרתיחה אותו וגרמה לקרביו לבעבע מרוב כעס, אבל היא לא הייתה הבעיה. הבעיה הייתה הקול שלו, שסירב לצאת בזמן וכמו שצריך, והכשיל אותו על הבמה לראשונה בחייו, לפני מאות צופים. לא עזר ששחקן בכיר ממנו אמר שזה קורה לכולם. לא עזר שהבמאי שלח אותו לנוח עם מבט רחמים בעיניים, וקרא לשחקן המחליף בהתראה של רגע.
ובטח לא עזר להגיע הביתה ולגלול את הרשתות החברתיות בפחד שהשמועה על מה שקרה לו כבר מככבת בכותרות הצהובונים, רק כדי לגלות מכותרת הכתבה ש"כוכבי הטלוויזיה כובשים את במות התיאטרון".
הוא פתח אותה וקרא אותה, כל אות מציתה את קצות עצביו כמו חבית של חומר נפץ. החיוכים הזחוחים של המרואיינים בכתבה חייכו אליו בשמחה לאיד, כשדיברו על כך ש"תרבות זה לכולם" ו"כל אחד יכול להיות כוכב" – משפטי השראה ריקים, חסרי משמעות.
לא, הוא חשב, קצות אצבעותיו מעקצצות מרוב רצון לתת מענה מוחץ, לא כל אחד יכול. צריך לעבוד בשביל זה, כמו שהוא עשה. לממן לימודי משחק בלילות שלמים של אבטחה בחניונים ומשמרות בחנויות, לקרוא מחזות במשמרות בקור המקפיא של הלילות במוצב בדרום, לנתח, להבין לעומק, לשנן, לשכלל טכניקות, ללמוד להשתמש בגוף ככלי עבודה – לא לנענע את הישבן מול מצלמות בלבוש מינימלי. צריך שיהיה לך אכפת, אכפת באמת, ואת האנשים בתעשייה שאכפת להם באמת אפשר לספור על יד אחת.
השם "נדב אורלב" של אחד המרואיינים בכתבה נשמע לו מוכר, ורק אחרי חיפוש גוגל ברק נזכר למה. כל פנטזיות הילדות שלו שטפו אותו שוב בבת אחת, אבל הזיכרונות היו מוכתמים, כמו גל עכור. נדב הביט למצלמה, מטה את הראש מעט כמו שעשה בראיונות שלו בתור קונרד מ"שלושים וחמישה במאי". רק שהחיוך הזה היה בוגר, ידעני, כמעט פלרטטני. הוא לא היה טוב יותר מכוכבי הריאליטי שנואי נפשו של ברק.
בניגוד לברק, שטיפס למעלה באיטיות ובנחישות – מחוג הדרמה למגמת התיאטרון, ומשם לבית הספר למשחק – נדב לא עשה שום דבר משמעותי בעשור אחרי הצגת הילדים שהפכה אותו לכוכב כמעט בן לילה, למעט אולי כמה פרסומות שאף אחד לא זוכר. הוא פרץ לתודעה שוב רק בשנות העשרים לחייו, כששיחק את אחיו הגדול של הגיבור בטלנובלה ישראלית לנוער. ברק צפה בכמה פרקים שעלו ליוטיוב, והתחלחל מרמת ההפקה.
ואז התפרסמה הכתבה ההיא. ככל שקרא יותר, כך גברו בו הזעם ותחושת חוסר ההגינות. בדרני ילדים שבקושי היו טובים מספיק בשביל אטרקציות בבתי מלון, וכוכבי ריאליטי שהתפשטו בגוף ובנפש בשביל לערבב לעצמם תהילה מתוך שקית שקונים בסופר. אלה היו המתחרים שלו עכשיו.
והם עמדו לנצח.
אז הוא התחיל לכתוב תגובה. הוא כתב ומחק. התגובה הייתה ארוכה מדי – מספיק בשביל להיות פוסט בפני עצמה. הוא כתב ומחק, מחפש ביטויים כמה שיותר גבוהים ומעליבים. היה לו מה לומר על כל מי שהופיעו בכתבה, ולמה הם לעולם לא יצליחו בתיאטרון.
"נדב היה ילד שחקן מצוין, אבל רואים שהוא שחק את עצמו לחלוטין – ילד פלא שגדל להיות מבוגר סתמי ביותר, איבד את הקסם ברגע שהתבגר. הוא לא השראה, הוא סיפור אזהרה."
ברק פרסם את הפוסט. לא בשמו, הוא לא אידיוט. כלומר הוא כן, אבל לא עד כדי כך.
הוא פרסם אותו באנונימיות בקבוצה הסגורה "אניני תיאטרון ישראלי". הוא חשב לעצמו שגם ככה הוא בקושי משתתף בדיונים ברשת. ברק בדרך כלל ריחף על גבי הפייסבוק כמו רוח, קורא ולא נוגע, שומע אבל לא משתתף, מחלק לייקים פה ושם כשמשהו מצא חן בעיניו. אף אחד לא באמת ידע שזה הוא, בטח לא כשהוא מפרסם פוסט אנונימי.
הוא קיווה שהפוסט הזה יכה גלים ויניע את אנשי התיאטרון לפעולה, להילחם בחזרה. הוא למד מאז להיזהר במשאלותיו.
המילים הארסיות שכתב מתוך סערת רגשות הופצו לכל עבר והגיעו אפילו לתקשורת, מחוללות מהומה קטנה. נכון, זו הייתה סערה בכוס מים – אבל זו הייתה כוס המים של ברק, והוא התכוון לשתות ממנה, לכל הרוחות!
הוא לא חשב על זה שמנהלי הקבוצה יכולים לדעת מי הוא. הוא לא השכיל להבין בזמן שכתב בזעם צדקני, שלאחת ממנהלות הקבוצה יכולה להיות חברה שמוזכרת בכתבה ההיא, שעליה שפך את חמתו. בסופו של דבר, אותה מנהלת קבוצה חשפה אותו בפני חברתה השחקנית, שהגיבה בזעם.
היא כתבה פוסט משלה שבו תייגה את הפרופיל שלו, קראה לו לעמוד מאחורי דבריו ולא להסתתר מאחורי פוסט אנונימי.
בבת אחת התהפכו היוצרות – ברק אולי לא היה מפורסם כמו שחקנים אחרים, אבל היה לו מספיק מוניטין בשביל שישימו לב אליו כשהוא כותב פוסט כזה. מה שהאינטרנט ראה היה שחקן תיאטרון ותיק ומנוסה עם מוניטין כלשהו משתלח בשחקנים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בתיאטרון.
כמה שבועות לאחר מכן היה הערב האחרון של ברק בתיאטרון. הוא שקע באנונימיות במשך כמה שנים, נעלם בקונכייה שלו, שקע בתוך עצמו.
***
אוגוסט 2024 – ערב הבכורה
"ליל,
אינספור כוכבים לו.
צבא השמיים
נגד החושך."
השיר התנחשל מחזהו של ברק כמו וידוי, כמו תחינה, כמו ניסיון להשיב אליו פיסה ממנו שאבדה לו.
לאורך חודשי החזרות הארוכים, ברק ונדב הלכו וקרבו זה לזה במעגלים הולכים ומצטמצמים, כמו שאיילה הורתה להם לבצע את סצנת העימות. העבודה המשותפת סיפקה להם הזדמנויות קטנות, מובלעות, של רגעים שבהם הצליחו להרגיש מספיק בנוח זה עם זה כדי לומר משפט כן אחד, להתבדח מעט, להקסים.
ברק שמע מנדב כמה סיפורים עסיסיים על ההנהלה בערוץ הילדים שאליו התקבל אחרי ההצלחה המסחררת בתיאטרון. ברק למד ממנו לא מעט על אחורי הקלעים של חלומות הילדות שלו. נדב, כמו עדן, היה טיפוס שמתחבר לאנשים. הוא היה מקשיב, והם היו מספרים לו דברים על החיים שלהם. ברק השיב בסיפורים דומים משלו על רכזי תרבות גסי רוח או בעלי דרישות תמוהות במיוחד.
מלבד נדב, לא היה לאף אחד מהשחקנים האחרים קשר כלשהו עם ברק.
אמנם הוא קיים יחסים טובים למדי עם יצחק ונחמה – צמד הקומיקאים הידועים שהנחו את תוכנית הרדיו המיתולוגית "נחי וצחי" בגלי צה"ל לפני עידן ועידנים, ומשם הקריירות שלהם פרחו בתיאום מושלם זה לצד זו, בעיקר כשעשו פרויקטים משותפים. הם היו מבוגרים, נשואים (לא זה לזו), ונטו להתבדח ברוח טובה על הכול ועל כולם, ובעיקר אחד על השני. כששיחקו יחד את הזוג טנארדייה, אפילו ברק לא היה מסוגל להחניק את צחוקו.
אבל הם היו שניים והגיעו מראש יחד, וברק הרגיש לידם כמו גלגל שלישי. מלבד זאת, השיחות על מכרים מהעבר המשותף שלהם היו עלולות להסתיים בשאלות לא נוחות ומגע בנושאים כואבים. אז אחרי כמה משפטים מנומסים, הוא העדיף להתרחק.
נדב, לעומת זאת, עסק תמיד בכאן ועכשיו. הוא הציע התחלה חדשה, וברק היה להוט לקחת את ההצעה הזו בשתי ידיים.
ערב אחד נדב שכח את הארנק שלו בחדר החזרות, וברק – באימפולסיביות לא אופיינית, הסיע אותו אליו הביתה. הם נשארו לשוחח במשך זמן רב מדי לתוך הלילה, עד שלבסוף ברק נאלץ להודות שהשעה מאוחרת מכדי שירגיש בנוח לנהוג, והוא נשאר לישון את מעט השעות שנשארו לו על הספה של נדב.
כאות תודה, ברק הזמין את נדב לבוא איתו להצגה שידיד הצליח לסדר לו כרטיסים מוזלים אליה. הם ישבו לקפה לפני ההופעה, והיו כבר באמצע הדרך לתיאטרון כשנדב נעצר לפתע ושלף את מד הסוכר שרטט בכיסו.
"שיט." הוא נאנח. "כמה זמן יש לנו?"
ברק הציץ בשעונו. "יש זמן."
נדב התיישב על גדר אבן לצד המדרכה, והוציא את טבליות הסוכר שלו מהתיק. ברק התיישב לידו. הם חיכו. הם חיכו, וחיכו, וחיכו עוד קצת. מדי פעם נדב העביר את הסורק שלו שוב. עדיין נמוך. ברק התפתל מדי פעם כדי להציץ בשעונו בלי שנדב יבחין שהוא עושה זאת. הוא לא הצליח.
"לכל הרוחות." רטן נדב, ואז העיף בברק חצי חיוך מתנצל, "אתה בטח מתחרפן מזה."
"ממה?" שאל ברק.
"אנחנו כבר באיחור מטורף. אתה שונא לאחר."
"בכלל לא." אמר ברק, "כלומר, כן – אני לא אוהב לאחר. אבל יש לנו סיבה מוצדקת לגמרי."
הם נותרו לשבת שם על גדר האבן. נדב סיפר לברק על אחד הדייטים האיומים שהיו לו – הסוכר שלו צנח בבת אחת בבית קפה הומה אדם. הוא לא הספיק לקנות טבליות חדשות לפני הדייט, ונאלץ לרוקן ישירות לפיו את אחת משקיות הסוכר שעל השולחן, כדי להתאזן עד שיוכלו להזמין ולאכול. בסוף הערב הדייט שלו אמר לו "סליחה, כן? אבל אני מעדיף להיות עם מישהו שיותר שומר על עצמו."
"בבקשה תגיד לי ששפכת עליו כוס מים?" התחנן ברק.
"לא, לא." נדב חייך במשובה, "זה יותר הסטייל של דניאל. אבל אני חושב שעשיתי משהו יותר טוב מזה. או יותר נכון, לא עשיתי."
"הו?"
"לא הצדקתי את עצמי. עמדתי להתחיל לספר לו שהוא ממש טועה, שאני בחדר כושר ארבע פעמים בשבוע, מבשל בבית, לא אוכל מעובד וכל זה. אבל רבאק, אני לא צריך להצדיק את עצמי בדייט ראשון, אתה יודע?"
ברק הנהן. גם הוא קיבל יותר מדי הערות על הבריאות שלו לאחרונה.
"לאנשים שונים יש דרכים שונות לשמור על עצמם," ברק מצא את עצמו אומר, "בשבילו זה לא לאכול שקיות סוכר, בשבילך זה לא להסתובב עם מטומטמים."
הם נשארו על חומת האבן ההיא הרבה אחרי שהסוכר של נדב התאזן, רוכנים זה אל זה עד שברכיהם כמעט נוגעות, ועל כל "כמעט" שכזה להקת הפרפרים בבטנו של ברק שבה לפרפר ביתר שאת. הם דיברו על הכול ושכחו מהכול, כמו בבועה משלהם שמורכבת מתשוקה אמיתית למקצוע, הערכה אינסופית לאמנויות הבמה ורפרנסים לשירים משנות התשעים. הם נזכרו בהצגה שהתכוונו ללכת אליה רק כשהטלפון של ברק זמזם והזכיר לו לקחת את תרופות הערב שלו.
"מצטער, שפספסת את ההופעה בגללי." נדב חייך את חצי החיוך המתנצל המקסים שלו. ברק תהה מדוע חשב פעם שהחיוך הזה נראה חנפני ומתאמץ בכל פעם שנדב הפנה אותו כלפי איילה לשם.
"זה בסדר, נהניתי בכל זאת." אמר ברק, והופתע לגלות שזה נכון.
"הרקיע עדי!" ברק סיים את השיר, מניף את האלה השחורה שלו אל על ונותן למחיאות הכפיים לשטוף אותו, להתערבל סביבו, לחתום את ההחלטה להיות אמיץ לשם שינוי, לקחת אחריות ולהתנצל כמו שצריך.
***
חדר החזרות, מאי 2024
ברק חש את ההתרגשות מבעבעת בתוכו כמו שמפניה. עכשיו, סוף סוף, הוא התחיל להרגיש שזה אמיתי; זה מה שחלם עליו כל השנים האלה, מאז שצפה בקלטת ההיא של אחורי הקלעים. הפעם הוא יהיה זה שהמצלמה עוקבת אחריו, הוא יהיה זה שצופים בו בשקיקה. הוא היה מוכן, מוכן כפי שלא היה מוכן מעודו.
לכאורה זה לא היה מאורע גדול כל כך. משפיענית הרשת גיתית נועם קיבלה אישור מיוחד מאיילה לשם להיפגש עם שני הכוכבים הראשיים של ההצגה החדשה והמדוברת שהמעריצים ברחבי הרשתות החברתיות חיכו לה, רוטטים מרוב ציפייה. היא התיישבה לראיין אותם אחרי חזרה מוצלחת במיוחד, מיוזעים, קורנים ומחייכים מאוזן לאוזן. ברק היה בטוח שהם נראים ונשמעים נהדר. כמעט כמו זוג אמיתי… הוא חשב ומייד התבייש בעצמו, מסמיק כמו נערה בתיכון.
גופו הבין הרבה לפני מוחו שזיכרונות הילדות הנעימים שהיו לו מנדב והידידות שקשר כעת עם הגבר הצעיר והמרשים השתרגו זו בזו כמו קנוקנות של גפן, והתמזגו לאיטן לרגש שהלך ותפח בחזהו מדי יום, כשעוד ועוד ממחשבותיו הלכו והוקדשו לנדב.
גיתית, אושיית הרשת שערכה את הריאיון, הנחיתה את הפצצה ממש לקראת הסוף.
"אז ברק, איך זה בעצם היה לך לעבוד עם כוכבי האינסטנט שיצאת נגדם אחרי הכתבה ההיא על כוכבי ריאליטי בתיאטרון? בטח היה לך ממש קשה לקבל את זה בהתחלה, לא?"
היא המשיכה בתזכורת לצופים שלה, שמבחינתם הסיפור כבר היה היסטוריה עתיקה, על הפוסט הוויראלי שהכניס את ברק לסחרור שכמעט חיסל את הקריירה שלו. היא לא הקריאה במלואו את הפוסט האנונימי שכתב אז, אבל בחרה את החלקים העסיסיים יותר ממנו, קורעת נתח אחרי נתח ומגישה לצופים שלה את שלל המחמאות המפוקפקות שחלק אז לשחקנים הצעירים, ובייחוד לנדב. הוא אמר שהוא לא מקורי, שטחי. לא מנתב את הדמות כמו שצריך, לא מקים אותה לחיים. הוא המשיך וכתב מילים איומות שחצב עמוק מנשמתו. הוא נשמע כמו טוקבקיסט בלתי נסבל.
לקח לו כמה שנים של טיפול כדי להודות שאת כל אותם שהטיח כלפי נדב, הוא חש למעשה כלפי עצמו. וההשלכות היו הרסניות כלפי פנים ממש כפי שהיו כלפי חוץ. הטיפול עזר לו להבין איך הוא השתיק את עצמו במשך זמן רב כל כך, נעזר בדמויות שגילם כתחליף לשיח אמיתי עם אחרים, עד שבסופו של דבר הקול שלו נאלם על הבמה מול אלפי צופים – דווקא כשהיה צריך אותו יותר מכול.
הוא לא זכר איזו תשובה קיבלה גיתית לשאלה שלה בריאיון; בטח משהו דיפלומטי שנדב אמר כדי להסיח את דעתה. אך מה שעדיין רבץ כמו משקולת על חזהו של ברק היה העובדה שנדב לא הביט בו במבט נבגד, או נעלב, או כועס.
מאז הריאיון הוא לא הביט בו בכלל, ולא דיבר איתו על שום דבר שלא היה קשור לחזרות.
כשהכתבה התפרסמה והעירה את כל השדים מהעבר, השחקנים האחרים התרחקו מברק כאילו הוא נושא את המגפה. שחקנים ששוחחו איתו קודם לכן, העריכו אותו והחמיאו לו על עבודתו, בקושי הנהנו לעברו כשחלף על פניהם במסדרונות. המנהל המוזיקלי היה ענייני ומקצועי, אבל לא הרבה מעבר לזה. דניאל, נדב וכל השאר החלו לצאת לקיוסק בהפסקה בלי להזמין אותו.
וברק, כמו הצב הפחדן שהוא, הסתתר בחזרה בשריון, התכנס פנימה ולא דיבר יותר אלא אם פנו אליו – ולא פנו אליו הרבה. השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. נדמה היה לו שאפילו איילה, שלקחה אותו לחצי שיחת נזיפה וחצי שיחה מלב אל לב, מנערת את חוצנה ממנו. בדרך נס עלה בידו להישאר מקצועי על הבמה ליד נדב, אף שהיו ימים שבהם הרגיש כמו אוסף של שברים מודבקים בסלוטייפ. נדב, כמוהו, נתן את הלב ואת הנשמה בהופעה. אבל הדינמיקה המחשמלת בין השניים, שהייתה מקור גאוותה של איילה, כמו מיצתה את יכולת הבערה שלה, והתקשתה לגוש קטן ומפוחם שאפילו כבר לא מעלה עשן.
***
ברק עלה שוב לבמה, מתאמץ לשלוט ברגליו הרועדות.
הוא למד לעומק ועד הסוף כל דמות ששיחק משלל ההיבטים שלה. כשלא היו לו פרטי רקע, הוא למד את התקופה על מנת שיוכל להמציא אותם לעצמו. הוא ידע מה הדמויות שלו יבחרו לאכול לארוחת הבוקר, ומה הדבר הראשון שהן יצילו מתוך בית בוער. לא משנה כמה הייתה הדמות רחוקה ממנו באופייה, הוא תמיד היה מוצא את החוט האחד שמחבר ביניהם ורוקם ממנו את הכסות המתאימה.
אך כשהודיעו לו לראשונה שהוא התקבל לתפקיד המפקח ז'אבר מ"עלובי החיים" במקום אונז'ולרא שנבחן אליו, הוא שקל ברצינות לסרב.
"אני לא יודע אם זה יהיה שווה את זה." הוא אמר לעדן בקול מובס, מליט את פניו בידיו, לופת קווצות גדולות משיערו ומושך בהן.
"למה לא?" שאל עדן, פותח את אגרופיו של ברק במגע עדין שהרגיע את הזעם שכיווץ את שריריו, ושאב את הלחץ מתנועותיו.
ברק הביט בעדן ומבטו אמר, אתה יודע טוב מאוד למה.
הוא זכר איך ז'אבר מסיים את העלילה, את ההתאבדות הדרמטית על הבמה. זה לא היה משהו שהוא רצה לחקור. עדיין לא. זו לא הייתה דמות שהוא שש לצלול למעמקי גורלה הקר. אבל הוא היה חייב לעשות את זה כדי להציל את הקריירה שלו, כדי לחזור למשחק, להוכיח שהוא מסוגל. במובן מסוים, הוא עמד לבצע את תפקיד חייו. הוא ניגש לעבודה בלב כבד, כמי שנגרר נגד רצונו אל התהום. הוא קרא וקרא, נסחף עם הסיפור וסופג לתוכו רובד אחרי רובד, כמו אדמה שרק חיכתה לגשם.
על פניו, ז'אבר היה אדם קר וחסר חמלה, ששום דבר לא הניא אותו מהמטרה שלו. אך מתחת לפני השטח, ברק שם לב שז'אבר היה בודד מאוד. הוא השתמש בתפקיד ובמדים שלו כשריון שהגן עליו, מכיוון שהיה מפחיד מדי להיות מי שהוא באמת – אחד מבני רומה, בן של גנב שנולד בכלא. עדיף לסתום, להסתתר מאחורי מדים, לגלם תפקיד בכל רגע ובכישרון כזה, עד שהוא הופך לחלק ממך. עדיף לשחק לפי הכללים, להעניש את מי שסירבו להכיר בכללים האלה. עדיף לחיות את חייו בשולי החברה, להישאר לבד. לא להתערבב עם אף אחד. לא להסתכן. לא להתקרב. לעשות רק את מה שהוא טוב בו, ולהביט ישר קדימה. כי מי שלא משחק לפי הכללים עלול לסבול מאוד מההשלכות. וגם אם לבדידות היו השלכות משלה, הן היו עדיפות בהרבה מהאחרות, אלה שחשפו אותו לפגיעה.
החזרות על ההתאבדות של ז'אבר טלטלו אותו יותר מכפי שהיה מוכן להודות, והוא תמיד סיים אותן מותש ומרוקן, זקוק לכל השקט והשלווה שרק יוכל להשיג. הוא היה מסתגר בחדרו וישן במשך שעות. נדב קלט את זה, והיה נכון תמיד לסלק מעל ברק אנשים שניסו לדבר איתו אחרי החזרה; ברק העריך זאת.
הבמה הייתה חשוכה מאוד כשעלה עליה שוב. נדב חיכה לו שם, נושא על כתפו את דקל אביטל הצעיר שהשתלשל כמו בובת סמרטוטים .
ברק זכר שחש יותר מצביטה של קנאה במהלך החזרות מהקלילות שבה הרים נדב את הגבר הצעיר והרזה. אבל בסוף הסצנה נדב תמיד הבזיק אל ברק חיוך כזה, שברק הרגיש בבת אחת קליל יותר מאוויר. נדב לא הפנה אליו את החיוך הזה כבר שבועות רבים.
נדב ודקל ירדו מהבמה, וברק ניצב לבדו מול הקהל. מול עצמו. הבמה הייתה ריקה וחשוכה. המוזיקה רעמה באוזניו, קודרת ומאיימת.
זה היה רגע משמעותי, והוא רצה להעביר אותו כמו שצריך. לתעל את האנרגיה של ז'אבר, את הכאב והפחד והכעס והתסכול, את חוסר האונים, את הבור השחור שנפער בו כשהחוקים הכזיבו אותו, כמו מעקה בטיחות שנקטע בפתאומיות לפני שהסכנה חולפת – היה על ברק להישיר אליהם מבט בעצמו, ולא להירתע מהחשכה.
דמותו של ז'אבר אילצה אותו לעמוד מול השדים שלו, להביט להם בעיניים, ופשוט… לקבל את זה. לדעת שהם יהיו שם תמיד, כל חייו. לפעמים רחוקים יותר ולפעמים קרובים. לפעמים הם יישבו ממש עליו, וזה יהיה בסדר. זה יהיה. זה חייב להיות. אחרת הוא לא יוכל להמשיך, וזו לא דרך שהוא רצה ללכת בה. כבר לא. לא תמיד, בכל אופן.
בסופו של דבר, זה היה רק הוא, לבד. והמילים נשפכו ממנו ברגע שהסימן שלו הגיע.
"מה הוא עושה?
איזה שטן מסתורי?
לכד אותי כמו בכלוב,
ואז שחרר לחופשי?"
באותו רגע, ברק לא חשב על ההופעה שלו. הוא לא חשב על הביקורות. הוא לא חשב על מה שרואים האנשים שצופים בו, על איך שהוא נראה עם הפאה הסתורה בקפידה, האיפור הגווייתי.
הוא חשב על נדב, על האופן שבו ברק פישל מולו לחלוטין. הוא חשב על כמה שזה קשה לדבר בכנות, אבל קל להרגיש את כל הרגשות האלה ולהוציא אותם כשהוא מחליק לנעליה של דמות אחרת, רחוקה ממנו אלפי קילומטרים וכמה מאות שנים.
"האם הוא שד מהשאול?
אולי מלאך?
האם ידע ברחמיו
שהוא הרגני
כך או כך?"
הוא עשה את זה. הוא פסע צעד קדימה. הוא השליך את עצמו מהגשר – מניע את ידיו ורגליו כפי שתרגל בחזרות, שעה שהחבלים הבלתי נראים מחזיקים אותו מלמעלה.
זה היה הרגע שהפחיד אותו יותר מכול, כי הוא ידע.
כי הוא ידע איך זה להרגיש כל כך ריק מבפנים, לראות את החיים שלך מתמתחים קדימה והלאה כששום דבר לא משנה יותר, נצח של אפרוריות ללא אפשרות לצפות לשום דבר. הוא הכיר את אותה ריקנות חסרת מוצא. הוא הכיר בה. הוא השלים איתה. הוא נלחם בה ורב איתה. הוא תיעב אותה. היא הייתה חלק מחייו. וכל מי שילך לצידו, בין אם זה יהיה נדב או מישהו אחר שהוא לא פגש עדיין, יצטרך לראות אותו סוחב אותה. אולי אפילו לעזור לו לסחוב אותה למשך כמה צעדים, כשהיא נעשית כבדה מדי.
והוא גם ידע שהוא לא לבד. הוא ידע שאולי צופים בו אנשים שמרגישים ככה ברגע זה ממש. הוא רצה להגיד להם שהוא היה שם. ושגם הם, כמוהו, לא לבד.
התו האחרון הדהד ומחיאות הכפיים התפוצצו באולם. ברק הביט בהם בחטף, וראה אותם קמים על רגליהם.
***
חדר ההלבשה, אחרי ערב הבכורה, אוגוסט 2024
הוא כתב את המכתב.
הוא חילק אותו לפסקאות. זה היה מכתב מהוקצע, מלוטש. התרפיסטית שלו התנגדה בהתחלה, אבל אחרי משא ומתן קשוח הוא הצליח לרכך אותה קצת לרעיון, עם כמה ויתורים משלו. התנאי שלה היה שברק ישנן את המכתב ויגיד אותו לנדב בעל פה, פנים אל פנים.
כשברק היה בטוח שנאמרו במכתב כל הדברים הנכונים, מסודרים ומנומקים היטב, הוא שינן אותו. זה משהו שהוא ידע לעשות. הוא היה שחקן. הוא ידע ללמוד טקסטים ולחזור עליהם בצורה משכנעת, להעביר את הרגש מהטקסט לקהל.
אז למה, אחרי שהוא אזר כל גרם של אומץ בתוכו וביקש מנדב להקשיב לו רגע, כל המילים פרחו ממנו בבת אחת? הוא גישש בכיסו אחר הנייר המקופל היטב, ופתח אותו בידיים רועדות מעט.
נדב הביט בו, חסר הבעה.
הידיים של ברק רעדו עוד יותר. הבור שנפער בחזה שלו התרחב עוד קצת בכל פעם שחשב כמה מטומטם הוא היה, איך הוא לא ראה שום דבר מלבד מצוקתו שלו באותם רגעים של הקלדה קוצפת, איך הוא הביט בהזדמנויות לספר את זה לנדב חולפות על פניו כמו עלי שלכת שצפים בנחל. הוא ידע שהבור הזה עלול להפוך לתהום, ושהכול תלוי בתגובה של נדב. אבל זו לא הייתה האחריות של נדב למלא את הבור הזה. זה היה של ברק, ושלו בלבד.
הוא חייב לנסות.
הוא פתח את פיו להקריא את המילה הראשונה, ואז סגר אותו שוב. המכתב נראה לו פתאום מסודר מדי, רשמי מדי, חלול וריקני. לא מתאים.
לפני שהבין מה הוא עושה, ידיו קימטו את המכתב ודחפו אותו בחזרה לכיסו.
"אז… העניין הוא כזה…" אמר ברק. המוח שלו נתקע, והוא לא הצליח להוציא אף מילה. הוא שלף שוב במהירות את הנייר מכיסו, יישר אותו וניסה להקריא שוב.
הוא לא הצליח.
נדב הביט בו בלי לומר אף מילה, אבל ברק ידע שהוא מאבד את סבלנותו. הוא קימט את הנייר בחזרה והשליך אותו, מנסה לקלוע לפח האשפה הקרוב ומפספס.
"פישלתי." הוא אמר לבסוף. "אני יודע שפישלתי. פישלתי בענק. פגעתי בך, פגעתי באחרים. כתבתי עליכם דברים ש… שלא היו קשורים אליכם. הפוסט הזה… הביקורת הזאת… זה לא היה… זה לא היה עליכם. זה אף פעם לא היה עליכם. זה היה עליי. אני הרגשתי… לא טוב מספיק. כאילו, מנותק. מבין למה אני מתכוון? כאילו, אני רק חצי יודע מה אני עושה, וכל השאר זה… מזל או משהו. לא יודע. זה היה… זה היה רע. הייתי במצב לא טוב, אבל לא הבנתי את זה. במקום זה עפתי עליכם וכתבתי דברים ש… דברים לא נכונים. שאני לא חושב שהם נכונים. חשבתי אז, אבל היום אני כבר לא חושב ככה יותר. אני לא מנסה למרוח פה תירוצים, באמת שלא!" הוא אמר כשראה את הסלידה על פניו של נדב, שנראה כי עמד למחות. "אני לא אומר שאתה צריך לסלוח לי בגלל שהייתי במצב מזעזע וכתבתי את הפוסט הזה בקטע של הרס עצמי… אני עדיין עובד על זה. זה… לא היה חכם מצידי, להסתיר ממך שאני כתבתי את זה. הייתי צריך להגיד לך ישר ולהתנצל. אני יודע ש… שזה מה שאתה היית עושה."
לא חשבתי שזה יחזור לנשוך אותי בתחת, הוא חשב, אבל לא אמר.
"אני לא מבין." אמר נדב, מבטו עדיין קשה כמו סלע, שונה כל כך מהמבט הרך ומלא החמלה שעטה על פניו תמיד כשהיה ז'אן ולז'אן. "על מה אתה מתנצל בדיוק?"
ברק קפא כמו חיית בר ששמעה טורף. על מה באמת הוא מתנצל?
"א-אני…" הוא גמגם. נדב לא אמר שום דבר כדי להאיץ בו, אבל עיניו דרשו תשובה, ואחת שתמצא חן בעיניו. "שלא… שלא אמרתי לך. שזה הייתי אני, כאילו. שאני כתבתי את זה. זה היה לפני מלא זמן וחשבתי שאולי כולם… כולם שכחו. הייתי צריך לדעת. דברים כאלה… זה לנצח. הייתי צריך לבקש סליחה ברגע שהכרתי אותך, ולא עשיתי את זה."
"אז למה לא עשית את זה, אם כל כך רצית?" שאל נדב. הקול שלו לא היה עוין. הוא היה שקט, וברק לא ידע אם זה סימן טוב או לא.
ברק משך בכתפיו והסתכל הצידה.
"פחדתי."
"פחדת."
"כן. לא רציתי שתשנא אותי… כלומר, עוד יותר ממה שכבר."
על פוסט שכתבת לפני שנים?"
"אני… זה לא… כלומר, כן?" אמר ברק, מהסס לפתע. הנשימה שלו נרעדה. "אני לא טוב ב… זה. אתה יודע. אנשים. ואתה… עד שהתחלנו לדבר, לא רציתי שתחשוב שאני… לא רציתי שתדע שכתבתי עליך את הדברים האלה לפני שידעתי מי אתה וכמה אתה… כמה אתה מוצלח במה שאתה עושה. התביישתי במה שכתבתי."
נדב נשם עמוק, כאילו הוא מרגיע את עצמו לפני שיסביר משהו בפעם המאתיים לאדם קשה-תפיסה. הגרון של ברק כאב כאילו חבל בלתי נראה כרוך סביבו.
"ולא חשבת לרגע, נגיד, לבוא אחרי הריאיון לדבר איתי?"
ברק הרים אליו עיניים המומות.
"אתה לא רצית לדבר איתי!" הוא התנשם.
"אתה ברחת." אמר נדב, מעביר את ידו בתלתליו. "ברחת ואז ציפית שאני… מה? אבוא להתנצל בפניך? לבקש סליחה שגיליתי שזה היית אתה, שאמרת עליי את כל זה אז? הפוסט הזה… הוא נכנס חזק, אתה יודע? אנחנו שחקנים. אנחנו רגילים לקבל תגובות גועליות בטוקבקים, ביקורות מגעילות מעיתונאים, ממורים למשחק, מבמאים שצורחים עלינו. אבל אחרי הביקורת הזו אני מודה ששקלתי להחליף מקצוע. ללכת ללמוד משהו אמיתי, לעשות משהו רציני עם החיים שלי. לא רציתי להישאר במקום שבו קולגות מטנפים ככה אחד על השני, מנסים להרוס אחד לשני. לא היה לי את העור העבה שיש לי עכשיו."
"אני יודע," ברק כמעט נסוג, "אני מצטער. אני…"
"לא על הדבר הנכון." אמר נדב. "ברחת אחרי הריאיון בלי לדבר איתי אפילו. זה היה כאילו לא אכפת לך בכלל, כאילו שום דבר ממה שעברנו ביחד בכל החזרות האלה בכלל לא היה חשוב לך. כאילו סבלת את כולנו רק בשביל לקבל את התפקיד או משהו. היינו אמורים להיות חברים! מה חשבת, שאני אפסיק לדבר איתך בגלל שטות שכתבת בפייסבוק לפני שנים? אתה לא מעריך אותי בשיט, הא?"
"אני מתנצל עכשיו," ברק השתדל בכל מאודו להרחיק את הרעד מקולו.
הכאב התחיל לטפס מגרונו במעלה פניו, והוא ניסה בכוח למנוע ממנו להפוך לדמעות. זה עניין אחד לבכות במשרד של התרפיסטית, אבל זה עניין אחר לגמרי לבכות לפני הבחור שהוא התאהב בו לגמרי בטעות בחדר החזרות.
"אני מתנצל ממש. זה כן היה חשוב לי. ה… חזרות והכול. אתה. אתה היית חשוב לי."
השתיקה ביניהם הייתה סמיכה כל כך עד שאפשר היה לנשום אותה. במשך רגעים ארוכים, איש לא דיבר.
"הייתי?" נדב שאל בצרידות.
לברק לא הייתה שום בעיה להביט בעיניו של נדב כשאמר: "אתה עדיין. אתה חשוב לי."
הם שתקו עוד קצת. ניכר שלשניהם נגמרו המילים, כאילו מיצו את המכסה שלהן לאותו יום.
"בכל אופן," ברק אמר, מפר את השתיקה הכבדה שרבצה עליהם כמו שמיכה עשויה מבוץ טובעני, "אני… מבקש סליחה. באמת. אני יודע שלא הייתי בסדר. והייתי רוצה… לפצות על זה. איכשהו. אם תיתן לי הזדמנות."
נדב התבונן בפניו.
"אני צריך לחשוב על זה." הוא אמר.
ברק הנהן, עיניו כבושות ברצפה.
"כן. כן אני… לגמרי מבין. קח את הזמן. אין לחץ."
"תודה." אמר נדב. "שהתנצלת."
***
ההצגה השניים-עשר , אוגוסט 2024
השחקנים עלו לבמה לקידה אחרונה בפני הקהל.
ההופעה השנייה הייתה מרגשת כמעט כמו הראשונה, ואחריה השלישית, והרביעית והחמישית. אז התחילו להגיע הביקורות המשבחות, והראיונות, הפוסטים, הפרסומים והכתבות, והמעריצים החלו לזרום לעברם במהירות.
כעת היה ברור לכולם, בלי צל של ספק, שההפקה היא הצלחה מסחררת.
מחיאות הכפיים הדהדו באולם אחרי כל שיר במשך דקות ארוכות. נראה היה שהם מתעלים על עצמם עוד קצת בכל מופע, כאילו משהו באוויר גרם לכולם לשיר צלול יותר, לנוע בחן רב יותר, והקהל הגיב בהתאם.
ברק כמעט הפך לסלבריטאי שהוא תמיד חלם להיות. פעם או פעמיים אפילו זיהו אותו ברחוב, וזה בכל זאת היה מרגש. אבל זה לא שינה לו, כבר לא. לא כל עוד הוא לא יכול לחלוק את ההתרגשות הזו עם נדב.
הוא לא ידע כמה זמן נדב מתכוון "לחשוב על זה". בכל פעם שחש את גוש המתח בבטנו, הוא הזכיר לעצמו שעכשיו הכדור במגרש של נדב, ושהוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה.
אם הוא יבחר שלא להיענות, ברק יצטרך להבין ולהתמודד עם זה. אולי הוא יהיה כמו ז'אבר, יחיה תמיד לבדו. אולי הוא ימצא בעתיד מישהו שיגרום לו להרגיש כמו שנדב גרם לו: קל מאוויר, חשוב, נחשק. ובינתיים, בינתיים, הוא יתנהג כמו מקצוען. הוא חייב. בשביל זה משלמים לו.
הוא מצא נחמה בדברים הקטנים שהחלו בכל זאת לחזור אל מערכת היחסים ביניהם; מלמול "בהצלחה" מהיר, חיוך קטן לפני ההופעה. גם אם זה היה מעט מדי ומאוחר מדי – זה היה משהו, ומשהו זה יותר טוב מכלום. המבט של נדב לא חלף עוד על פני ברק בלי לראות אותו בשעה שדיבר אל כל הנוכחים בחדר. והאחרים, שאולי בלי לשים לב חיקו את נדב, חזרו לאט לאט להנהן לעבר ברק, להחליף איתו מילה אחרי החזרות ולאחל לו הצלחה – במיוחד אחרי הראיון הראשון שלו לגבי התפקיד.
ברק התראיין למגזין נשים כלשהו, הסמיק מאוד כשנשאל אם קיבל הערות על המשקל שלו, והקפיד מאוד להזכיר לעיתים קרובות את הקולגות שלו ואת צוות ההפקה. הוא מצא את עצמו מדבר בחום ומהלב על השחקנים הצעירים, שאותם ראה מלבלבים לו מול העיניים. היה קל יותר להחמיא להם בכנות כשלא עמדו לצידו. ברק תוגמל בחיוכים מאנשי הצוות וחיבוק פתאומי, קצר אבל חזק מדניאל לפני ההופעה.
כשנדב עלה לבמה והקהל השתולל, הוא נעצר ליד ברק. זה היה צפוי. ולז'אן וז'אבר תמיד מתחבקים וטופחים זה לזה על השכם כאחים בסוף ההופעה, לסמן לקהל שההצגה נגמרה והחיים מתחילים מחדש.
אבל משהו היה שונה הפעם.
נדב אחז בזרועו של ברק והביט בעיניו. ברק רצה להירתע מעט מהמבט הישיר, אבל נשאר נטוע במקומו, והביט בחזרה בנדב במבט שואל.
נדב הנהן בראשו הנהון קל שבקלים וחייך, נושך קלות את שפתיו. וברק חש כיצד ההקלה שוטפת אותו. הוא הנהן בחזרה ונע קדימה על מנת לחבק את נדב. נדב נע מעט קדימה כדי לחבק אותו.
הם טענו אחר כך שלא היה להם מושג איך זה קרה.
לא היה להם מושג מי משניהם יזם את זה, מי היה הראשון לפעול בניגוד חמור לכל הנהלים. הם רק ידעו שכששפתיהם נפגשו שם על הבמה, מפריעות למיקרופונים ומכות את הקהל בתדהמה, זה היה דבר ששניהם רצו בו באותה מידה.