Work Text:
גאברוש היה עסוק מאוד.
הוא ישב על אדן החלון, לצדו ספר פתוח נשכח מלב, שהיה אמור להתקדם בקריאתו. תחת זאת הילד כתב בריכוז על החלון המכוסה אדים בעזרת אצבעו. החדר היה חם, האח המבוערת צבעה את לחייו של הצעיר בסומק אדמדם, והאדים על החלון היו עבורו קנבס נפלא לציור ולוח משחק בעת ובעונה אחת.
הוא שיחק עם עצמו משחק מילים, מצייר אותן אות אחרי אות על החלון המכוסה אדים. זה היה משחק שבו המילים נכתבו במאונך ובמאוזן ובאלכסון, חצו זו את זו והשלימו זו את זו.
קוזט לימדה אותו את המשחק הזה. זה היה נחמד דווקא. לאחר שולז'אן החל ללמד אותו לכתוב את האותיות כמו שצריך ולקרוא מילים שלא הכיר, הוא נעשה די טוב במשחק – למרות שז'אבר הגועלי הזה תמיד האשים אותו שהוא מרמה. ככה זה עם שוטרים; אי אפשר לסמוך עליהם אף פעם, אפילו כשאתה גר איתם באותו בית ורואה אותם לפעמים בשיער פזור ובלי נעליים.
מדי פעם הפסיק הילד את המשחק על מנת לפצח ערמון מתוך ערימה גדולה שלקח במשיכה מן המטבח וקלה על האש. הם היו קצת חמים מדי וקצת צרבו לו את הלשון ואת קצות האצבעות, אבל זה מה שהיה כיף בהם.
גאברוש לא השתעמם לשחק עם עצמו. להיפך, הוא העדיף את זה – מכיוון שהוא כתב מילים שולז'אן אסר עליו להשתמש בהן, מילים שגרמו למריוס להסמיק, לקוזט לברוח מהחדר ולז'אבר לכווץ גבות ולצמצם עיניים באיום.
גאברוש לא הבין מה הבעיה במילים האלה, אבל ידע שהוא חייב להוציא אותן איכשהו בבית אחרת הן יצאו לו מעצמן וכולם שוב יכעסו עליו. לשחק עם עצמו משחק של מילים גסות שאותן כתב על החלון מכוסה האדים לא נראה לו כמו רעיון רע. כשסיים הוא אפילו קישט את "לוח המשחק" המאולתר שלו בציורים גסים לא פחות. בשביל הציורים השתמש גאברוש במחט שלקח במשיכה מעץ חג המולד שעמד בפינת החדר - המחט הייתה מוצלחת בהרבה לאיור של פרטים קטנים. נכון שולז'אן אמר לו לא לגעת בעץ, אבל גאברוש השתמש בו למטרות אמנותיות - או לפחות זה מה שהוא התכוון לומר לולז'אן במידה וייתפס.
"מה אתה עושה?"
הקול הקפיץ את גאברוש ממקומו, והוא ראה את ז'אבר עומד מאחוריו, צופה בו בידיים שלובות. המפקח עדיין היה מסוגל להתגנב מאחורי גאברוש כמו פנתר גדול, בזהירות ובשקט. זה הכעיס את גאברוש מאוד.
ז'אבר היה לבוש עכשיו יותר כמו ולז'אן מאשר כמו עצמו, או לפחות עצמו כפי שגאברוש הכיר אותו מקודם. הייתה לו כעת מותנייה מבד רך, חולצה משיית רכה עוד יותר מתחתיה ומכנסי צמר פשוטים, אבל הוא עדיין בחר ללבוש צבעים שהזכירו את צבעי המדים הישנים שלו (הוא כמעט שלא הסכים לעטות על עצמו שום צבע אחר אפילו שקוזט התחננה להלביש אותו במשהו "קצת יותר שמח") ודאג שכפתורי הזהב יהיו מסודרים על המותנייה בדיוק כמו שהוא אוהב.
לגאברוש היו שתי תגובות כשנתפס בשעת מעשה: בריחה והתרסה. מול ולז'אן הוא בחר לעתים קרובות לברוח, כשהרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד בפני המבט המאוכזב שלו שגרם לגאברוש להרגיש יותר קטן מנמלה. ולז'אן היה מומחה אמיתי למבטים מאוכזבים ומלאי חמלה, ולא תמיד היה לגאברוש איך להתמודד איתם.
מול ז'אבר הוא בחר בדרך כלל להתריס, ולו רק מכיוון שכשניסה לברוח ז'אבר תמיד תפס אותו בסוף. הוא היה צייד סבלני וידע לצוץ מחוץ לכל מקומות המסתור של גאברוש בדיוק ברגע שבו יצא מהם. לברוח מז'אבר היה כמו לנסות להתחרות בריצה עם הרוח. אז במקום לברוח, גאברוש בחר באפשרות השנייה. הוא לא ידע מדוע, אבל כשגאברוש בחר לעמוד איתן מול ז'אבר, הוא ראה את פיו חמור הסבר של המפקח מאיים להתעקל בחצי חיוך. זה גרם לגאברוש להרגיש כאילו הוא קיבל פרס למרות שלא התנהג יפה.
"אני מתאמן בכתיבה." אמר גאברוש, מסיים לצייר איבר מין גברי שעיר לצד המילה 'ש-מ-ו-ק'. הוא היה גאה בה במיוחד. "ובציור. מיסייה ולז'אן אמר לי לחזור על האותיות ו… היי! עזוב את זה, הם שלי!"
ז'אבר התקרב ולקח ערמון מהערימה לפני שגאברוש הספיק לעצור בעדו. הוא בחן את המילים בזו אחר זו בעודו מקלף את האגוז באצבעותיו הזריזות. הוא צמצם את עיניו, כפי שגאברוש ידע שיעשה.
"אני לא יודע מי לימד אותך את המילים האלה, אבל אני לא חושב שולז'אן אפילו מכיר אותן. תמחק אותן מיד. וגם את האיורים."
גאברוש התעלם ממנו. במקום זה הוא התחיל לצייר צורה נוספת, דומה באופן חשוד לאיש זועף בכובע גבוה ומעיל גדול. ז'אבר לא חיכה לראות את המשך הציור. הוא התיישב באנחה על אדן החלון, הוציא את ממחטתו הנקייה והמקופלת מכיסו, ניגב את המילים הגסות ואת הקריקטורה של עצמו מהחלון ואז ניגב בהפתעה גם את פיו של גאברוש.
"היי!" הילד נרתע לאחור, רושף כמו חתול, "בשביל מה זה היה טוב?!"
ז'אבר גיחך.
"זה בשביל לנקות את הפה המלוכלך שלך," הוא אמר בעודו מפצח ערמון קלוי חם נוסף.
גאברוש שילב את זרועותיו בכעס, מנסה לחשוב על עלבון מתאים שלא ישאיר אותו חייב אבל גם לא יגרום למפקח (לשעבר) לשלוח אותו לחדר בלי ארוחת ערב. הוא התרגל לרעיון של ארוחות באופן כללי, וחיבב אותן מאוד.
ז'אבר ניהל נגדו מלחמה גלויה בעניין הענישה הספציפית של להישלח למיטה בלי ארוחת ערב. ומכיוון שהיה בוגר יותר ומיומן בלכידת פושעים מסוגו של גאברוש - ידו של ז'אבר הייתה בדרך כלל על העליונה. הוא סיכל בזה אחר זה את ניסיונות הבריחה של הילד מן המעצר בחדרו עד שזה נואש מלנסות והחליט על שיטה חדשה - לנסות למצוא לעצמו משתפי פעולה.
הבחירה הטבעית הייתה קוזט, שנקטה בדרכי שלום וניסתה לשווא לדבר על ליבו של המפקח. מריוס, שגאברוש ניסה לפנות לחוש הצדק שלו, אמר שהחוק די מעורפל במקרים של חריצת לשון למבוגרים ממך.
בצר לו פנה גאברוש אל ולז'אן לעזרה, והאסיר הנמלט לשעבר הושיב את שני הצדדים למשא ומתן קשוח. זה היה כמו קרב בין לבה רותחת שגעשה בגוף של ילד נלהב בן עשר, שניסתה להמס אבן עקשנית שסירבה להיכנע בדמותו של גבר חמור סבר בן חמישים ומשהו. לבסוף הושגה פשרה - על עבירות מסויימות וחמורות במיוחד (לפי רשימה מסודרת של ז'אבר) גאברוש יישלח לחדרו בלי ארוחת ערב, ואילו תיקון התנהגויות חמורות פחות יהיו בתחום אחריותו של ולז'אן ושלו בלבד.
הפשרות הושגו, המסמך נוסח על ידי עורך הדין המוסמך פונמרסי ונחתם בנוכחותו, הצדדים לחצו ידיים כמו ג'נטלמנים ושלום קר שרר בין גאברוש וז'אבר מאז, לפחות - עד הערב הזה, שבו נותרו שניהם לבדם בבית. לזכותו של גאברוש ייאמר שהוא השתדל מאוד להקפיד על הכללים, רואה תמיד את ארוחת הערב לנגד עיניו.
בעוד גאברוש חושב על עלבון שלא יסבך אותו, ז'אבר התיישב ליד החלון שכבר התכסה באדים שוב.
"הנה מילה בשבילך." הוא אמר, וכתב "פושע" על הזגוגית, מתכבד בערמון נוסף מן הערימה המידלדלת של גאברוש.
"אה כן? אז הנה אחת בשבילך." אמר גאברוש השתמש ב"ש" של פושע בשביל לאיית "טיפש", נוטל ערמון נוסף לעצמו.
"מה אתה אומר." אמר ז'אבר וכתב "פרא-אדם", ידו מפצחת ערמון נוסף.
גאברוש השיב לו ב"דביל", ואכל עוד אחד.
"נראה לי שכדאי לך להפסיק עם הערמונים," אמר ז'אבר לאחר שכתב "לא-יוצלח"; הוא וגאברוש שלחו יחד את היד אל ערימת הערמונים, התנגשו זה בזה וכמעט הפילו את הקערה על תכולתה.
"אתה אכלת המון מהם," התקומם גאברוש.
"אני מבוגר יותר, אני יכול לעשות מה שאני רוצה."
אצבעו של גאברוש החלה ליצור את צמד המילים "ממזר שמ…" על החלון.
ז'אבר תפס לו את היד. "בפירוש לא!"
"רד ממני, בריון!" גאברוש ניסה להשתחרר מאחיזתו, מתפתל כמו חתול.
הם החלו להיאבק וניכר כי שניהם מצאו את המשחק הפרוע הזה מהנה יותר מכתיבת מילים על החלון, גסות ככל שיהיו. גאברוש צחק בקול כשהצליח לחמוק, אבל מיד נתפס שוב. ז'אבר נראה חדור מטרה, נחוש להסתיר את החיוך שהתגנב לשפתיו מדי פעם, כמו זאב מבוגר שמשחק עם גור צעיר בלהקה ומלמד אותו לצוד.
תוך כדי התגוששות הם שפכו בטעות את הערמונים שנותרו על השטיח, וגאברוש נשלח להביא עוד בשעה שז'אבר ניקה את הראיות המפלילות מן השטיח. לאחר שחזר מן המטבח התחלפה ההתגוששות בישיבה מול האח זה לצד זה, ערימת הקליפות הריקות מתגבהת לצידם בעודם שקועים בשתיקה ידידותית יותר מכל שתיקה ששררה ביניהם אי פעם.
"אתה יודע," אמר ז'אבר לפתע, מבטו המהורהר נעוץ בלהבות, "אני לא חושב שאני זוכר מתי בפעם האחרונה קליתי ערמונים בעצמי. בפריז תמיד הייתי קונה אותם."
גאברוש עצר את המענה החד על לשונו בדבר גילו של המפקח, משך בכתפיו ואמר: "זה קלי קלות! כל אידיוט יכול לעשות את זה. להראות לך?"
לאחר שגאברוש הראה לו כיצד עושים זאת פעם או פעמיים, ז'אבר קלט את העניין - אם כי הוא הצליח לחרוך מעט את קצה שרוולו שלא היה מופשל די הצורך ולספוג כוויה. זה הוביל אותם לשוחח על פציעות, להשוות ביניהם צלקות. מסתבר שלילד רחוב ולשוטר יש צלקות רבות יותר מלאחרים עם סיפורים מעניינים מאחוריהן - וחלק מהסיפורים הרשימו את גאברוש במיוחד. ז'אבר לא הרבה לשתף אחרים בסיפוריו. גם בערבים שבהם היו יושבים יחד עם מריוס וקוזט בחדר ההסבה הקטן ז'אבר היה זה שדיבר הכי פחות. הוא בעיקר הקשיב, וסיפק מדי פעם פיסת רכילות שהדהימה את כל הנוכחים.
"איך אתה יודע?" שאלה קוזט פעם בתדהמה.
ז'אבר רק משך בכתפיו. "זאת העבודה שלי." הוא אמר.
כנראה שמשהו בערב החמים, בבית הריק, בתחושה שהעולם בחוץ נעלם בשלג ובחשכה, באח המבוערת ובערמונים הקלויים, הסיר את הסכר מעל מילותיו והן זרמו החוצה בקלות רבה יותר. הוא סיפר לגאברוש על מרדפים, על סיורים שהשתבשו, על קטטות, התפרעויות ברחוב, מעצרים ואפילו על הפעם ההיא שבה תפס שודד בשעת מעשה. גאברוש היה משולהב כהוגן.
"מה הפצע הכי כואב שקיבלת את פעם?" הוא שאל בסקרנות, עיניו דולקות כפנסים.
ז'אבר נאנח מעט. "זה היה מסכין."
"באמת?" עיניו של גאברוש נעשו גדולות כמו צלחות. "ספר לי!"
"פושע נמלט הוביל אותי לסמטה קשור בחבלים וכיוון אליי סכין."
"ומה הוא עשה לך?" שאל גאברוש, מרותק.
ז'אבר חייך במרירות. "הוא חתך את החבל שקשר אותי ונתן לי ללכת."
"זה היה סיפור קצת משונה", חשב לעצמו גאברוש. "אם הפושע היה מספיק פראייר בשביל לשחרר אותו זה הרווח של ז'אבר והפסד של הפושע, לא?". אבל ז'אבר לא נשמע כל כך שמח כשדיבר על זה, להיפך - הקול שלו היה קודר ומריר. גאברוש, שלא הבין שום דבר מזה, החליט להתייחס לזה כמו לאחת המוזרויות הרבות של השוטר לשעבר שאיתן נאלץ הילד השובב להתמודד.
"והוא פצע אותך?" שאל גאברוש, מחליט להתמקד במה שעניין אותו באמת.
ז'אבר הנהן . "עמוקות. זה היה הפצע הכי כואב שקיבלתי אי פעם."
"תן לי לראות את הצלקת!" תבע גאברוש.
"אני לא יכול." ז'אבר חייך בשמץ באופן שלא לגמרי סילק את ההבעה המרירה מעל פניו, "זו… לא צלקת במקום שאפשר לראות."
גאברוש פלט נחרת בוז. "אז זה לא סיפור כל כך טוב." הוא אמר ותחב לפיו את הערמון שפיצח.
"מה אתה מבין?" אמר ז'אבר, ועשה כמוהו. "עכשיו קדימה, לך תביא את הספר שלך. תראה לי מה למדת."
"אוף," רטן גאברוש, "חייבים?"
***
כשולז'אן שב לבקתה לבסוף, מתנער מהשלג ומהמעיל הטוב שהתעטף בו, הוא מצא שמלאי הערמונים שלו הידלדל מאוד, אבל זה היה צפוי - בכל זאת, גאברוש נשאר בבית לבדו במהלך הערב. הוא אמנם הורה לז'אבר לוודא מדי פעם שתעלוליו של הילד לא יצאו מכלל שליטה - אבל ולז'אן החליט להעניק לגאברוש הזדמנות לשבת ולהכין את שיעורי הבית שלו אם יחפוץ בכך, ובשאר הזמן יוכל הילדון התזזיתי לעשות ככל העולה על רוחו.
מה שלא היה צפוי כלל, היה למצוא את גאברוש וז'אבר לא רק יושבים יחד על הספה, אלא גם שקועים בשינה עמוקה כשהם שעונים זה על זה.
גאברוש היה מצונף ועטוף בשמיכה, ראשו שעון כנגד צלעותיו של ז'אבר. זרועו הארוכה של ז'אבר הייתה כרוכה סביב גוו של הפרחח הצעיר, מצמידה אותו אליו כמו אימא דובה שמגוננת על גור. הספר של גאברוש היה מונח פתוח על ברכיו.
ז'אבר נראה נינוח כל כך כעת, כאילו נטל השנים שעברו והבחירות שעשה הורם מעליו לשעה קלה. העובדה שולז'אן נכנס, נעמד מעליו והתבונן בו ישן מבלי להעיר אותו העידה על עומק השלווה שחש בביתם. בעבר די היה בכך שולז'אן יפתח את שער הכניסה לחצר על מנת להעיר את ז'אבר. למפקח המשטרה לשעבר לקח זמן רב להתרגל לישון בלי שהמדים שלו יצפו לו מקופלים לצד המיטה על מנת להתלבש בזמן שיא. אבל הבגדים הרשמיים התקלפו ממנו בהדרגה, ואחריהם נתח נכבד מן הגינונים התוקפניים וקצרי הרוח.
החיוך שלו עדיין היה ציני, ואיש לא יכול היה למחוק את קווי המרירות בזוויות פיו. ועם זאת, נראה שרכות חדשה נמסכה בו. כשדיבר עם קוזט, עם ולז'אן או אפילו עם מריוס, נדמה היה כאילו הוא אומר "אני שונא את כל העולם מלבדך". ולפעמים, כשז'אבר היה מביט בגאברוש, נדמה היה לולז'אן שהוא רואה לנגד עיניו ילד אחר - ילד שהגיעה לו הזדמנות נוספת, גם כשכבר מזמן לא היה ילד.
"בוא הנה, פשפש קטן." לחש ולז'אן ואחז בזהירות בגאברוש, משחרר אותו מאחיזתו של ז'אבר על מנת לשאת אותו למיטתו.
עד שחזר ולז'אן לחדר לאחר שכיסה את גאברוש ואיחל לו ליל מנוחה בלחש, ז'אבר כבר התעורר. אבל במקום לזנק ממקומו בגו זקוף ולהסביר שלא ישן כלל, הוא הביט בולז'אן במעין חצי חיוך עייף, חושף ניב אחד מחודד מעט יתר על המידה.
"ביליתם בנעימים?" שאל ולז'אן, מניח יד עדינה על לחיו.
הוא התרגל לעשות זאת בזמן שז'אבר היה חולה - והוא היה חולה במשך זמן רב מאוד. ז'אבר כמנהגו, גלגל מעט את עיניו. לא היה לו חום כבר יותר משנה, אבל זה לא מנע מולז'אן לוודא זאת שוב ושוב. בתחילה הוא היה נרתע מן המגע אפילו כשהיה בהכרה מעורפלת, אבל הוא התרגל לכך עם חלוף הזמן, ועתה נשען מעט לעבר המגע. היד הקרירה רעננה את פניו המלוהטים. לרגע אחד הוא שקל להתחכך בו מעט כמו חתול, אבל עצר בעד עצמו ברגע האחרון ממש - ולז'אן עלול להיות מרוצה מזה הרבה יותר מדי.
"למען האמת, ובניגוד לכל היגיון - כן." ענה ז'אבר, סגר את ספר הלימוד שנח על ברכיו והניח אותו לצדו.
"שנה חדשה, ז'אבר חדש?" ולז'אן חייך.
"אני לא בטוח שאני מחבב כל כך את הז'אבר החדש," רטן המפקח לשעבר. "הוא אידיוט רך לב."
"הוא דווקא די מוצא חן בעיניי." ענה לו ולז'אן, "למעשה, אני חושב שאקח אותו לחדר שלי."
ולפני שז'אבר הספיק למחות ולז'אן השחיל את ידו האחת מתחת לגבו של המפקח, כרך את זרועו של ז'אבר סביב צווארו והרים אותו כאביר שנושא עלמה במצוקה.
"אני שונא שאתה עושה את זה." הוא אמר אבל לא מחה, והמבט בעיניו אמר "אנא עשה זאת שוב ושוב."
"בוא," אמר ולז'אן, "גם לך מגיע שיסחבו אותך למיטה מדי פעם."