Work Text:
אוליבר רץ.
הוא רץ בכל המהירות שבה רגליו הקטנות יכלו לשאת אותו, שערו הזהוב מתבדר מאחוריו ברוח, נעליו החדשות מטופפות על העשב הרטוב שהדיף ריח רענן. פניו הקטנים היו סמוקים מאוד, ספק מהרוח שטפחה עליהן, ספק מהרגש שגרם לעיניו הצוחקות לזהור ולחיוכו לזרוח.
בשבועות הספורים שבילה בחברתו של מר בקט, שבועות שהיו מאלפים ומאתגרים לשניהם, נראה שאוליבר צמח מעט לגובה. לחייו קיבלו צבע ורדרד שלא נעלם עוד, הוא זקף את ראשו מעט יותר, ורגליו נעשו חזקות מכיוון שהורשה להתרוצץ כאוות נפשו. הצחוק שלו שהיה הססני בהתחלה, הלך והתחזק גם הוא, ונשמע לעתים קרובות מתגלגל ברחבי הבית.
מר בקט חייך כשראה אותו מוקף בילדי משפחת קראצ'ט, הוא היה הקטן שבחבורה – קטן אף יותר מטימותי, וזכה לחיבה ופינוקים מן הילדות שהיו מורגלות בטיפול באחיהן הקטנים.
המראה גרם לחמימות נעימה להתפשט בחזהו של המפקח, חמימות שלא חשב שיחוש בה אי פעם, רק דמיין אותה שוב ושוב, כשרק נישא לגברת קראצ'ט. הוא חשב שוויתר עליה לפני כמה שנים, אבל התברר לו שהיא עדיין שם, מחכה כמו מעיל חורף ישן וארוז בקפידה. מר בקט התענג על תחושת החמימות הזו, והתעלם בכוח מן המשב הקפוא שעלה מליבו בכל פעם מחדש כשהבין כמה צעיר אוליבר, ובאיזו מהירות הוא עצמו מזדקן.
זה לא בשבילך, נדמה היה שקול פנימי אומר לו, זה לא נועד עבורך.
ההרפתקה בפארק החלה כאשר ילדי המשפחה גילו את בורותו של אוליבר בנוגע לעפיפונים. הם הביעו רמות שונות של שאט נפש וזעזוע כשאוליבר התוודה שמעולם לא החזיק בידיו עפיפון, ונשבעו לצאת לפארק וללמד אותו בהזדמנות הראשונה. הם ישבו בבית בימי גשם רבים להכין את העפיפון וסוף השבוע הראשון של האביב לא הכזיב. הוא זימן להם יום של רוח חזקה דיה, ושמיים תכולים שהציצו מבין קרעי עננים לבנים ורכים.
אוליבר היה מאושר ונרגש כל כך עד שנעל את נעלו על הרגל הלא נכונה באותו בוקר וכמעט לבש את מעילו הפוך.
הפארק המה סביבם כמו כוורת עמלנית – אם עניינן של כוורות היה ייצור של הנאות ולא של דבש. בכל מקום היו אנשים – ישובים על שמיכות פיקניק, משחקים קריקט, מטיילים בניחותא ליד האגם. הילדים התקדמו במלוא המהירות, בדבוקה אחת, אל המדרון. אוליבר הביט לאחור, תר אחר מר בקט בעיניו, חייך כשראה אותו מהנהן אליו באישור ומיהר להצטרף בחזרה אל הילדים האחרים, שניסו שוב ושוב לגרום לעפיפון שהכינו להתרומם ולעוף.
גברת קראצ'ט ומר בקט חייכו זה אל זו.
"איך עבר עליכם הבוקר?" שאלה גברת קראצ'ט.
"ובכן, קיבלתי הבוקר מכתב מגברת בקט." פתח מר בקט בקולו האיטי והמדוד, "אחותה עדיין אינה בקוו הבריאות, ונראה שהביקור אצלה מתארך בשבוע נוסף. אשקר אם אומר לך שאיני מייחל בכל ליבי לנוכחותה של גברת בקט לצדי בימים האלו."
"הבלים," אמרה גברת קראצ'ט, פוסעת קדימה בצעד נחוש בעודה עוקפת תלולית אדמה, ומרימה את חצאיותיה מעט כדי להימנע מן הבוץ ומן הרטיבות של הדשא. "אוליבר הוא ילד בעל מזג טוב ונוח. אפילו גבר יכול להתמודד עם גידולו לבד לזמן מה."
"למענו וגם למענה אני מקווה שהוא וגברת בקט יפגשו עד מהרה." אמר מר בקט, "אני בטוח שהיא תחבב אותו מאוד."
"ואני בטוחה שהוא מחבב אותך מאוד."
בקט הביט בגברת קראצ'ט בחצי חיוך לא בטוח. במרחק מה הריעו הילדים לעפיפון שהצליח סופסוף להתרומם באוויר ולנסוק גבוה מעל לראשיהם, נישא בגאון על כנפי הרוח.
"ומה, אם יורשה לי לשאול, גורם לך לחשוב כך?"
"ראשית כול, הוא לא מפסיק להסתכל לכיוונך. הוא רוצה לוודא שאתה רואה אותו, שהוא לא הולך לאיבוד." היא אמרה.
"ושנית?" שאל מר בקט, מנסה ללא הצלחה להסתיר את שביעות רצונו.
"הוא תמיד מושיט את ידו לאחוז בידך, כאילו הוא עשה זאת מאז ומעולם." הסבירה גברת קראצ'ט, "אין להקל בזה ראש כאשר ילדים שעברו את מה שהוא עבר מושיטים יד לאדם מבוגר."
מר בקט לא הסתיר עוד את חיוכו והביט בחום באוליבר שבדיוק קיבל לידיו את מקל העץ שאליו היה קשור החוט המתוח של העפיפון. המפקח ראה אותו מקשיב רוב קשב להנחיותיו של פיטר קראצ'ט, ומהנהן במרץ וברצינות כאילו קיבל לידיו את הפיקוד על משטרת לונדון כולה.
"עליי להודות שאני הולך ונקשר אליו." הוא אמר לגברת קראצ'ט. הוא לא סיפר לה על הלילות האחרונים שבהם קם פעם בשעה לבדוק מה מצבו של אוליבר, להתבונן בילד הישן ולכסות את רגלו ששבה לבצבץ פעם אחר פעם מחוץ לשמיכה.
"'קשה שלא לחבב אותו," היא אמרה בחיוך, "הוא ילד טוב."
"הוא מסתדר היטב עם ילדייך." אמר מר בקט.
"אוליבר מוזמן להישאר עמנו ככל שיחפוץ." אמרה גברת קראצ'ט.
באותו הרגע מישהו, כנראה בלינדה קראצ'ט, פלט קריאת "הו לא!" חדה.
אוליבר, שעד לפני רגעים ספורים רץ בכל כוחו במורד עם העפיפון בידו, מעד והשתטח על העשב, הרס את חליפתו החדשה, נחבל ונחבט וגרוע מכל – המקל שהחזיק את העפיפון נשמט מידיו ונגרר על העשב, החוט התארך והתארך ועוד רגע יעוף לבלי שוב הרחק מהישג ידם.
מר בקט היה שוטר. הוא נולד להיות שוטר, והיו לו אינסטינקטים של שוטר.
הוא לא עצר כדי להתנצל בפני גברת קראצ'ט, או לחשוב אפילו לרגע. הוא הסתער קדימה בדיוק כפי שהיה עושה אילו קשישה הייתה מתחילה לצעוק שגנב חטף לה את התיק, או שני גברים היו פוצחים בתגרה, או שכרכרה הייתה מתהפכת.
הוא חלף במהירות על פני עוברים ושבים ופיזר את ילדי קראצ'ט ההמומים בדרכו אל הילד זהוב השיער שהביט בייאוש בחוט העפיפון המתרחק במהירות, מושיט אליו את ידו ומנסה לקום בעשב החלקלק.
"העפיפון!" הוא קרא כשראה את מר בקט מעליו.
מר בקט הנהן פעם אחת ומיהר במורד המדרון בעקבות העפיפון הנמלט.
אילו עבר פושע בסביבה באותם רגעים בוודאי היה סב על עקביו ושב לביתו, אורז את חפציו ועובר לבצע גניבות במקום אחר, הרחק ממר בקט. נחוש וזריז כשפיפון דלק מר בקט בעקבות העפיפון שהתרומם גבוה באוויר. הוא שלח זרוע ארוכה מעלה מעלה בדיוק ברגע שבו העפיפון החל לצבור גובה ולטפס במהירות רבה יותר. כמה סנטימטרים נוספים והצעצוע עליו עמלו ילדי משפחת קראצ'ט היה אובד לתמיד.
ברגע האחרון ממש תפס מר בקט את העפיפון הסורר, משך אותו מטה והשיב אותו אט אט לאדמה.
עד שהספיק לגלגל את החוט של העפיפון במלואו כבר נאספו סביבו ילדי משפחת קרא'צט. בלינדה, הבוגרת מבניהם, נשאה בזרועותיה את אוליבר הקטן. הילד נראה כמתאמץ מאוד שלא לבכות.
"תודה, אדוני." אמר פיטר כאשר קיבל מידיו של מר בקט את המקל שהחוט העפיפון היה שוב מלופף עליו בדיוק באורך הנכון.
בלינדה עמדה למסור לידיו של בקט את אוליבר שמשך באפו בשקט, אבל לפני שהספיק בקט להושיט אליו את ידו זה קרה שוב. המאמץ הפתאומי, הקרירות שטרם התפוגגה מן האוויר החורפי הלח והמתח בחרו ברגע הזה כדי להתאגד נגדו.
הוא חש את דקירת הכאב המוכרת, כאילו מישהו נועץ מוט קהה לרוחב גבו התחתון, מקשיח את חוליותיו ושולל ממנו את יכולת התנועה. הוא החוויר ונשך את שפתיו בכוח. רגליו כמו ננעצו במקומן וסירבו לשאת אותו עוד צעד אחד נוסף. עמוד השדרה שלו כמו נעשה נוקשה מאוד לפתע וכל תנועה כאבה. משב הרוח הקרה היה לפתע כמו נעיצה של אלפי סכינים.
אבל דבר לא כפי שהכאיב לו מבטו המבוהל של אוליבר. העיניים הגדולות והמפוחדות האלה פילחו את נשמתו כמו ששום כאב בגבו לא יוכל לעשות.
"המפקח, מה קרה?" שאלה גברת קראצ'ט, שהגיעה מתנשפת בהליכה מהירה. היא הייתה נחושה בדעתה להיות דוגמה לבנותיה ולא לרוץ באורח שלא יאה לאישה. "זה הגב שלך שוב, נכון?"
"אני חושש שכן," אמר המפקח, מעשי כתמיד, דוחק את הצידה לטובת המעשים. "אני לא בטוח שאצליח להגיע הביתה בכוחות עצמי הפעם."
"כמובן," היא אמרה, בוחנת את פניהם של הילדים שתצטרך לאכזב בפרישה מוקדמת מהטיול לפארק, הבילוי לו המתינו בסבלנות כל השבוע. "הישען על זרועי ככל שתוכל. פיטר, תקפל את העפיפון מיד, אנחנו הולכים."
ילדי משפחת קראצ'ט הביטו אלו באלו בדממה.
"אני יכול לקחת את מר בקט למר ונוס, אימא." אמר פיטר, "אני גדול מספיק בשביל שהוא יוכל להישען עליי."
"כן, אימא!"
"בבקשה!"
הקטנים המאוכזבים משכו בחצאיתה במקהלת קולות קולנית שהיה קשה לעמוד בפניה. לקח לה מעט זמן אבל היא השתלטה עליהם לבסוף.
"אני מצטערת פיטר, אבל לא." היא אמרה, "בואו. כולכם. נבוא שוב לפארק בשבוע הבא אם לא ירד גשם."
הם פסעו בדממה.
מר בקט בהליכה נוקשה וכאובה, עוצם את עיניו וחושק את שיניו מרוב כאב עם כל צעד, גברת קראצ'ט תומכת בו, מהדקת את אחיזתה בזרועו כל אימת שנתקלו במהמורות, אבנים גדולות או שלוליות חלקלקות בדרך. הילדים צעדו אחריהם בראשים מושפלים באכזבה. כמה היה רוצה להיות במרחק אלפי מילין משם, בצנעת ביתו, רחוק מעיניים צופיות, בעיקר מאלו של אוליבר. אוליבר הביט בו בהערצה, שאל אותו מיליון שאלות ביום והקשיב להסברים ברצינות ובריכוז. הילד היה מופתע בכל פעם מחדש כשמר בקט אמר לו שהוא אינו מסוגל לעשות דבר מה או שאינו יודע משהו ועליו לברר זאת לפני שיתן לאוליבר תשובה. להניח לאוליבר לראותו כך, שעון על זרועה של גברת קראצ'ט, היה בלתי נסבל עבור מר בקט.
אוליבר, לעומת זאת, הקפיד לנסות וללכת לצדו. הוא ניסה להושיט את ידו למר בקט כמה פעמים, אבל בכל פעם שמר בקט ניסה להתכופף לעברו ולאחוז בה גבו מחה בכאב כזה עד שנאלץ למשוך את ידו כאילו הכיש אותו נחש.
"אני מצטער, אוליבר." הוא נאנק לאחר הפעם השלישית שבה ניסה לאחוז בידו ונכשל.
הוא נפרד מגברת קראצ'ט בקרן הרחוב ושלח אותה הביתה עם ילדיה ועם אוליבר.
"תחזור לקחת אותו הערב?" שאלה גברת קראצ'ט בשקט.
"נראה." הוא אמר, מביט נכחה וחושב ככל הנראה על המרחק שיהיה עליו לצלוע לעבר חנות התרופות של מר ונוס ללא תמיכתה.
***
מר ונוס לא הופתע כלל לראות את מר בקט מדדה לחנותו; הוא היה חיוור מאוד, שפתיו חשוקות וניכר בו שהוא עושה הכול כדי לא לקרוס ולאבד את ההכרה מרוב כאב, נשען על הקירות והרהיטים סביבו ומחזיק את עצמו בכל הכוח שנותר בו.
"בוא, בוא," אמר מר ונוס ומיהר לתמוך בו, מוביל אותו בלי דיחוי אל שולחן הטיפולים. "בוא נראה מה עשית לגב הזה שלך הפעם."
מר ונוס היה זהיר מאוד כשסייע למר בקט לפשוט את מעילו. הוא פרם ביד זריזה את כפתורי המותנייה והחליק אותה בזהירות מעל כתפיו של המפקח, נמנע ככל האפשר להניע את זרועותיו.
"החולצה התחתונה עשויה להיות מעט יותר בעייתית, אדוני המפקח." התנצל מר ונוס.
"תקרע אותה אם אתה חייב." סינן מר בקט באיטיות בין שיניו.
מר ונוס גיחך.
"אם תציע הצעות נמהרות כשאתה נתון במצוקה אתה עלול להתחרט עליהן לאחר מכן. הינה."
הוא קרב אל המפקח באופן שהיה עלול להיות מביך מאוד אילו היה מדובר בכל אדם שאינו מר ונוס, גלגל את אמרת החולצה מעל עצמות האגן שלו, מעל לבטנו, לגבו ולחזהו.
"זהירות עכשיו, אדוני המפקח. נסה שלא לנשום עמוק מדי." אמר מר ונוס והחל לפשוט את חולצתו בזהירות מירבית.
"זהו זה," הוא אמר כשמר בקט עמד מולו, פלג גופו העליון עירום, "עכשיו אם תואיל לנסות לשכב כאן, מיד נטפל בבעיה הקטנה הזו ונוציא אותך מפה מרקד ומפזז כתיש, כמו תמיד."
לאט לאט סייע מר ונוס למר בקט להתיישב על המיטה. המפקח עצר את נשימתו פעם או פעמיים מרוב כאב, עד שלבסוף הצליח להישכב על בטנו, חיוור ומיוזע, ולהפקיר את גבו בידיו האמונות של מר ונוס.
"והיכן," שאל מר ונוס כשהחל למשש באצבעות חמות את גבו של המפקח, "השארת את הילדון שבהשגחתך?"
"אוליבר נותר בביתה של גברת קראצ'ט," ענה בקט, "היכן שיוכל לשחק עם הילדים האחרים."
"כמובן, כמובן," אמר מר ונוס בקול שתמיד נשמע קצת כאילו הוא מתנצל על משהו, גם אם רק בירך את לקוחותיו ב"בוקר טוב", שכן באותו רגע הוא מתח לאחור את זרועו השמאלית של בקט וחילץ ממנו אנקה כאובה קולנית במיוחד.
"הם ילדים מקסימים," אמר מר ונוס, לוחץ קרוב יותר ויותר לנקודה הכואבת בגבו התחתון של המפקח – לא ממש שם, אבל הולך ומתקרב. "עליזים ומלאי חיים. ותמיד מנומסים. גברת קראצ'ט משקיעה רבות בחינוכם."
"בהחלט," גנח המפקח כשמרפקו של מר ונוס שקע לפתע בלי שום התראה מעל עצם האגן שלו. "תכופות תהיתי האם כדאי להשאיר את אוליבר בידיהם. הוא יהיה פה נוסף להאכיל כמובן, אבל אני יכול לשלם לגברת קראצ'ט כדי שתגדל אותו. אני סומך עליה בעיניים עצומות."
"ילדים יכולים להיות עול לא קטן לפעמים," ענה מר ונוס, מתופף ולש באצבעותיו את גבו הנוקשה של המפקח, כמו אופה שמנסה לרכך בצק שקפא בקרה. "יש אנשים שעבורם ילד אחד בלבד הוא משא כבד למדי לסחוב על גבם. מטאפורית, כמובן."
"כן, כנראה." נאנח מר בקט ומיד עצר שוב את נשימתו, כולא בגרונו זעקת כאב מרה כשאצבעותיו הזריזות של ונוס כמו התחפרו מתחת לעמוד השדרה שלו, או לפחות כך היה נדמה לו. הוא הרגיש משהו בין הגב לירך שלו נמתח בכאב מייסר, ואחת החוליות בגבו התחתון החלה לבעור לפתע.
איכשהו הרגע הזה שבו שכב חסר אונים, נתון לרחמיו של מר ונוס ולא מסוגל להוציא מילה אחת מפיו, היה תמיד הרגע שבו בחר מר ונוס לשטוח בפניו פרקים מחוכמת החיים שצבר בנדודיו. זה היה לא נוח, בלשון המעטה. ומה שהפך את העניין למרגיז עוד יותר הייתה העובדה שדבריו בדרך כלל קלעו היטב לבעיה שהעיבה על מצב רוחו של בקט באותו רגע. היה לו חשד מסויים כי מר ונוס מסוגל לקרוא את הגב שלו כמו שצועניות מבוגרות קוראות את כף היד.
"מצד שני," אמר מר ונוס בעודו מקיף את המיטה ומתחיל לעבוד על ריכוך הצד הימני של הגב הרצוץ שלפניו, מאמת את חשדותיו של מר בקט שהוא אכן נקלע לאחר מנאומיו של מר ונוס, "מעטים מאוד האנשים שראויים למה שהם מקבלים. אנשים טובים מאוד חיים בעוני ואומללות וכמה מן האנשים המרושעים ביותר הם גם מן העשירים ביותר בארצנו. נשים שהן אמהות משכמן ומעלה כמהות לילד שלעולם לא יהיה להן, ואילו נשים אנוכיות מביאות לעולם עשרה או אפילו חמישה עשר ילדים שיגדלו בעוני ואומללות."
"אכן כך," התנשם מר בקט כששורשי כפות ידיו של מר ונוס לחצו בכוח על אותה נקודה כואבת ומתוחה שוב ושוב.
"כל שברצוני לומר," אמר מר ונוס, ונקש בצדי כפות ידיו לאורך גבו של המפקח, "שלא לנו להחליט מי ראוי ומי לא. גם הגב הרחב והחזק ביותר לא תמיד מסוגל להחזיק על עצמו את העול של ילד. ולעתים גב רעוע ומתפורר הוא הדבר היחיד שילד צריך בעולם. ראה את מר קראצ'ט."
"מה לגבי מר קראצ'ט?" שאל המפקח, אוחז בכוח בשולי שולחן הטיפולים כדי שלא לזעוק מרוב כאב. פניו היו חיוורות ופלגי זיעה טפטפו על רקותיו.
"הוא מצליח להחזיק היטב את משפחתו חרף העובדה שאין לו הרבה כסף לספק את כל צרכיהם. הוא לא עשיר, והם גאים בו ואוהבים אותו מאוד."
"הוא איש צעיר," אמר המפקח באיטיות ובשקט, "הוא לבבי, חייכן. יש לו דרכים להקסים את הבריות."
"זה נכון." אמר מר ונוס, ומתח לאחור את זרועו הימנית של מר בקט. "אתה יודע הדבר הכי טוב שמר קראצ'ט עושה למען ילדיו, מר בקט?"
"מה?" שאל בקט.
"הוא משרה עליהם ביטחון."
"אה!" ענה מר בקט, ספק בגלל שהסכים, וספק בגלל שהמתיחה הכאובה בגבו הגיעה לשיאה ואז השתחררה בבת אחת, בכאב חד ופתאומי כמו הצלפה של שוט בוער.
"בדיוק." אמר מר ונוס, מניח את שתי ידיו החמות על הגב הכואב ומעסה אותו בלחיצות עדינות ונעימות, מרגיע את הכאב. "ממה שאני יודע על ילדים מסוגו של אוליבר, הוא זקוק למישהו שינסוך בו ביטחון. הוא צריך לדעת שהוא בידיים טובות ויציבות. הוא זקוק למקום משלו."
מר בקט רק הנהן. ההקלה שחש הייתה מעבר לכל מילה שיוכל לבטא.
"עכשיו, נסה לעמוד על רגליך." אמר מר ונוס, הושיט את ידו למשוך את מר בקט למעלה ועזר לו להתיישב.
***
אוליבר ישב מכונס בעצמו ליד החלון. הבנים שיחקו במלחמה והוא לא אהב משחקי מלחמה. הם עשו הרבה מאוד רעש כשחיקו את קולות הרובים המתפוצצים של חיילי הצעצוע המאולתרים.
הוא גם לא רצה להצטרף למשחקן של הבנות ששיחקו בבית קטן עם בובות הסמרטוטים שלהן. הוא הביט מבעד לחלון המטבח והאזין להמהום השקט של גברת קראצ'ט שעמלה במטבח וזרקה הנחיות מדי פעם לבתה הבכורה.
הוא התבונן לעבר הרחוב האפלולי, מבטו נוהה אחר כל זר שעבר במעיל גבוה מתחת לפנס.
בקט יבוא. הוא בטוח יבוא. הוא תמיד בא.
אבל מה אם הוא לא יבוא?
בקט כבר השאיר אותו בבית היתומים בהשגחתו של מר באמבל פעם אחת. אבל אוליבר גורש משם, ומר בקט מצא אותו. מר בקט חזר לקחת אותו. מר בקט רצה בו. אולי הוא ישלח מישהו להביא אותו? שוטר אחר או משרת או מישהו מהפונדק שילווה אותו הביתה? אוליבר לא ידע מי ייקח אותו, אבל הוא לא רצה ללכת איתם, מי שלא יהיו. הוא גם לא רצה להישאר לישון אצל משפחת קראצ'ט.
הוא רצה את מר בקט.
מר בקט היה נחמד, למרות שהיה רציני מאוד – הוא חייך מעט ולא צחק בכלל, ורוב הזמן המצח שלו היה חרוש בקמטים עמוקים של דאגה, בעיקר כשעצר לרגע והתבונן באוליבר כשחשב שאינו מבחין בכך.
אוליבר אהב לישון אצלו. היה שקט בבית של מר בקט, והייתה לו מיטה חמה שהייתה רק של אוליבר, וחדר נעים עם אח מבוערת. הוא אהב את ארוחות הבוקר וארוחות הערב בחברתו של מר בקט, ואת משחק השאלות שמר בקט לימד אותו. הוא אהב את הספרים שמר בקט הקריא לו מתוכם, והוא הכי אהב שמר בקט סיפר לו מה אבא שלו היה אומר. אוליבר לא ידע בן כמה מר בקט אבל הוא נראה לו עתיק כמו ההרים, ואבא שלו בוודאי היה איש זקן כמו מתושלח, אז הוא חייב להיות חכם מאוד. אוליבר התרגל לחשוב על מר בקט האב כאיש חכם שיודע הכול; לכן ברגע שמר בקט אמר "אבי היה אומר לי" היה אוליבר מקשיב רוב קשב, והוא זכר את הדברים תמיד.
אבל מר בקט, כמו שאמרה לו גברת קראצ'ט, היה איש עסוק מאוד. לא היה לו זמן לילדים. הוא היה צריך לשלם לאומנת שתבוא להיות עם אוליבר, ולפעמים הוא היה צריך לקחת את אוליבר איתו. הוא שמע את בקט אומר לגברת קראצ'ט שזה היה שבוע לא קל עבורו.
אוליבר רצה להישאר עם מר בקט לתמיד, ותמיד קינן בו החשש שאם לא יהיה ילד טוב מספיק ולא ישמע בקולו של מר בקט, מר בקט עלול להחזיר אותו לגור בבית היתומים של מר באמבל.
השעות חלפו. הערב הלך והעמיק ללילה, משחיר את השמיים גוון אחרי גוון. אורם של פנסי הרחוב הזדהר על המדרכות שכבר היו שוב חלקלקות ורטובות מגשם, שגרם להן לנצנץ כמו כלי כסף.
מר בקט עדיין לא בא.
הירח עלה בשמיים בין הסמטאות, עגול ומלא ולבנבן. הוא נראה כאילו הוא משייט בין קרעי העננים, מביט באוליבר כמו אם טובה ורחוקה.
אוליבר הרכין את ראשו, שילב את שתי ידיו והתפלל בשקט שמר בקט יבוא לקחת אותו.
הוא התפלל שיוכל להיות ילד כל כך טוב עד שמר בקט יבקש ממנו להישאר. הוא התפלל שיוכל לפגוש כבר את גברת בקט שעליה שמע ממר בקט כל כך הרבה - היא הייתה אישה נחמדה מאוד שתמיד יודעת מה לעשות בכל מצב. היא לבשה בראשו של אוליבר את דמותה של פייה טובה, או אולי מלאך שמרחף ברחבי הבית – מלאך שפניו דומות מאוד לפניה של גברת קראצ'ט אולי קצת זקנות יותר. הוא התפלל שמר בקט יחלים, שהגב שלו לא יכאב, שלא יחליט שהוא חולה מכדי לטפל גם באוליבר נוסף על הגב הכואב שלו.
הוא התפלל והתפלל ממלמל חרישית בעיניים עצומות, ובהתחלה בקושי שמע את הקריאה של טים קראצ'ט: "אימא! אימא תראי, אני חושב שמר בקט מגיע!"
רק כאשר הציצה גברת קראצ'ט מבעד לחלון ואמרה: "זה אכן מר בקט! והוא הולך בצעד קל כל כך, ממש כאילו נולד מחדש. הוא נראה ממש… אוליבר? אוליבר! חזור הנה מיד!"
אוליבר לא הקשיב.
ברגע שראה את המעיל הארוך והמגבעת הגבוהה הוא זינק ממקומו ליד החלון ורץ החוצה, ברכו השרוטה ומרפקו החבול נשכחו ממנו לחלוטין.
"מר בקט!" הוא קרא, "מר בקט!"
האיש הפנה אליו את מבטו, כאילו הוא מופתע לראות אותו רץ אליו ברחוב. אבל הוא חייך.
אוליבר לא ידע מה עושים כשפוגשים שוב מישהו שאוהבים. הוא מעולם לא היה ילד של אף אחד לפני כן.
מר בקט לא ידע מה עושים. הוא מעולם לא היה אבא של אף אחד לפני כן.
ועדיין, איכשהו, שניהם ידעו בדיוק מה לעשות.
אוליבר פרש את זרועותיו לצדדים, ואילו מר בקט התכופף אליו בקלילות של גבר צעיר בהרבה, תוך שהוא מתעלם כהרגלו מהסיכון הכרוך במאמץ כזה לגבו המחלים. בתנועה זריזה אחת הרים מר בקט את אוליבר והניף אותו גבוה ככל שהיה מסוגל, גבוה יותר משאוליבר הגיע אי פעם בחייו. הצחוק המתגלגל של אוליבר האיר לרגע את הסמטה האפלולית והקודרת והפך אותה למשך שניות אחרות לשכיית החמדה היפה ביותר באנגלייה כולה.
"בוא ניכנס פנימה," אמר מר בקט, מרכיב את הילדון על כתפיו. "נגיד שלום ותודה יפה לגברת קראצ'ט. ואולי, אם נתנהג שנינו מאוד יפה, היא תסכים למכור לנו את אחת הפשטידות שלה לקחת איתנו הביתה לארוחת הערב?"