Chapter Text
the marauders story
חלק 1
1964
בבית צנוע וקטן, בתוך ארון בחדר במרכז הבית, ישב ילד קטן בעל שיער חום בהיר וחוויר ועינים חומות.
הוא בכה, צעק, והתחנן.
"אין לנו ברירה, ילד שלנו." אמרה אימו של הילד בעודה סוגרת את הארון מאחורי סוגר ובריח,
"זה לטובת כולם." אמר אביו וקולו נשבר מעט.
הילד ישב רועד בתוך הארון. גופו כאב, הוא הרגיש כל עצם ועצם מגופו, הרגיש את השרירים המוחים, ראשו הסתחרר ובחילה עלתה בו.
הילד לא ידע מה השעה, אך ניחש כי הלילה מתקרב.
אחרי שכבר סחט את עיניו מדמעות וקולו היה צרוד מצעקות הוא ישב דומם ומקופל, לא מבין.
וכי איך ילד בגילו יבין?
לפתע, כאלו על פי פקודה גבו התקמר לאחור וצרחה צדה בקעה מפיו. הכאב היה מפלח.
הילד פקח את עיניו ויבבה קטנה בקעה מפיו. כל גופו היה בייסורים. הוא לא זכר מה קרה, הוא זכר רק כאב.
הוא לא הצליח להתיישב בעודו שוכב רפוי בארון, הוא הרגיש נוזל חמים זולג בכמה מקומות בגופו ובגדיו היו קרועים לרצועות מרוטשות סביבו.
הוא מצמץ והיבבה הייתה חלושה כל כך שאיש מלבדו לא שמע אותו.
דלת הארון נפתחה באיטיות, כאילו חוששת מהמראה.
"הוי ילד שלי." הוא שמע את ההשתנקות של אימו כשצנחה, ידיה על פיה, על הרצפה.
אביו של הילד קרב אליו, כחושש, ולבסוף עטף אותו בזרועותיו ונשא אותו אל חדרו, אל מיטתו.
אך למרות הכאב שצרב כל עצב בגופו והדמעות שטשטשו את ראייתו הילד הקטן וחד העיניים הביט בתוכי הארון.
סריטות עמוקות וחריטות, מריחות דם ושיערות, הקרשים היו עקומים כאילו דבר מה מפלצתי השתולל בפנים וניסה לצאת לחופשי.
ובאותו רגע, הבין רמוס הקטן, על איזו מפלצת דיברו הוריו, איזו מפלצת הם התכוונו כשאמרו ששוכנת בתוכו, איזו מפלצת תחזור כל חודש.
הוא.
* * *
1965
הבית הגדול בכיכר גרימולד 12 לא היה בית רגיל, או לפחות המתגוררים בו לא היו.
בבית ההוא, מלא בתמונות זזות ,חפצי אופל וספרים- גרו קוסמים.
ולא רק קוסמים, אלא משפחת קוסמים עשירה ומיוחסת שהיו כמובן, טהורי דם.
שני ילדים קטנים שהתרוצצו בגינה החזיקו מקלות עץ קטנים ורדפו אחד אחרי השני, הקטן בן הארבע, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות קרא בחיוך רחב, "אני אקלל אותך!"
ואחיו הגדול ממנו בשנה, בעל שיער שחור כעורב ועיניים אפורות חדות חייך חיוך זדוני וענה, "לא אם אני אקלל אותך קודם!"
"ילד! תפסיק לאיים על אחיך!" צעקה אם השניים מהחלון,
"לא איימתי-" התחיל הילד הגדול להסביר אך האם קטעה אותו,
"כנס פנימה! זה לא זמן לשטויות. עליך ללמוד."
הילד זרק את המקל על הרצפה בתסכול שכלפתע הוא התפוצץ בפיצוץ קטן. הוא זינק לאחור בבהלה.
האם יצאה בהליכה איטית ומחושבת, צועדת לכיוון הילד המבוהל באיטיות, "אתה מעז לעשות קסמים בלי רשותי?" היא לחשה,
הילד לא הצליח להסביר לה שזה היה בטעות וכי הוא לא יודע איך זה קרה כשחבטה פגעה בראשו כשקול נפץ יצא משרביטה של אימו.
הוא השתטח על הדשא, מכווץ.
אימו הביטה בו בהתנשאות וחוסר חיבה ולבסוף מלמלה, "לפחות אתה לא סקיב." .
באותו הזמן בבית רחב ידיים במכתש גודריק, גרה משפחה עשירה ושמחה, אשר באותה שעה חגגו את יום הולדתו של בנם היחיד.
הילד בעל השיער השחור והעיניים בצבע דבש, סידר את המשקפיים הקטנות על אפו ופתח בחדווה את מתנת יום ההולדת שלו. הילד צחק ורקד, עולה על מטאטא הצעצוע שקנו לו הוריו וכבר זיגזג ברחבי הסלון הגדול לקול צחוקם האוהב.
"יש לילד כישרון." צחק האב, מתנפח מגאווה "רק בן חמש וכבר שולט במטאטא כמו מקצוען."
"אל תשכח שזה מטאטא צעצוע." הזכירה לו אשתו בחיוך,
"כן כן, אבל אני אומר לך, הוא עוד יהיה שחקן מקצועי."
"אולי בעוד כמה שנים תקנה לו מטאטא אמיתי ליום ההולדת." הציעה,
"כן." חייך האב, "אני באמת חושב שאעשה את זה, אוי! הזהר!"
הילד התנגש בגמדון הבית שבדיוק נכנס עם העוגה הגדולה והמפוארת והשניים השתטחו על הרצפה, מלאים קצפת.
עם נפנוף של השרביט ניקתה האם את הלכלוך והם התקרבו אל זירת האירוע.
"אני מצטער אדונילי, גברתילי, אדונילי הצעיר." צייץ גמדון הבית הקטן,
"זה בסדר מורדי," חייך הילד הקטן, "העוגה היתה מאוד טעימה!" הוא ליקק את פניו המלוכלכות שאימו שברוב טובה לא ניקתה בקסם.
"אני שמח אדונילי," צייץ הגמדון, משתחווה עמוקות, הילד צחק וחיבק את הגמדון בחיבה,
"בסדר חמוד, למורדי יש עוד עבודה לעשות, בוא נלך לפתוח את שאר המתנות מהחברים של אבא ואמא בסדר?"
"טוב." חייך הילד והרים את מטאטא הצעצוע, ממהר אל שאר המתנות העטופות בקפידה.
* * *
1966
הילד הקטן בעל השיער השחור והעיניים האפורות עמד מול אימו, גופו הקטן מאובן באימה, ידיו היו קפוצות בעוד אחיו הקטן השתופף מאחוריו.
היד צנחה והצליפה והילד הוטח על הרצפה.
הוא חשק שיניים ולא בכה.
האם המשיכה בצעקותיה האיומות וקול נפץ בקע משרביטה בעוד הילד ששכב על הרצפה זעק ונרעד.
שתי חבורות כחולות הופעו על זרועותיו.
האם נשפה ברוגז וצעדה משם בראש זקוף ונבחה פקודות על גמדון הבית הזקן שמיהר לציית.
היא הלכה, משאירה את השלושה בסלון,
"האדון הקטן לא היה צריך לדבר ככה אל גברתילי..." גמדון הבית לחש בצרידות בעודו מנקה את השולחן, "האדון הקטן לא היה צריך לדבר ככה על מוגלגים מטונפים..."
האח הגדול מהשניים שכב על הרצפה, מכווץ וכואב בעוד אחיו רוכן מעליו, דמעות זולגות מעיניו.
"אני בסדר." אמר הילד בקול קשוח מידי לגילו הצעיר ונעמד במהירות, "תפסיק לבכות." אמר ," עוף מכאן קריצ'ר!" הוא זעף על גמדון הבית שהשתחווה בזלזול,
"כמובן אדונילי, אם אדונילי לא רוצה שגברתילי תכאיב לו עליו ללמוד לא לשקר..."
"תשתוק! לא שיקרתי!" הוא צעק עליו והלך אל חדרו, סוגר את הדלת מאחוריו ומתחפר בשמיכתו.
הוא נשם נשימה נרעדת ולא בכה.
הוא לא בכה.
* * *
הילד בעל השיער החום הבהיר והעיניים החומות ישב בחדרו וקרא.
סביבו ערמו ערימות על ערימות של ספרים מכל הסוגים והנושאים. הוא גירד את הגלדים בפניו וצווארו והפך דף.
ידיו כאבו,
אוזניו כאבו,
כפות רגליו כאבו,
מפרקיו כאבו,
גופו היה תמידית בכאב. זה היה הערב שאחרי הירח המלא וגופו עוד צרב מהשינוי המפלצתי ששבר ועיקם כל עצם ועצב בגופו הקטן.
הא חשק שיניים והפך דף.
הוא לא התלונן או בכה, כשסיים את השינוי הוא לא בכה ולא הראה כאב.
בימים שלפני הלילה ההוא והימים שאחרי היה מתהלך בבית למרות שגופו היה בכאב תמידי ולא מראה לאימו ואביו את סבלו.
וכשהכאב היה חזק מנשוא או שהסחרחורות מנעו ממנו להשאר יציב על שתי רגליו הרועדות, הוא היה מסתגר בחדרו, מתקפל על המיטה בכאב ונושך את לשונו כל כך חזק שטעם דם.
הוא לא הראה את כאבו כי ידע שכל זה אשמתו.
דמעות עלו בעיני אימו בכל פעם שראתה את הצלקות והפצעים החדשים, וכל זה אשמתו.
אביו ואימו נידו את עצמם מקהילת הקוסמים כדי שאיש לא יגלה מה בנם. איזה מפלצת הוא. וכל זה באשמתו.
כל חודש הם נאלצו לטפל בפצעים ובקרעים החדשים שבצע בעצמו בעודו מתייסר בתור המפלצת.
וכל זה היה אשמתו.
ולכן הוא בלע את הכאב, ולא יצא מהבית. הוא ידע שהוא לא ראוי לחברים, לא ראוי ללכת ללמוד בבית הספר לקוסמים, לא ראוי לדבר.
ולכן הוא בילה את שנותיו האומללות בקריאת כל ספר שהיה בביתו, נכנס לעולם אחר שבוא המציאות לא היתה כל כך נוראה וכאבת, עולם אחר שבו אין רמוס לופין ואין מפלצת, עולם שכל זה לא באשמתו.
* * *
"אמא!" קרא ילד נמוך ושמנמן בעל שיער בלונדיני ועיניים מימיות בעודו נכנס דרך דלת ביתו הפתוחה,
"אמא, לא תאמיני מה קרה לי!" קרא בצפצוץ נרגש,
אימו הייתה באמצע לצעוק על אחיו הגדולים ולהאכיל את אחיו הקטן בו זמנית, "ג'יימי! טד! לכו לסדר את החדר שלכם! טוני, הפסק עם זה! תאכל כבר קייל, אתה מנסה להוציא אותי מדעתי??"
"אמא! אמא!" ניסה הילד למשוך את תשומת ליבה, שיערה המאפיר של אימו היה פרוע ותחת עיניה היו שקים שחורים, פניה השקועות היו מעוותות בכעס כשפנתה אל הילד,
"אין לי זמן לזה ילד! אולי תהיה מועיל פעם אחת בחיים שלך ותנקה את הגינה המסריחה שלנו!"
"אבל אני-" הוא לחש, מתכווץ תחת מבטה, אך היא כבר חזרה לנבוח על אחיו ששברו את מנורת הסלון הרעועה.
"בסדר אמא.." מלמל ויצא בדכדוך מביתו המת לנפול, אימו אפילו לא שמה לב שעזב.
1970
הילד שחור השיער למד לרקוד מהמורה הכי יוקרתי כי ג'נטלמן ממשפחה כמו שלו חייב לדעת,
למד לשיר באופן מושלם מכיוון שהמורה לשירה זיהתה את הכישרון ואימו טענה כי זה ישפר את מעמדו.
הוא קרא ספרי לימוד ולמד צרפתית ולטינית כי כך אימו ראתה לנכון.
הוא למד לדבר בחברה מכובדת ולמד לייצג את משפחתו בכבוד כי הוא חייב להיות הבן המושלם,
הוא למד לכתוב מסודר ונקי כי בן למשפחה שלהם לא יכול לבייש אותה עם כתב עקום,
הוא למד נימוסי שולחן ולאיזה בית הוא צריך להכנס בשנה הבאה בבית הספר כדי שלא יקרה מצב שיאכזב את משפחתו.
הוא למד וחונך ונענש כשלא עשה נכון, וככל שגדל הוא למד לשנוא את המקום ששמו כיכר גרימולד 12 יותר מכל מקום בעולם.
* * *
הילד בעל עיני הדבש והשיער השחור הפרוע זיגזג על המטאטא האמיתי שהוריו קנו לו שנה שעברה. הוא עלה וירד בקומות האחוזה הגדולה והריקה.
הוריו עזבו למשימה והוא נשאר בביתו עם המשרתים.
הוא ידע שהם צריכים להגיע מחר, או מחרותיים.
השקט בבית מרט את עצביו ובעודו מעופף בקלילות בבית הוא דאג לעשות כמה שיותר רעש. הוא שר, תופף על מעקה המדרגות, פתח וטרק דלתות, הפיל את הסירים על רצפת המטבח ונידנד את הנברשות.
הוא צחק בקול רם יותר ממה שהיה צריך ונחת על הספה הגדולה בדיוק שהדלת נפתחה והוריו נכנסו.
הוא זינק עם חיוך רחב על הפנים,
"הקדמתם!" הוא קרא בשמחה וזינק על המטאטא בשנית, טס לכיוונם וכמעט מפיל את אימו שצחקה ואספה אותו אל זרועותיה בחיבוק חם.
"לא יכולנו להיות עוד רגע אחד בלי הילד המהמם שלנו."
הוא חייך וצחק כשאימו המתירה עליו נשיקות.
"תנחש מי מגיע לביקור?"
"מי?"
"אדון מודי."
"דוד אלסטור!" חיוכו של הילד התרחב, "למה הוא מגיע?"
"הוא צריך להפגש עם אבא ואמא שלך ולדבר על המשימה שהיינו בה.."
"הוא בטח גם מאוד התגעגע אליי." אמר הילד ואימו הנהנה בחיוך, "כמובן חמוד, הוא שאל עליך ורצה לדעת מה שלומך, אז אני מצפה שתראה לו כמה למדת בשנתיים האחרונות."
הילד הנהן ברצינות.
"מורדי!" קרא האב, וגמדון הבית התגשם מולו בקול נפץ קטן.
"קראת לי, אדונילי?"
"אורח חשוב מגיע אלינו, תארגן ארוחה." פקד אביו בקול שקט ורגוע.
"כמובן, אדונילי, מיד." ציץ גמדון הבית ונעלם.
כשעה לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת.
"זה אלסטור." הרימה האם את ראשה, "לך תפתח לו חמוד."
הילד בן העשר מיהר אל הדלת. הוא היה לבוש במיטב גלימותיו ושיערו ניסה להיות מסודר בלי הצלחה רבה.
הוא פתח את הדלת וקפץ על האדם שעמד בכניסה,
"שלום לשובב הקטן!" שאג הגבר הרחב בכניסה ונכנס, סוגר את הדלת ומכשף את הילד שיהיה תלוי הפוך באוויר, "הספקת לצמוח מהפעם האחרונה שהייתי כאן! איפה הנימוסים שלך? חשבתי שההורים שלך מלמדים אותך אחרת מאשר לקפוץ על אדם עייף ממסע!"
"אלסטור." חייכה האם והתקרבה, לבושה ומאופרת. הוא משך אותה לחיבוק ונשק ללחייה,
"יופימיה, יפה כתמיד."
אביו של הילד לחץ את ידו בחיוך רחב בעוד ראשו של הילד נהיה אדום מהיותו הפוך.
"פלימונט ידידי." ברך אותו מודי בחיוך.
"ג'יימס, מה למדנו אותך?" נזפה האם אך עיניה צחקו, מודי נתן לג'יימס לפול על הרצפה והילד נעמד במהירות, סידר את גלימותיו, כחכח בגרונו ואמר, "נעים לפגוש אותך אחרי כל הזמן הזה, אדון מודי." הוא הרכין את ראשו בכבוד והושיט את ידו ללחיצה, "זה כבוד להימצא בנוכחותך."
אלסטור מודי צחק בקול רועם, "הילד הזה יגדל להיות גאון. תזכרו את מה שאמרתי לכם."
ג'יימס חייך חיוך מרוצה אל הוריו, "עשיתי את זה טוב?"
"מעולה חמוד, כל הכבוד." חיבקה אותו אימו בעוד אביו פורע את שיערו עוד יותר.
* * *
1971-
הדואר הגיע, ולא רמוס הלך להביא אלא אימו. אפילו לצאת להביא את הדואר הוא העדיף שלא לעשות.
אך כשאימו דפקה בעדינות על דלתו ונכנסה עם מעטפה עבה בידה הוא הרים את עיניו מהספר שקרא.
"המכתב שלך הגיע." אמרה בפשטות ויצאה מהחדר, מניחה את המכתב על קצה מיטתו.
הוא לא זז, לא עשה שום תנועה לכיוון המכתב.
לא יכול להיות, איך יכול להיות?
הוא לא זז לכיוון המכתב, אך עיניו בלעו אותו במבט.
הכתב המסולסל בדיו שחורה נצנץ על פני המעטפה.
הוא לא זז לכיוון המכתב, ואז הוא כן.
הוא הניח את הספר על הערימה לצידו ובעט את השמיכה מעליו. התרגשות שכמוה לא חש מעולם תקפה אותו,
הוא אחז את המכתב בידיים רועדות.
זה היה ממוען אליו.
מהוגוורטס, בית ספר הקוסמים.
אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הדגול, האדם המבריק ביותר שרמוס אי פעם קרא או שמע עליו, מוכן לקבל מישהו כמותו אל בית הספר.
אז אולי...
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות,
אם אדם כמו דמבלדור חושב כך...
הוא הוציא את המכתב המקופל,
אולי הוא כן ראוי.
* * *
הילד השמנמן ניגש אל אימו ערב אחד בעודה מכשפת את המטאטא לטאטא את הבית ואת הכלים להישטף.
"אמא?" מלמל,
"מה עכשיו?" נבחה עליו, לא מרימה את עיניה מעבודתה,
"את.."הוא בלע את רוקו, "את חושבת שאקבל את המכתב של הגוורטס?"
"לא." אמרה בחדות כזו שהילד התכווץ,
"אבל.. גרמתי לצמח לצמוח, ואפילו היתה לטד חבורה על המצח בלי שנגעתי בו."
"תפסיק להמציא המצאות בכדי להרגיש יותר טוב," ירקה עליו," היו לי עשר שנים לבחון את המצב שלך ולא ראיתי שום סימן של קסם, אתה כנראה כמו אחיך, הדם של אביך זורם בך, לא שלי."
ובדיוק כשהילד התכוון לחזור אל חדרו ולבכות ביאוש ינשוף צווח ונכנס דרך החלון הפתוח, מפיל מכתב עבה על הרצפה בינהם ודואה אל השמיים.
"אמרתי לך!" הילד צהל וזינק אל המכתב, אך אימו הטסה אותו אליה עם שרביטה ובחנה אותו בחשד.
"באמת כתוב כאן את שימך..." היא מלמלה בפליאה, "ישר כוח, פיטר, אתה קוסם למרות הכל." אמרה בלי כל רגש בקולה.
* * *
הילד בעל השיער השחור והעיניים האפורות הלך לצד אימו ואחיו הקטן בסמטת דיאגון, ראשו מושפל והוא לבוש בחולצה בעלת שרוולים ארוכים למרות חום הקיץ, הוא תקע את ידיו בכיסים והביט בעיקשות ברצפות הלא אחידות של הרחוב כשמולו עברו שלושה אנשים, גבר צעיר ויפה תואר, אישה נמוכה ויפה בעלת עיניים כחולות וביניהם הלך ילדם, משקפיים מורכבות על אפו, שיערו פרוע ומבטו נועז. הם אחזו בידיו והלכו מחוייכים ושמחים לאורך הרחוב.
הילד אפילו לא הרים את מבטו להביט במשפחה השמחה.
ולא סיריוס ולא ג'יימס ידעו שעברו ממש אחד מול השני בדרכם לקנות את הציוד הנחוץ לתחילת שנת הלימודים בהגוורטס.
* * *
סיריוס בן האחד עשרה עמד לצד אימו אביו ברציף 3/4 9. אביו הניח את ידו הנוקשה על כתפו, משאיר אותו במקומו ולא נותן לו לזנק על הרכבת האדומה המרהיבה.
הוא חשק את שיניו, "אני צריך לעלות או שלא יהיה לי מקום." אמר בצרידות. אימו כיווצה שפתיה, כרוצה לסרב, לבסוף אמרה,
"אל תשכח את מה שאמרנו לך. שלא תעז להביא קלון על משפחתנו."
ובמילים אלו הם עזבו אותו ונעלמו, עוברים במהירות דרך הקיר חזרה אל תחנת הרכבת של המוגלגים.
סיריוס נאנח בהקלה, הוא גלגל את העגלה הענקית לכיוון הרכבת.
הסדרן עזר לו להעלות את המזוודה הענקית אל הקרון וסיריוס גלגל אותה במעבר, מציץ אל תוך התאים שהיו מלאים, או חצי מלאים. לבסוף מצא תא שישב בו ילד אחד.
והילד היה שקוע בשינה עמוקה. סיריוס משך בכתפיו ונכנס, מוציא את שרביטו , נזכר במהירות בלימודים של אימו, הוא התרגש שעכשיו הוא באמת יכול להשתמש בשרביט. הוא נשם עמוק וכישף את המזוודה לרחף אל המדף. הוא דחף את השרביט אל כיס מכנסיו והתיישב, מרוצה מעצמו.
הוא הביט בילד הישן.
הוא נראה בגילו, שנה ראשונה בהגוורטס. היו לו שני פלסטרים על הפנים, אחד על גשר האף ושני על הלחי.
היתה לו צלקת ארוכה מהלסת עד עצם הבריח ונעלמת בתוך חולצתו ולסיריוס היתה תחושה שיש עוד. בגדיו היו מרופטים וישנים, דהויים מכביסות חוזרות ונשנות. שיערו החום היה דהוי ופרוע ופניו הנאות נראו שלוות.
הוא ישן חזק, ראשו נשען על החלון והוא חובק את עצמו.
סיריוס כבר תהה האם עליו להעיר את הילד רק כדי שלא ישעמם לו כל הנסיעה כשדלת התא נפתחה וילד אחר הביט פנימה,
"אני מניח שאני פשוט אתנחל כאן." אמר עם חיוך רחב על פניו הצעירות. הוא הרכיב משקפיים ושיערו השחור הזדקר לכל הכיוונים. הוא התיישב מול סיריוס בקלילות,
"ג'יימס פוטר, שנה ראשונה, נעים להכיר." הוא הושיט את ידו ללחיצה.
סיריוס נדבק מיד בחיוכו של הנער, "סיריוס בלק, גם אני שנה ראשונה."
ג'יימס לחץ את ידו בחיוך, "בלק הא? השם מוכר לי."
"כן.." חיוכו של סיריוס הבהב ודעך, "כולם מכירים את משפחת בלק." קולו היה מריר מעט והוא עזב את ידו של ג'יימס.
ג'יימס הביט בו במבט בלתי ניתן לקריאה ושוב החיוך עלה על פניו, "מה זה משנה מאיזה משפחה אתה. העיקר זה מי אתה, לא?" הוא העביר את אצבעותיו בשיערו הפרוע, פורע אותו אפילו יותר.
סיריוס בהה בו לשניה וחיוכו צף ועלה בשנית. הוא התחיל לחבב את פוטר הזה.
"אני מניח שכן."
"מי זה?" שאל ג'יימס, לראשונה שם לב לילד הישן לצד סיריוס.
סיריוס משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, "היה כאן כשהגעתי, זה ר. ג'. לופין."
"איך אתה יודע?" שאל ג'יימס בפליאה,
"כתוב לו על המזוודה." הצביע סיריוס על המזוודה שנחה מעליו על המדף.
"אה..הרכבת מתחילה לזוז." חייך ג'ימס, "הוא באמת נרדם כל כך חזק עוד לפני שהתחילה הנסיעה?" הוא גיחך,
סיריוס צחקק, "אולי הוא הגיע שעה מוקדם, התרגשות של שנה ראשונה."
חיוכו של ג'יימס התרחב ונראה היה ששכח מהילד הישן.
"אז מה, לאיזה בית אתה תשתבץ?" שאל ג'ימס ישירות ונשען לאחור, מתרווח במקומו,
"סלית'רין, אני מניח." סיריוס משך בכתפיו, הוא לא ידע איך חשב שג'יימס יגיב אך הוא בהחלט לא ציפה לתגובה כזו,
ג'יימס ניתר במקומו באחת, מתיישב ונשען קדימה, מבט מזועזע על פניו, "מה?!" הוא קרא בהלם וגועל, "למה?" שאל כלא מאמין, הוא הביט בסיריוס במבט בוחן, כאילו מחפש דבר מה שלא ראה לפני זה.
סיריוס, שבמקום להבהל מתגובתו הדרמתית של ג'יימס, צחק.
"מה אתה נבהל? זה הבית שכל המשפחה שלי היו בו ולכן כולם מצפים ממני להיות בו. אמא שלי אמרה לי שכל הקוסמים הגדולים יצאו משם אז מדוע שלא ארצה להיות שם?" הוא משך בכתפיו בנינוחות.
ג'יימס נראה מזועזע, "כל הקוסמים הגדולים? אני חושב שהתכוונת כל הקוסמים הרעים! כל מי שבסלית'רין הוא מרושע! כאילו, בלי להעליב את המשפחה שלך-" סיריוס ביטל את דבריו באדישות, "-אבל אתה לא נראה לי טיפוס שמתאים לסלית'רין. אתה נראה לי אחד שישבץ בגריפינדור, כמוני." הוא חייך וניפח את חזו.
סיריוס עיקם את אפו, "מה כל כך מיוחד בגריפינדור?"
ג'יימס חבט בכף ידו על מצחו, "מה כל כך מיוחד בגריפינדור? חוץ מהכל אתה מתכוון?? טוב. ג'יימס, יש כאן בעיה חמורה מאוד של בורות."
ובלי לחכות שנייה ולפני שסיריוס הבין שהנער דיבר אל עצמו, התחיל ג'יימס פוטר הנלהב לספר על הקוסמים האמיצים והחכמים שנכנסים לגריפינדור. "כמובן שלא כל האנשים בסלית'רין הם רעים, אמא שלי היתה בסלית'רין, אבל היא תמיד אומרת שהיא היתה צריכה להיות בגריפינדור ושהיא מאוד מקווה שגם אני אהיה." הוא ניפח את חזו בשנית, "ואני בטוח אהיה, כי כל שאר המשפחה שלי כולם היו בגריפינדור."
"שמע, לא ידעתי את כל זה." אמר סיריוס בכנות, "תמיד חשבתי שסלית'רין הם הכי טובים."
"זה כי סבלת מבעיה חמורה של חינוך לקוי." הסביר לו ג'יימס בקול יודע. סיריוס צחק,
"כן, כנראה."
סיריוס מעולם לא פיקפק בדבריו של הוריו, הוא ידע מה עליו לעשות. להגיע לבית הספר, להשתבץ בסלית'רין, להיות המצטיין בשכבתו ולהביא כבוד למשפחתו.
זה מה שחשב עד שפוטר נכנס לו לתא וברבר וברבר עוד ועוד על דברים שלא היו ידועים לסיריוס, דברים שמשפחתו שכחה לציין. הוא הקשיב לפוטר עד שהספקות החלו להכנס אל ליבו.
אולי מה שמשפחתו רוצה בשבילו זה לא מה שהוא רוצה בשבילו.
הרי מה שמשפחתו רצתה בשבילו כל השנים האלו השאירו צלקות על גופו. הוא נרעד.
"אתה בסדר?" שאל ג'יימס לפתע, עוצר את הרצאתו על קבוצת הקווידיץ' האהובה עליו.
סיריוס התנער ותהה איך לעזאזל הילד הזה שם לב לשינוי במצב רוחו, הוא רק פגש אותו לפני כמה דקות.
"בטח, מה אמרת?"
ג'יימס חייך חיוך עקום ויודע, "עזוב, מה דעתך על משחק של קלפים מתפוצצים?" הוא חייך בזדוניות.
סיריוס התיישר במקומו, "אני בעד." חיוכו מתרחב.
לאחר שעה שלמה שבהם הם עשו ערימות על ערימות של קלפים מתפוצצים, צחקו בקולי קולות, סיריוס עמד על הספסל וצעק, "יחי המלך!" ,ג'יימס שר שירי ניצחון וכשנמאס להם הם פשוט הטיסו קלפים אחד על השני, מנסים להוציא עיניים או לתקוע בין השיניים. לבסוף הם התיישבו באפיסת קולות עם חיוכים טיפשיים על פניהם והביטו בקלפים השרופים שהיו מפוזרים בכל התא.
הילד עדיין ישן והם עדיין צחקקו כשהדלת נפתחה ובפתח עמדה אישה שמנמנה ונמוכה עם עגלת ממתקים.
"משהו מהעגלה, מתוקים?"
"כן!" קראו שני הילדים יחד זינקו ממקומותיהם עם כוחות מחודשים וקנו כמעט כל סוג ממתק מהעגלה.
הם התיישבו חזרה עם השלל וצללו פנימה מחייכים כמו ילדים קטנים ביום ההולדת שלהם.
"אתה יודע? אתה דווקא בסדר, בלק." ציין ג'יימס בעודו פותח צפרדע שוקולד,
"גם אתה לא כל כך נורא, פוטר." ענה סיריוס בעודו דוחף חופן מהסוכריות של ברטי ובוטס בכל הטעמים.
ג'יימס נחר מצחוק בעוד סיריוס מעווה את פניו, "אני לא מאמין שעשית את זה עכשיו!"
"אני גם לא." אמר סיריוס בפרצוף רציני עם לחיים מנופחות מסוכריות בטעמים נוראיים.
השניים פרצו בצחוק מחודש.
הילד הישן זע ובפרצופים עצלים ומלאים באוכל הם הביטו בו פוקח את עיניו.
הוא הביט בהם במבט רצחני,
ג'יימס הריח את ידיו בכניעה וצחקק, "הכל בסדר, אחי. לא התכוונו להעיר אותך."
וסיריוס הנהן במבט ממש לא משכנע.
עיניו של הילד עברו מג'יימס המחויך, לסיריוס שמבטו ממש לא הצליח להראות תמים, אל הממתקים שמלאו את התא והקלפים השרופים שהיו בכל מקום, כולל עליו.
הוא נעץ בהם מבט ארוך אחרון, שינה תנוחה ועצם את עיניו.
הם בהו בו בהלם בעוד נשימותיו הופכות סדירות ועמוקות.
"הוא לא נורמאלי." מלמל סיריוס,
"אמן לזה." ענה ג'יימס בהנהון, מביט בילד המרופט.
הם חזרו לדבר בנעימים, מתבדחים ונהנים. ג'יימס הביט בפניו הנאות של סיריוס ותהה לעצמו איך שיחק לו המזל שהתיישב בתא בדיוק עם הבן אדם הנכון.
לסיריוס היה חיוך רחב ושובה, עיניו נצנצו בחדות ותבונה בפניו הנאות וצחוקו הקולני היה מדבק.
היה להם חוש
הומור משותף ולשניהם היה הניצוץ המטורף בעיניים.
ג'יימס חייך לעצמו, דוחף עוגת דלעת אל פיו, זו הולכת להיות שנה נהדרת.
* * *
ג'יימס פוטר וסיריוס בלק הלכו זה לצד זה יחד עם שאר תלמידי השנה הראשונה, הם דיברו בהתרגשות ובציפייה אך בטנו של סיריוס רחשה חששות.
ברגע שירד מהרכבת יחד עם ג'יימס כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם הוא הבין שהוא לא רוצה לגדול להיות מה שהמשפחה שלו רוצה שיהיה. הוא רוצה להיות עם ג'יימס, ולגדול למה שהוא רוצה להיות.
הוא ידע שהוא משחק משחק מסוכן אך הדחיק כל מחשבה על משפחתו והתרכז במיון הקרב ובא.
מה אם ישימו אותו בסלית'רין? מה אם הוא באמת צריך להיות שם?
"תפסיק להיות בלחץ, אתה תהיה בסדר גמור." ג'יימס מרפק אותו וסיריוס נרתע מעט בתנועה בלתי רצונית שג'יימס מיד קלט. סיריוס ניסה להסוות את זה שחשב שג'יימס הולך להכות אותו ואת ההפתעה שלו שזה לא כאב בחיוך מהוסס, למה הוא חשב שג'יימס הולך להכות אותו? הרי זה מגוחך, הוא לא עשה שום דבר רע.
"אתה צודק, אני צריך להרגע." אמר לג'יימס ולעצמו. הוא חייך חיוך רחב וזקף את כתפיו, עומד ליד ג'יימס בנינוחות בעוד שניהם בוחנים את שאר התלמידים.
בדיוק כאשר עיניהם קלטו את הילד המרופט לא אוהב שמעירים אותו ניגש אליו ילד אחד והביט בו בזילזול, עיניו סורקות את הגלימות הבלויות שלו ואת מכנסי הטרנינג שמתחת לגלימות, מכנסיים של מוגלגים.
"מה אתה, בוצדם?" הוא שואל בהתנשאות בעוד כולם בשקט.
סיריוס וג'יימס נשענו קדימה, מביטים בילד המרופט שפשוט הסתובב אל הילד שמין הסתם היה טהור דם לפי הדיבור שלו ואומר בקול אדיש, מביט בו בקרירות, "טהור דם, חצוי דם, בן מוגלגים, זה לא משנה. אני עדיין אדע יותר לחשים וכשפים מפוץ מתנשא ואידיוט כמוך."
כולם היו בהלם והביטו בשני הילדים שהחליפה מבטים ארסיים, אך ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים עם חיוך מאוזן לאוזן.
"מצאנו אותו." אמר סיריוס בחדוות ניצחון.
"את השלישי שלנו." הנהן ג'יימס והם הביטו בילד המרופט בהערכה.
* * *
פרופסור מנרווה מקגונגל, כפי שהציגה את עצמה המורה עם הפרצוף החמוץ, הובילה אותם אל תוך האולם הגדול עד שנעמדו בשורה מול ארבעת השולחנות הארוכים.
לאחר השיר המבדר ביותר של מצנפת המיון שבו היה חלק שסיריוס וג'יימס התקפלו מצחוק חרישי, פרופסור מקגונגל פתחה מגילת קלף מגולגלת.
"כשאקרא בשמכם, תיגשו לכאן, אני אניח את כובע המיון על ראשכם ותמוינו אל הבתים."
כולם השתתקו ועצרו את נשימתם.
* * *
"בלק סיריוס!" היא קראה.
היא הביטה אל קהל התלמידים כשילד עם שיער כהה ועיניים כהות עוד יותר מתקדם לכיוונה מבין כל התמלידים המפוחדים.
גבו ישר, ראשו מורם אך עיניו בוגדות בו. אימה טהורה משתקפת בהן בעודו מתיישב יציב על השרפרף והיא מניחה את המצנפת על ראשו והיא מחליקה עד אפו.
המצנפת בוחנת את מוחו ונפשו של הילד. ראשו מלא במסורת ובהתנהגות שמגיעה מהיותך טהור דם וגדל כאחד, יש זיקה של התנשאות וחשיבות עצמית שבולטת, כאילו מישהו שתל אותה שם. כאילו הילד שמע את המשפחה שלו מדברת על גדולותיהם פעמים תכופות שהכריחו אותו להאמין בזה בעצמו.
אך מעבר לזה יש ניצוץ של מרדנות, והמצנפת יודעת שאם יאכילו אותה את הדלק הנכון, האש שתיווצר תהיה בלתי ניתנת לעצירה. המצנפת מרגישה את הרצונות העמוקים ביותר של הילד, ואת הרצון הבוער, הכואב, להיות חופשי, כל כך חזר שזה אגרסיבי.
הכובע רואה עקשנות ברמה כזאת שנדיר לראות.
קול קטן ומהוסס שואל, "אתה הולך לשים אותי בסלית'רין?"
הוא אומר את המילה סלית'רין כאילו זה רעל שמקפיא את הבפנים.
המצנפת מצחקקת. היא אפילו לא אומרת, "אפילו לא שקלתי את זה." אלא פשוט צועקת כדי שכולם ישמעו,
"גריפינדור!"
הילד מוריד את הכובע וממהר אל השולחן המריע עם חיוך ניצחון ופחד בעיניים.
* * *
"לופין, רמוס!" קראה פרופסור מקגונגל,
ילד קטן ורזה עם גלימות שגדולות עליו במידה ותיקים עצבניים מתקרב לכיוונה. הוא נושך את שפתו התחתונה וכשהוא מתיישב רגליו לא מצליחות להפסיק לקפץ.
"מה יש לנו כאן?" אומרת המצנפת ברגע שהיא צונחת על ראשו של הילד, "אף פעם לא מיינתי איש- זאב בעבר."
מדהים עד כמה מהר המחשבות של הילד נהיות קפואות ויש רגע של פאניקה וייאוש עד שהוא חושב בהיגיון ומבין שאף אחד באולם הגדול לא שמע את זה והכל בתוך הראש שלו.
מהר מאוד הפאניקה והייאוש הופכים לכעס.
"בסדר, קדימה." הוא אומר בתוך ראשו אל המצנפת, "תשבצי אותי ברייבינקלו, אני יודע שזה מה שתעשי. אני יודע שאני חכם ואוהב ספרים. אפילו כמה ילדים בתחנת הרכבת אמו לי את זה כשראו אותי קורא ספר של מוגלגים."
הילד הזה מלא תשוקה וחכמה, המצנפת רואה, אך הבפנים שלו בוער. יש שם בגרות שלא אמורה להיות שם, כאילו כל פעם שעצמותיו משתנות כדי לפנות מקום למפלצת, הוא מתבגר יחד איתם.
המצנפת, מרגישה את כל מה שהילד מרגיש. מרגישה כאב עמום בכל סנטימטר מגופו, היכן שהזאב צילק את העור, קרע כלי דם ושבר את העצמות.
יחד עם הבגרות יש חוסן, חישול- הילד נמצא בכאב תמידי, אך מעולם לא יספר על כך, אפילו לא ירמוז.
"עם חוצפה כזו?" המצנפת עונה לבסוף, "אני לא חושבת."
היא מרגישה את קפיצת ההפתעה שעוברת בילד כשהיא צועקת,
"גריפינדור!"
* * *
"פיטגרו, פיטר!" פרופסור מקגונגל מקריאה מדף.
הילד שממהר לכיוונה ברגליים כושלות מעט עכברי, יש לו רבה שומן ילדות והוא רועד מעט.
אך ברגע שהמצנפת עוטפת את ראשו היא יכולה לראות שיש בו יותר מזה.
יש גל חזק של חוסר הערכה עצמית ביחד עם נטייה להעריץ טובים ממנו וצורך בקבלה.
זה לא ילד שמחפש כוח, אלא ילד שמחפש לשרוד.
המצנפת שוקלת הפלאפף, סלית'רין, אך יחד עם כל הפסימיות יש גם קמצוץ אומץ שהיא פשוט לא יכולה להתעלם ממנו.
הילד ציפה לכך שתחליט הפלפאף, הוא חשב ששאר הבתים דרשו יותר מידי וכי הוא לא יעמוד בזה וזה ימעך אותו תחת כובד משקלו.
המצנפת שמעה את ההפתעה הענקית כשהילד הבין שהיא מתלבטת בין סלית'רין לבין גריפינדור, הוא לעולם לא חשב שיוכל להסתדר באף אחד מהם.
המצנפת לקחה את הזמן, מספרת כי זאת הפעם הראשונה שהיא צריכה להתלבט בין שני בתים כה שונים בדיוק כשפיטר מבקש הפלפאף.
המצנפת הגיעה למסקנה באותו הרגע,
"אשבץ אותך בהפלפאף אם זה מה שאתה רוצה, אך גריפינדור יותר מתאים." היא אומרת לו.
היא מסיימת את המונולוג בתוך ראשו עם עקיצה, "אם אתה לא מספיק אמיץ בכדי לנסות להסתדר בגריפינדור כנראה שאתה בכל מקרה לא מתאים לשם."
משהו בער לפתע בתוך הילד. הוא התעקש שהוא כן אמיץ מספיק בכדי לקבל את האתגר, ולמעשה הוא באמת מקבל אותו.
המצנפת צעקה בקולי קולות,
"גריפינדור!"
הוא מיהר אל השולחן, מרוצה מעצמו וחושש והתיישב ליד שני ילדים שם הם נראו מופתעים מהשיבוץ שלהם וקיווה כי עשה את הבחירה הנכונה.
* * *
"פוטר, ג'יימס!" קוראת פרופסור מקגונגל,
הילד ממהר קדימה בהתרגשות, עיניו נוצצות וחיוכו רחב, הוא מתיישב על השרפרף ומצנפת מחליקה על עיניו ומוצפת בגל של ודאות וציפייה.
הילד, כמו אדון בלק, מגיע ממשפחה ארוכת שושלת של טהורי דם, ויש התנשאות וחשיבות עצמית דומה אך פחות מושרשת, אלא טבעית. זהו ילד שבטוח בעצמו וביכולותיו וגם בעקרונותיו והשקפת עולמו.
המצנפת רואה אדם שיעמוד על שלו וישמור על הדברים החשובים לו בחיים עד כדי כך שימות לפני שיאבד אותם.
המצנפת חשבה שהיא ראתה את המקרה הכי גרוע של עקשנות אצל אדון בלק, אבל הילד הזה בהחלט יכול להתחרות איתו.
איזו תופעת טבע, המצנפת חושבת לעצמה, השניים האלה יהיו אם אי פעם יחליטו לעבוד יחד.
לוקח למצנפת בערך חמש שניות לצעוק אל האולם הגדול,
"גריפינדור!"
ולראות את הילד יורד מהשרפרף עם גיחוך מרוצה מעצמו מרוח על פניו.
הילד מצטרף אל השולחן יחד עם התלמידים החדשים.
אדון בלק ואדון פוטר יושבים כתף אל כתף ומחייכים אחד אל השני.
התלמידים החדשים בגריפינדור בהוגוורטס , הגיעו סוף כל סוף הביתה.
* * *
הם בני אחד עשרה וזה הלילה הראשון בחדר המעונות של הבנים, ראשו של ג'יימס מלא במחשבות נרגשות על תחילת הלימודים ועל החיים החדשים שלו בטירה הנוצצת והמבריקה הזו.
ראשו של סיריוס מלא במחשבות נרגשות על חופש, הידיים שלו רועדות מעט והחיוך שלו קצת גדול מידי לפרצוף שלו.
ג'יימס נרדם מאושר. הוא רכש חבר חדש, הילד המצחיק שישן במיטה לידו, ומחר הוא יקבל את המערכת שלו.
סיריוס נרדם בוכה. אין לו אף אחד, הוא בן אחד עשרה והוא צף, בלי אף אחד להאחז בו יותר, והוא יודע שהבית שלו כבר לא הבית שלו.
* * *
"איך אתה מעז להכנס לגריפינדור!" צווחה אימו וכיוונה אליו את שרביטה,
סיריוס התקפל, "אני לא בחרתי את זה! זה לא היה תלוי בי!" הוא קרא,
"אתה מבייש את משפחתנו! ועל כך תצטער." סינן אביו בקול מאיים. "אין לנו צורך בך יותר."
פרץ אור ירוק יצא משרביטו וסיריוס התעורר באחת.
הוא התיישב במיטתו הנוחה וקבר את פניו בידיו, רועד.
הוא התנשם בכבדות והסיט את שיערו מעיניו.
"סיריוס?" הוא שמע את קולו הישנוני של ג'יימס מהמיטה לידו, "אתה בסדר?"
איך שהוא הבחור הזה תמיד שם לב לרגעים האלו שלו, גם כשהוא ישן.
"כן כן, תחזור לישון." מיהר סיריוס להגיד בקול הכי רגוע שיכל לגייס.
"אתה בטוח?" שאל ג'יימס שהתיישב בדאגה, מביט בו בעיניים מצומצות, מנסה לראות את הבעתו של סיריוס בלי משקפיו.
"כן. זה רק היה חלום, לחץ של תחילת שנה אני מניח." הזדרז סיריוס להגיד וחייך, "אני באמת בסדר. תחזור לישון."
ג'יימס הביט בו לעוד שנייה ואז הנהן, צונח על המיטה בחבטה ונרדם.
סיריוס נאנח וניסה לגרש את תמונת הוריו מראשו ללא הצלחה, בכל פעם שעצם את עיניו הם חזרו, נוראיים יותר ויותר.
סיריוס הסיט את השמיכות בשקט ככל שיכל ויצא מהחדר, יורד במדרגות אל החדר הגדול של מועדון גריפינדור.
האש באח ליחששה וכל הכורסאות והספות היו ריקות. כולם ישנו בנוחיות במיטות שלהם, בלי דאגות בכלל.
סיריוס התיישב מול האש וחשב.
הוריו בוודאי ירצו שיספר להם אם נכנס לסלית'רין, ואם הוא לא יספר הם ישמעו על כך במוקדם ובמאוחר.
והוא ידע מה תהיה תגובותיהם לגבי השיבוץ, במיוחד אם ידעו שהוא מרוצה ממנו.
מוחו פעל בקדחנות. הוא חייב למצוא דרך לגרום להם לא לכעוס עליו אלא על בית הספר.
ובדיוק כשחשב כך הפתרון הגיע למוחו.
זה יהיה מאוד פשוט, הוא רק קיווה שזה יעבוד.
הוא מיהר חזרה אל חדרו והוציא ממזודתו חתיכת קלף, קסם דיו ונוצה, ובזהירות ירד מטה בשנית, נזהר לא להעיר אף אחד.
הוא התיישב מול האש בשנית וניגש לעבודה.
אבא ואמא היקרים, הוא כתב בכתב ידו הנקי,
אני חושב שקרתה טעות.
אני לא יודע מה הלך לא נכון, אין לי מושג איך זה קרה,
מצנפת המיון שיבצה אותי בגריפינדור!
הוא נשם עמוק בעודו כותב והמשיך,
לא רציתי את זה! נשבע.
אולי תוכלו לדבר עם ראש הבית של סלית'רין? אולי הוא יוכל לעזור לי?
בבקשה תעזרו לי לצאת מהסיטואציה הנוראית הזו.
ממני, סיריוס.
הוא נשם עמוק והביט במעשה ידיו, זה בהחלט ישכנע אותם שהוא לא רצה את זה וזה לא היה באשמתו.
אך היתה בעיה אחת בתוכנית המבריקה שלו, סיריוס נשך את שפתו התחתונה, מה אם הם באמת יוכלו להשפיע ויעבירו אותו אל סלית'רין?
הוא קיבל את המכתב והכניס אותו אל תוך מעטפה, כותב את כתובת ביתו עליה ועולה חזרה למעלה.
הוא התיישב על קצת מיטתו והביט בג'יימס הישן בשלווה.
הוא קם והתקרב אליו, מניח יד על כתפו,
"ג'יימס?" הוא לחש, "אני צריך עזרה.." הוא בלע את רוקו והתרחק מהמיטה, מה הוא עושה? למה הוא מטריד את הנער הזה בבעיות שלו? הם הרגע נפגשו והוא בטח לא רוצה לשמוע עליהם. במיוחד לא באמצע הלילה.
אבל הדאגה שלו נשמעה כל כך אמיתית מקודם, כאילו הוא באמת היה קם בכדי לשמוע מה קרה אם סיריוס היה מתוודה שהוא לא בסדר.
סיריוס בדיוק הסתובב חזרה אל מיטתו כשג'יימס מלמל, "ידעתי שמשהו קרה, אתה לא יכול לעבוד עליי." הוא התיישב בטשטוש, שפשף את עיניו והרכיב את משקפיו, "מה קרה?" לחש.
סיריוס הביט בו בחשש ואז הלך להתיישב על קצה מיטתו של ג'יימס, "זה בקשר למשפחה שלי." הוא לחש.
הוא סיפר לג'יימס על המצב המסובך ועל מה שהמשפחה שלו תעשה אם הם יגלו, הוא סיפר לו על התוכנית שלו ועל הבעיה בה.
בשלב הזה ג'יימס כבר היה ער לחלוטין.
"אני לא חושב שיש בעיה. זה ידוע שלא משנה מה הדעות של אחרים, המצנפת קובעת איפה הילד יהיה, אחרת כל ההורים הלא מרוצים היו עושים בלאגן ולא יהיה סדר ומשמעת. למצנפת לא תהיה חשיבות."
סיריוס הנהן, "כן, אתה כנראה צודק." הוא הביט במכתב שאחז בידיו, "חבל שאין לי דרך לצאת לשלוח את זה עכשיו, זה ישגע אותי עד הבוקר."
"אתה מתכוון, לצאת לינשופייה בלילה כשזה אסור?" שאל ג'יימס בקול נטרלי שסיריוס לא הבין את משמעותו,
"אני יודע שזה הלילה הראשון שלנו וכבר להפר את הכללים זה ממש לא חכם אבל-"
"אתה צוחק? אני מת על זה. בוא נלך עכשיו." ג'יימס בעט את השמיכות מעליו ונעמד.
"אבל מה אם יתפסו אותנו?" שאל סיריוס, אך נעמד גם הוא, מוכן לפעולה.
"יש לך מזל שהתחברת עם הילד הכי בר מזל בכל בית הספר הזה, חבר." חייך ג'יימס חיוך זדוני, שלף חבילה מקופלת מתוך מזוודתו וסימן לסיריוס לעקוב אחריו.
השניים ירדו אל החדר הגדול כשג'יימס פרס את החבילה. זו היתה גלימה מבד יפיפה.
"מה זה?" שאל סיריוס, התרגשות אוחזת בו.
"האוצר הכי גדול שלי." חייך ג'יימס חיוך רחב. "תראה."
סיריוס כמעט צעק בהפתעה כאשר ג'יימס נעלם קליל מתחת לגלימה.
"זה, בהחלט האוצר הכי גדול עלי אדמות." לחש סיריוס.
ראשו של ג'יימס הופיע משום מקום עם חיוך רחב, "קדימה, בוא נלך למצוא את הינשופייה."
הם מצאו את הינשופייה בערך שעה לפני זריחת השמש. לאחר שיטוטים חסרי תקווה באלפי מסדרונות, וכמעט נתקלו פעמיים בחתולה של השרת המלחיץ, השניים מצאו את החדר הגדול מלא בינשופים מנמנמים.
"הינשוף שלי אמור להיות כאן אפילו שהוא." אמר קולו של סיריוס משום מקום.
הוא יצא ממתחת לגלימה וגופו נגלה. מספר גרגורים נשמעו כשהינשופים הכירו בנוכחותו.
"הנה הוא." אמר סיריוס בעוד ג'יימס יוצא גם הוא מתחת לגלימה, "זאדו!" הוא לחש וינשוף שחור כלילה התעופף ונעמד על ידו המושטת,
"הוא מאוד יפה." התרשם ג'יימס,
"כן, אני בחרתי." חייך סיריוס וחיבר את המכתב אל רגלו המושטת של הינשוף,
"גם את השם אני מניח." ג'יימס אמר בחיוך יודע,
"כן, אמא שלי רצתה שם חשוב יותר, איזה טאנגרין או משהו נורא כזה."
"הוא מתאים לשיער שלך." העיר ג'יימס והשניים צחקו חרישית.
סיריוס אמר, "הביתה, זאדו. תביא את זה לאמא." והינשוף הכהה יצא מהחלון בתעופה שקטה.
"תם ונשלם הקונדס." ג'יימס שילב ידיים בחיוך מרוצה.
"מאיפה הבאת את זה?" חייך סיריוס בעוד נכנס תחת הגלימה עם ג'יימס.
"לא יודע, עלה לי לראש." משך ג'יימס כתפיו, מהדק את הגלימה סביבם.
"אהבתי." צחק סיריוס והשניים יצאו למסעם חזרה אל מועדון גריפינדור.
לאח חצי שעה שבה נאבדו לפחות פעמיים הם מצאו את הדיוקן של האישה השמנה וידעו שהגיעו למקום הנכון.
"ביצי גרוגיל." לחש ג'יימס והדלת נפתחה.
הם הורידו את הגלימה, "מזל שהאישה השמנה לא שואלת שאלות." אמר סיריוס בעודם עולים בתשישות אל חדרם.
"כן.." ג'יימס שפשף את עיניו, "השמש כבר עולה, יש לנו בערך שעה וחצי לישון אם אנחנו רוצים להספיק את ארוחת הבוקר."
"אתה חושב שזה יעבוד?" שאל סיריוס בעודם נכנסים למיטותיהם,
"מה יעבוד? ארוחת הבוקר? ברור שכן." ענה ג'יימס בבלבול עייף בעודו מוריד את משקפיו ומניח אותם על השידה לצד מיטתו.
"המכתב, אידיוט." חייך סיריוס.
"אה, בטח שכן. אני בטוח." ענה ג'יימס ונרדם עוד לפני שראשו פגע בכרית.
סיריוס התרווח במיטתו וחיוך עלה על שפתיו. כן, זה בטח יעבוד.
וגם אם לא, יש לו חבר חדש שהוא יכול לספר לו וילך לשוטט איתו ברחבי בית הספר בלילות גם כשאסור.
הכל יהיה בסדר.
הוא עצם את עיניו ונרדם, ישן עמוק ובלי חלומות כלל.
* * *
סיריוס וג'יימס התפרצו לאולם הגדול ומיהרו אל שולחן גריפינדור,
"מהר! שנספיק לאכול משהו!" קרא ג'יימס בעודם צונחים על הספסל וחוטפים מכל הבא ליד.
"ניסיתי להעיר אתכם," אמר ילד שמנמן שישן איתם בחדר, ג'יימס זכר ששמו פיטר פטיגרו. "אבל לא קמתם!"
"זה בסדר." חייך ג'יימס, "כמו שאתה רואה הספקנו בסוף." סיריוס הנהן, פיו כבר מלא בביצה מקושקשת וטוסט. רמוס לופין, שגם הוא היה בחדרם, לא נראה בשום מקום בשולחן.
"אדון בלק, אדון פוטר." הם שמעו קול נוזף מעליהם. "מאחרים כבר ביום הראשון?" זו היתה פרפסור מקגונגל בפרצופה החמוץ.
"סליחה פרופסור," פלט סיריוס בפה מלא, "פשוט לא הצלחנו לישון אתמול, כל כך התרגשנו שנראה אותך שוב."
"כן! את יפה מתמיד הבוקר!" הוסיף ג'יימס ושניהם חיוכו חיוכים קורנים, מספר מכובד של גריפינדורים צחקקו.
הגבה של מקגונגל הורמה והיא לא חייכה, "ראית אותי רק אתמול אדון פוטר כך שהמחמאה שלך לא משכנעת. אדון בלק, תסדר את העניבה שלך." סיריוס אפילו לא טרח לקשור את העניבה שלו, היא נתלתה רפויה על צווארו.
"וחשוב שתזכרו כי מילות חנופה לא יעזרו לכם אם תאחרו לשיעורים שלי. הנה המערכת שלכם, לא הייתם כאן כשחילקתי אותם. יום טוב." והיא הלכה משם בצעד מהיר.
"היא מלאת שמחה הבוקר." גיחך סיריוס וג'יימס והוא הביטו במערכת השעות שלהם.
"שעתיים שיקויים." ציין סיריוס, "זה במרתפים לא?"
"כן, וזה עם סלית'רין." גנח ג'יימס.
"מה הבעיה בסלית'רין?" שאלה אותו ילדה שישבה מולו, גם היא שנה ראשונה וג'יימס נזכר ששמה לילי אוונס, היה לה שיער אדמוני ארוך ומספר נמשים, עיניה היו ירוקות חודרות והיא היתה מאוד יפה. היא נשמע מגוננת.
"מה זאת אומרת מה הבעיה? הם וגריפינדור הם אויבים מושבעים וזה ידוע." ענה לה ג'יימס, היא הזעיפה פניה, וזה רק הפך אותם לחמודה יותר.
"לי יש חבר טוב מסלית'רין." אמרה, מרימה את אפה.
"אז אתם לא תשארו חברים עוד הרבה זמן." אמר לה ג'יימס בוודאות.
מבטה הפך מסוכן, "למה אתה חושב?" היא סיננה.
"הרגע אמרתי לך." חיוכו התרחב כשסיריוס עשה קולות "אווו" לצידו.
"התכוונתי, למה את החושב שאני אלך לפי משהו שאתה אומר?" היא ירתה וסיריוס נחר מצחוק,
"הראתה לך מזה.." לחש סיריוס באוזנו של ג'יימס והוא הסמיק מעט. עוד כמה מחברי השולחן הקשיבו כעת.
"צר לי לאכזב אותך, אוונס, אבל למיטב ידיעתי- אני צודק." ענה ושילב ידיו, מביט בה בהתנשאות.
"אז מיטב ידיעתך לא כל כך טוב כמו שחשבת." ענתה בארסיות.
"אנחנו עוד נראה." הוא העביר יד בשיערו וחזר לטוסט שלו, אך בדיוק אז כל האוכל נעלם מהשולחן והצלחות חזרו להיות נקיות לחלוטין.
סיריוס, שבדיוק הכניס את המזלג לפיו רטן כשהמזלג נכנס ריק.
"צריך למהר למרתפים, שלא נאחר." אמרה לילי ונעמדה, מסתלקת עם עוד ילדה בשנה הראשונה.
"מה יש לה?" רטן ג'יימס, "היא חושבת שהיא כל כך טובה."
"גם אתה." סיריוס הביט בו במבט צידי וחיוך ומרפק את ג'יימס.
"כן, טוב. אבל אני לא מעצבן כמוה."
סיריוס צחק והשניים מיהרו ויצאו מהאולם הגדול.
הם בדיוק היו בדרכם אל גרם מדרגות כשראו את לופין הולך לכיוון הנגדי,
"היי! לופין!" קרא סיריוס והילד הסתובב בחשש, "אתה הולך בכיוון הלא נכון!"
הילד נאנח בייאוש והתקדם לכיוונם, "אני פשוט לא מצליח למצוא את הדרך במקום הזה. תודה."
אמר כשהצביעו אל המדרגות שבדיוק הגיעו אליהם והשלושה החלו לרדת.
"איך אתם כבר יודעים מאיפה ללכת? המקום הזה ענקי!" הוא שפשף את פניו והדק את תיקו על כתפו.
"זה סתם מזל." ענה ג'יימס בביטול, מושך בכתפיו בעודו מחליף מבט עם סיריוס. הם לא ציינו את העובדה שהם גילו את הדרך למרתפים אתמול בלילה בזמן שחיפשו את הינשופייה.
"אז רמוס, אני יכול לקרוא לך רמוס נכון? לופין זה יותר מידי רשמי, תגיד, מאיפה אתה? ההורים שלך קוסמים? רכבת על מטאטא בעבר? מה הקבוצה האהובה עליך?"
רמוס נראה מבוהל, כאילו לא ידע כיצד להתמודד עם פרץ האנרגיה של ג'יימס.
"אני מניח שאתה יכול לקרוא לי ככה, זה באמת כל כך משנה?"
"בטח שלא, כי אנחנו חברים."
רמוס הביט בו במבט בלתי ניתן לקריאה, "ח..חברים?" גמגם בקול שכמעט לא נשמע.
"בטח." אמר ג'יימס וסיריוס התערב,
"מה שג'יימס מנסה להגיד עם כל השאלות החופרת שלו שאנחנו רוצים להכיר אותך קצת."
"היי אני לא חופר!"
"אתה כן."
רמוס חייך חיוך קטן ואמר, "טוב אז אבא שלי קוסם ואמא שלי מוגלגית, אף פעם לא רכבתי על מטאטא ואני לא באמת מתעניין בקווידיץ'..."
ג'יימס נראה כאילו ברק פגע בו.
"אוווו! אתה לא אמרת את זה עכשיו!" צחק סיריוס,
רמוס הזעיף את פניו, "מה הבעיה? זה משהו שפשוט לא מעניין אותי." ובמילים אלו הוא מיהר והלך להצטרף אל פיטר פטיגרו, שהלך עם עוד כמה גריפינדורים בהמשך המסדרון.
"למה הוא ברח?" שאל ג'יימס בבילבול.
"נראה לי שהפחדת אותו." סיריוס נענע ראשו בחוסר אמון.
"אבל, הוא באמת נפגע? אני לא מבין איך הוא חושב."
"עכשיו כשאני חושב על זה הוא באמת קצת מוזר, " אמר סיריוס בהירהור, "כשהילד האידיוט מסלית'רין תקף אותו אתמול הוא ירה בלי בעיה, ועכשיו כששאלת אותו מי הוא ומה הוא הוא לא ידע איך להגיד וכשהגבת בדרמתיות שלך הוא חשב שפגענו בו וברח."
"כן, זה כאילו הוא לא ממש מוצלח בלקרוא מצבים חברתיים." הסכים ג'יימס,
"חוץ מהפעם ההיא שהוא לגמרי שתל את הסלית'רין ההוא." חייך סיריוס, "זה היה מדהים."
"כן..."ענה ג'יימס ועדיין נראה מהורהר, "אבל אני עדיין חושב שאני רוצה שנצרף אותו אלינו, הוא נראה כמו בחור טוב. הוא פשוט קצת לחוץ."
סיריוס משך בכתפיו באדישות, "מה שאתה רוצה, אין לי בעיה."
הם התיישבו אחד ליד השני במרתף וחיכו לפרופסור סלגהורן שעוד לא הגיע, דיבורים שקטים ונרגשים נשמעו ומספר שיקויים מעלים אדים עמדו בקדמת הכיתה.
"בוקר טוב תלמידים" נשמע קול מאחוריהם ופרופסור סלגהורן נכנס בצעד מהיר חיוך עקום. הוא היה בעל שיער חום בהיר ועיניים קטנות, היתה לו קרס קטנה והוא נראה עליז.
"איזה כיף להתחיל את היום הראשון ללימודים עם כמה תלמידי שנה ראשונה, אני שמח לראות את התלמידים החדשים שלי וגם את הפרצופים החדשים האלו," הוא הניד בראשו לכיוון הגריפינדורים.
"בשיעורים שלי תדברו רק בהצבעה, על תשובות נכונות ועשייה תקבלו נקודות לבתים שלכם ועל הפרעות תפסידו נקודות."
הוא הביט בכולם כדי לוודא שהמסר הועבר.
"יופי." הוא ספק כפיים, "עכשיו, מישהו יכול לספר לי מה היתרונות ומה החסרונות בשימוש בעלה של צמח הדודא?"
הוא נראה מאוד מופתע כשידו של רמוס עלתה בלי היסוס.
"כן, אדון לופין?" הוא הצביע עליו.
רמוס נעמד והתחיל לברבר ולברבר על כל היתרונות והחסרונות של עלה הדודא, כולם בהו בו כשלפתע אמר בלי שום היסוס, "והוא פאקינג נדיר כמו עצם הבריח של חד קרן מזוגזג."
רק שהוא לא אמר מזוגזג.
הכיתה היתה בדממת אלחוט כשהוא סיים והביט בפרופסור במבט רגוע. סלגהורן בהה בו בהלם.
ג'יימס וסיריוס נעמדו, מוחאים כפיים בהערכה, כי תולעת הספרים הזה הרגע קילל מול המורה בלי שום בעיה ובלי פחד.
"זה היה נאום מדהים אדון לופין." אמר סיריוס,
"הרעפת השראה על כולנו." אמר ג'יימס.
רמוס הביט בהם בבלבול קל, לא יודע אם לקבל את זה בתוך מחמאה או אם הם מנסים לצחוק עליו.
הוא בברור לא ידע שזה לא מקובל לדבר כך אל מורה באמצע שיעור.
הוא היה יותר בור במצבים חברתיים משהם חשבו.
"אני.." התחיל פרופסור סלגהורן שנראה מבולבל לחלוטין, "שבו בבקשה אדון פוטר ואדון בלק, מספיק עם השטויות." הוא פנה אל רמוס, "אני לא יודע אם לתת על זה נקודות או להוריד."
"עניתי על התשובה פרופסור, ואני יודע שאני צודק." ענה רמוס בשוויון נפש.
"כן, טוב. חמש נקודות לגריפינדור אני מניח." חייך סלגהורן אל התלמיד המבריק מולו, "רק אל תקלל בכיתה שלי פעם הבאה, בסדר?"
רמוס נראה כאילו לא הבין למה סלגהורן מתכוון אך הוא הנהן והתיישב, מרוצה מכך שזיכה את ביתו בנקודות.
ג'יימס וסיריוס היו עסוקים בלהעריץ את הילד הזה כששמעו מישהו מצידם השמאלי מגחך לעצמו בזלזול ומלמל, "נו באמת."
ראשם הסתובב בחדות והם ראו את סוורוס סנייפ, אחד הסלית'רינים מביט ברמוס בזעף.
"מה הבעיה שלך?" ירה ג'יימס בלי לטרוח להנמיך את קולו.
גבותיו השחורות של סנייפ התכווצו אפילו יותר כשהביט בהם, "איזה מין דרך זו להשיג נקודות, אני גם אקלל קצת וסלית'רין ינצחו."
"אה, מקנא? סנייפי?" עקץ סיריוס,
"שאני אקנא בו?" ירה סנייפ, מאדים מעט.
"בסדר, בסדר, זה מספיק בחורים." קרא סלגהורן, "באו נחזור לשיעור."
השלושה המשיכו לנעוץ מבטים מסוכנים אחד בשני, אף אחד לא מסיט את מבטו ראשון.
"איזה שיעור יש לנו עכשיו?" שאל ג'יימס,
"לחשים, עם פליטיק." ענה סיריוס אחרי רפרוף במערכת השעות שלהם כשיצאו ממרתף השיקויים של סלגהורן עם שאר התלמידים.
"היי אוונס!" קרא ג'יימס ומיהר לצידה עם סיריוס המחוייך, "מה חשבת על השיעור?" שאל כשלפתע שם לב שלילי כבר היתה באמצע שיחה עם ילד אחר.
סוורוס סנייפ.
ג'יימס נרתע בגועל, "אז זה החבר שלך מסלית'רין? חשבתי שתהיי יותר חכמה אוונס."
סנייפ נראה כאילו בכוונתו לזנק עליהם אך לילי ענתה קודם, עיניה מצטמצמות באיום, "סליחה? אני לא חושבת שביקשתי את האישור שלך פוטר, אז תתחפף. בוא סוורוס." השניים הלכו משם.
"אני לא מבין איך היא חברה שלו." אמר ג'יימס בחוסר אמון, מביט בגבם של השניים.
"אני לא מבין מה זה משנה לך כל כך." ענה סיריוס שנראה משועשע.
אך לפני שג'יימס הספיק לענות לו נשמע הקריאה מאחוריהם, "אדון בלאק? אני יכול מילה?"
פרופסור סלגהורן הציץ מתוך הכיתה.
"אני אחכה לך." אמר ג'יימס וסיריוס הנהן, מתקרם אל סלגהורן, מסתיר את החשש תחת הליכה בטוחה וחיוך נינוח, "כן, פרופסור?"
"אמא שלך שלחה לי מכתב הבוקר, היא שאלה אם אוכל לעשות משהו בעיניין השיבוץ שלך." הוא הביט בסיריוס במבט בוחן,
סיריוס עצר את נשימתו.
"ואמרתי לה שלצערי ההחלטה של מצנפת המיון היא מוחלטת. אין מה לעשות לגבי זה. היא לא היתה מרוצה."
הוא הביט בו, מנסה לקרוא את הבעתו האטומה, "אתה בסדר עם זה?
"הכל בסדר פרופסור." אמר סיריוס בקול המנומס והמכבד שהוחדר לורידיו בידי אימו, "תודה רבה על המאמץ, אני מעריך את זה. ואני מבטיח לך שאני בסדר."
סלגהורן הביט במבט האטום של סיריוס עוד כמה שניות ואז נאנח, "בסדר, לך לשיעור הבא, שלא תאחר."
"תודה פרופסור." הוא הרכין את ראשו ויצא מהחדר,
פוגש את מבטו המודאג של ג'יימס עם חיוך ענקי.
* * *
"אז מה פרופסור סלגהורן אמר לך?" שאל ג'יימס את סיריוס בלחש,
סיריוס הגניב מבט אל פרופסור פליטוויק שהיה באמצע להסביר את כישוף הרחיפה ולחש חזרה, "שאמא שלי ניסתה לשכנע אותו לעשות משהו ושכנראה עשו טעות."
"הם לא מעבירים אותך, נכון?" קולו של ג'יימס נשמע מבועת לרגע.
"לא, לא. ההחלטה של מצנפת המיון היא החלטית. "חיכה סיריוס את קולו הצרוד של פרופסור סלגהורן.
ג'יימס גיחך, "יופי. אני שמח לשמוע. תגיד, יש לנו שיעור תעופה היום? בבקשה תגיד לי שכן!"
"כן, עם רייבינקלו." אישר סיריוס, נדבק בהתרגשות של ג'יימס.
"אוו- יאא!" הוא צהל וכמעט קפץ במקומו, "אתה עוד תראה כמה-"
"אדון פוטר! אדון בלק! אנא שמרו על השקט." צייץ פרופסור פליטוויק,
"סליחה פרופסור." חייך ג'יימס, שלא נשמע מצטער כלל. הוא ראה את לילי מגלגלת עיניים מזווית עינו.
"טוב. אז כמו שאמרתי גברת אוונס עשתה את זה באופן מושלם, 10 נקודות לגריפינדור." המשיך פרופסור פליטיק בשיעורו.
"אם אתה כל כך טוב כמו שאתה אומר אתה חושב שיתנו לך להיות בקבוצה של גריפינדור?" לחש סיריוס,
"לא נראה לי, לשנה ראשונה אף פעם לא נותנים. אבל שנה הבאה אני בטוח אהיה." הוא העביר יד בשיערו, פורע אותו יותר.
"אבל אולי הם יתנו לך בכל זאת-"
"אדון בלק! זה מספיק. אם אתם מרשים לעצמכם לדבר בזמן השיעור כנראה שאתם כבר יודעים מעולה. תראו לי את כישוף הריחוף שלכם." נזף פליטיק בעודו עומד על השולחן בכדי להראות.
"כמובן פרופסור." חייך סיריוס את חיוכו השובה וכיוון את השרביט שלו אל נוצתו שנחה על השולחן מולו, "וינגארדיום- לביוסה." הוא אמר בקול בטוח ועצל והנוצה ריחפה לה ברחבי הכיתה, מבטיהם המשתאים של התלמידים עוקבים אחריה.
"ובכן.." גמגם פרופסור פליטיק בהלם, "בסדר, אדון פוטר. תורך."
ג'יימס חייך חיוך שחצני וחזר על פעולתו של סיריוס, הוא ריחף את נוצתו לצד נוצתו של סיריוס וגרם לה לעשות סחרור באוויר.
מספר תלמידים צחקו.
"טוב," נאנח פליטיק, "אני מניח שאתם באמת יודעים את זה מעולה, רק השתדלו לדבר פחות, בסדר בנים?" חיוך קטן עלה על קצה פיו.
"כמובן פרופסור." הם אמרו בחיוכים זחוחים.
* * *
"זה היה ממש מגניב מה שעשיתם בשיעור." החמיא להם פיטר פטיגרו בעודם הולכים לכיוון המדשאות אל שיעור התעופה.
"איך הצלחתם למרות שלא הקשבתם?" שאל פרנק לונגבטום ילד גבוה ומוצק בעל פנים ילדותיות, שהיה בחדר השני של הבנים.
"כישרון מולד, אני מניח." ג'יימס משך בכתפיו בשאננות.
"אדיר." אמר צ'ארלס בפליאה, צ'ארלס היה הילד החמישי בחדר שלהם והוא היה חבר ילדות של פרנק.
"אתם מתרגשים לקראת השיעור הבא?" צייץ קייל, אחד השותפים של פרנק שהיה צנום וקטנטן.
"אני לא בטוח שאני אהיה טוב בתעופה כל כך." פרנק נראה חושש,
"אני בטוח שלא אהיה טוב." פיטר אמר, פניו נראו מעט ירוקות.
"אני יודע שאני טוב, כל החיים שלי רכבתי." משך ג'יימס בכתפיו.
"אולי הוא יכול להסתחרר באוויר כמו הנוצה שלו." צחק סיריוס וגלגל עיניים לכיוון ג'יימס, הילדים צחקו ברוח טובה כשג'יימס פנה אל רמוס שהלך מעט מאחוריהם בשקט, מופנם ומכונס בעצמו.
"מה איתך, רמוס? חושב שאתה טוב בתעופה?"
"אנחנו יודעים שזה לא מעניין אותך אבל אולי תתפלא." הוסיף סיריוס במהירות למראה פניו של רמוס.
"אני לא חושב שאהיה טוב בזה." אמר רמוס בקול שקט, עיניו מפוחדות מעט.
"מקסימום אם תיפול אני אתפוס אותך." חייך ג'יימס וטפח על כתפו של רמוס, "אל דאגה ידידי."
רמוס הביט בו במבט אטום, לא מצליח להבין מה הילד רוצה ממנו ומדוע הוא פשוט לא עוזב אותו לנפשו.
הם המשיכו בדרכם אל השיעור, מפטפטים בנעימים בעוד ג'יימס שר שירים ומתופף על גבו של פרנק.
"כולם לעמוד לצד המטאטא שלהם, להרים את ידכם ולצעוק, עלה!" אמרה מדאם הוץ' בקשיחות.
"עלה!" כולם צעקו. המטאטא של ג'יימס זינק לידו באחת וכך גם של סיריוס ועוד כמה ילדים. סיריוס הביט בג'יימס בחיוך עצל ומשך בכתפיו.
לאחר שכולם החזיקו את המטאטא שלהם, פיטר הרים אותו במהירות כשמדאם הוץ' לא הסתכלה כי הוא פשוט סרב להקשיב לקולו חסר הביטחון.
"עכשיו, אני רוצה לדעת מי מכם רכב לפני שהגיע לשיעור הזה?" היא שאלה בעוד הכיתה מביטה בה בסקרנות ולחץ.
ג'יימס הרים את ידו, גם סיריוס, אליס, ילדה רזה ויפה עם שיער חום מסופר בתספורת קצרה וקוצנית היא גם היתה בגריפינדור, ועוד כמה ילדים מרייבנקלו.
"בסדר. רק שאדע למי יש ניסיון ולמי אין."
"פעם אחת עליתי על מטאטא הצעצוע של אחי, זה נחשב?" שאל פיטר,
"ומה קרה לו? הוא נשבר?" צחקק ילד גבוה מרייבנקלו. עוד כמה צחקקו ופיטר התכווץ, מאדים.
"היי!" קרא ג'יימס וצעד קדימה, "אולי תתעסק עם אנשים בגודל שלך."
"אני הייתי נזהר, פוטר." אמר הילד בהתנשאות טיפוסית, "ההתרברבות שלך מסוכנת, שלא תשפיל את עצמך."
"אתה צריך להזהר ששלך לא תעלה לך לראש הנפוח שלך, הוא עלול להתפוצץ." אמר סיריוס, צועד לצד ג'יימס.
"זה מספיק." שרקה מדאם הוץ' אך איש מהם לא זז לאחור ואיש מהתלמידים לא התיק את עיניו.
"בואו נראה אם אתם כאלו רברבניים כשתעלו על המטאטא, אני מתערב שתפלו ישר על הישבן."
חבריו צחקו בקולות מתנשאים.
ג'יימס הצטרף לצחוק, "הו, אני בעד שנעשה איזהו הדגמה לכיתה, תחרות? מה אתה אומר?"
"קדימה." סינן הרייבנקלו.
"ממש לא." ירתה מדאם הוץ', מפרידה בין המבטים המסוכנים העוברים בין השלושה. "אדון פוטר, אדון בלאק, חזרו לשורה. אדון קורבאק, הפסק עם זה מיד. זה לא לעיניין."
אחרי שכולם חזרו למקומותיהם, סיריוס שם לב למבטו של פיטר, הוא הביט בשניהם במבט מוקיר תודה וסיריוס חייך אליו ואמר בשפתיו, "אין בעיה, חבר." פניו של פיטר הוארו אפילו יותר.
לאחר כמה ריחופים משעממים באוויר ומספר הסברים על שליטה במטאטא מדאם הוץ' בחרה מספר ילדים שינסו ריחופים יותר גבוהים.
"אני הולכת לזרוק מספר כדורים באוויר, הייתי רוצה לראות כמה מכם תצליחו לתפוס אחד מהם. אנא זכרו שגם אם לא תצליחו אין בזה בושה, זה מהלך מסובך בשביל שיעור ראשון."
זה התחיל בתעופה נעימה אך מהר מאוד היה ברור לכולם שהמשחק נהיה תחרות אישית בין פוטר לקורבאק.
סיריוס עמד על הקרקע יחד עם שאר התלמידים שהביטו בחבריהם לכיתה מרחפים באוויר, מחכים לכדורים של מדאם הוץ'.
"אני מקווה שהוא באמת טוב כמו שהוא אומר." מלמל פרנק שבחן את המבטים הארסיים שהוחלפו בין השניים. "קורבק לא נראה שהוא משחק משחקים."
"הוא בטוח טוב, תראה איך הוא יושב על המטאטא, בטוח בעצמו לחלוטין!" אמר צ'ארלס בהתרגשות.
רמוס הביט בג'יימס במבט בוחן. הוא לא הצליח להבין אותו.
מצד אחד הוא כולו ניצוצות, החיוך הרחב שלו, המבט שאומר, הביטו בי אני כל כך מוצלח ועשיר, ההליכה הנינוחה שלו והאופן שהרגיש חופשי להתרברב מול כולם.
מצד שני, הוא הגן עליו בשיעור שיקויים כשסנייפ צחק עליו וגם עכשיו הוא וסיריוס קפצו להגנתו של פיטר, משהו שהם ממש לא היו חייבים לעשות.
מדאם הוץ' שרקה, זרקה את הכדורים באוויר והמשחק התחיל.
פוטר בהחלט לא התרברב לחינם. הוא שלט במטאטא כמו מקצוען. מזגזג בין האנשים ותופס כדורים, חיוך פרוע על פניו.
גם קורבאק היה שחקן טוב וגם הוא תפס לא מעט כדורים.
שאר השחקנים נראו אובדי עצות, הם לא הצליחו להתקרב אל הכדורים בעוד קורבאק ופוטר מתחרים כאילו חייהם תלויים בזה.
ואז רמוס ראה אותו. אחד הילדים מרייבינקלו איבד שליטה על המטאטא שהקפיץ אותו והעיף אותו מעליו. הוא נתלה ביד אחת במרכז השמיים.
מדאם הוץ' מיהרה לעלות על המטאטא שלה אך לפני שהספיקה לעשות משהו, ג'יימס, שהיה באמצע לצלול לכיוון הכדור האחרון ובכך לנצח את קורבאק קלט את הנעשה, שינה בחדות את כיוון טיסתו והגיע בדיוק בזמן.
הוא צלל מתחת לילד ותפס אותו בדיוק כשידו לא הצליחה לאחוז במטאטא יותר.
כולם הריעו כשג'יימס הרים את הילד המפוחד על המטאטא שלו ונסק מטה בקלילות, נוחת על הקרקע עם חיוך רחב על פניו.
איש לא התייחס לקורבאק שתפס את הכדור וניצח את המשחק.
כולם מיהרו אל ג'יימס והילד המפוחד שלחץ את ידו ומלמל תודות.
"מי זה השחצן הזה?" קרן סיריוס ופרע את שיערו של ג'יימס, "טסת כמו אלוף."
"תודה גבר." גיחך ג'יימס.
"כל הכבוד פוטר. על זה תקבל 15 נקודות לגריפינדור, על טיסה מעולה ועזרה לחבר בצרה." חייכה מדאם הוץ' ולחצה את ידו של ג'יימס בהערכה. "ואני חייבת להוסיף שאם לא תיכנס לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור שנה הבאה זה יהיה פשע חמור."
"תודה פרופסור, זה אפילו יותר מחמיא לשמוע את זה ממך." חייך ג'יימס ומדאם הוץ' הנהנה וחיוכה התרחב במעט.
" אתם משוחררים." אמרה וכולם חזרו לכיוון הטירה, מדברים בהתרגשות וחוזרים שוב ושוב על הטיסה המדהימה של ג'יימס.
רק אדם אחד לא נראה מתרשם. לילי אוונס.
היא הלכה קצת מאחורי כולם עם אליס ומארלין, חברותיה.
"מה הפרצוף, לילי? את לא יכולה להגיד שהוא לא טוב." אמרה אליס,
"בטח שהוא טוב אבל הוא עדיין מרגיז אותי, כזה שחצן."
"בצדק." אמרה מארלין מזווית פיה ואליס צחקה.
"אולי, אבל ראית איך הוא השתלט על המשחק רק בגלל תחרות טיפשית?"
"כן אבל-" התחילה אליס,
"הוא לא נתן לך הזדמנות לתפוס גם כדורים, ברור שהוא היחיד שיקבל מחמאות אם הוא היחיד שיכול להראות את הכישורים שלו." אמרה לילי נחרצות.
אליס ומארלין החליפו מבט ומשכו בכתפיהם,
"בסדר, אם את אומרת."
* * *
"יום מדהים!" קרא סיריוס כשעברו את האישה השמנה אל מועדון גריפינדור.
"אדיר מאין כמותו!" הסכים ג'יימס.
המועדון לא היה ריק, להיפך, הוא היה מלא.
תלמידים מכל הגיליים ישבו שם עם ספרים פתוחים או סתם דיברו וצחקו, משתפים ומספרים חוויות.
"מתרגשים להתחיל את השנה?" שאל בחור חביב שישב ליד בחורה בשני כורסאות במרכז החדר, לשניהם שיער ג'ינג'י בוער.
"כן." חייכו השניים והתקרבו,
"אני ארתור וויזלי, וזו מולי פירואט. אנחנו שנה שביעית." הבחור הציג אותו ואת הבחורה. הוא היה בחור גבוה וצנום בעל נמשים ואף ארוך והיא הייתה נמוכה ושמנמנה עם שיער מקורזל וחיוך חמים.
"נעים להכיר." חייך ג'יימס ולחץ את ידם המושטת, סיריוס לא לחץ.
"אז מה? איך היה היום הראשון?" חייך ארתור ונשען קדימה, "הספקתם לעשות צרות?"
"ארתור!" נזפה מולי אך חייכה, "אל תקשיבו לו, אתם צריכים להתנהג יפה אם אתם בגריפינדור."
"למה? מה זה משנה?" שאל סיריוס בעוד השניים מתיישבים מול התלמידים הבוגרים.
"כי מקגונגל היא ראש הבית כמובן, והיא לא מוותרת." אמרה מולי בחומרה.
"היא יכולה להיות ממש מכשפה לפעמים." אמר ארתור ברצינות ואז חיוכו פרץ במלוא הדרו, "קלטתם?? מכשפה??"
מולי נאנחה, "אף אחד לא מבין את בדיחות המוגלגים שלך, ארתור."
"אבל זה היה מאוד מוצלח!" התאכזב ארתור והביט בשניים אשר מיהרו להעלות חיוך על פניהם,
"כן מאוד." הנהן ג'יימס במהירות,
"תוכלו לספר לנו עוד קצת על בית הספר? איזה דברים מעניינים יש פה?" שינה סיריוס את הנושא.
"אני מניח שנוכל למלא את מוחכם הצעיר והתמים במידע שיש ברשותנו." ניפח ארתור את חזו ומולי גלגלה עיניים מחוייכת, היה ברור כי השניים זוג.
"טוב, דבר ראשון שאתם צריכים לדעת זה לא להתעסק עם פילץ' וממש לא להתעסק עם החתולה שלו." היא אמרה בחומרה.
"למה לא? היא ממש נואשת לבעיטה." התאכזב סיריוס.
"תאמינו לנו, אנחנו גם חושבים כך, כולם." ארתור החווה בידו על כל תושבי המועדון, "אבל לפילץ' ולגברת נוריס יש סוג של טלפתיה מוזרה, אם משהו קורה לה היא פשוט קוראת לו ותוך שניות הוא שם. וזה לא מחזה נעים."
"אבל אם הוא בצד השני של בית הספר הוא בחיים לא יספיק להגיע ועד שהוא כן אנחנו כבר לא נהיה שם." התעקש ג'יימס.
"לא לא, פילץ' מגיע תוך שניות למרות שהוא סקיב." אמר ארתור ברצינות, "אומרים שיש מעברים סודיים בכל רחבי בית הספר ושפילץ' מכיר את כולם. כך הוא עובר מקום למקום בטירה."
"מעברים סודיים?" שאל ג'יימס בתמימות מזויפת , "והם באמת קיימים?"
מולי וארתור משכו בכתפיהם, "גם אם כן, אף אחד לא מצא אותם חוץ מפילץ'."
עיני השניים נצצו בהתרגשות והם החליפו מבט נרגש.
"אין לכם למה ללכת לחפש אותם, היחיד שאולי יודע איפה הם חוץ מפילץ' זה דמבלדור, גאון האיש הזה." ארתור מיהר להגיד בראותו את מבטם של השניים.
"הוא יודע הכל, כל מי שמתהלך בבית הספר ומה בדיוק קורה, זה לפחות מה שאומרים." הסכימה מולי.
"בסדר, בסדר." נאנחו השניים, " מה עוד יש בבית הספר? טירה כזו גדולה בטוח יש עוד דברים מגניבים."
"אין באמת הרבה דברים, "אמר ארתור אחרי הרהור קל, "כמובן שיש כי זה הוגוורטס אבל אני לא יכול לחשוב על אף אחד עכשיו." הוא משך בכתפיו,
"יש את העץ הזה ששתלו, אבל זה חדש, רק מהשנה." נזכרה מולי,
"אה, כן. הערבה המפליקה. אף אחד לא יודע למה דמבלדור רצה שישתלו אותה, אני מניח שזה פשוט הצחיק אותו שיהיה עץ אלים בבית הספר." אישר ארתור.
אף אחד מהם לא שם לב לרמוס, שאוזניו היו קרויות בהקשבה וכתפיו מכווצות בעודו יושב עם הספר של תורת הצמחים פתוח מולו, עיניו קפואות על נקודה מסוימת במרכז הדף.
"עץ אלים??" שאל ג'יימס בהתרגשות, "איפה הוא?"
"במדשאות, ליד הבקתה של האגריד." אמר ארתור,
"אבל הוא מאוד מסוכן, כמעט תלש למישהו מהשכבה שלנו את הראש." אמרה מולי.
"מי? האגריד?" שאל סיריוס בבלבול,
"מה פתאום!" ארתור נראה מזועזע, "האגריד לא יפגע בזבוב, הוא בחור טוב. התכוונו לעץ."
"אז מי זה האגריד הזה?" שאל סיריוס בסקרנות.
"הוא הבחור שהביא אתכם בסירות אתמול." הסבירה מולי בחיוך,
"הענק הזה??" שאל סיריוס בפליאה,
"כן, הוא די צעיר כשחושבים על זה, בערך בן 20." ארתור גירד את סנטרו.
"וואו." התרשמו שני הילדים יחד.
"אתם יכולים ללכת לבקר אותו כשיהיה לכם זמן, הוא ישמח לחברה." אמר מולי, "הוא אוהב לדבר עם תלמידים, מתעניין איך הולך להם ומציע עזרה."
"נשמע טוב, נעשה את זה." חייך ג'יימס,
"הבקתה שלו ממש בקצה יער האפל." הסביר ארתור, מצביע על החלון שהשקיף על המדשאות,
סיריוס וג'יימס נדלקו באחת, "שמעתי שיש יצורים מפחידים ביער האפל, זה נכון?" שאל סיריוס בהתרגשות,
ארתור ומולי החליפו מבט מודאג בראותם את ההתרגשות שאחזה בשניים.
"כן, יש יצורים מאוד מסוכנים, אנשי זאב ועוד כל מיני, רק האגריד יודע איך להסתדר שם בפנים. הוא מכיר את היצורים, מבינים? אבל בשביל אנשים רגילים זו מלכודת מוות. אף אחד לא נכנס לשם."
"יער מפחיד," אמר ג'יימס,
"עם יצורים מפחידים," המשיך סיריוס,
"מלכודת מוות שאף אדם לא נכנס אליה," ג'יימס הביט בסיריוס עם חיוך רחב על פניו,
"נשמע כמו מקום מאוד מעניין." סיים סיריוס והם החליפו אגרופים.
ארתור ומולי נראו אפילו יותר מודאגים ממקודם, "זה באמת מקום מסוכן." התעקש ארתור בקול מיואש בראותו ששום מילה לא חודרת את מוחם של השניים, "פעם היה ילד שנכנס לשם ולא יצא!"
"תודה רבה על ההסברים, עזרתם לנו מאוד." חייך ג'יימס והשניים נעמדו, "שיהיה לכם אחר הצהריים טובים."
והם מיהרו להתיישב על הכורסאות לצד חבריהם לחדר ששקדו על שיעורי הבית שהמורים נתנו להם.
רמוס ניסה להסביר משהו לפיטר שנראה אבוד בתוך מגילות הקלף והספרים.
"אז מה אתה אומר?" שאל ג'יימס, "שנלך מחר לבדוק את העץ הזה?"
רמוס קפא לצידם.
"אני בעד, נשמע מצחיק." חייך סיריוס והוציא את הספרים מתיקו, "אני לא מאמין שהם הביאו לנו שיעורי בית על היום הראשון." הוא רטן. הוא פתח את העניבה שלו שהיה קשורה ברישול וכעת היתה משוחררת לחלוטין.
"כן.." נאנח ג'יימס והוציא את שלו. "אני עושה רק את מה שצריך למחר, את השאר אין לי כוח."
הם התחילו לעבוד בלי חשק, ג'יימס מהמהם לעצמו ונוקש עם עט הנוצה על הקלף.
* * *
היום השני ללימודים עבר ביעף, הם למדו תורת הצמחים עם האפלפף שלומד בידי פרופסור ספראוט הנמוכה, פיטר הצטיין בפעם הראשונה השנה וזיכה את גריפינדור בחמש נקודות.
התגוננות בפני כוחות האופל עם רייבנקלו ולומד בידי פרופסור טארדין האפל שקשר את שיערו הירוק בצמה ארוכה ולא הפסיק לדבר על תקפת השילטון של גרינדוולד.
והשיעור האחרון היה שינויי צורה עם סלית'רין שלומד בידי פרופסור מקגונגל שבהחלט לא אכזבה עם הקשיחות ולמרות שגם ג'יימס וגם סיריוס הצליחו להפוך את המחט שלהם לסיכת שיער היא לא ריחמה עם כמות שיעורי הבית שהטילה על כולם.
וכך, במקום ללכת לבחון את הערבה המפליקה כמו שרצו נאלצו סיריוס וג'יימס לשבת במועדון גריפינדור ולשקוד על שיעורי הבית הרבים.
סיריוס הטיל את ראשו לאחור בזעקת תסכול, "אני אומר לך, אני לא אשרוד שבוע בקצב הזה!" הוא זרק את עט הנוצה על החיבור החצי גמור בשביל מקגונגל.
"אבל זה בכלל לא קשה לך." ג'יימס הרים את מבטו מהחיבור שלו בחיוך משועשע.
"נכון, זה משעמם כל כך שאני מאבד את שפיותי!"
ג'יימס פרץ בצחוק קולני, "תזהר שמקגונגל לא תשמע אותך, היא תיתן לך כפול רק כדי שלא יהיה לך משעמם."
סיריוס פלט גניחה רק מהמחשבה .
היו כמה שניות של שקט כשג'יימס החל לזמזם את השיר More then a feeling ומהר מאוד עבר מזמזום לשירה בקולי קולות עם תיפופים על השולחן בעוד סיריוס מוסיף לו ראפ שממש לא התאים.
הם סיימו בדרמתיות כששניהם עומדים על מסעד הספה ומשתחווים לתשואות ולצחוק שבקע מהקהל.
רמוס, שישב לצידם וניסה לכתוב את החיבור בשביל פרופסור ספראוט, גלגל עיניים, אסף את חפציו ועלה לעבוד בחדר, איפה שיש שקט, בלי שני שחקנים מלאים שמחת חיים שרק מנסים למשוך תשומת לב.
* * *
ג'יימס שכב על מיטתו וסחרר את חפציו במעגל סביבו בזמן שסיריוס היה במקלחת. הוא סחרר וסחרר כשהדלת נפתחה ורמוס ופיטר נכנסו.
ג'יימס נתן לדברים ליפול סביבו והתיישב באחת, חיוך רחב מרוח על פניו, "רמוס! אנחנו רוצים ללכת לבדוק את הערבה המפליקה מחר, רוצה לבוא איתנו?"
רמוס הרים אליו מבט קצר וג'יימס הופתע מכמות העצב שהסתתר מאחורי עיניו הבהירות. הוא הניח את הדברים שלו על השידה לידו והוציא ספר, "אני לא מעוניין." אמר בקול שקט.
ג'יימס ניתר ממיטתו והלך להתיישב על המיטה של רמוס. "אתה בסדר?" שאל בדאגה,
רמוס הנהן קצרות והמשיך להביט בספר.
"אתה לא נראה בסדר, אתה נראה חיוור. קרה משהו?" דחק ג'יימס.
"אני בסדר, רק קצת לא מרגיש טוב." התעקש רמוס, לא מרים את עיניו.
"אתה רוצה שאביא לך תה מהאולם הגדול? אני חושב שיש שם בשעות האלו." ג'יימס הרכין ראשו, מנסה להביט בעיניו של רמוס.
"אמרתי לך שאני בסדר, פוטר. שחרר." אמר רמוס בנוקשות ונשכב על המיטה, מתכסה עד מעל הראש.
ג'יימס לא התרגש. הוא ראה מההתחלה שרמוס אדם סגור ולא ציפה שיספר לו מה קרה.
"אני יודע שאתה לא בסדר, לא תוכל לעבוד עליי. ואם אתה רוצה לספר למישהו, אני כאן." הוא אמר, הניח יד על כתפו של רמוס וחזר למיטתו.
הוא נשכב חזרה בדיוק כנשמע נקישה על החלון.
"פוטר, הינשוף שלך?" שאל פיטר שהצביע על החלון ממיטתו.
ג'יימס התרומם לישיבה ואכן, הינשוף האפור שעמד על אדן החלון היה שלו.
הוא מיהר לפתוח את החלון והינשוף דאה פנימה, נעמד על השידה שלו ומושיט את רגלו אשר חבילה היתה מחוברת אליו.
"הדואר מגיע בבוקר בדרך כלל, מי שלח לך?" שאל פיטר בסקרנות, בוחן בקנאה את החבילה הגדולה.
"אמא שלי, כנראה לא היה לה סבלנות לחכות עד הבוקר." ג'יימס ניתק את המכתב מהחבילה ופתח אותו.
ג'יימס היקר שלנו,
ישר כוח! השתבצת בגריפינדור!
אנו גאים בך מאוד.
אנו מקווים כי הימים הראשונים עוברים בנעימים וכי המורים לא מעמיסים אתכם בהרבה שיעורי בית.
מתגעגעים אליך בכל יום ומקווים שטוב לך.
איך השיעורים עד כה? מעניינים?
הכרת חברים חדשים?
נשמח לשמוע ממך,
אוהבים ומתגעגעים,
אבא ואמא.
ג'יימס חייך ופתח את החבילה.
בפנים היתה חבילה של סוכריות ברטי בוטס וחבילה של עוגיות שאימו הכינה. הוא חייך ופתח בשמחה את העוגיות, דוחף אחת אל פיו ומוציא קלף, קסת דיו ונוצה.
אמא ואבא שלום,
אני גם שמח להיות בגריפינדור, ראש הבית שלנו זאת פרופסור מקגונגל והיא מאוד קשוחה, אבל אני בטוח שארכך אותה בקרוב.
המורים נותנים לנו הרבה שיעורי בית אבל הם לא קשים כל כך אז זה בסדר.
הטירה אדירה.
מלאה במסדרונות וחדרים שאני רוצה לחקור, התמונות הזזות ממש יפות ודמבלדור ממש מצחיק!
למרות שרואים שהוא קוסם גדול כמו שכולם אומרים.
השיעורים מעניינים עד כה, מקווה ללמוד קסמים יותר מסובכים בקרוב.
יש לי חבר חדש, קוראים לו סיריוס בלק וגם הוא בגריפינדור,
הוא מאוד מצחיק וכיף לנו יחד. אני חושב שנהיה חברים מאוד טובים.
תודה על העוגיות!
מתגעגע,
ג'יימס.
הוא גלגל את המכתב, קשר אותו אל רגל הינשוף ואמר, "הביתה, קראן." והינשוף יצא מהחלום במשק כנפיים.
סיריוס יצא מהמקלחת, לבוש בפיג'מה ושיערו השחור רטוב, הוא נראה יותר ארוך כך, נופל בשתי צידי פניו בחינניות.
"יפה לך שיער ארוך. חשבת לגדל?" העיר ג'יימס בעודו דוחף עוד עוגיה אל פיו.
סיריוס הביט בבבואתו בעוד המראה אומרת, "שיער ארוך זה מראה פרוע ומרושל, אדון צעיר."
"אמא שלי שונאת מראה פרוע ומרושל." אמר סיריוס בהירהור. "ולכן.." הוא העביר יד בשיערו, "אני חושד שהרעיון מתחיל למצוא חן בעיני יותר ויותר."
"יופי." חייך ג'יימס, "אמא שלחה אוכל, בוא תיקח."
סיריוס לקח עוגיה בחיוך והתיישב על מיטתו של ג'יימס.
"מחר הולכים לבדוק את הערבה המפליקה?" הוא שאל, טועם את העוגיה, "זה ממש טעים!" קרא בפליאה,
"כן, אמא מבשלת מעולה, לפעמים היא אפילו אומרת למורדי לתת לה לבשל במקומו."
"מורדי?" שאל סיריוס, לוקח עוד עוגיה,
"גמדון הבית שלנו." אמר ג'יימס בביטול.
"אה." אמר סיריוס בדיכדוך, "לנו יש את קריצ'ר. אני שונא אותו."
"אני דווקא אוהב את מורדי, מה הבעיה בקריצ'ר?"
"חוץ מהכל אתה מתכוון?" סיריוס נשכב על המיטה, "הוא זקן ומסריח ושונא מוגלגים ובני מוגלגים כמו כל המשפחה שלי." אמר סיריוס בגועל. "הוא קורא להם בוצדמים מסריחים וממלמל לעצמו בכל רחבי הבית, מלמולים לא נעימים תאמין לי."
"אוי, נשמע כמו מדכא שמחות קטן." ג'יימס פתח את קופסת הסוכריות.
"קטן.. פיצפון..קטנטנצ'יק.." ירק סיריוס ולקח סוכריה בזעף. "אוי!" הוא ירק מעבר למיטה, "קקי!"
ג'יימס פרץ בצחוק מתגלגל ונשכב על המיטה בעוד סיריוס מצטרף אליו.
עברו כמה דקות עד שיכלו לנשום שוב כמו שצריך.
לאחר שהרעש שכח סוף כל סוף בחדר הבנים רמוס הסיט מעליו את השמיכה. הוא הרגיש לא נעים שנטש את פיטר לבדו בזמן שפוטר ובלק עשו שטויות אבל הוא פשוט הרגיש שהשמחה הקורנת מהם מדכאת אותו אפילו יותר.
שניהם פשוט לא מבינים מה זה סבל. מה זה כאב.
הם ישנים בשלווה בלי שום דאגות בעולם.
הוא קם באנחה, משפשף את ראשו הכואב כשמשהו תפס את עינו. כוס תה שעדיין העלה אדים עמד על השידה שלצד מיטתו.
הוא הביט בג'יימס. הנער ישן שנת ישרים, פניו שלוות.
רמוס לקח את הכוס והתיישב חזרה, פוטר הלך להביא לו בכל זאת... הוא לגם מהתה שלהפתעתו היה טעים.
זה לא צריך להפתיע אותו שיש להם אנרגיות לדאוג לו, הרי כשלך אין בעיות, אתה יכול להתפנות לבעיות של אחרים.
מבטו התשוש של רמוס עבר אל סיריוס שגם ישן עמוק במיטתו כשלפתע שם לב למשהו שהוא לא ציפה לו.
הוא נשען מעט קדימה, מביט בפניו של סיריוס.
הם היו מעוותות באימה, זיעה נצנצה על מצחו ועיניו זעו תחת עפעפיו הסגורים.
לפתע כאילו לחצו על כפתור, עיניו נפתחו והוא התיישב בחדות, מתנשף.
ג'יימס זע קלות בשנתו ולרגע מבטו של סיריוס היה קבוע עליו, כמתפלל שהוא לא יתעורר.
לאחר שווידא שג'יימס לא מתעורר סיריוס פלט נשימה נרעדת וניגב את פניו המיוזעות כשלפתע שם לב לרמוס שישב במיטתו והביט בו מופתע.
הוא הביט בו לרגע ואז גיחך, צחוק קצר ומריר יוצא מפיו. "אז מה? גילית שלא לכולנו יש חיים מושלמים כמו שחשבת?"
רמוס ניסה למצוא משהו להגיד ועד שפתח את פיו סיריוס כבר נשכב על הצד, מפנה את גבו אל רמוס.
עבר הרבה זמן עד שרמוס שמע את נשימותיו חוזרות להיות סדירות וקבועות שהעידו שנרדם.
* * *
"אני לא מאמין שכבר נגמר היום." אמר סיריוס עם חיוך עייף על פניו,
"נלך לאכול ארוחת צהריים ונלך לערבה המפליקה, אני משתגע, חלמתי עליה אתמול מרוב שאני רוצה ללכת לראות איך היא!" ג'יימס פרע את שיערו.
"מה חלמת?" צחק סיריוס, צחוקו מעט נוקשה.
"שהיא מועכת אותי למוות, אבל זאת לא הנקודה! הנקודה היא שהיא לא יצאת לי מהראש!" אמר ג'יימס בביטול.
"אזעקת חתולה." מלמל סיריוס כשגברת נוריס עברה מולם ויללה, מביטה בהם בעיניה האדומות.
"כדי שנסתלק לפני שפילץ' יחשוב שאנחנו מתכננים משהו." אמר ג'יימס.
"במיוחד בגלל שאנחנו באמת מתכננים משהו." אישר סיריוס והשניים מיהרו אל האולם הגדול.
"לא כדי שנעבור לקחת את הגלימה שלי לפני שאנחנו הולכים לשם?" שאל ג'יימס בלחש בעודם מתקדמים לכיוון המדשאות לאחר ארוחת הצהריים.
"מי יראה אותנו? זה בקצה של המדשאות. חוץ מזה זה לעלות עד למגדל גריפינדור בשביל זה, ואין לי כוח." ביטל סיריוס את דבריו בלי דאגה.
ג'יימס משך בכתפיו, "בסדר. קדימה בוא נלך."
הם מיהרו לאורך המדשאות לכיוון הבקתה של האגריד כשלפתע סיריוס עצר והצביע לשמאלו, "הנה היא!" הוא קרא.
ג'יימס נעצר והשניים הביטו בעץ הענקי. היו לו ענפים עבים בעובי של גזע עץ והגזע עצמו היה בעובי משולש מגזע רגיל. הוא זז.
"וואו." לחשו השניים והתקרבו במהירות ובהתרגשות אל העץ הענקי. "הוא אדיר!" קרא ג'יימס בהתרגשות.
הם המשיכו להתקדם כשלפתע סיריוס צעק, "הזהר! עץ נופל!"
והעץ באמת נפל. לפחות חצי מהענפים החלו ליפול לכיוונם בתנופה עולה ועולה.
"אוי לא." לחש ג'יימס והשניים ברחו בריצה לאחור בעוד הענפים פוגעים בחבטה אדירה באדמה, סנטימטרים מאיפה שעמדו. העץ חזר אחורה והתיישר, מחכה לראות אם יעזו להתקרב שוב.
"בוא ננסה לגעת בגזע!" חייך סיריוס, ניצוץ משוגע בעיניו ובדיוק כשחיוכו של ג'יימס תאם את שלו הם שמעו.
"פוטר! בלק!" הם הסתובבו וליבם צנח לתחתונים.
פילץ' מיהר לעברם, ידיו קפוצות לאגרופים, עיניו יוצאות מחוריהן והוא יורק בעודו צועק עליהם,
"אסור להתקרב אל הערבה המפליקה! במיוחד לא לילדי שנה ראשונה קטנים ומסריחים! שניכם באים איתי. זה מצריך עונש חמור!"
לא היה דבר שיכלו להגיד להגנתם, ולכן בלית ברירה, הם המשיכו אחרי פילץ' לכיוון הטירה.
עד אותו היום הם לא ידעו היכן משרדו של פילץ' נמצא, אך כעת, בעודם מוכנסים פנימה ומושבים באגרסיביות מול שולחנו, הם ידעו.
כל המשרד היה מלא ארונות ושידות מלאים מגירות עם מסמכים ותיוקים. תיוקים על כל תלמיד ותלמיד שהפיר את החוק, הם הניחו.
"עונש חמור..ריתוק..התקרבות לערבה המפליקה.." מלמל פילץ' ששרבט על חתיכת קלף.
ג'יימס וסיריוס, במקום להיות עסוקים במחשבות על העונש הקרב ובא שלהם, וזה רק ביומם השלישי, הביטו סביבם.
הם קראו את התגיות בעיניין,
חפצי קסם מוחרמים, חפצי קסם מסוכנים מוחרמים, עונשים, שנה ראשונה, שנייה, שלישית...
הם החליפו מבט מסוקרן אך לפני שיכלו לחשוב על שום דבר אחר פילץ' סיים.
הוא נראה כאילו זה יום ההולדת שלו.
"כן, אני חושב שזה יספיק. עכשיו בואו איתי, אנחנו הולכים לפרופסור מקגונגל."
הם גנחו בייאוש כשיצאו אחריו מהמשרד, מעיפים בו מבט אחרון וממשיכים לכיוון משרדה של מקגונגל.
פילץ' נקש על דלתה של פרופסור מקגונגל ונכנס, גורר אותם אחריו.
הם ניסו כמה שיותר לא להראות אשמים.
"אדון בלק, אדון פוטר, מה אתם עושים כאן? קרה משהו פילץ'?" היא הביטה בשלושה בהפתעה אך עיניה הצטמצמו בחשד.
"בהחלט פרופסור." אמר פילץ' בזחיחות.
הוא הניח את הטופס על שולחנה והיא הרכיבה את משקפיה וקראה בריפרוף.
"הם ניסו להתקרב לערבה המפליקה פרופסור! הם ניסו-"
" כן פילץ' אני יודעת לקרוא, תודה רבה לך." היא קטעה אותו מחומרה וסיריוס וג'יימס החניקו צחוק. פילץ' האדים.
"אתה יכול ללכת פילץ', אני אטפל בהם מכאן." היא הניחה את הדף על שולחנה.
"פרופסור, הם צריכים לקבל עונש-"
"אתה יכול ללכת פילץ', אני אטפל בהם מכאן." היא חזרה על דבריה בנחרצות והבטת פניה הזכירה להם שמצבם לא כל כך טוב.
"כן, פרופסור." זעף פילץ' ויצא מהמשרד בצעד מהיר.
"ובכן." היא פנתה אל השניים שהתכווצו תחת עוצמת מבטה.
"אנחנו מצטערים פרופסור!" פלט ג'יימס,
"לא ידענו שהעץ הזה מרביץ!" מיהר סיריוס להוסיף,
"ולא ידענו שאסור להתקרב אליו! נשבעים!" הנהן ג'יימס,
פרופסור מקגונגל בחנה אותם בחשד, "אז מדוע התקרבתם אליו מלכתחילה?"
"רצינו לשבת מתחתיו." אמר סירוס, מחייך חיוך קטן ותמים,
"לעבוד על החיבור שנתת לנו אתמול." הוסיף ג'יימס, מרים את תיקו ומראה לה.
היא המשיכה לבחון את פניהם ולבסוף נאנחה, "בסדר. אני מאמינה לכם. אבל חשוב שתדעו שהערבה המפליקה היא מאוד מסוכנת, אסור באיסור חמור להתקרב אליה." אמרה בחומרה.
"אז למה שתלו אותה כאן מלכתחילה?" שאל ג'יימס בלי לחשוב.
מקגונגל לא נראתה מרוצה מהסקרנות של ג'יימס וענתה, "לפרופסור דמבלדור יש את הסיבות שלו. אני אשחרר אתכם עכשיו בלי עונש כי לא ידעתם, אבל אני לא רוצה לשמוע שהתקרבתם אל העץ הזה שוב, ברור?"
ג'יימס וסיריוס הנהנו במהירות.
"בסדר, אתם יכולים ללכת, ואני אצפה לחיבור שלי להיות גמור למרות שלא יכולתם לשבת תחת העץ." ולהפתעתם הרבה, היא חייכה.
"כן פרופסור." חייך סיריוס,
"את יכולה לסמוך עלינו." הם השתחוו ויצאו מהמשרד בריצה.
"אתה מאמין שהתחמקנו מזה?" לחש סיריוס בעודם ממהרים לכיוון מגדל גריפינדור,
"כן, יש לי תחושה שמקגונגל אוהבת אותנו." ענה ג'יימס בהתרגשות.
"כן, ראית איך היא חייכה?? זה נדיר." אמר סיריוס המשועשע.
"כדי שנהיה יותר זהירים פעם הבאה, וכן ניקח את גלימת ההעלמות שלי ונעשה את זה בלילה כשפילץ' לא מסתובב במדשאות."
סיריוס הנהן, "באמת מעניין למה הם שתלו עץ אלים שאסור באיסור חמור להתקרב אליו." הוא תהה,
"נצטרך לחקור את העיניין." הסכים ג'יימס והם המשיכו בדרכם אל מועדון גריפינדור.
* * *
עברו מספר ימים מאז שפילץ' תפס אותם ליד הערבה המפליקה. הם ידעו שעליהם לחכות מעט לפני שהם מנסים להתקרב לאיזור שוב.
הם בדיוק סיימו את שיעור שינויי צורה, השיעור האחרון לאותו יום. מקגונגל היתה מאוד מרוצה מהחיבור שלהם אך התלוננה ואמרה כי כתב ידו של ג'יימס לא קריא כמו כתב יד של טרול.
הם צעדו במסדרון בעצלות, מתכננים לצאת אל המדשאות ואולי לקפוץ לפגוש את האגריד בדרך, כשלפתע ראו את רמוס יושב בפינה וקורא ספר עב כרס.
"הוא כזה תולעת ספרים, בוא ננסה לשכנע אותו לצאת לנשום אוויר." אמר סיריוס וג'יימס משך בכתפיו. הם שינו את מסלולם והתקרבו לכיוונו כשלפתע ראו את פילץ' נעצר מולו.
הם התקרבו בשקט בכדי להאזין.
"מה אתה קורא שם, ילד?" הוא נבח עליו.
"ספר." ענה רמוס בקול אדיש וחסר פחד.
"זה נראה כמו ספר ממדור הספרים המוגבלים!"
"נכון." הסכים רמוס, לא נבהל מצעקותיו של פילץ',
"אתה קורא ספר ממדור הספרים המוגבלים בלי אישור?!" הוא נבח, יורק.
"יש לי אישור." אמר רמוס בשלוות נפש, מראה לפילץ' את פיסת הנייר.
"תן לי את זה." פילץ' חטף את הנייר מידו של רמוס ועיניו הקטנות קראו את הכתוב. "מי נתן לך את זה?" הוא ירק.
"פרופסור פליטיק."
"שקרן! אני רואה שזה מזוייף! הטריקים הקטנים שלך לא יוכלו לעבוד עליי."
"זה לא מזוייף." עכשיו רמוס נראה מרוגז,
"אז מה זה המריחה הזאת? והקשקוש הזה זה לא החתימה של פרופסור פליטוויק!" אמר פילץ' בקול מנצח.
"הקלף זז ונשפך קצת דיו, פרופסור פליטיק נתן לי את זה. אם היית משתמש במוח הקטן שלך אולי היית מבין את מה שאני אומר לך."
זה היה יותר מידי גם לג'יימס וסיריוס וגם לפילץ'.
"זהו זה. עכשיו עברת את הגבול!" הוא חטף את הספר מידיו של רמוס, סגר אותו בנקישה וצעד משם, "פרופסור פליטיק ישמע מזה.." הוא מלמל בעוד ג'יימס וסיריוס נחרו מצחוק על הרצפה.
"זה..."סירוס ניסה לקחת אוויר, "היה.. גאוני!" הם התיישבו משני צידיו של רמוס,
"ראית את הפרצוף שלו? הוא כמעט התפוצץ!" ג'יימס מחה את הדמעות מעיניו.
"כן אבל זה לא עוזר לי עכשיו, אני רוצה את הספר שלי בחזרה." אמר רמוס באנחה.
"אנחנו יכולים לעזור לך להשיג אותו בחזרה." חייך סיריוס חיוך זדוני,
"אנחנו יודעים איפה המשרד של פילץ' נמצא, ואנחנו יכולים לעזור לך לפרוץ פנימה ולקחת אותו." ג'יימס שם את ידו על כתפיו הכפופות של רמוס.
"לא תודה." אמר רמוס ונעמד, מסדר את גלימותיו, "זה כולל לעבור על החוקים ואני לא מעוניין בזה. אני בסך הכל יכול לבקש מפרופסור פליטיק לקחת אותו בחזרה." הוא התחיל ללכת משם כשג'יימס קרא אחריו,
"ללכת למדשאות זה לא עברה על החוק, נכון? למה שלא תבוא איתנו?"
רמוס הסתובב, הביט בהם לשנייה ואז אמר, "לא, תודה. אני צריך לעבוד על החיבור לפרופסור ספראוט."
ובמילים אלו הוא הלך.
סיריוס נאנח, "הוא כנראה ממש לא רוצה להיות חבר שלנו."
"כן.." ג'יימס נעמד והביט באכזבה ודאגה בגבו המתרחק של רמוס, "חבל.."
"מה זה המבט הזה?" שאל סיריוס בחצי חיוך, נעמד ומתמתח, "תשתחרר, בוא נלך לרבוץ בדשא, יום ראשון מחר! אין לימודים."
"כן אני יודע.. אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על כמה עצבות יש לו בעיניים." אמר ג'יימס בדאגה.
"גם אני שמתי לב לזה, אבל הוא לא נותן לנו להתקרב אליו אז מה יש לנו לעשות?" הם התחילו להתקדם לכיוון היציאה למדשאות בשנית.
"לא יודע, אני מרגיש שאסור לנו לפספס אותו. זה נראה כי הוא ממש בודד."
* * *
הם ישבו בארוחת הבוקר, מדברים בקולי קולות עם פרנק וצ'ארלס כשהדואר הגיע.
מאות ינשופים נכנסו בתעופה וציוצים אל חדר האוכל ותלמידים הרימו את ראשם בכדי לראות האם הם קיבלו חבילה.
ג'יימס הביט מעלה בעוד סיריוס אפילו לא טרח. הוא ידע כי לא יקבל דבר מהוריו.
"הנה קראן!" קרא ג'יימס בשמחה ותפס את החבילה שנפלה אל בין ידיו. קראן התעופף ויצא, ממהר לכיוון הינשופיה בכדי לתפוס תנומה.
"מה קיבלת?" שאל סיריוס בסקרנות בעוד ג'יימס פותח את החבילה. "שתי צפרדעי שוקולד." הוא חייך, "הנה, קח אחד." הוא הושיט אחד לסיריוס ולקח את המכתב שהיה מחובר בחוט.
ג'יימס המתוק,
אנחנו שמחים לשמוע שטוב לך ושאתה עובד קשה.
הזהר לא לשוטט בבית הספר יותר מידי ואל תשכח את החוקים.
אנחנו יוצאים למשימה של מספר ימים בהנחייתו של אלסטור מודי, אם אתה רוצה לשלוח לנו מכתב נשמח שתשלח אותו לקראת סוף השבוע.
דבר אחד הפריע לנו במה שכתבת במכתבך,
העניין שהתחברת אל סיריוס בלק.
אנחנו מכירים את משפחתו יותר מידי טוב, הזהר בן. הם משפחה שלא תרצה להיות מעורב בה.
שים לב למי אתה מתחבר ומה מסתתר מאחורי החיוך.
סומכים עליך,
אוהבים ומתגעגעים.
אבא ואמא.
"מה הם כתבו? משהו מעניין?" שאל סיריוס בסקרנות כשראה את מבטו של ג'יימס.
"אה אתה יודע, "ג'יימס מיהר לקפל את המכתב, "הרגיל. מתגעגעים, רוצים לשמוע חוויות. שום דבר מיוחד."
סיריוס הביט בו לשנייה ואז חייך ומשך בכתפיו, חוזר אל האוכל.
ג'יימס בלע את רוקו.
הוא ידע מה ההורים שלו חושבים על משפחת בלאק, וגם הוא שמע את הסיפורים.
היתה לו תחושה שההורים שלו יגיבו כמו שהגיבו כשציין את שמו של סיריוס.
אך הוא ידע, שלמרות שהם לרוב צודקים, הם טועים לגבי סיריוס.
הוא ראה איך הוא קם מזיע ומפוחד כל לילה למרות שהוא לא מספר,
הוא ראה איך רצה נואשות להיות בגריפינדור למרות ציפיות המשפחה ואיך פחד להודיע להם שמה יכעסו.
הוא ראה איך סיריוס מדבר על הבית שלו ועל גמדון הבית.
הוא ראה איך המחשבה על להאריך שיער רק כי אימו שונאת את זה קרצה לסיריוס.
הוא ראה כי סיריוס הוא לא מה שהוריו חושבים שהוא.
והוא לא מתכוון לוותר עליו.
* * *
יום ראשון עבר הרבה יותר מידי מהר לטעמם של סיריוס וג'יימס.
הם בילו אותו בנעימים, שיחקו קלפים מתפוצצים ושחמט, (סיריוס ניצח בשניהם), הם אכלו ארוחת צהריים מפנקת וסיפרו בדיחות במועדון גריפינדור, גורמים לגריפינדורים התשושים לנגב את הדמעות ולאחוז בבטנם הכואבת.
הם שוטטו ברחבי בית הספר בשעות הפנויות של היום וכמובן גם בשעות הפנויות של הלילה תחת גלימת ההעלמות.
בבוקר למחרת חזרו הגריפינדורים וכל בית הספר לשגרת הלימודים בלית ברירה.
זה קרה כשהיו בדרכם לשיעור שיקויים כשמטר של גרעיני חמנייה וגלגלי עיזים הופל עליהם למשמע צחוק גבוה ומרושע,
"הו! תראו תראו! מי זה פה מתהלך?" זה היה רוח רפאים של אדם קטן עם חיוך מרושע ושק הפוך וריק בידיו.
"פיבס!" צעק בחור ג'ינג'י שמיהר לכיוונם, על דש גלימתו נצצה סיכת 'מדריך'.
"הסתכל מכאן פיבס! עזוב את התלמידים, לך תציק לפילץ' או משהו!"
"אבל פיבסי אוהב להציק לתלמידים חדשים, כן כן!" צחקק הרוח,
"לך עכשיו או שאני אקרא לברון המגואל!" איים הבחור.
פיבס עשה גלגול באוויר, צחק ברוע וקרע את השק לחתיכות מפזר אותו על כולם. הוא הוציא לכולם לשון והתעופף משם.
"הכל בסדר, בלי בהלה." קרא הבחור, "היצור הזה הורג אותי." הוא נאנח בשקט בעוד כל התלמידים מנערים גרעינים וגללים משערם וגלימותיהם.
"מי הוא היה?" שאל ג'יימס, מתקרב לבחור.
"פיבס, המפחידן, עושה הרבה צרות בבית הספר."
"ולמה אף אחד לא עושה שום דבר לגביו?" שאל פרנק שהתקרב בכדי לשמוע.
"זה בגלל שאף אחד לא יכול לעשות שום דבר לגביו. חוץ מהברון המגואל, פרופסור מקגונגל ופרופסור דמבלדור, הוא לא מקשיב לאף אחד." הוא מנה באצבעותיו, "הברון המגואל הוא הרוח של סלית'רין כך שאי אפשר לסמוך עליו שיגיע במצבים כאלו, פרופסור מקגונגל עסוקה מכדי לטרוח להתעסק איתו כל פעם ופרופסור דמבלדור חושב שהוא משעשע. אז אנחנו נתקעים עם הצרות שהוא עושה." הוא נאנח.
"רגע, אתה מדריך?" שאלה אליס, מתקרבת עם לילי, מארלין, קייל וצ'ארלס.
"פיביאן פירואט, לשרותכם." אמר באנחה.
"אתה אח של מולי." ציין סיריוס, רואה לפתע את הדימיון בנמשים והשיער.
"אה, כבר פגשתם את מולי, יפה מאוד." הוא נראה מוסח. "טוב, עליי לקרוא לפילץ'. צריך לנקות את הבלאגן הזה. הוא לא יהיה שמח." הוא מלמל באנחה, "לכו לשיעור שלכם, קדימה." אמר והלך משם בצעד מהיר, מסדר את הגלימה ומלמל לעצמו.
* * *
זה היה יום שלישי, סיריוס וג'יימס היו בדרכם לארוחת הערב כשבחורה בעלת שיער שחור ועיניים כהות אף יותר עם חיוך על פניה כאילו היא רואה אדם סובל ונהנית מזה התקרבה אל שניהם.
היא היתה מסלית'רין.
"סיריוססס" היא זימרה והתקרבה אליהם, מלווה בעוד כמה ילדי סלית'רין מגחכים ברשעות.
סיריוס הרים את עיניו וקפא באחת, עיניו נהיו אפלות.
ג'יימס קלט מיד את המצב ונדרך, ידו בכיס גלימתו, מוכן לפעולה.
"סיריוססס" היא זמרה בשנית ונעצרה מולו, מחייכת ברשעות, עיניה מנצנצות.
"מה את רוצה, בלה?" שאל סיריוס בנוקשות וג'יימס נדרך עוד יותר מהמתח בקולו.
"מאוד נפגעתי, סיריוס. לא באת להגיד שלום לבת דודה היקרה והאוהבת שלך." קולה היה מלא ארס, כמו נחש המזדחל אל טרפו.
ג'יימס הסתיר את ההפתעה שלו ונשאר לעמוד לצד סיריוס, מחכה לראות מה הוא רוצה לעשות.
"אין לי מה להגיד לך, בלטריקס." הוא סינן, "עכשיו תסתלקי."
"אוי אוי אוי, "לא יפה לדבר ככה אל קרובת משפחה שלך סיריוס חמוד, אמא בטח לא אהבה לשמוע באיזה בית שמו אותך. היא יודעת שאתה ביקשת את זה או ששיקרת לה עם המילים המתוקות שלך? שכנעת אותה שלא רצית את זה, ושזה לא אשמתך?"
סיריוס הידק את ליסתו, וג'יימס לפתע שם לב שידיו רועדות מעט.
הוא הגיע להחלטה.
"בוא סיריוס, אין לי כוח לבזבז את הזמן שלי עם בריונים גרועים כאלו." הוא סינן ולפט את ידו של סיריוס, גורר אותו לכיוון האולם הגדול.
"אל תדאג חמוד," הוא שמע את קולה המזמר של בלטריקס בלק, "אתה עוד תראה כמה בריונים גרועים אנחנו יכולים להיות."
"עזוב אותה, היא סתם מנסה להפחיד אותך." ניסה ג'יימס לעודד את רוחו של סיריוס.
"כן, אני יודע." סיריוס חייך אל ג'יימס אך החיוך לא הגיע לעיניו וג'יימס לא שוכנע.
"אתה מודאג שהיא תדבר עם אמא שלך?" שאל,
"לא, לא." ביטל סיריוס את דבריו." אני פשוט שונא אותה, זה הכל.כל המשפחה שלי ככה."
ג'יימס יכול היה להאמין לטענה הזו בקלות.
סיריוס ישב על הספסל דרוך ולא נינוח כהרגלו, עיניו היו מקובעות על האוכל בצלחתו כאילו ניסה להכריח את עצמו להרגע והוא לא נגע באוכל שלו.
"טוב, אם היא אי פעם ניגשת אליך שוב ומציקה לך ניקח אותה שנינו יחד, מה אתה אומר?" היא חייך ומרפק את סיריוס. סיריוס חייך והנהן אך ג'יימס שוב חשב ברתיעה הבלתי רצונית של סיריוס ממגעו, היא היתה קטנה וכמעט בלתי מורגשת, אך היא היתה שם.
כאילו סיריוס ציפה למשהו אחר, למשהו לא נעים.
זה הדאיג את ג'יימס, אך הוא נשבע שיעזור לחברו להתגבר על הפחד ממה שזה לא יהיה שמפחיד אותו ויעזור לו להבין שהוא פה בשבילו.
באותו לילה בלטריקס בלק הצטרפה לחלומות.
היא צחקה את צחוקה הנורא, ליחששה באוזנו וחייכה, עיניה מנצנצות בטרוף.
"לא יפה להתנהג ככה לבת הדודה האהובה עליך, סיריוס חומד."
ובמילים אלו היא כיוונה עליו את שרביטה וקיללה אותו בקללת הקרושיאטוס.
סיריוס התעורר בבהלה.
הוא כנראה צעק כי ג'יימס עמד מעליו, מביט בו בדאגה, משקפיו על אפו.
"אני בסדר." מיהר סיריוס להגיד, מתיישב ומנגב את מצחו.
"לא אתה לא. רוצה לספר לי על מה חלמת?" לחש ג'יימס, מביט בדאגה בסיריוס שניסה להמנע מלהביט בעיניו.
ליבו פעם במהירות וחיוכה הנורא של בלטריקס עוד ריצד מול עיניו.
זה כנראה נראה על פניו כי ג'יימס התיישב על מיטתו בסיכול רגליים.
"רוצה לצאת לחקור את הטירה? אפשר ללכת לערבה המפליקה כמו שתכננו."
סיריוס לא ענה, הוא ניסה להסדיר את דופק ליבו.
"אוויר צח יעשה לך טוב. קדימה בוא." ג'יימס משך בידו והוציא אותו ממיטתו.
הם נעלו נעליים במהירות, לבשו סוודרים ולקחו את גלימת ההעלמות.
תוך כמה דקות של הליכה מהירה הם יצאו מהטירה, הולכים בנחת על המדשאות, מרגישים את האוויר והירח הכמעט מלא מביט עליהם מלמעלה.
הם דיברו על שטויות, ג'יימס סיפר בדיחות שהעלו לסיריוס את מצב הרוח וסיריוס אמר שעליהם למצוא איפה המטבחים נמצאים כדי שיוכלו ללכת אליהם בלילות כאלו.
הם הסכימו בינהם שפיבס יכול להיות מצרך מאוד שימושי אם ירצו לעצבן את פילץ' ושעליהם לגלות איפה המעברים הסודיים של פילץ' מתחבאים.
הם בילו כמעט שעתיים בניסיון להגיע אל הגזע ללא הצלחה. הם התחמקו מהענפים של הערבה רק ברגע האחרון וכמעט נמעכו למוות שלוש פעמים, אך כאשר עשו את דרכם לטירה, צוחקים, תשושים ומכוסים דשא, מחשבותיהם היו לגמרי עליזות ושום דבר מפחיד לא האפיל עליהם.
* * *
יום רביעי הגיע וסוף השבוע התקרב במהירות.
רמוס ישב, חיוור מהרגיל, בפינה מתחת לחלון במסדרון בקומה השניה, כותב מכתב לאימו.
הסיבה שכתב את המכתב במקום נידח זה היתה בשביל שאף אחד לא יקרא אותו בטעות או לא בטעות.
אמא,
כן, המנהל באמת עשה את מה שהוא הבטיח.
הם שתלו את העץ ולפני כמה ימים הראו לי את הכניסה.
רק המנהל, ראש הבית, פרופסור מקגונגל ומאדאם פומפרי, אחות בית הספר, יודעים על המצב שלי.
הירח המלא מתקרב אבל אני אהיה בסדר,
מתחת לעץ יש מנהרה שמובילה לחדר, שם אני אבלה את הלילה של השינוי ואז האחות תיקח אותי בבוקר ותטפל בי.
חוץ מזה הכל בסדר כאן, אני לומד הרבה מאוד ופגשתי גם כמה חברים.
את לא צריכה לדאוג לי כל כך, אני באמת אהיה בסדר.
אני רק רוצה להגי-
מישהו חטף את המכתב מידו.
"מה זה הקלף החשוד הזה?" פילץ' אמר ואחז במכתב בידו.
כל איבריו הפנימיים של רמוס קפאו ופיו נהיה יבש מאוד.
לא...
לא...
רק לא זה...
"זה מכתב שלי! תחזיר לי את זה!" רמוס קרא, היאוש מתגנב אל קולו.
פילץ' חייך ברשעות, "שוב אתה עם השקרים שלך." הוא גלגל את המכתב וטחב אותו לתוך כיסו, "למה אתה לא כותב את המכתב באולם הגדול כמו שאר התלמידים? יש לך פרצוף של אשם. ידעתי. זה הולך איתי."
"לא! בבקשה, תחזיר לי את זה!" היאוש צרב בקולו כעת.
אם פילץ' יקרא את המכתב...
חייו בהגוורטס יגמרו.
כולם ידעו.
זה יהיה הסוף.
אך פילץ' רק חייך ברוע וצעד משם, גברת נוריס בעקבותיו.
רמוס צנח על אדן החלון ברפיון איברים.
זהו.
מחר הוא כבר יארוז את חפציו ויחזור הביתה.
הוא שרד כאן רק שבוע וחצי.
שבוע וחצי של תקווה.
ועכשיו הכל יעלם, יתפוגג בין אצבעותיו.
הוא קבר את פניו בידיו ונאבק בדמעות.
זה לא יכול להגמר ככה...
כשלפתע רעיון עלה במוחו.
זה לא חייב להגמר ככה!
הוא זינק על רגליו ורץ לכיוון מגדל גריפינדור. הוא קיווה בכל מעודו שהם יהיו שם.
הם התקווה האחרונה שלו.
ג'יימס וסיריוס ישבו ראש אל ראש על המיטה של סיריוס, מתכננים מה יעשו הלילה אחרי שכולם ילכו לישון כשלפתע רמוס התפרץ אל תוך חדר השינה.
הוא התנשף, מתקפל ונאחז במשקוף, מנסה להסדיר את נשימתו.
"אתה בסדר?" שאל סיריוס בעוד שניהם במביטים בדאגה ברמוס שנעמד והתקרב אליהם.
הוא היה חיוור מאוד, ידיו רעדו, היו לו שקים מתחת לעיניים ועיניו נראו טרופות.
"אני.. אני צריך את עזרתכם." הוא פלט.
"ברור," אמר ג'יימס מיד, "מה אתה צריך?"
"אני.. אני צריך לפרוץ למשרד של פילץ'."
הם בהחלט לא ציפו לזה.
חיוכים ענקיים עלו על פניהם תוך שניות והם זזו מעט, מפנים לו מקום על המיטה.
"באת אל האנשים הנכונים." ג'יימס חיכך את כפות ידיו זו בזו, "יורשה לנו לדעת מה גרם לך לרצות להפר את החוקים באופן דרמתי שכזה?"
רמוס התיישב על קצה המיטה בחוסר נוחות ואמר, "הוא לקח משהו ששיך לי, משהו שאסור שיהיה לו."
"אנחנו סודיים היום, הא רמוס?" צחק סיריוס, "תצטרך לתת לנו עוד קצת מידע אם אתה רוצה שנוכל לעזור לך."
רמוס הנהן ורכן לכיוונם, "הוא לקח לי משהו שכתבתי, משהו שאסור שהוא יקרא."
"רמת הדחיפות?" שאל ג'יימס,
"אם הוא קורא, חיי נגמרו." אמר רמוס.
הם הביטו בו לשבריר שניה, ראו עד כמה הוא רציני והנהנו.
"ובכן, יש לנו מצב רציני ביותר. המבצע חייב לצאת לפועל היום." אמר ג'יימס בחומרה.
"כמה שיותר מהר." אמר רמוס, קולו מתחנן ורגלו קופצת.
"אל דאגה חבר." אמר סיריוס, "זה קלי קלות בשביל מוחות מבריקים כמו של שלושיתנו. אנחנו נפתור את הבעיה שלך בלי קושי."
רמוס חייך חיוך קטן ולחוץ, "בסדר, אז מה התוכנית?"
"זה פשוט, אנחנו צריכים לגרום לפילץ' לצאת מהמשרד שלו מספיק זמן בשביל שניקח את המכתב ונצא." אמר ג'יימס. הם ישבו שלושתם על המיטה, מצמידים ראשים ומשרטטים את התוכנית על חתיכת קלף מתיקו של רמוס.
"נצטרך הסחת דעת, ונצטרך לוודא שגברת נוריס לא מזהירה אותו מה אנחנו מנסים לעשות." הוסיף סיריוס וג'יימס הוסיף כמה שירבוטים וצייר משהו שכנראה היה אמור להיות חתולה.
"אפשר ליצור הסחת דעת עם גברת נוריס, ואז שניהם יצאו מהתמונה." הציע רמוס השקט.
"רעיון מעולה ידידי הקונדסי, "חייך ג'יימס, "נוכל לבעוט בה או משהו ואז הוא ירוץ לעזרתה."
"אני יכול לעשות את זה, בזמן שאני מעסיק אותם אתם תתגנבו למשרד ותיקחו מה שצריך." אמר סיריוס, החיוך לא יורד מפניו.
"אבל הוא יתפוס אותך, ותכנס לצרות בגללי." רמוס נשך את שפתו, "לא הייתי רוצה שתסתבך רק בגלל הבעיות שלי."
"זה בסדר, "ביטל סיריוס את דבריו, "הכל בשביל חבר, לא? חוץ מזה שאמרת שחייך יסתיימו אם זה לא יעבוד? אז אני מוכן להיות הקורבן."
רמוס הביט בו בהלם אך התעשת, "אבל אתה כבר על הצד הרע של פילץ' מאז שכמעט קיבלתם ריתוק!"
סיריוס התכוון לבטל את דבריו בשנית אך ג'יימס קטע אותו,
"רמוס צודק, נצטרך לעשות את זה בלי שאף אחד ייתפס, אחרת הוא ידע שלקחנו לו משהו ואז כולנו נהיה בצרות."
"אז נצטרך מישהו שיכוון אותו למקום הלא נכון, אחרי האדם הלא נכון." אמר רמוס לאחר רגע מחשבה.
"פיבס." סיריוס הקליק באצבעותיו, "הוא הקורבן המושלם לסיפור הזה! פילץ' שונא אותו ופיבס אוהב לעשות לפילץ' צרות! זה מושלם."
ג'יימס הנהן לאישור. "אז סיריוס יצור הסחת דעת, רמוס, תוביל אותו אחרי פיבס ואני אכנס למשרד ואקח את המכתב שלך, יש אישור?"
אך רמוס נענע ראשו לשלילה, חיוור, "אני.. אני צריך לקחת את המכתב בעצמי." מלמל,
ג'יימס הביט בו לרגע, הבין, ואמר, "בסדר, אם זה כלכך חשוב שגם אני לא יכול לקרוא את זה בטעות אז אתה תיכנס למשרד לבד ואני אוביל את פילץ' לפיבס."
רמוס נראה אפילו יותר מבועת.
"רמוס שלנו לא רגיל להפר את הכללים ג'יימס, "אמר סיריוס לאחר מבט ברמוס, "לעשות את זה לבד לא יהיה מוצלח. חוץ מזה שפילץ' לעולם לא יאמין לך אם אתה תנסה לשכנע אותו. הוא ישר ידע שאני עומד בצד השני."
"אז אנחנו בבעיה. רמוס רוצה להיות האחד שנכנס, אבל לא לבד, ואנחנו צריכים שני אנשים בחוץ." ג'יימס גירד את סנטרו עם הנוצה.
"אנחנו צריכים אדם רביעי." הנהן סיריוס.
היה רגע של שקט כששלושתם חשבו מי יכול להיות מתאים למשימה.
"פיטר יכול." אמר רמוס לפתע,
"פטיגרו? הוא קצת פחדן בשביל להפר את הכללים ולהתעסק עם פילץ', לא?" שאל סיריוס בספק,
"אולי, אבל אני בטוח שהוא יעשה את זה למרות הפחד. הוא יותר אמיץ משרואים, יצא לי לדבר איתו בימים האחרונים." ענה רמוס.
"כן, ראיתי שהתחברתם." אמר סיריוס, שוקל את האפשרות. "מה אתה אומר ג'יימס, שננסה לשתף את הילד?"
ג'יימס נראה מהורהר, "הוא בכל זאת שובץ בגריפינדור, זה חייב להגיד משהו." אמר, עברו עוד כמה רגעים של שקט ואז הוא הנהן, "לך תקרא לו, רמוס."
רמוס קם במהירות ורץ במורד המדרגות. הוא מצא את פיטר יושב ומשחק שחמט עם צ'ארלס. הוא בדיוק הפסיד.
"פיטר." הוא נקש על כתפו של הילד השמנמן והעכברי, "אתה יכול לבוא רגע?"
פיטר הביט בו בבלבול אך הסכים לעלות איתו למעלה אל חדרם.
"מה קורה?" הוא שאל בחשש כשראה את ג'יימס וסיריוס רוכנים מעל פיסת נייר ומדברים בלחישות.
"אנחנו צריכים את העזרה שלך."
לאחר שהסבירו לו את כל התוכנית, פיטר ישב איתם על המיטה ונראה חושש אך נרגש.
"אנחנו נעבור על הרבה חוקים נכון?" הוא שאל בהיסוס,
"המון." אמר סיריוס בוודאות ובלי דאגה, "פריצה, הריסת רכוש, גרימת מהומה, התעללות בבעלי חיים."
פיטר התכווץ עם כל משפט.
"הריסת רכוש?" שאל רמוס מבולבל,
"חשבנו, שאם כבר אנחנו פורצים למשרד של פילץ' אז נעשה לו קצת בלאגן." חייך ג'יימס בזדוניות.
"אתם יודעים, להחזיר לו על כל הרוע שהוא מפיץ." חייך סיריוס למראה הפרצופים החוששים של רמוס ופיטר.
"טוב, אז פיטר." ג'יימס חזר למבטו הרציני, "אתה בפנים?"
פיטר הביט ברמוס בחשש, הוא החזיר לו מבט רציני.
"בסדר, בגלל שזה חשוב לרמוס." הוא צייץ ובלע את רוקו.
"אז מה התוכנית הסופית?" שאל רמוס בעודם חוזרים לעיניינים.
"סיריוס בועט בגברת נוריס וזורק כמה פצצות סירחון של זונקו שיצרו מסך ירוק ויתן לסיריוס את ההזדמנות לברוח. בנתיים פיטר עומד בקרבת מקום וכשפילץ' מגיע, הוא צועק 'זה היה פיבס! הוא עף לשם! אמר שהוא הולך לקרוע כמה תמונות!', אתה חושב שתוכל לעשות את זה פיטר?" ג'יימס פנה אל פיטר שנראה מפוחד אך הנהן.
"יופי, בזמן הזה, רמוס ואני נפרוץ לו למשרד, רמוס יקח את המכתב, אני אעשה קצת בלאגן ונצא משם. פילץ' לא יבין מאיפה זה הגיע לו." ג'יימס חייך והשלושה החזירו לו חיוכים, חיוך נרגש, חיוך לחוץ וחיוך מפוחד.
"רק שאלה אחת," אמר רמוס, "מאיפה סיריוס ישיג את פצצות הסרחון?"
"שמעתי שמועה שיש גריפינדור אחד בשנה רביעית שיכול להשיג לנו מה שאנחנו צריכים בתמורה לתשלום הנכון." סיריוס לחש בדרמתיות, "ואני הולך לבקש ממנו כמה פצצות סירחון ואת הבלון המתנפח של דודלס."
"אתה תשים לו את הבלון במשרד?" שאל פיטר, חיוכו הופך נרגש מרגע לרגע,
ג'יימס הינהן בניצחון.
"תוכל להשיג את זה כל כך מהר?" שאל רמוס בחשש.
"שמעתי שהוא מאוד מקצועי."
"אבל איך נדע איפה גברת נוריס?" שאל פיטר, "ואיך אתם תדעו מתי להכנס?"
"סיריוס ואתה תתהלכו ותדברו על משהו בלתי חוקי שאתם מתכננים לעשות, היא תמיד מגיעה ברגעים כאלה." אמר ג'יימס בביטחון,
"מכיר מניסיון?" שאל רמוס בעוקצנות אך היה חיוך על פניו.
"כמובן." אישר ג'יימס, "ורמוס ואני פשוט נהיה מתחת לגלימת ההעלמות ליד המשרד ונראה מתי הוא יוצא משם."
"מתחת למה?" שאל פיטר בפליאה,
"יש לג'יימס גלימת העלמות." אמר סיריוס, והוסיף בקול אדיש, "אם אתה מגלה למישהו אנחנו תולים אותך."
פיטר בלע את רוקו אך אמר, "ברור שלא, זה הורס את כל הכיף."
"זה מה שרציתי לשמוע." חייך ג'יימס. "בסדר, סיריוס, לך תטפל בפצצות, ברגע שיהיה לך אותם נצא לפעולה."
כולם הנהנו ברצינות וסיריוס מיהר מחוץ לחדר.
"אני מפחד קצת," מלמל פיטר אבל אז הוסיף, "אבל זה נשמע כמו כיף לא נורמלי." הוא חייך אל השניים.
רמוס הביט בג'יימס במבט של, אמרתי לך שהוא בסדר, וג'יימס חייך, מושך בכתפיו.
לאחר כחצי שעה, שבהם רמוס ישב בחדר ומרט את שערותיו, סיריוס עלה לחדר עם חיוך ניצחון על פניו.
"אני מלך? או שאני מלך?" הוא פתח את גלימתו, שלוש פצצות סירחון נפלו יחד עם אריזה של הבלון המתנפח של דודלס.
"אתה מלך!" קרא פיטר בהתרגשות וג'יימס ורמוס קפצו על רגליהם.
ג'יימס שלף את הגלימה ממתחת למיטתו ואמר, "אתם מוכנים?"
השלושה הנהנו ברצינות.
"רמוס, קח את הבלון ובוא, סיריוס ופיטר צאו. אנחנו אחריכם."
הם התעטפו בגלימה והלכו אחרי סיריוס ופיטר שיצאו ממועדון גריפינדור במבטים תמימים לחלוטין.
"אז איזה דבר לא חוקי אנחנו הולכים לעשות היום סיריוס?" פיטר שאל את סיריוס בקול רועד מעט,
"אני לא יודע פיטר, חשבתי אולי לפוצץ את הגרוגילים בכניסה לטירה, מה אתה אומר?" ענה סיריוס, ידיו תקועות בשאננות בכיסיו.
"אבל עשינו את זה כבר אתמול." ענה פיטר
הם היו כעת בקומה השלישית, שלוש קומות מעל המשרד של פילץ', בתקווה שזה יהיה רחוק מספיק בשביל לתת לחבריהם מספיק זמן להכנס.
סיריוס לא הספיק לענות וגברת נוריס נגלתה, הולכת בחינניות מחליאה מאחוריהם.
"זה הרגע. בהצלחה." לחש סיריוס ופיטר התרחק בעוד סיריוס מוציא את שרביטו ומכוון על גברת נוריס.
"מה אתה עושה?" צעקה רייבינקו אחת,
"אתה רוצה שפילץ' יתלה אותך?" קראה נערה מהפלפאף, הן עמדו שם, חבורה של בנות והביטו בו באימה.
"הוא לא יתלה אותי אם אתן לא תגידו." אמר סיריוס וקרץ, הבנות הסמיקו.
הוא חזר להביט בגברת נוריס, שהביטה בו במבט מתריס, מאתגרת אותו,כאומרת,
תעז
רק תעז
"וינגרדום- לביוסה!" הוא קרא, מנופף את שרביטו בראוותנות.
גברת נוריס הושלחה באוויר ביללה חתולית צורמת, כאילו הפעילה אזעקה, מה שכנראה נכון.
סיריוס נהנה מהסיפוק של עוד כמה סיבובים באוויר וכשנשמעו קול צעדיו של פילץ' במסדרון הוא זרק שתי פצצות אחת אחרי השנייה, יוצר את מסך העשן.
אוקי חברים, תורכם.
רמוס וג'יימס עמדו מחוץ למשרדו של פילץ' תחת גלימת ההעלמות.
"אף פעם לא השתמשתי בה באור יום." לחש ג'יימס לרמוס שרעד מעט,
"ידעתי שאתה וסיריוס מתגנבים החוצה בלילות, ובאמת תהיתי איך לא תפסו אתכם עד עכשיו." לחש רמוס בחזרה,
"אתה יותר מבריק משחשבתי." חייך ג'יימס.
רמוס נאנח, "מה שאנחנו עושים עכשיו הוא ממש רע, נכון?"
"רק הטובים מתים ראשונים." אמר ג'יימס כאילו זה משפט קבוע בחייו, מה שכנראה נכון.
רמוס התכוון לענות אך בדיוק אז דלתו של פילץ' נפתחה בפיצוץ והוא רץ במורד המסדרון, מתנשף וממלמל לעצמו.
"קדימה." לחש ג'יימס והם רצו אל תוך המשרד.
ג'יימס הוריד את גלימת ההעלמות ורמוס טס אל השולחן.
עליו, בדיוק במרכז, נח המכתב המגולגל.
רמוס הרגיש את ההקלה שוטפת את כולו כשהבין שפילץ' עוד לא פתח את המכתב, אלא תכנן לעשות זאת בדיוק ברגע שבוא סיריוס פגע בגברת נוריס.
רמוס טחב את המכתב אל כיס גלימתו והסתובב אל ג'יימס, "קדימה! בוא נלך!" לחש,
ג'יימס היה עסוק בלחטט במגירות,
"שניה, יש כאן חפצים שהוחרמו, אני חייב לבדוק חלק מהם!"
"שמת את הבלון?" שאל רמוס, כפות ידיו מזיעות,
"כן, כן, אל תדאג." אמר ג'יימס שנראה נינוח, הוא דחף חפצים קטנים ומסמכים אל כיסיו, החיוך על פניו לא יורד לשניה.
הוא בדיוק שלף עט מוזר מהמגירה כשהוא שמע צעדים רצים לכיוונם.
רמוס החוויר וג'יימס טס אל הגלימה, פורס אותה מעל שניהם ומוודא שלא רואים שום שיערה או קצה נעל.
הם עצרו את נשימתם כשהדלת נפתחה ובפתח עמד פיטר פטיגרו.
הוא התנשף בכבדות ונראה על סף התקף פניקה, הוא הביט בחדר הריק ופנה ללכת כשג'יימס קרא,
"פיטר! אנחנו כאן!" פיטר צייץ בבהלה ואז נאנח בהתנשפות כשראשם של רמוס וג'יימס נגלו.
"מה קרה?" שאל רמוס בלחץ,
"פילץ'.. הוא לא האמין לי! הוא כרגע במרדף אחרי סיריוס, אבל אני לא חושב שלסיריוס יש סיכוי כי פילץ' מכיר דרכי קיצור מוזרות, הוא כמעט תפס אותו פעמיים, לא ידעתי מה לעשות אז רצתי לכאן ו-" פיטר ברבר וברבר,
"קדימה, כנס!" קרא ג'יימס ומשך את פיטר מתחת לגלימה, "איפה הם עכשיו?" הוא פקד לדעת,
"בפעם האחרונה שראיתי הם היו ליד המרתפים!" צייץ פיטר והשלושה החלו לרוץ.
הם ירדו במדרגות במהירות, מתפללים שהגלימה לא זזה וחושפת את הנעליים שלהם.
הם התנשפו ורצו הכי מהר שהם יכולים.
הם לא דאגו שמישהו ישמע אותם כי היה מספיק רעש ומהומה, תלמידים יצאו ודיברו בהתרגשות על הילד שכישף את גברת נוריס ואז שחרר שתי פצצון סרחון, הבעיה היתה להזהר לא להתקע במישהו.
פעמים הם כמעט התנגשו בנערים ופעם אחת רגלו של פיטר מעדה על רגלו של תלמיד אחר.
הם לא נשארו שם הרבה זמן בכדי לראות מה קרה.
הם פנו פנייה חדה במסדרון ריק כשלפתע נכנסו לענן ירוק ענקי, פצצת הסירחון האחרונה של סיריוס.
מצבו כנראה נואש.
"צריך למצוא אותו!" קרא ג'יימס בדיוק כשגוף מטושטש נתקע בהם.
הם כמעט יצאו מעורם מרוב בהלה אך לאחר שניה קלטו שזה סיריוס.
בלי לחשוב פעמיים, רמוס וג'יימס לפטו אותו ומשכו אותו מתחת לגלימה.
שניה לאחר מכן הם ראו את פילץ' מגשש בענן הסרחון, מקלל ויורק.
ג'יימס סימן להם בעיניו וכולם הבינו את הסימן.
הם ברחו משם כל עוד נפשם בם.
כרבע שעה אחר כך הם שכבו במיטותיהם בבטחה, מסריחים, מזיעים וצוחקים עד שכאבה להם הבטן.
"זה היה הדבר הכי גאוני שעשינו!" קרא ג'יימס, מתיישב על מיטתו ומנגב את עיניו מדמעות.
"גאוני שלא עבד לפי התוכנית בכלל! אני שיחקתי חתול ועכבר עם המשוגע הזה!" קרא סיריוס והארבעה נכנסו לפרץ צחוק נוסף.
"רק אנחנו מסוגלים לתכנן ובצע קונדס בתוך פחות משעה. אנחנו אדירים." נאנח ג'יימס עם חיוך מטורף.
" בחיים לא עשיתי משהו כזה, ואני חייב להודות שזה היה כיף לא נורמלי." אמר רמוס עם חיוך רחב על פניו.
המראה העלים את סימני הבגרות על פניו והשאיר רק את הילד הקטן שבו.
"אני כמעט התעלפתי בכמה מהמקרים, אבל עדיין-" צייץ פיטר,
"הוא באמת כמעט התעלף כשהראשים של רמוס ושלי היו תלויים באוויר!"
"אבל אני חייב לציין שהוא הראה הרבה אומץ כשניסה לשכנע את פילץ' לא ללכת לכיווני למרות שהוא צעק וירק עליו." אמר סיריוס והביט בפיטר בהערכה, "כל הכבוד פיטר."
"הידד לפיטר!" קרא ג'יימס ופיטר הסמיק במבוכה.
"אתם יודעים מה אומרים בשלב הזה של הערב?" שאל ג'יימס והם הביטו בו עם חיוכים טיפשיים, "תם ונשלם הקונדס."
"רגע רגע, אז הוא נשלם בהצלחה? השגתם את מה שהייתם צריכים?" שאל סיריוס, "אחרת בזבזתי שלוש פצצות סירחון מעולות לחינם."
"בהחלט." חייך רמוס, "והוא לא פתח את המכתב עדיין, אז הכל בסדר."
"הכל יותר מבסדר." חיוכו של ג'יימס התרחב בעודו מרוכן את כיסיו.
"מה אתם חושבים שאנחנו יכולים לעשות עם כל זה?" הוא שאל, חיוכו נהיה יותר קונדסי מאי פעם.
בדיוק אז הדלת נפתחה.
ג'יימס כיסה את החפצים הגנובים בשמיכתו במהירות הבזק כשצ'ארלס ופרנק נכנסו לחדר.
הם בהו בארבעה בפרצוף משועשע,
"למה אתם נראים כאילו עשיתם עכשיו משהו משוגע?" פרנק שאל.
הארבעה החליפו מבטים מחוייכים וסיריוס משך בכתפיו, "לא יודע, למה שנעשה משהו משוגע?"
* * *
השעה היתה שעת בוקר וחבריו לחדר יתעוררו בקרוב.
לא, תיקן רמוס את עצמו, לא חבריו לחדר- חבריו.
הם היו החברים שלו.
הוא עדיין לא הצליח להאמין מה הם עשו בשבילו אתמול.
הם הפרו כל כך הרבה חוקים, כמעט נכנסו לצרות צרורות, בגלל משהו שהוא אפילו לא סיפר להם מה הוא?
הוא הרגיש כפוי טובה. אולי הוא צריך-
מה פתאום. רמוס ניער את ראשו באחת.
איך חשבת על זה אפילו? אתה רוצה להבריח את החברים הראשונים שהיו לך אי פעם?
הוא נאנח.
הוא לא יכול לספר להם.
לא עכשיו ולא לעולם.
הוא הרגיש חולשה וראשו דפק. הירח המלא מחר, הוא נזכר במרירות והצמרמורת הקבועה עברה בו, בכל פעם שנזכר.
הוא הרגיש בחילה וכל עצמותיו כאבו.
הירח המלא הראשון בהגוורטס.
הוא בלע את רוקו.
זה הולך להיות יום קשה.
הוא המשיך לשכב במיטה, שקוע במחשבות כשג'יימס התעורר.
זה היה כך כל בוקר. רמוס היה מתעורר ראשון, וממשיך לשכב במיטה, צובר כוחות לעבור את היום.
ג'יימס היה מתעורר שני, קם, ונכנס להתקלח, עליז ושר לעצמו בקולי קולות.
אז צ'ארלס היה קם ומתארגן בשקט.
בשלב הזה רמוס היה מתיישב ומתחיל להתארגן, ראשו דופק בעוד קולות השירה של ג'יימס בוקעים מהמקלחת.
כשג'יימס יוצא, הוא מתלבש עם חיוך וממשיך לשיר שירי בוקר קולניים בעוד סיריוס רוטן וזורק עליו את הכרית שלו.
פיטר אז היה קם ומתלבש תוך חמש שניות,
וחמש דקות לפני תחילת ארוחת הבוקר, ג'יימס היה זורק את הכרית של סיריוס בחזרה אליו לקולות סיום השיר וסיריוס היה קם.
מבט רצחני בעיניו והוא רוצה לחנוק את ג'יימס שרק צוחק ברוח טובה.
אותו בוקר היה אותו הדבר, אך דבר אחד היה שונה בו.
באופן טבעי, כאילו זה היה ברור לכולם, רמוס שהיה מוכן ראשון ישב על המיטה וחיכה,
פיטר וג'יימס סיימו להתארגן והשלושה חיכו לסיריוס שלבש את בגדיו ברישול, לא טורח לקשור את העניבה.
הם ירדו ארבעתם יחד אל האולם הגדול לארוחת הבוקר.
ג'יימס וסיריוס סיפרו בדיחות בקולי קולות, פיטר צחק עד דמעות בעוד רמוס הולך לצידם עם חיוך קטן על פניו, מביט בשלושה עושים צחוק מעצמם ומרגיש טוב, בפעם הראשונה מאז שהוא זוכר את עצמו.
משהו בשלושה האלו שינה משהו אצלו, איכשהו, הוא לא ידע איך, הם חדרו לחייו בדרך מסתורית ששינתה הכל.
* * *
הם היו בדרכם אל שיעור שינויי צורה כשרמוס קרס על הרצפה.
קדימה רמוס, שלוט בעצמך. הוא נזף בעצמו אך הסחרחורות לא פסקו והבחילה עלתה בו.
"רמוס?" הם קרעו סביבו בדאגה, "אתה מרגיש טוב?"
רמוס נענע ראשו לשלילה, לא מסוגל לענות.
"הוא חיוור יותר מתמיד." הוא שמע את קולו של סיריוס בדאגה,
הוא הרגיש יד מונחת על מצחו, "הוא בוער. בואו ניקח אותו אל מדאם פומפרי." פקד ג'יימס והניף את רמוס, מניח את ידו הרפויה של רמוס על כתפו.
סיריוס אחז בידו השניה ושניהם נשאו אותו לכיוון הנגדי. פיטר ממהר לפניו וצועק קולו מהול פניקה, "זוזו! זוזו!"
"אל תדאג, חבר." הוא שמע את קולו של סיריוס לידו, "אנחנו לוקחים אותך למאדאם פומפרי והיא תעזור לך להפסיק להשפיל את עצמך."
הוא הצליח, בקושי רב, להעלות חיוך קטן על שפתיו הסדוקות.
הוא לא זכר הרבה ממה שקרה, כנראה התעלף כמה פעמים בדרך, אך הוא התעורר למשמע קולותיהם במודאגים של חבריו.
"הוא יהיה בסדר, מאדאם פומפרי?" שאל ג'יימס,
"כן, כן, הוא בחור רגיש אז הוא תופס מחלות במהירות. אך אני מבטיחה לכם שהוא יהיה בסדר." ענתה מאדאם פומפרי בקשיחות.
גל קיא פתאומי עלה בו והוא התרומם במהירות והקיא את נישמתו על הרצפה ליד המיטה.
"רמוס!" קראו פיטר, ג'יימס וסיריוס בדאגה ומיהרו לכיוונו.
מאדאם פומפרי הגיע לפניהם עם דלי.
"מסכן שלי, קדימה, תוציא את זה."
עוד גל קיא נפלט אל תוך הדלי.
מאדאם פומפרי העלימה את הקיא עם שרביטה והרצפה היתה מבריקה שוב.
היא הסתובבה אל השלושה המודאגים, פיטר הביט בה עם דמעות בעיניו.
"אין לכם למה להיות מודאגים." היא הבטיחה. "הוא יהיה בסדר גמור."
"נבוא לבקר אותך יותר מאוחר, רמוס." הבטיח ג'יימס והם גורשו החוצה בידי מאדאם פומפרי.
"אני חושבת שכדאי שתשאר הלילה כאן, אדון לופין. בהתחשב בנסיבות."
רמוס הוריד את הדלי אל הרצפה ולא אמר דבר.
"אני רוצה לראות איך גופך מגיב ביום שלפני וביום שאחרי, וכך נדע להתכונן בהתאם."
הוא הנהן בנוקשות ונשכב לאחור על המיטה באנחה נרעדת.
גל כאב חד עבר בעצמותיו והוא נאנק והתגלגל לכדור.
הנה זה מתחיל.
* * *
סיריוס אף פעם לא ידע מה פרופסור מקגונגל חושבת באמת, אך היתה לו תחושה שהיא היתה מאוד מופתעת לראות את סיריוס מסכם בשקדנות את השיעור שלה.
הוא ניחש כמובן שהיא הבינה שהוא לא מסכם לעצמו כי בסוף השיעור היא ניגשה אליו, אל ג'יימס ואל פיטר ואמרה, "תמסרו לרמוס רפואה שלמה וכי הוא לא חייב להגיש את החיבור עד מחר."
מאוחר יותר באותו היום, לאחר שג'יימס סיכם את פרופסור בינס המשעמם, ופיטר סיכם את פרופסור ספראוט, הם הלכו לכיוון המרפאה.
"זה לא הוגן! אם אני גם אהיה חולה אתם חושבים שמקגונגל תוותר לי על שיעורי הבית?" רטן סיריוס.
"תפסיק להתלונן, זה לא שרמוס שלנו נהנה כרגע." נזף בו ג'יימס ברוח טובה.
"אתם חושבים שכדאי שנביא לו משהו מארוחת הצהריים?" שאל פיטר, "שלא יהיה רעב."
"רעיון טוב." הסכימו השניים.
"הוא באמת היה נראה חוויר יותר מתמיד לאחרונה, "הרהר סיריוס, "חשבתי שזה היה בגלל הלחץ עם פילץ'."
"זה כנראה היה מעורב בזה, אבל הוא באמת נראה חולני יותר." הסכים ג'יימס.
"אני מקווה שהוא יהיה בסדר בקרוב." פיטר הרכין את ראשו.
"אל תדאג, פיטר," ג'יימס, שהיה גבוה מפיטר בראש, פרע את שערו, "נלך לבקר אותו גם מחר אם הוא ישאר חולה."
פיטר משך באפו,
"כן, אל תדאג." הסכים סיריוס שהיה גבוה מג'יימס בחצי ראש, "נוכל ללכת לעשות לו ביקור הפתעה בלילה." חיוכו היה קונדסי ופיטר התעודד.
הם הגיעו אל המרפאה אך כשהם נכנסו, (סיריוס צעק, "לופין!" בקולי קולות) מאדאם פומפרי גירשה אותם בהחלטיות, "אדון לופין הצעיר כרגע בכאבים והוא לא יכול לקבל מבקרים."
"למה מה קרה לו?" שאל ג'יימס בדאגה,
"קדימה לכו!" היא דחפה אותם אל הדלת.
"אבל סיכמנו לו את השיעורים! הוא בטוח ירצה לקבל אותם!" התעקש סיריוס,
"הבאנו לו גם שיעורי בית! הוא לא ירצה להפסיד חומר!" צייץ פיטר,
"זה מספיק! אני אחות בית הספר ואני קבעתי שאין מבקרים. עכשיו לכו."
בלית ברירה הם נאלצו לעזוב את המרפאה, מדוכדכים ומודאגים.
"למה שהוא יהיה בכאבים? סחרחורות והקאה זה לא כאבים." אמר ג'יימס,
"אולי כואב לו הראש." הציע פיטר,
"אולי זה איזה תרופה אכזרית של מאדאם פומפרי." הציע סיריוס במרמור.
גם אם ידעו את הסיבה וגם אם לא זה לא שינה את העובדה שהם נאלצו ללכת לארוחת הצהריים עם הסיכומים עדיין בתיקם.
"אני בעד שניקח לו אוכל בכל זאת, ואם היא תגרש אותנו שוב נלך בלילה." לחש ג'יימס בעודם אוכלים את ארוחת הצהריים. הם נאלצו לדבר בשקט כי פיביאן המדריך ישב מאוד קרוב אליהם והם ידעו שהוא לא יאהב את הרעיון שלהם משוטטים בלילות ברחבי הטירה.
הם הנהנו בהסכמה והגניבו אוכל אל מתחת לשולחן, שומרים לרמוס מהמנות הטובות ביותר.
לאחר ארוחת הצהריים הם מיהרו בנחישות אל המרפאה אך נתקלו בתגובה דומה.
"הדעה שלי לא השתנתה בשעה האחרונה!" היא נבחה עליהם, "אין מבקרים!"
"אבל הבאנו לו אוכל!" הם זעפו,
"הוא מקבל מספיק אוכל כאן." התעקשה.
"אבל הסיכומים!"
"ושיעורי הבית!"
"אדונים צעירים! אתם מפריעים את מנוחת החולים, אנא צאו מיד או שאאלץ לקרוא לפרופסור מקגונגל!"
ושוב, הם מצאו את עצמם חוזרים מהמרפאה מדוכדכים ובלי שראו את רמוס.
לבסוף הם החליטו להתיישב במדשאות תחת עץ ולאכול את האוכל שהגניבו מארוחת הצהריים.
הלילה הגיע ושלושתם שכבו במיטותיהם, ערים לחלוטין ומחכים שצ'ארלס יעלה לחדר וילך לישון.
לאחר כמה שעות הוא הגיע, ובראותו כי שלושתם ישנים התארגן במהירות והלך לישון.
הוא נרדם לאחר כמה דקות ובין רגע שלושתם היו לבושים ומוכנים ליציאה.
הם התעטפו בגלימה וירדו למטה.
חדר המועדון היה ריק והם טיפסו ויצאו מעבר לתמונה.
בשלב הזה של השנה הם כבר ידעו בעל פה איך להגיע למרפאה ותוך כמה דקות של הליכה מהירה הם הגיעו.
הדלת היתה נעולה כמובן, אך זו לא היתה בעיה בשבילם.
ג'יימס שלף את שרביטו, נקש על המנעול ולחש, "אלוהמורה!"
הדלת נפתחה בקליק זעיר והם חמקו פנימה.
רמוס היה היחיד שנשאר שם ללילה, והוא היה ער.
הם התקדמו לכיוונו וראו את פניו המיוזעות המעוותות בכאב.
"רמוס!" ג'יימס לחש והם הורידו את הגלימה.
רמוס בלם את צעקת הבהלה שלו ברגע האחרון.
"מה אתם עושים כאן?" הוא לחש,
"באנו לבקר את חברינו החולה." חייך סיריוס חיוך רחב ושלושתם התיישבו על המיטה מכריחים את רמוס לקפל את רגליו.
רמוס חייך חיוך חלוש אך נראה כי הוא עדיין סובל.
"מה קורה?" שאל ג'יימס בדאגה, "אתה נראה יותר גרוע ממקודם."
"לפעמים זה קורה, הגוף שלי מגזים קצת." אמר רמוס בביטול, "אבל לא כדאי שתשארו, אם מאדאם פומפרי תתפוס אתכם..."
"היא לא." סיריוס ביטל את דבריו.
"הבאנו לך את הסיכומים!" לחש פיטר והניח את הדפים בחיקו של רמוס.
רמוס לקח את הדפים בפליאה, "וואו, תודה." אמר בהתנשפות, "לא הייתם צריכי-"
"בטח שהיינו צריכים," אמר ג'יימס, "אתה באמת חושב שהיינו רוצים שתחטוף שבץ כשתבריא כי תגלה כמה הפסדת?"
חיוכו של רמוס התרחב כשעבר על הדפים כשלפתע עצר על הסיכומים של ג'יימס,
"אתה חושב שאני אצליח להבין משהו מזה?" הוא הרים את הדף מלא השרבוטים.
ג'יימס משך בכתפיו בעוד סיריוס ופיטר מחניקים צחוק.
"אם אתה רוצה להיות חבר שלי תצטרך להבין את הכתב שלי."
"אני הייתי בורח אם הייתי אתה." לחש סיריוס באוזנו של רמוס.
לאחר כמה שעות שבהם דיברו וצחקו חרישית, מסיתים את מחשבותיו של רמוס מהכאב הם נעמדו והתמתחו, מפהקים.
"כדאי שנחזור, עוד מעט בוקר." פיהק סיריוס.
"נחזור לבקר מחר." הבטיח ג'יימס והם התכסו בגלימה.
הם התקדמו אל הדלת כששמעו את קולו של רמוס. הוא הביט לכיוונם למרות שהוא לא יכול לראות אותם ואמר,
"תודה שבאתם, אבל מחר בלילה אל תבואו בסדר?"
סיריוס הוציא את ראשו מתוך הגלימה, גורם לו לרחף בצורה מלחיצה למדי.
"למה לא?"
"לא הייתי רוצה שתפסידו עוד שעות שינה בשבילי.." גמגם רמוס,
עכשיו היה תורם של ג'יימס ופיטר להוציא את ראשם.
"תפסיק לדבר שטויות," אמר ג'יימס,
"כן, זה לא מפריע לנו." הנהן פיטר.
אך רמוס נענע ראשו לשלילה. "תקשיבו, מחר אני הולך להרגיש יותר רע מהיום, אני מרגיש את זה, ומאדאם פומפרי תביא לי תרופה שתעזור לי אבל הלילה יהיה סיוט. אז בבקשה.." התחנן, "אל תבואו מחר בלילה."
הם הביטו בו לכמה רגעים, ראשם מרחף באוויר, והנהנו.
הם הכניסו את ראשם לגלימה ומיהרו חזרה אל מגדל גריפינדור לחטוף מספר שעות שינה.
לאחר שעות הלימודים ג'יימס, סיריוס ופיטר הגיעו לבקר את רמוס. ולהפתעתם מאדאם פומפרי, אמנם עם פרצוף לא מרוצה, נתנה להם להכנס.
"לופין!" הכריז סיריוס והם התיישבו סביב מיטתו, מביאים לו סיכומים, שעורי בית וספרים.
רמוס נראה יותר רע מתמיד. שקיות שחורות מתחת לעיניו, פניו חיוורות ושקועות והצלקות על פניו וצווארו בלטו.
הוא זז כאילו כל גופו בכאב מזמזם ובכל פעם שלא דיבר שפתיו היו קפוצות.
אך למרות זאת הוא חייך ונראה באמת שמח לראות אותם.
הם סיפרו לו מה קרה באותו יום ואיך סנייפ סינן לעברם הערה ארסית כשעברו לידו בדרך לשיעור.
"היה לי מאוד קשה לרסן גם את ג'יימס וגם את סיריוס." אמר פיטר, "מזל שפרופסור סלגהורן בדיוק עבר שם ועצר אותם."
לאחר כמה דקות שבהם צחקו על המצב של המשרד של פילץ' (כל השידה היתה מפורקת וכל הניירות והמסמכים שלו היו מפוזרים בכל מקום בעוד בלון כחול וענקי מילא את המשרד כולו) ג'יימס הוציא מחברת מתיקו ופתח אותה.
"מה זה?" אל רמוס בסקרנות,
"אני חושב שעלינו להפיק לקחים מהקונדס שעשינו כדי שנהיה יותר מקצועיים בפעם הבאה."
הם חייכו בשעשוע אך שיתפו פעולה.
"טוב, דבר ראשון פיטר חייב ללמוד להיות יותר משכנע." אמר סיריוס וצחק כשפיטר הסמיק.
"היתה את הבעיה שלא היינו יודעים שמשהו השתבש אם פיטר לא היה מגיע." אמר רמוס.
"ושכמעט נתפסתי פעמיים כי פילץ' פשוט הופיע פתאום." הוסיף סיריוס.
"אז אנחנו צריכים לגלות איפה המעברים הסודיים של בית הספר כדי לדעת איך פילץ' חושב," סיכם ג'יימס, "ואנחנו צריכים לדעת איפה כל אחד נמצא בכל שלב של הקונדס כדי שאף אחד לא יוכל להתגנב עלינו."
"זה בגדול." הסכים פיטר.
"טוב, הבעיה הראשונה-" התחיל רמוס אך סיריוס קטע אותו,
"שפיטר צריך להיות יותר משכנע?"
"לא." נזף בו רמוס כשג'יימס צחק, "התכוונתי לאחת שצריך לגלות את המעברים. לשוטט בבית הספר בטוח יעזור לנו אבל זה יקח יותר מידי זמן. אנחנו צריכים לחשוב על דרך לגלות אותם יותר מהר וביעילות."
"אני יודע." ג'יימס נקש באצבעותיו והם הביטו בו בדריכות.
"בזמן שרמוס ואני עמדנו מתחת לגלימה, "הוא לחש, "וראינו את פילץ' יוצא מהמשרד בריצה, ישר עברה לי המחשבה שאם אנחנו עוקבים אחריו עכשיו אנחנו נדע איפה קיצור הדרך שלו! כמובן שלא עשינו את זה כי היינו צריכים להכנס למשרד אבל הבנתם את הרעיון."
"יפה, רעיון טוב." הרהר סיריוס, "אז מה שאנחנו צריכים זה לתת לפילץ' סיבה להגיע לפינה רחוקה בבית הספר ואז לעקוב אחריו. זה לא אמור להיות קשה מידי."
ג'יימס שרבט את הכל במחברת.
"אנחנו צריכים דרך להגיד אחד לשני שמשהו השתבש, לא? זה יכול להיות שימושי, לא?" הציע פיטר,
"רעיון טוב." כתב ג'יימס.
"קראתי איפשהו על לחש פשוט שיכול לעשות את העבודה." אמר רמוס, "כשאצא מכאן אחפש אותו."
"ואנחנו צריכים לתכנן תוכנית ב' למקרה שתוכנית א' משתבשת." אמר סיריוס.
ג'יימס הנהן. "בסדר, עוד משהו?"
סיריוס פתח את פיו אך פיטר השתיק אותו בלחישה, "מאדאם פומפרי."
"אתם עדיין כאן?" היא שאלה בפליאה מעורבת בכעס, "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת בחורים צעירים, עוד מעט מחשיך ואסור לכם להיות כאן."
הם נאנחו ואספו את חפצם.
"תרגיש טוב, רמוס." אמר פיטר,
"נבוא מחר." הבטיח ג'יימס,
"ותשתדל להראות יותר טוב, הכיעור שלך משבש לי את הראייה." חייך סיריוס.
רמוס חייך, "רק אם אתה תבטיח לעשות את אותו מאמץ בשבילי."
סיריוס צחק והם הלכו, מנופפים לו לשלום וסוגרים את הדלת מאחוריהם.
* * *
הלילה ירד ומאדאם פומפרי התקרבה למיטתו, " לופין." היא אמרה לו בקול חלש, "הגיע הזמן."
רמוס התיישב בנוקשות, עצמותיו חורקות, רגליו כבדות וראשו דופק.
הוא נעמד ונעל את נעליו.
הם יצאו.
הם הלכו בצעדים חרישים ומהירים, יצאו אל המדשאות .
מאדאם פומפרי הוציאה את שרביטה וכישפה מקל ארוך להתעופף במהירות אל עבר הערבה המפליקה.
הוא לחץ על בליטה בגזע והעץ קפא.
"אני אהיה בסדר מפה, מאדאם פומפרי." אמר רמוס בקול חלוש והביט בה דרך עיניו העצובות.
היא הביטה בו עוד כמה רגעים במבט נוקשה מעורב בדאגה והנהנה,
"אבוא בבוקר." אמרה וצעדה משם. חוזרת לכיוון הטירה.
רמוס בלע את רוקו וצעד אל העץ.
הוא נכנס אל הבור באדמה והמשיך במורד המנהרה.
ראייתו התערפלה והסחרחורות תקפו חזק יותר מתמיד.
כל עצמותיו בערו וזיעה הצטברה על מצחו.
הוא התנשם בכבדות וגרר את עצמו, נשען על הקיר, אל החדר המיועד.
הוא צנח באפיסת כוחות על הרצפה והתקפל לכדור, שיניו חשוקות ודמעות בעיניו.
ואז,
כמו בכל חודש,
כל פעם מחדש,
הכאב תקף בבת אחת.
צרחה דקה בקעה מפיו והדהדה ברחבי החדר,
גבו התקמר,
עצמותיו התעוותו, התעקמו, השתנו.
עורו נמתח ונקרע,
גופו בער,
צווחתו הפכה חייתית,
שריריו התקשו וצמחו,
אצבעותיו נמתחו וצמחו טפרים,
שערות צמחו על כל גופו כסכינים בוצעים עור,
הוא נעץ את טפריו בראשו,
עורו נתלש בעודו צווח ובוכה,
ואז זה נגמר.
הוא שכב על הרצפה, מתנשף.
הוא נעמד על ארבע רגליו, ראשו נזרק לאחור ויילל אל הירח,
כמאשים,
כתובע תשובה,
סיבה לכאב.
* * *
בדקות הראשונות של זריחת החמה, מאדאם פומפרי מיהרה מחוץ לטירה אל עבר הערבה המפליקה.
היא כישפה במהירות את המקל, ליבה דופק חזק בקרבה.
היא פחדה ממה שהיא עלולה לראות.
היא ירדה במהירות למטה, צועדת בצעד מהיר ונחוש לאורך המנהרה.
היא הגיעה אל החדר שבו לופין הצעיר אמור להיות. הדלת היתה תלושה מהציר ובקירות היו בציעות, כאילו דבר מה מפלצתי שבר אותם. מה שכנראה היה נכון.
היא נשמה עמוק ונכנסה.
היא החניקה השתנקות.
במרכז החדר שכב הילד.
מריחות דם היו סביבו, דם כיסה את גופו,
פצעים וקרעים עמוקים נראו לכל אורך גופו,
סימני שיניים נראו על זרועו,
חבורות על רגליו,
לחייו שקועות יותר מתמיד,
בגדיו קרועים בכל רחבי החדר והוא מעולף,
נושם נשימות קטועות ורועדות.
"הו אלוהים." היא נשפה ועצרה את הדמעות שצפו בעיניה.
הילד המסכן הזה.
היא מיהרה אליו ובדקה את גופו במהירות,
עורו בער.
היא מיהרה לבדוק איפה כל פציעה ופציעה והוציאה את שרביטה.
היא הרחיפה אותו באויר ומיהרה לקחת אותו חזרה לטירה, גופו מרחף רפוי ושבור מאחוריה.
רמוס שכב ער במיטתו, גופו כואב בכאב היותר מידי מוכר.
מאדאם פומפרי חובשת אותו ומטפטפת נוזלים בוערים אל פצעיו.
הוא חשק שיניים וסבל את הכאב בשקט.
מאדאם פומפרי צקצקה בלשונה, "הגוף שלך לא מגיב כמו גוף רגיל של קוסם, יקח לפצעים כמה שעות להעלם במקום כמה דקות. ולרוב ישארו לך צלקות."
רמוס לא אמר דבר, לא היה דבר להאמר.
"תיקנתי לך את הגלימות והנעליים." היא אמרה והצביעה על הערימה לצד מיטתו.
הוא הנהן, "תודה."
היא הנהנה בנוקשות וסגרה את הוילון סביבו כדי שאיש לא יסתכל עליו.
רמוס פלט אנחה נרעדת והניח את ראשו על הכרית.
הירח המלא הראשון בהגוורטס עבר, נשארו רק עוד..
הוא עצם את עיניו, מנסה להתעלם מהכאב בעצמותיו והשרפה בפצעיו הנסגרים אט אט.
הוא התעורר למשמע קולותיהם של חבריו, חיוך עלה על שפתיו כששמע אותם אך הוא לא רצה שיראו אותו במצב הזה והודה למאדאם פומפרי מכל ליבו כששמע את שיחתם.
"אדון לופין ישן כעת, היה לו לילה קשה והוא עייף. אני מבקשת שתעזבו אותו במנוחה."
"אבל אנחנו רוצים לדבר איתו!" הוא שמע את קולו של ג'יימס,
"שמעת מה אמרתי, אדון פוטר?" היא נזפה בו, "אם אכפת לכם מהחבר שלכם, תלכו ותתנו לו זמן להבריא."
הם רטנו והתלוננו אך לבסוף עזבו.
הוא ידע שהם מתכננים לבוא בלילה, אך הוא תכנן לחזור למועדון הלילה, הוא הפסיד מספיק זמן בשהותו כאן.
הוא נאנח.
הוא לא יכול להתאשפז כל פעם לפני ירח מלא אחרת זה יהיה חשוד, עליו לסבול את הימים שלפני בשקט וללמוד לחזור לשגרה ביום שאחרי.
* * *
כמה שעות לאחר מכן לאחר ששכנע את מאדאם פומפרי כי הוא בסדר ושיקר כי לא כואב לו היא שחררה אותו.
הוא הסתיר את התחבושות תחת בגדיו ויצא מהמרפאה.
רק את הסריטה החדשה על פניו הוא לא יכול להסתיר וקיווה כי חבריו לא ישימו לב אליה או יניחו כי היתה שם לפני.
ג'יימס, סיריוס ופיטר ישבו במועדון גריפינדור ועבדו על שיעורי הבית שלהם בזמן שהחור נפתח ורמוס צעד פנימה.
סיריוס הרים את עיניו והכריז, "לופין!" עם חיוך רחב על פניו,
"אתה הולך לעשות את זה כל פעם?" נאנח ג'יימס וחייך אל רמוס,
"אתה מרגיש יותר טוב? אתה נראה מותש."
רמוס התיישב איתם, "כן, אני בסדר, אין לכם מה לדאוג."
"מה קרה לך בפנים?" סיריוס שאל לפתע, כמובן ששם לב לסריטה.
"זה כלום, החלקתי בדרך לשירותים."
"רק לרמוס שלנו זה יכול לקרות." ג'יימס גיחך וחזר לספר.
רמוס פתח את תיקו והוציא את החיבור שהיה צריך להשלים כשסיריוס אמר.
"תראו, נראה לי שקלטתי את זה."
הם הרימו את מבטם וסיריוס הצביע עם שרביטו על הגלימה של קייל, שישב כמה כורסאות מהם.
הוא אמר, "פינקיאדרה!" והגלימה של קייל נצבעה ורוד.
כל תושבי המועדון נחרו מצחוק בעוד קייל מסמיק וצוחק יחד איתם,
"רגע רגע," סיריוס קרא ונעמד בעוד כולם מביטים בו, "גריניאדרה!"
הגלימות של קייל השתנו לירוק זוהר.
שריקות בוז נשמעו בקהל המשועשע למראה צבעם של הסלית'רינים וסיריוס צעק, "רדיאדרה!"
גלימותיו של קייל נצבעו בגוון נועז של אדום.
תרועות ושריקות נשמעו בעוד כולם מחאו כפיים.
"ריאטונאוס." אמר פיביאן וגלימותיו של קייל חזרו לצבעם השחור.
"הורס שמחות!" קרא גריפינדור אחד בשנה השישית בעוד כולם צחקו ודפקו על השולחנות.
"זה מספיק, כולם לחזור לעבוד." הוא קרא מעל הצעקות, חיוך עדיין מרצד על פניו אך סיכת המדריך מזכירה לכולם את סמכותו ומחויבותו לשמור על הסדר.
סיריוס התיישב עם חיוך מרוצה וג'יימס אמר בחוסר אמון, "ואני עוד חשבתי שאתה עובד על שיעורי הבית לשם שינוי."
"אבל זה יותר מעניין משיעורי בית." סיריוס משך בכתפיו והניח את רגליו על השולחן, פותח שוב את ספר הלחשים ומדפדף, מחפש לחש מעניין לנסות על הקורבן הבא.
* * *
השבועות עברו במהירות, ולמרות טענתם ששיעורי בית זה משעמם, גם ג'יימס וסיריוס נאלצו לשבת עד שעות מאוחרות במועדון גריפינדור מנסים לעמוד בעומס.
פיטר לרוב נעזר ברמוס שאיכשהו תמיד סיים והתפנה אליו.
"איך לרמוס תמיד אין שיעורי בית?" רטן סיריוס ערב אחד,
"זה כי רמוס לא דוחה את שיעורי הבית עד הרגע האחרון." ענה רמוס מבלי להרים את עיניו מהספר.
"אני לא דוחה לרגע האחרון!" זעף סיריוס,
"בכלל לא." ענה רמוס בקול אדיש, מעביר דף.
"אני פשוט יודע לנצל את הזמן שלי גם לדברים מהנים."
"ברור." ענה רמוס.
ובגלל העומס הכבד, הזמן היחיד שהיה לחבורה להנות- היה בלילות.
כל כמה לילות הם היו מתגנבים החוצה מתחת לגלימת ההעלמות ומשוטטים ברחבי בית הספר.
הם נקשו על קירות ובדקו מאחורי תמונות אך לא מצאו שום מעבר סודי.
במהרה השיטוטים פשוט היו לכיף ולפעמים הם פשוט נשכבו על הדשא צוחקים ומביטים בערבה המפליקה מגרשת ציפורים.
פעמיים הם כמעט עברו דרך ניק כמעט בלי ראש ופיבס רדף אחריהם בניסיון להבין מי היצור הבלתי נראה שמסתובב במסדרונות.
סוף כל סוף, לאחר חודש, היה להם אחר הצהריים פנוי ללכת לפגוש את האגריד לראשונה. הם תמיד ראו אותו בשולחן המורים באולם הגדול או ראו אותו מטפל בגינת הדלעת שלו אך עוד לא מצאו את ההזדמנות לבקר אותו.
הם רצו לשאול אותו כמה שאלות על היער האפל ומה כל כך מפחיד בו.
הם בדיוק יצאו אל המדשאות כשהם ראו את האגריד העצום עולה לכיוון הטירה, מלווה בשתי דמויות קטנות.
הם התקרבו כשהם ראו שאלו לילי ומארלין, נערה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות חודרות וחיוך מקסים שהסתובבה תמיד עם לילי ואליס.
לילי היתה באמצע שיחה נעימה עם האגריד אך כשראתה את הארבעה מתקרבים לכיוונו בחיוכים רחבים היא אמרה,
"היה נחמד לדבר איתך האגריד. בואי מארלין." והן הסתלקו.
"מה גרם לה לברוח?" שאל האגריד בבילבול.
"אני חושב שג'יימס." חייך סיריוס,
"הוא מנסה נואשות להרשים אותה והיא שונאת אותו." אמר רמוס וג'יימס חבט בזרועו.
האגריד הביט בהם ממרום גובהו כאילו שם לב אליהם בפעם הראשונה.
"שלום לכם, שנה ראשונה אני רואה?" הוא חייך מבעד לזקן הקצר שלו.
"סיריוס בלק, ג'יימס פוטר, פיטר פטיגרו ורמוס לופין, נעים להכיר." ג'יימס הציג אותם בחיוך.
הם לחצו את ידו העצומה.
"אתה נראה כאילו אתה צריך כוס תה." הוא הצביע על רמוס שהתכווץ, עיניו קופצות אל חבריו בלחץ.
"בואו, נרד לבקתה שלי, 'תן לכם תה ותספרו לי איך 'תם מסתדרים."
הם הלכו אחריו בחיוך אך ג'יימס בחן את רמוס.
הוא באמת נראה חיוור וחולני, שקיות תחת עיניו והורידים בעפעפיו נראים.
רמוס הביט בו לפתע, תופס אותו בוחן אותו.
"מה?" הוא שאל,
ג'יימס נענע ראשו בביטול, מחייך,
"לאן אמרת שאתה נוסע מחר?" הוא שאל,
"ל..לבקר את דודה שלי, היא חולה מאוד ורוצה שאבוא." רמוס הביט בנעליו.
ג'יימס הנהן, "תמסור לה רפואה שלמה."
"אמסור."
הם ישבו בבקתה הקטנה ושתו תה מכוסות ענק.
"אז האגריד, שמענו שאתה לא מפחד להכנס ליער האפל." אמר ג'יימס,
"כן! שמענו שאתה היחיד שאמיץ מספיק!" הוסיף סיריוס.
"כן, נכון." הסכים האגריד, חזו מתנפח, "זה לא מקום ללב חלש במילים עדינות."
"בטח היית בגריפינדור אם אתה כל כך אמיץ!" צייץ פיטר,
"כן.." מבטו של האגריד נהיה מרוחק, "כן, הייתי."
"אתה יודע, אנחנו גם בגריפינדור." אמר רמוס בקול שליו, "גם אנחנו מאוד אמיצים."
האגריד כיווץ את גבותיו העבות בחשד, "אתם לא מתכוונים להכנס, נכון? יש שם יצורים מאוד מסוכנים."
"מה פתאום!" קרא ג'יימס, מזועזע, "אנחנו רק רוצים לשמוע, איזה מין יצורים יש שם? כולם מזיקים?"
האגריד בחן אותם עוד רגע ואז הגיע למסקנה שהידיעה לא תשנה כלום.
" 'בכן, יש קנטאורים, יצורים מאוד מסתוריים בעלי גאווה, יש חדי קרן, טרולים, עכבישי ענק, אנשי זאב אומרים למרות שלא נתקלתי, יש קאסורים ות'אסטרולים, " הוא נקש באצבעותיו על מצחו, מנסה להזכר, "יש עוד הרבה, אני פשוט לא זוכר כרגע. יצורים מאוד חכמים ומסוכנים."
"נשמע... מאתגר." אמר סיריוס, חיוך קטן מרצד על שפתיו.
"מאוד. אבל הרבה מהם הם פשוט יצורים שלא יודעים איך להתנהג אליהם." אמר האגריד,
"אנחנו בטוחים שאתה יודע." אמר ג'יימס, מביט בו בחיוך ערמומי,
"כן, ולכן הם לא עושים לי כלום. אני יודע איך להתנהג עם כל יצור ויצור ביער הזה וכמובן אני יודע לא לרדת מהשביל." הוא צחקק כאילו זו בדיחה פרטית.
הם חייכו בתמימות ולגמו מהתה שלהם.
* * *
הירח המלא הגיע האיר על המדשאות הנטושות.
ושוב, רמוס ומאדאם פומפרי הלכו בשקט אל הערבה המפליקה, כל גופו של רמוס זועק בכאב בעוד אוויר הלילה הקר נושף בעורפו.
חבריו חושבים שהוא הלך לבקר את דודתו, ולכן הוא חייב לחזור מחר ללימודים. עליו לבלוע את הכאב ולהתנהג כאילו הכל בסדר.
הוא חשק את שיניו בעוד נכנס אל המנהרה, יש לו דברים יותר דחופים לעבור.
הוא מעד, רגליו בוגדות בו והתנגש בקיר באמצע המנהרה.
הצליל החלול של הקיר החזיר לו הד אך הוא לא הקדיש לכך הרבה מחשבה בעודו גונח חזרה לעמידה, מכריח את עצמו להמשיך להתקדם.
הוא קרס בכניסה לחדר,
ופשוט כך,
הכאב הגיע.
* * *
רמוס הצטרף אל חבריו באמצע היום, מספיק להכנס איתם לשיעור לחשים.
"איך היה אצל דודה שלך?" שאל פיטר בלחש בעודם מתיישבים במקומותיהם.
"המצב שלה משתפר." לחש רמוס, מקלף את קצה הכריכה החבוטה של הספר שלו.
"מה היא עשתה, דחפה אותך במורד המדרגות?" שאל סיריוס, גיחוך על פניו אך דאגה כמעט בלתי נראת בעיניו, "אתה נראה נורא."
"וואו, תודה." ענה רמוס בעוקצנות וג'יימס צחק,
"עזוב אותו סיריוס, אתה נראה יותר נורא עם השיער שהתחלת לגדל."
סיריוס חייך חיוך נבזי והעביר יד בשיערו שבאמת האריך, מחכה את ג'יימס, "הו, כמובן, כי אני כל כך מוצלח ותראו איך אני עף כמו שחקן מקצועי!"
רמוס ופיטר גיחכו בעוד ג'יימס פורע את השיער של סיריוס עד שעמד כולו.
סיריוס בדיוק הסתער על ג'יימס כשפרופסור פליטיק כחכח בגרונו לשקט.
במהלך השיעור סיריוס העביר חתיכת דף אל ג'יימס.
ג'יימס הביט בה בסקרנות,
עכשיו ברצינות, מה קרה לו? למה הוא נראה ככה?
היה כתוב שם בכתב ידו המסודר של סיריוס.
ג'יימס הביט ברמוס במבט מעמיק.
הוא באמת נראה נורא.
שיערו היה דליל וחסר חיים, עיניו שקועות, ועוד שתי סריטות חדשות נראו על פניו. אוזנו היתה פצועה וג'יימס שם לב לדם קרוש מבצבץ על מפרק כף ידו מתחת לגלימה.
ג'יימס כיווץ את גבותיו בדאגה, משרבט במהירות על הקלף.
לא יודע, אולי הוא באמת נפל במדרגות ?
סיריוס קרא את הכתוב וענה במהירות,
חה חה. אני רציני, משהו לא בסדר. אני לא חושב שהוא באמת הלך לבקר את דודה שלו .
ג'יימס ענה בשרבוט,
אני יודע, אני גם חושב כך. אבל כבר ידענו מההתחלה שיש משהו שהוא לא מספר לנו, זאת לא הפתעה.
סיריוס קרא את הכתוב, חשב רגע וכתב.
אתה חושב שכדאי שנשאל אותו מה קורה?
הוא העביר את הדף אל ג'יימס, נזהר שפליטיק לא יראה.
לא נראה לי. אם הוא היה רוצה הוא היה מספר לנו.
סיריוס נשך את שפתו וכתב,
אולי מישהו פוגע בו.
ג'יימס נראה מוטרד מהכתוב וענה במהירות,
אז נצטרך לשים לב בפעם הבאה שנראה משהו חשוד, ננסה לגלות מה קורה בלי שהוא יצטרך לספר. למקרה שהוא צריך עזרה.
סיריוס קרא את הכתוב, הנהן אל ג'יימס והרים את שרביטו.
"קראמבלוס." הוא לחש והקלף התפורר לאבק.
"אדון בלק! מה אתה חושב שאתה עושה?" צייץ פרופסור פליטיק.
"תרגלתי לחש, פרופסור, זה שיעור לחשים לא?" אמר סיריוס בתמימות. נשמעו מספר גיחוכים.
"אנחנו לומדים את לחש הכיווץ עכשיו, לחש הפירור הוא רק לסוף שנה. אני מבקש ממך להעזר בסבלנות למרות שנראה שהחומר שלנו לא מספיק מעניין אותך." נזף פרופסור פליטיק.
"כן, פרופסור." סיריוס חייך אליו ופליטיק נאנח,
"למרות שאני חייב להודות שביצעת את הלחש באופן מושלם."
"תודה פרופסור." סיריוס חייך בנימוס בעוד ג'יימס קובר את צחוקו בידיו.
* * *
סיריוס התעורר בבהלה, מתיישב ומתנשף.
הוא ניגב את עיניו הלחות מדמעות ונשך את שפתו התחתונה, מנסה להפסיק לרעוד.
"סיריוס?" הוא שמע את קולו השקט של ג'יימס.
הוא התכוון להגיד לו שיחזור לישון ושהוא בסדר, אבל הוא לא הצליח.
הוא פשוט הרים את עיניו המרצדות אל ג'יימס, מביט בו. מנסה להסביר לו בלי שימוש במילים.
ג'יימס הביט בסיריוס, ולרגע הזדעזע מכמות הכאב בעיניו האפורות, הוא הביט בו במבט כל כך אומלל וחסר אונים שג'יימס הרגיש חסר אונים בעצמו.
הוא רצה לעזור לסיריוס, אך לא ידע איך.
"אתה רוצה לספר לי?" הוא לחש בחשש, בטוח כי סיריוס יבטל את דבריו ויגיד כי הוא בסדר, אך סיריוס לא אמר דבר.
הוא נשם נשימה נרעדת, הסית את שמיכותיו והתיישב על מיטתו של ג'יימס ברגליים מסוכלות וראש מושפל אל כפות ידיו.
ג'יימס התיישר באחת.
"מה קרה?" שאל. הוא ידע שזה הרבה יותר מסתם סיוט. הוא ראה את חברו סובל מהמועקה הזאת מהרגע שפגש אותו.
וסיריוס סיפר לו.
בקול שקט ורועד,
מה הולך אצלו בבית.
איך אימו צועקת עליו ומאשימה אותו בכל, איך היא הכריחה אותו להיות הילד המושלם, איך כשאמר את דעתו האמיתית על הדברים היתה מענישה אותו.
איך הכאיבה לו יותר פעמים משיכול היה לספור.
איך, למרות שלא אמר זאת במפורש, מעולם לא הכיר מגע עדין, אוהב, חם.
איך הוא שונא את בני משפחתו ואיך הוא לא רוצה לחזור הביתה,
במיוחד עכשיו כששובץ בגריפינדור ואכזב אותם.
ואיך הוא יודע, שאין לו ברירה.
סיריוס סיים ולקח נשימה עמוקה, מלא הקלה בכך שסוף כל סוף פרק את המשקל שעל ליבו, חושש איך חברו יגיב לווידויו. הוא נעץ מבט עקשן בכפות ידיו.
"סיריוס." אמר ג'יימס בקול נוקשה יותר משסיריוס ציפה, "אתה יודע שלא משנה מה המשפחה שלך, זה לא אומר כלום עליך."
סיריוס הרים את עיניו אל ג'יימס,
"ושתדע, שאם המצב בבית נהיה בלתי נסבל ואתה רוצה ללכת, אתה תמיד יכול לבוא אליי." קולו היה רציני יותר משהיה אי פעם.
סיריוס הביט בעיניו שהביטו בו בנחישות, והאמין לו.
הוא הנהן. בולע את רוקו.
סיריוס וג'יימס נשכבו על המיטה יחד, כל אחד בתנוחה אחרת והמשיכו לדבר בשקט כשלפתע הם שמעו את רמוס משתעל ובבת אחת מתיישב ומקיא.
הם התיישרו באחת, ממהרים לכיוונו,
"רמוס! אתה רוצה שניקח אותך למאדאם פומפרי?" שאל סיריוס, כל חולשה או פחד שהיה בקולו נעלם כלא היה,
רמוס נענע ראשו לשלילה.
"אני בסדר."הוא נשכב חזרה על מיטתו. "מעולה עכשיו הרצפה מסריחה."
"אני חושב שאני יודע איך לנקות את זה, ראיתי את מאדאם פומפרי עושה את זה." אמר ג'יימס בהרהור והרים את שרביטו מהשידה.
"מה קורה?" הם שמעו את קולו המנומנם של פיטר,
"הכל בסדר, פיט. תחזור לישון." אמר ג'יימס,
"כן, רמוס שלנו רק פולט כמה איברים פנימיים החוצה." אמר סיריוס.
"מה?" פיטר מצמץ בבלבול.
"כלום, כלום, תחזור לישון." אמר ג'יימס והצביע על הקיא.
"היא עשתה את זה בתנועה כזו." הוא הסיט את שרביטו הצידה ואמר, "פיניטו!"
כלום לא קרה.
סיריוס ורמוס בהו בקיא.
ג'יימס התרכז וחזר על הפעולה, "פיניטו!" הקיא נעלם.
"כל הכבוד ג'יימס." קרקר רמוס, "למדת להיות מנקה. יש לך מקצוע לחיים."
הם בהו בו לשנייה וסיריוס פלט נחרת צחוק רועשת במיוחד, מעיר את פיטר שוב.
"מה זה היה, רמוס?" הוא נחנק, "ציניות? מתאים לך."
רמוס חייך חיוך חלוש ממיטתו,
"יפה, אז הצדדים האפלים שלך נגלים סוף כל סוף." סיריוס טפח על כתפו ונכנס למיטה.
ג'יימס נכנס גם הוא וכולם חזרו לישון.
סיריוס עצם את עיניו וחשב על מה שג'יימס אמר.
אם המצב בבית נהיה בלתי נסבל ואתה רוצה ללכת, אתה תמיד יכול לבוא אליי.
הוא חייך לעצמו חיוך קטן ונרדם.
* * *
"אתם יודעים מה שמתי לב?" אמר ג'יימס בוקר אחד,
השלושה הביטו בו בשאלה,
"שרמוס שלנו תמיד אוכל שוקולד."
רמוס המדובר קפא באמצע הביס.
"לא הוא לא." אמר סיריוס לאחר רגע מחשבה, "לפעמים כן אבל לא כל הזמן."
"אבל תמיד יש לו שוקולד בתיק! ראיתי!" חייך פיטר.
"אה-א!" קרא ג'יימס וכיוון אצבע מאשימה אל רמוס, "אתה מסתיר מחבריך הטובים ביותר מלאי שוקולד נצרך?"
"לא." ענה רמוס בטון לא מחייב.
"אני לא מאמין עליך!" אמר סיריוס, "ומה עם הפעם ההיא שממש רציתי שוקולד בשלוש בלילה?"
"או הפעם ההיא שפיטר הרגיש בחילה ופרנק אמר ששוקולד עוזר?" ירה ג'יימס,
"או שג'יימס נכנס לאטרף סוכר אחרי כל הסוכריות שלו ורצה עוד קצת?" שאל פיטר,
"זאת לא דוגמה טובה פיטר. זה פעם שהוא באמת היה צריך להסתיר את השוקולד." אמר סיריוס ברצינות בעוד ג'יימס מוחה.
רמוס לא ענה לאף אחת מהאשמות, לא מוכיח אותן נכונות אך גם לא מגן על עצמו. הוא המשיך ללכת באדישות לכיוון שיעור התגוננות מפני כוחות האופל.
"אני בעד שניקח לו פשוט." הכריז ג'יימס, "תביא!" הוא הושיט את ידו אל התיק של רמוס אך רמוס לפט את תיקו אל חיקו במגננה.
"לא."
"עזבו אותו, זה השוקולד שלו!" צייץ פיטר בעוד סיריוס וג'יימס מנסים לתפוס את התיק
"פוטר! בלק! עזבו את אדון לופין מיד!" הם שמעו את הנביחה המוכרת של פרופסור מקגונגל.
"אבל הוא הסתיר מאתנו מלאי שוקולד!" קרא ג'יימס, יד אחת על ראשו של פיטר יד שנייה מושטת אל התיק של רמוס.
"ועל זה הוא צריך להענש!" קרא סיריוס, יד אחת לופטת את העניבה של פיטר ויד שניה את העניבה של רמוס.
"עמדו ישר." היא פקדה והם מיד צייתו, עוזבים אחד את השני. "אדון לופין, אני מניחה כי יש סיבה להסתרת המידע הזה?" היא שאלה בעוד רמוס מהנהן עם חיוך קל על שפתיו,
"אם כך העניין סגור. אדון פוטר, אדון בלק, הפסיקו להטריד את אדון לופין בעיניין השוקולד."
"אבל פרופסור-"
"אדון פוטר? אתה חולק על מילתי?" היא סיננה.
"לא פרופסור."
"יופי." ובמילה זו, היא חייכה חיוך קטן אל רמוס והלכה משם בצד מהיר.
"אמרתי לכם שהיא אוהבת אותו." אמר סיריוס במירמור בעוד רמוס לוקח עוד ביס מהשוקולד.
* * *
"החלטתי." אמר ג'יימס לילה אחד בעודו שוכב על הכורסה במועדון גריפינדור הריק, רגליו מתנדנדות באוויר, נתלות על מסעד הכורסה, ראשו נשען על המסעד השני.
השעה היתה אחת בלילה והם ירדו לדבר למטה כדי לא להפריע לצ'ארלס.
סיריוס שכב הפוך על כורסה אחרת, ראשו נופל ממנה בעוד רגליו מיושרות על המשענת.
רמוס ישב עם רגליים משוכות אל חזו ופיטר ישב על הרצפה, רגליו מסוכלות והוא עם גבו אל האש.
"מה החלטת?" שאל סיריוס, מכשף את הספר של רמוס שיעשה סיבובים מעל ראשו.
"אנחנו צריכים למצוא את המטבחים מחר." הוא אמר, מסדר את משקפיו על אפו.
"למה אתה לחוץ עם זה?" שאל פיטר, "יש לנו כל לילה לחפש."
"לא, לא." התעקש ג'יימס, "אנחנו חייבים למצוא אותם מחר בלילה כי בלילה שאחריו כבר ליל כל הקדושים!"
הספר נפל על פניו של סיריוס בחבטה.
פיטר צחק ורמוס אמר בקול חסר רגש, "תזהר שהספר לא יפול לך על הפנים."
סיריוס שפשף את אפו האדום ודרש לדעת, "מה זאת אומרת? ליל כל הקדושים באמת עוד יומיים?"
"סיריוס לא איתנו." אמר רמוס בקול אדיש והרים את הספר שלו מהרצפה.
"לגמרי," אמר ג'יימס, "מה קורה לך? אפילו מקגונגל דיברה על זה בשיעור שלה היום."
"נו אתם יודעים שאני לא מקשיב, רגע אז איך זה עובד? נשארים כאן לחג?" קולו נעשה מתוח מעט,
"אם רוצים." פיטר משך בכתפיו, "יש את סעודת ליל כל הקדושים ומי שרוצה חוזר לסוף השבוע הביתה, אבל לרוב נשארים."
"ו..אתם מתכוונים להישאר?" הוא שאל בקלילות שלא עבדה על אף אחד.
"אני כן." אמר ג'יימס, "כבר אמרתי להורים שלי. הם בסדר עם זה."
סיריוס פלט את הנשימה שהחזיק בריאותיו, "היי רמוס, אכפת לך?" הוא הצביע עם השרביט על הספר שרמוס פתח והתחיל לקרוא.
"לא אכפת לי מאף אחד."
"זה לא מה שהתכוונתי."
"אני אף פעם לא יודע למה אתה מתכוון."
סיריוס רטן, הוא כיוון את השרביט אל הספר של רמוס, ראשו עדיין הפוך ואמר, "אקפרלימוס!"
הספר טס מידיו של רמוס וג'יימס תפס אותו בהפתעה.
"מתי למדת לעשות את זה?" שאל פיטר בפליאה,
"ראיתי את פרופסור פליטיק מסביר לתלמיד שנה שנייה את העקרונות של זה אז ניסיתי את זה על רמוס." אמר סיריוס בשוויון נפש ולקח את הספר מג'יימס, מרחף אותו באוויר בשנית.
רמוס נאנח ואמר, "אז למה כל כך לחוץ לך למצוא את המטבחים?"
"כדי שנוכל לקחת כמה אוכל שאנחנו רוצים מהשאריות של הסעודה. אומרים שהאוכל הכי טעים נמצא בליל כל הקדושים, ואנחנו הולכים לנצל את זה." הוא חייך בהתרגשות.
"טוב, אז מאיפה נתחיל?" שאל רמוס,
ג'יימס משך בכתפיו, "לא יודע, אני מניח שפשוט נשוטט עד שנמצא."
"זה לא עבד לנו עד עכשיו." אמר פיטר,
"בוא נחשוב בהיגיון. האוכל מגיע איכשהו אל האולם הגדול מאיפה שהוא. אולי המטבחים נמצאים בדיוק מתחת לאולם הגדול ואז עולים בקסם?" הציע סיריוס,
"או שהם נמצאים בכל מקום אחר בטירה ומגיעים בקסם." אמר רמוס ודיכא את הרעיון של סיריוס.
"היי, אני לפחות חושב!"
"זה באמת נדיר." ענה רמוס, פיטר וג'יימס צחקו למראה פניו של סיריוס.
"אפשר באמת לבדוק את הרעיון של סיריוס מחר, זה ייתן לנו נקודת התחלה.." הרהר ג'יימס,
"נבדוק את כל הקומות שמתחת לאולם הגדול?" שאל פיטר, "זה כולל את המרתפים." אמר ברעד. פיטר לא חיבב את המרתפים.
"אין לך מה לדאוג, פיט," אמר סיריוס, "אנחנו איתך."
"כן, אם מישהו יגיע סיריוס יוכל להפיל לו ספר על הראשון!" הציע ג'יימס והם פרצו בצחוק.
"אתם יודעים, תמיד אפשר לשאול את מקגונגל, אולי היא פשוט תגיד לנו." אמר סיריוס,
"ברור, היא גם תגיד לנו איפה כל המעברים הסודיים של הטירה על הדרך." גיחך רמוס.
"נו אני רציני, כדאי לנסות לפחות, אולי זה יעבוד." אמר סיריוס,
"באמת יש לה נקודת חולשה אלינו." הרהר ג'יימס,
"איך הגעת למסקנה הזאת?" שאל פיטר, "היא תמיד כל כך קשוחה."
"אתה רציני? היא מטורפת עלינו. היא מוותרת לרמוס שלנו על שיעורי הבית כשהוא חולה, היא לא הענישה אותנו כשלגמרי הגיע לנו עונש והיא מחייכת אלינו מדי פעם! זה לגמרי מעיד על זה שהיא אוהבת אותנו."
הם חשבו על זה לרגע ואז פיטר הנהן, "אני מניח שאתה צודק, אז מי מאתנו ישאל אותה?"
"היא תמיד רכה אלי." ציין רמוס,
"והיא מאוהבת בחיוך שלי." אמר סיריוס.
"מה? למה אתה חושב?" גיחך ג'יימס,
"אתה יודע כמה פעמים הוצאתי ממנה חיוך?" סיריוס הביט בג'יימס, שיערו מדגדג את הרצפה וחייך את החיוך השובה שלו.
גומה אחת נגלתה, העיניים שלו נצצו והוא חשף את כל שיניו הלבנות והישרות, "היא לא יכולה לעמוד בפני זה."
"אז זה הוחלט." אמר ג'יימס המשועשע, "סיריוס ישאל אותה מחר, ואם זה לא יעבוד נחזור לתוכנית המקורית."
"לעשות את זה בדרך הלא חוקית." אמר רמוס,
"לשוטט ברחבי בית הספר." פיטר חייך חיוך רחב ונרגש.
"פרופסור מקגונגל?" קרא סיריוס אחרי שיעור שינויי צורה והתקרב אל שולחנה, ג'יימס, רמוס ופיטר עומדים מעט מאחוריו, מאזינים בדריכות.
"משהו חשוב, אדון בלק?" היא ענתה, מסדרת את חפציה על השולחן.
"יש לי שאלה, שאת בטוח תדעי כי את חשובה יותר מכל המורים." הוא אמר, היא הרימה אליו עיניים בחשד,
"שאל." היא אמרה קצרות ,"אבל מהר, שלא תאחרו לשיעור שלכם."
"כן פרופסור, רק רציתי לדעת אם תוכלי לספר לי איך מגיעים למטבחים?"
היא הרימה גבות ופתחה את פיה אך סיריוס הוסיף במהירות,
"בגלל שרמוס שלנו חולה הרבה פעמים הוא צריך אוכל, אז חשבנו שזה יעזור אם נדע איפה המטבחים ואז נוכל לעזור לו אם הוא יצטרך." הוא חייך את החיוך שלו, "בבקשה פרופסור..."
רמוס ניסה להראות הכי חלוש שיש כשמקגונגל הביטה בו לשבריר שניה.
היא נאנחה, "אני מבינה את המניע ואת הרצון הטוב אבל אני מצטערת. אסור לשום תלמיד להכנס אל המטבחים, זה מפריע לטבחים שלנו."
סיריוס הביט בה באכזבה והיא חייכה חיוך זעיר ואמרה, "אך אני מאוד מעריכה את הרצון שלכם לעזור לחברכם, אם מצב כזה קורה אתם יכולים לבוא אלי ואני אדאג לו."
סיריוס פתח את פיו אך מקגונגל פתרה אותם עם ידה,
"יש לכם שיעור להספיק אליו, מהרו. פרופסור טארדין לא אוהב איחורים."
הם נאנחו ויצאו מהכיתה.
"טוב, זה לא הלך." אמר סיריוס.
"טוב הלב שלה והחיוך של סיריוס פספסו את המטרה," נאנח ג'יימס, "מי היה מאמין שהיא תציע לנו לבוא אליה אם רמוס יהיה רעב?"
"היא באמת אוהבת אותו." אמר פיטר.
רמוס לא אמר דבר.
"חוזרים לתוכנית הקודמת. הלילה נלך לשוטט בבית הספר." לחש ג'יימס, נזהר מגברת נוריס שנראתה בסוף המסדרון.
רמוס נרעד מתחת לגלימת ההעלמות,
"אתה לא נהיה חולה שוב, נכון?" שאל ג'יימס בדאגה,
"למה באת בלי סוודר?" שאל פיטר,
"כן! יש לך איזה אלף סוודרים, אני לובש אחד מהם כבר כמה לילות ברצף ואפילו לא שמת לב מרוב הכמות שיש לך." אמר סיריוס ורמוס מיהר להביט בסוודר שלו.
"גנב." אמר רמוס בשלוות נפש, "אני לא חולה פשוט קר לי. שכחתי שהלילות נעשים קרים."
"אתם יודעים שמשחק הקווידיץ' הראשון של העונה מגיע אחרי ליל כל הקדושים?" אמר ג'יימס בהתרגשות,
"כן, גריפינדור נגד סלית'רין." צייץ פיטר.
"אני מקווה שננצח." אמר סיריוס,
"בטוח ננצח!" אמר ג'יימס.
"אתם יודעים שזה לא עוזר לנו להיות בלתי נראים אם שומעים אותנו עד קצה הטירה?" ציין רמוס, מזכיר להם להיות בשקט.
"אני שונא שקט." לחש ג'יימס לאחר כמה שניות של הליכה בדממה.
"שמנו לב." גיחך סיריוס,
"הוא לא מסוגל לעבור דקה של שקט בלי לשבור אותו." אמר פיטר.
"כי זה מציק! זה לא מציק לכם?" התעקש ג'יימס,
"לא. למעשה מאז שאני חבר שלך אני מתחיל להתגעגע לשקט." ציין רמוס.
ג'יימס פתח את פיו לענות אך סיריוס קטע אותו.
"חברים, אנחנו בדיוק מתחת לאולם הגדול, ברוכים הבאים לקומת המרתפים הראשונה."
דעתם הוסחה מדיבורים על שקט והם התחילו לצעוד במסדרון עד שהגיעו למבוי סתום. תמונה ענקית של סל פירות עמדה תלויה מולם, על הקירות לצידם היו עוד תמונות והדמויות בהם נחרו בשלווה.
"מבוי סתום." אמר פיטר.
"אני מניח שיורדים לקומת מרתפים 2?" אמר רמוס.
"חכו, הכניסה למטבחים לא תהיה עם שלטים וחצים, היא תהיה מוחבאת." אמר ג'יימס, בוהה בתמונה של הפירות.
"והגיוני מאוד שהיא תהיה מאחורי תמונה של אוכל." השלים סיריוס שהבין לאן ג'יימס חותר.
הם התקרבו אל התמונה והורידו את גלימת ההעלמות.
כל אחד מהם בחן מקום אחר בתמונה. הם גיששו בפינות, ניסו להזיז אותה ואפילו ניסו את לחש "אלוהמורה."
אך כלום לא עזר.
"אולי זה לא כאן." אמר פיטר אך ג'יימס, סיריוס ורמוס עוד לא וויתרו.
"סומסום הפתח." אמר רמוס, דבר לא קרה.
"איפה המצאת את זה?" שאל ג'יימס בבלבול,
"זאת סיסמא מספר מוגלגי שקראתי, היה שווה את הניסיון." רמוס משך בכתפיו.
סיריוס טפח בשרביטו על התמונה, "הפתח." הוא אמר, "הראה את עצמך" , "חשוף את סודותיך."
דבר לא עבד.
"אולי זה באמת לא כאן." אמר רמוס, מביט לאחור, מוודא כי איש לא מגיע.
סיריוס הרים את גלימת ההעלמות, "שנבדוק קומה מתחת?" שאל את חבריו אך ג'יימס עדיין בחן את התמונה.
"יש לי תחושה חזקה שפספסנו משהו." הוא לחש והעביר את ידו על הציור.
שלושתם הביטו בו, מחכים לראות אם הוא מוצא משהו שהם לא מצאו.
ידו עברה מעל האגס וקפאה. הוא העביר אותה הלוך ושוב והנהן,
"הצבע על האגס יותר מחוספס. זה משהו שקשור אליו."
"ג'יימס.." רמוס נאנח, "אתה מבין כמה משוגע זה נשמע."
אך ג'יימס לא הקשיב, הוא שלף את שרביטו וטפח על האגס, "פתח לנו את הדלת." הוא אמר.
"אולי תוסיף בבקשה." הציע סיריוס.
"בבקשה." הוסיף ג'יימס אך דבר לא קרה.
ג'יימס ליטף את האגס בידו, "הו אגס כביר, אתה יכול לפתוח לנו את הדלת למטבחים?"
בשלב זה פיטר כבר חרחר בצחוק חרישי.
"תדגדג אותו, אולי זה יעזור." הציע סיריוס בחיוך,
"כן, ותספר לו בדיחה על הדרך." גיחך רמוס.
להפתעתם, ג'יימס ניסה את הצעתם,
הוא דגדג את האגס ואמר, "יש למישהו בדיח-"
כשלפתע נשמע צחוק קטנטן והאגס התפתל.
פיטר הפסיק לצחוק וארבעתם צפו באגס בהלם בעודו צוחק ומשנה צורה.
ידית ירוקה נגלתה לפניהם.
מוצקה ומחכה.
"אני.. לא מאמין." השתנק רמוס,
"זה באמת עבד." אמר סיריוס בהלם.
"פתח אותה ג'יימס!" עודד פיטר וג'יימס, אומנם בהלם, לחץ על הידית.
התמונה הגדולה זזה כמו על ציר ומולם נגלתה כניסת אבן אל תוך חדר מואר ורועש.
הם נכנסו פנימה כאילו בתוך חלום.
החדר היה עצום, כמעט בגודל של האולם הגדול. ארבעה שולחנות זהים לשולחנות הבתים עמדו בתור ועוד שולחן זהה לשולחן צוות המורים עמד מולם.
אלפי סירים ומחבתות היו תלויים מהתקרה או מפוזרים על השולחנות.
ריח נפלא של אוכל עמד באוויר וקשקושים וחבטות נשמעו בעוד הטבחים הכינו את האוכל במרץ.
הטבחים היו מאות גמדוני בית.
הדלת נסגרה מאחוריהם וכל העיניים הופנו אליהם.
לרגע הכל קפא ואז הגמדונים פרצו בתשואות,
"מבקרים! מבקרים!" הם קראו,
בערך עשרים גמדוני בית רצו אליהם עם סירים ומגשים מלאים באוכל ושתייה והובילו אותם אל שטיחים פרוותיים ליד האח הבוערת.
"וואו, תודה!" חייך ג'יימס בעודו טועם מהמאפים,
"זה בטעם גן עדן!" חייך סיריוס שכבר דחף את השני אל פיו.
הגמדונים נראו על סף דמעות,
"קחו עוד אדונילי!" הם צייצו,
"אנחנו כל כך שמחים שהאדונילים הצעירים באו לטעום מהאוכל שלנו!"
רמוס, שנראה מעט בהלם מקבלת הפנים, שאל, "אתם רוצים שנבוא לבקר יותר?"
"כן! כן! אדונילי! מעט תלמידימים צעירימים באים לבקר אותנו כאן, אנחנו מאוד שמחים אדונילי!"
פיטר ישב שם עם ידיים מלאות באוכל שהגמדונים דחפו לו,
"אני לא חושב שאי פעם אהיה רעב עם כל האוכל הזה." הוא אמר, חיוך מאושר על פניו.
לאחר שגמדוני הבית הגישו להם כל טוב ויותר, ישבו ארבעת החברים מול האש החמה ודיברו בינהם, צוחקים לרעש הסירים והכפות.
"במקום הזה לג'יימס לעולם לא יפריע השקט." אמר סיריוס, לוקח ביס במאפינס שוקולד.
"אח, הרעש המבורך." נאנח ג'יימס, ביטנו נפוחה מאוכל.
"אני לא מאמין שהרעיון של סיריוס באמת עבד, מי היה מאמין שצריך לדגדג את האגס?" אמר פיטר,
"זה בגלל שאני גאון." הנהן סיריוס.
"יש החולקים עליך." העיר רמוס, לוגם בנחת מהתה החם שהביאו לו הגמדונים.
"אפשר לסמן ווי על המטבחים. ולחזור חזרה אל המעברים הסודיים של פילץ'" אמר ג'יימס ברצינות.
"בסוף לא ישארו לי מספיק תאי מוח כדי לזכור איפה כל דבר נמצא בטירה הענקית הזאת." נאנח פיטר.
"אנחנו צריכים למצוא דרך לעזור לתאי המוח המסכנים של פיטר." צחקק סיריוס.
"אפשר לצייר מפה." הציע רמוס.
"רעיון טוב." הסכים ג'יימס, "אבל בואו נעשה אותה יותר שימושית!" הוא התיישר ושלף את המחברת שלו מתוך הסוודר שלבש.
"מה?" סיריוס קרא בהפתעה, "איפה החבאת את זה?"
ג'יימס התעלם ממנו ודפדף בדפים.
"הנה. כתבנו שאנחנו צריכים למצוא את המעברים ולמצוא דרך לדעת איפה כל אחד ומה קורה עם כולם."
"אני עדיין לא מצליח להבין איך הוא מבין את הכתב של עצמו." מלמל רמוס ופיטר נחנק מהעוגה.
"אז אני מציע..." אמר ג'יימס בדרמתיות, מתעלם מההערה של רמוס, "מפה שמראה איפה כל אחד בהגוורטס ומה הוא עושה!"
הם בהו בו.
"אתה משוגע." אמר רמוס.
"אני דווקא אוהב את הרעיון, נוכל לעקוב אחרי פילץ' וגברת נוריס ולדעת איפה המעברים בלי צורך במתיחה." אמר סיריוס.
"זה באמת מגניב." אישר פיטר.
"אבל זה בלתי אפשרי!" התעקש רמוס, "אין לנו שום סיכוי להצליח את זה!"
"למה לא? אתה קוסם או שאתה מוגל?" ג'יימס חייך אליו.
"אתם לא מבינים, גם אם זה אפשרי לעשות את זה בקסם, אנחנו מנסים לעשות כאן קסם ברמה אחרת לגמרי! אתם רוצים שבחתיכת דף תהיה היכולת לעקוב אחרי כל בן אדם בטירה ותדע מי הוא ומה שמו בכל רגע נתון! זה פחות או יותר להכניס את כל התודעה של הטירה לדף אחד!"
"נכון." חייך סיריוס ורמוס גנח בתסכול,
"אתם פשוט לא מבינים, זה רמת קסם שאני לא חושב שאפילו דמבלדור יודע לעשות!"
"בטח שהוא יודע לעשות, זה מה שארתור ומולי אמרו לנו, זוכר סיריוס?" ג'יימס פנה לסיריוס,
"כן, הוא יודע הכל, כל מי שמתהלך בבית הספר ומה בדיוק קורה, זה לפחות מה שאומרים." סיריוס ציטט את המשפט שמולי אמרה ביומם הראשון בהגוורטס.
"אוקי, אז דמבלדור כן יודע, " נכנע רמוס, "אבל זאת בדיוק הנקודה! רק דמבלדור מספיק חכם ועם יכולת קסם מספיק גבוהה בשביל לעשות משהו כזה!"
"אז מה שאתה בעצם אומר זה.." ג'יימס גירד בסנטרו, "שאתה, רמוס ג'ון לופין, המוח הדגול, שקרא כל ספר בבית שלו ומתקרב לקריאת כל ספר בסיפרייה, לא יכול לעשות כזה דבר?"
"כן." אמר רמוס, "זה בדיוק מה שאני אומר."
"אני חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה." אמר סיריוס, "אנחנו פשוט צריכים לאסוף מידע על איך הטירה פועלת ואז נוכל להבין איך אפשר לעקוב אחרי מה שקורה כאן."
"את זה אפשר למצוא בהרבה ספרים על הוגוורטס," אמר רמוס בביטול, "אבל ספר עם המידע כמו שאנחנו צריכים, לא יהיה בספריה הרגילה, אפילו לא במדור הספרים המוגבלים כי אז כל המורים ידעו מה קורה בטירה."
"אז זאת צריכה להיות סיפרייה פרטית של דמבלדור! או סיפרייה סודית איפשהו במעמקי הטירה!" אמר פיטר,
"נפרוץ למשרד של דמבלדור!" קרא ג'יימס בהתרגשות,
רמוס נהם, "לפעמים אני לא יודע איך המוח הקטן שלך פועל." הוא אמר ביאוש, "לפרוץ למשרד של דמבלדור? ברצינות?"
"כן ג'יימס, זה באמת מוגזם." גיחך פיטר.
לפתע סיריוס נקש באצבעותיו, "עליתי על זה!" הוא קרא, "הבנתי למה ג'יימס כל כך רוצה לעשות מפה כזאת!"
הם הביטו בו בשאלה, לא מבינים לאין הוא חותר,
"הוא רוצה לעקוב אחרי אוונס!"
רמוס ופיטר פרצו בצחוק מתגלגל בעוד ג'יימס זועף, מסמיק. "לא נכון, אני רוצה את זה בשביל שנוכל לבצע קונדסים מדהימים!"
"כן,כן, שמענו עלייך." צחק סיריוס בעוד פיטר ניגב את דמעותיו. רמוס נראה משוחרר יותר ואמר בחיוך,
"טוב, שכנעתם אותי, אפשר לנסות לבדוק קודם את הספרים הרגילים ואם זה לא יעזור כבר נחשוב על משהו."
* * *
ארבעת החברים החליטו להישאר בליל כל הקדושים בהגוורטס ונהנו ביותר לעזור להאגריד לרוכן את הדלעות היפות שצמחו בגינתו.
הם אומנם חזרו מלאים בכתמים כתומים וגרעינים לאחר שסיריוס, שניסה לרוקן אותה עם קסם, פוצץ את הדלעת כולה, אך הם חזרו עם חיוכים ענקיים על פניהם ומרחו דלעת אחד על השני לפני שגורשו למקלחות בידי פרופסור מקגונגל שתפסה אותם מלכלכים את הקירות.
ליל כל הקדושים הגיע ועבר במהירות הבזק.
הסעודה הייתה מרהיבה יותר משהם אי פעם דמיינו, גמדוני הבית בהחלט התעלו על עצמם.
הם בילו את סוף השבוע החופשי ברביצה במועדון, במשחקי שחמט (איש לא הצליח לנצח את סיריוס) ובקלפים מתפוצצים (סיריוס ניצח את כולם חוץ מאת רמוס שמתברר היה מקצוען באופן טבעי).
וכשנמאס להם מכל אלו, הם ירדו למטבחים ואכלו מעדנים מול האש החמה.
החזרה לשגרה הגיעה מהר מידי ולפני שהספיקו להתרגל אליה הם מצאו את עצמם שוב, קורעים תחת העומס.
"נמאס לי מהחיבור הזה!" ילל ג'יימס ערב אחד וזרק את עט הנוצה שלו, "כמה פרופסור ספראוט חושבת שאפשר לכתוב על תולעי גזעים?"
"תגיד תודה, אני מנסה כבר שעה לסיים את החיבור הזה לפרופסור סלגהורן." גנח סיריוס.
"רמוס, אתה סיימת את החיבור לספראוט נכון?" שאל ג'יימס,
"כן." ענה רמוס קצרות, מסכם במהירות פסקה מספר שינויי צורה למתחילים.
"אני יכול להציץ?" שאל ג'יימס בתקווה.
"לא." ענה רמוס בחדות וג'יימס נאנח ביאוש,
"אני לעולם לא אסיים את זה!"
"אתה יכול להציץ בחיבור שלי, ג'יימס" אמר פיטר, מרים מבט מהחיבור שלפרופסור מקגונגל ששקד עליו.
ג'יימס התיישר באחת, "פיטר! שכחתי שאתה טוב בתורת הצמחים! תודה אתה מציל את חיי!" הוא לקח את החיבור מידיו של פיטר ,שהסמיק, ועבר עליו בעיניו, מוסיף שורות לחיבור שלו.
"רמוס, אולי תיתן לי להציץ בחיבור שלך לשיקויים?" שאל סיריוס, ראשו מונח על הסיכום שלו, עיניו בוהות באש ביאוש.
"אמרתי לא!" הוא ירה וסיריוס הרים את ראשו בהפתעה,
"עצבני היום, הא?" הוא שאל, בוחן את פניו החיוורות של רמוס.
רמוס נאנח ונשען לאחור, עוצם את עיניו ומעסה את רקותיו, "מצטער, הראש שלי דופק."
"אולי תלך לראות את מאדאם פומפרי, רק למקרה." אמר ג'יימס, לא מרים את עיניו מהחיבור של פיטר.
"לא, אני בסדר." אמר רמוס, "אם מחר הוא עדיין יכאב אלך אליה."
"אז..." סיריוס אמר באיטיות, " אני לא יכול להציץ בסיכום?"
למחרת בבוקר רמוס התארגן והלך למאדאם פומפרי.
ההצעה של ג'יימס אתמול ללכת לראות אותה פתרה לו את הבעיה והוא לא היה חייב לשקר להם שוב.
על מי אתה עובד? הוא נזף בעצמו, אתה תשקר להם בנוגע לירח המלא יותר פעמים משתזכור.
הוא נאנח ונכנס למרפאה, עצמותיו כואבות ועורו מעקצץ.
מאדאם פומפרי לא שאלה שאלות אלא פשוט הובילה אותו למיטה פנויה בקצה החדר.
הלילה ירח מלא.
הוא עצם את עיניו, מנסה לגרום לדפיקות בראשו להפסק.
הוא שנא את השינויים בהגוורטס יותר מששנא אותם בבית.
עד עכשיו הוא לא היה צריך לשקר לאף אחד, אלא פשוט התחמק מחברה.
הוא חשב שזה יעבוד גם כאן אך בלי שתכנן הוא מצא לעצמו שלושה חברים חדשים.
והוא לא רצה לאבד אותם.
אך הוא גם לא רצה לשקר להם.
הוא גיחך במרירות, האירוניה אוכלת אותו מבפנים.
אם יספר להם- הוא יאבד אותם, אם לא יספר להם- הוא לא אמיתי איתם והוא בוגד באמונם.
הוא הרגיש את דמעות התסכול עולות בעיניו ומצמץ במהירות, מעלים אותם עוד לפני שיחשבו על לזלוג.
הלילה ירד וכמו תמיד, הוא צעד אל הערבה המפליקה, כלא הייסורים שלו.
לא, הוא ידע שזה לא נכון. גופו שלו הוא כלא הייסורים שלו.
לא הוגן מצידו להאשים יצור אחר בבעיותיו.
הוא נאנח וחישל את עצמו כמה שאפשר לחוויות הלילה.
"רמוס חולה עוד פעם?" שאל פיטר בדאגה, הם ישבו שלושתם על מיטתו של ג'יימס בשעת הלילה המאוחרת ודפדפו בספר, הוגוורטס תולדות, בתקווה להיתקל במשהו שיעזור להם להבין את הוגוורטס יותר טוב.
"הלכתי לראות מה שלומו בין השיעור של סלגהורן לשיעור של פליטיק והוא נראה לא משהו, כאילו כולו בכאב." אמר סיריוס, מרים את עיניו מהספר.
"אני חושב שכדאי שנלך לבקר אותו, רק כדי לראות שהוא בסדר." אמר פיטר.
ג'יימס סגר את הספר בנקישה.
"אני בעד. בכל מקרה שום דבר כאן לא מועיל לנו."
סיריוס נאנח, "אבל ידענו את זה מההתחלה, רמוס קרא את הספר ואמר שאין שם שום דבר מועיל אבל אתה התעקשת שנקרא אותו שוב!"
ג'יימס התעלם ונעמד, הוא בדק שצ'ארלס ישן במיטתו והוציא את גלימת ההעלמות.
"קדימה, בואו נלך."
הם הגיעו אל המרפאה, פתחו את נעילת הדלת ונכנסו.
שני ילדים שכבו ישנים במיטות, אך אף אחד מהם לא היה רמוס. הם החליפו מבטים מבולבלים והתקדמו לאורך שורות המיטות, מוודאים כי אכן רמוס לא נוכח.
הם עמדו במרכז החדר והביטו אחד בשני, מבולבלים ומודאגים מתחת לגלימת ההעלמות.
"שירותים." לחש ג'יימס כמעט בלי קול והם התקדמו לכיוון השירותים, נכנסים פנימה ומגלים כי כל התאים ריקים.
הם עשו סיבוב נוסף במיטות ויצאו החוצה במהירות.
"הוא לא שם." אמר ג'יימס בדאגה.
"כולנו שמנו לב לזה, ג'יימס." אמר סיריוס אך קולו היה מודאג כקולו של ג'יימס.
"אולי הוא בדיוק חזר למועדון?" הציע פיטר בתקווה,
"באמצע הלילה?" סיריוס כיווץ את גבותיו,
"ולא היינו נתקלים בו בדרך?" הוסף ג'יימס בספק.
"אולי הוא..." ניסה פיטר, אך שום רעיון לא עלה במוחו.
"בואו נחזור." אמר ג'יימס לאחר מספר שניות של שקט.
הם הורידו את גלימת ההעלמות והתיישבו במועדון גריפינדור הריק.
פיטר מיהר לבדוק אם רמוס במקרה חזר למיטתו וסיריוס שאל את ג'יימס.
"אתה גם חושב שמשהו קצת מוזר?"
ג'יימס הנהן, "זה לא מסתדר, למה שהוא לא יהיה במרפאה?"
"אולי הוא סתם משוטט?" שאל סיריוס בלי להאמין להצעה של עצמו.
"רמוס שלנו? בלי גלימת ההעלמות? לא סביר."
סיריוס הנהן, "הוא גם נראה בכאב כשביקרתי אותו, הוא לא היה מתחיל לשוטט לבד במצב כזה."
הם המשיכו לשבת ולחשוב, אצבעותיו של ג'יימס מתופפות על השולחן במקצב קבוע כשפיטר ירד במדרגות.
הם הרימו מבט בלי הרבה תקווה והשפילו אותו שוב כשעיניו של פיטר ענו להם.
הוא הצטרף אליהם ונאנח, "אני לא מבין איפה הוא יכול להיות."
לאחר עוד כמה שניות שרק תיפופי האצבעות של ג'יימס נשמעו סיריוס אמר,
"טוב, אין לנו איך לדעת איפה הוא בלי המפה הזאת שרצינו להכין כך שאין לנו מה לעשות כרגע. אני מציע שנלך לישון ומחר נשאל אותו מה קורה."
"כן, " אמר פיטר, "זה באמת נשמע הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות."
"אני חושב שאנחנו צריכים לראות אם הוא מספר לנו בעצמו." אמר ג'יימס וסיריוס ופיטר הביטו בו כלא מאמינים,
"אבל ג'יימס, אתה יודע שהוא לא יספר, ומה אם הוא צריך את עזרתנו?"
"אני יודע, אני חושב שאנחנו צריכים לשאול אותו איפה הוא היה בלילה. אם הוא ישקר- אז זו כנראה סיבה טובה. אם לא אז נדע והכל יהיה בסדר."
"אבל-" סיריוס התחיל אך ג'יימס קטע אותו,
"זה הסוד שלו, סיריוס." אמר ג'יימס והפסיק לנקוש באצבעותיו, מתיישר ומביט בסיריוס במבט חמור, "וזה זכותו המלאה לא לספר לנו."
סיריוס בלע את רוקו.
"אבל אנחנו חברים שלו..." לחש פיטר, "אנחנו רוצים לעזור..."
"אני יודע." אמר ג'יימס והפנה את מבטו אל פיטר, "אבל זו בחירה שלו אם לתת לנו לעזור. בנתיים נשתדל להיות הכי תומכים שאפשר ונשים לב לפרטים הקטנים שפספסנו עד עכשיו, כי ברור שמשהו חשוד הולך כאן."
הם הביטו במבטו הנחוש והנהנו, עולים למיטותיהם ונרדמים אחד אחרי השני.
* * *
רמוס הצטרף אליהם באמצע שיעור תעופה. הוא נראה יותר מרופט מהרגיל, לפחות ממה שג'יימס יכול לראות ממקומו הגבוה על המטאטא.
רמוס הסביר בהתנצלות למאדאם הוץ' כי היה חולה והיא אישרה לו בהנהון להצטרף לשיעור.
הוא לקח מטאטא והתיישב בצד עם מספר מהרייבינקלו שחיכו לתורם.
סיריוס ניווט את המטאטא שלו לכיוון ג'יימס, תפס את עיניו והחווה בראשו אל רמוס. ג'יימס הנהן והם המשיכו בתרגיל שמאדאם הוץ' נתנה להם- לזגזג בין עמודים.
פיטר, פניו מכווצות בריכוז, זיגזג בין העמודים בלי להתקע בהם כלל, אך זה היה בגלל שטס במהירות של חילזון מת.
"פטיגרו! יותר מהירות!" קראה מאדאם הוץ' ועגלי זיעה הצטברו על פניו.
"פיט! תסתכל איך אני עושה ותעשה אחרי." קרא ג'יימס וזיגזג במהירות הבזק בין העמודים, פניותיו חדות ומדויקות וכשסיים הוא העשה גלגול ראוותני באוויר.
כל הכיתה מחאה כפיים אך ג'יימס שם לב למורת רוחו שלילי אפילו לא הסתכלה.
הוא נסק מטה אל האדמה, קרץ לסיריוס שגיחך ממרום גובהו על המטאטא, ומיהר אל רמוס.
הוא הניח את המטאטא בנינוחות על כתפיו והתיישב לצד חברו,
"השחצנות תעלה לך לראש יום אחד." גיחך רמוס, ומקרוב ג'יימס יכל לראות פצעים חדשים בגופו.
"היא כבר בראש שלי." ג'יימס משך בכתפיו, "איפה היית אתמול בלילה? לא חזרת למעונות." שאל בקלילות.
"במרפאה." אמר רמוס במהירות. "מאדאם פומפרי שכנעה אותי להשאר עד שארגיש יותר טוב."
ליבו של ג'יימס צנח.
הוא גיחך, "וזה התרגום שלה ל 'ארגיש טוב'? אתה נראה יותר נורא מאתמול!"
"יש לכם קטע לבקר את המראה שלי." אמר רמוס, משפשף את גשר אפו, "זה כיף לכם?"
"למען האמת, כן." אמר סיריוס שבדיוק התקרב אליהם, עדיין יושב על המטאטא, רגליו נוגעות באדמה.
"אז חבל, כי אני לא שולט בו." אמר ונעמד, לוקח את המטאטא שלו ומתקדם עם שאר התלמידים שהגיע תורם לכיוון מאדאם הוץ'.
הם הביטו בגבו המתרחק, "נו? מה הוא אמר?" הוא שאל בקול שקט.
"שהוא היה במרפאה כל הלילה."
* * *
משחק הקווידיץ' הראשון של העונה הגיע, ועימו ההתרגשות.
ג'יימס לא הפסיק לדבר על הסיכויים שלהם נגד סלית'רין ועל כמה שהוא מקווה כי גריפינדור יקבלו את הגביע.
"אתה יודע שאנחנו צריכים לנצח בכל המשחקים בשביל לקבל את הגביע נכון?" אמר רמוס בעודם יורדים אל המגרש יחד עם כל בית הספר, לבושים בצעיפים האדומים שלהם נגד הקור ונגד הסלית'רינים.
"כן, אבל אני בטוח שננצח!" אמר ג'יימס, מקפץ תוך כדי הליכה, לא מסוגל לרסן את התלהבותו.
"אפילו לא ראית איך הקבוצה של גריפינדור השנה, אולי אנחנו לא טובים." אמר סיריוס שהשתעשע למראהו של ג'יימס.
"אל תדבר ככה!" צייץ פיטר, "אני מסכים עם ג'יימס, אנחנו בטוח מנצחים!"
רמוס פיהק, לא היה לו כוח למשחק הזה, למרות שהשמש היתה בחוץ והיתה רוח קלילה, הוא הרגיש את החורף מתקרב, יחד עם בואו של חג המולד.
רמוס לא אהב קור.
אלא אם כן הוא שכב במיטתו תחת השמיכה עם האש בוערת באח.
הם הגיעו אל היציע וג'יימס דחף אנשים בדרך מאוד לא מנומסת, תופס להם מקומות טובים.
"מכאן נוכל לראות הכל!" הוא קרא מעל צעקות האנשים.
רמוס התיישב בכבדות, מה היה נותן רק לחזור לחדרו ולנצל את הבוקר החופשי לשינה.
"קבלו אותם! בצבעי ירוק וכסף, הסלית'רינים!" קרא הקריין בקול רועם שצרם באוניו של רמוס.
הסלית'רינים נכנסו למגרש ושריקות בוז נשמעו מהאזור של גריפינדור.
"והנה הם באים, בצבעי אדום וזהב, הגריפינדורים!"
רמוס כיסה את אוזניו בידיו בעוד היציע מתפוצץ. ג'יימס עמד ושאג, "קדימה גריפינדור!"
המשחק התחיל.
רמוס לא עקב כלל. הוא ישב במושבו ובהה בגב הכיסא שלפניו.
מידי פעם הוא קלט משהו מהקריין,
"זאת היתה חטיפה מסוכנת של מקנייר!"
או הבין מה בערך קורה כשהגריפינדורים התפוצצו בתשועות או בקריאות זעם.
"שישים ארבעים לסלית'רין!" קרא הקריין ורמוס שמע את ג'יימס גונח לצידו וצועק, "קדימה טונר! תכניס לו בשיניים!"
המשחק נמשך ונמשך,
"חבטה יפה של ג'ני! אבל- אוי! לא פגע במטרה הנכונה!"
עפעפיו של רמוס החלו להכביד עליו.
הוא נאבק להשאיר אותם פתוחות,
"תלוש לו את הראש!" צעק סיריוס ופיטר כיסה את עיניו בידיו כשכל הקהל קרא, "אוווו!"
הוא החל לראות הכל כפול ובבת אחת עיניו נעצמו.
"רמוס!" הוא שמע בערפול, "רמוס קום!"
הוא פקח את עיניו בטשטוש, "מה? מה קרה?"
"קום נגמר המשחק." אמר פיטר שרכן מעליו.
"אני לא מאמין שנרדמת באמצע משחק קווידיץ'." סיריוס נענע את ראשו בחוסר אמון, כל הגריפינדורים כבר עזבו את היציע.
"מה קרה? ניצחנו?" שאל רמוס שהתמתח והתיישר, משפשף את עיניו.
"בטח, רק בגלל זה ג'יימס עכשיו בשוק של החיים שלו." סיריוס חייך חיוך מריר והצביע על ג'יימס שישב כפוף עם מבט הרוס על פניו.
"זה היה משחק מאוד צמוד, אבל אז המחפש של סלית'רין תפס את הסניץ'." אמר פיטר בעצב.
"ג'יימס?" סיריוס נענע את כתפו של ג'יימס אך הילד לא הגיב. "ג'יימס, זה רק משחק."
"הפסדנו." הוא לחש, "אני לא מאמין... הפסדנו."
"לא נורא, תמיד נוכל לזכות בגביע שנה הבאה." ניסה פיטר לעודד אותו אך ג'יימס נראה גמור. הוא פתח את פיו, כנראה בשביל להגיד שוב שהוא לא מאמין אבל שום צליל לא בקע ממנו.
רמוס מיהר ואמר, לפני שג'יימס יתעלף, "שנה הבאה בטוח ננצח, כי אז אתה תהיה בנבחרת!"
זה עשה פלאים.
"נכון!" ג'יימס קרא ונעמד בקפיצה, "שנה הבאה אני אעשה שינויים משמעותיים בנבחרת שלנו ואז ננצח כל שנה!"
"אבל אתה לא תהיה הקפטן, אתה לא יכול לעשות שינו-" התחיל פיטר אך רמוס הכניס לו מרפק,
"תן לו לחלום." הוא לחש בשקט וסיריוס החניק צחוק.
הם צעדו משם חזרה לכיוון הטירה בעוד ג'יימס מברבר עוד ועוד על כל הטעויות הטכניות שהשחקנים עשו במשחק ועל איך הוא היה עושה אותם אחרת.
עד שהגיעו לטירה רמוס כבר סתם את אוזניו במחאה,
סיריוס רכב על גבו של ג'יימס וקרא, "קח אותי אל מעבר לאופק! הו קפטן קווידיץ' דגול!"
ופיטר צחק עד שכאבה לו הבטן.
* * *
מזג האוויר השתנה דרסטית, גשמים החלו לרדת ורוחות קרות נשבו בלילה, כולם הוציאו בהמזוודות את הסוודרים והצעיפים והחלו ללבוש כפפות בדרך משיעור לשיעור.
שיעורי תעופה בוטלו פעמים רבות עקב סופות למורת רוחם של ג'יימס וסיריוס אך להקלת רמוס ופיטר, שלא הצטיינו במקצוע.
חג המולד התקרב. כבר יכלו לשמוע דיבורים על קניית מתנות, ואיפה כל אחד יבלה את החג,
הם אפילו ראו את האגריד סוחב עץ אורן גדול לכיוון הטירה.
סיריוס קיבל מכתב בפעם הראשונה מאז תחילת השנה, מהוריו שאמרו כי הוא לא יכול לחזור הביתה לחג כי הם נוסעים לטיול בדרום, ולא יוכלו לקחת אותו איתם.
אלו היו בשורות נפלאות בשבילו, אך הוא קיווה כי לפחות חבר אחד מחבריו יישאר לחג, והוא לא יצטרך לבלות אותו לבד.
הוא ניגש אל רמוס ערב חורפי אחד, שואל אותו על העניין,
"אמא אמרה שאני יכול להישאר אם אני רוצה." הוא משך בכתפיו, "לא ידעתי אם אתם נשארים אז לא החזרתי לה תשובה עדיין."
"אני נשאר." אמר סיריוס, "תישאר?" שאל בקול שקט, מפחד מהתשובה.
"אני נשאר." אמר פיטר שעבר דרך החור אל המועדון מלווה בג'יימס, "חג מולד בבית זה לא כזה כיף אצלנו, וכאן אמרו שזה יהיה מדהים."
"אני גם נשאר." חייך ג'יימס.
זה הפתיע את כולם.
"אבל ההורים שלך חוגגים בבית, והם ביקשו שתחזור!" אמר סיריוס בבלבול, מרוצה מאוד מהשינוי בתוכניות, "מה קרה?"
ג'יימס פתח דף מגולגל שהחזיק בידו,
"ג'יימס היקר, "הוא הקריא,
"אנחנו מצטערים, אבל יש שינוי בתוכניות.
מודי ביקש שנעזור לו במשימה חשובה וזה יוצא גם על החג.
אנחנו מקווים שזה בסדר ושחבריך יישארו איתך בטירה.
חג המולד בהוגוורטס מאוד מיוחד ואנחנו בטוחים שתהנה.
לא נשכח לשלוח לך מתנות.
אוהבים,
אבא ואמא."
"משימה?" שאל פיטר בסקרנות,
"מודי? אלסטור מודי? ראש מחלקת ההילאים?" רמוס הרים גבות בהתרשמות,
גיימס הנהן בחיוך, "שני ההורים שלי עובדים איתו, הם הילאים בכירים." מנפח את חזו בגאווה.
"הם בטח יוצאים להרבה משימות מסוכנות!" התפעל פיטר.
"כן." ג'יימס התיישב מול רמוס וסיריוס ופיטר אחריו.
"אז הם בטח הרבה לא בבית." שיער רמוס ומבטו של סיריוס מיד הביט בג'יימס, בוחן את תגובתו.
ג'יימס הנהן במהירות, "נכון." אמר במשיכת כתפיים אגבית ואמר, "אני רעב, שנרד למטבחים?"
"אני מאוד אשמח לשוקו חם עכשיו." חייך פיטר והם נעמדו, יוצאים אחד אחרי השני מהמועדון.
סיריוס הביט בגבו של ג'יימס, שקוע במחשבות.
הוא ידע שההורים של ג'יימס הם הילאים בכירים, ג'יימס סיפר לו את זה בימים הראשונים שלהם בהוגוורטס, אך סיריוס אף פעם לא חשב על העובדה שהם כנראה באמת יצאו למשימות ארוכות ומסוכנות.
ג'יימס נראה כל כך עליז כל הזמן, והתחבר אליו ברגע הראשון שפגש אותו,
אך סיריוס אף פעם לא חשב על זה שיכול להיות שסיריוס היה החבר הראשון של ג'יימס באותה המידה שג'יימס היה החבר הראשון של סיריוס.
הוא לא חשב על העובדה שג'יימס בילה חלק גדול מילדותו לבד.
הוא והמשרתים.
* * *
חג המולד הגיע, ואיתו השלג.
סעודת חג המולד היתה מרהיבה, אך לא היו הרבה תלמידים שיהיו שם בכדי להנות ממנה.
ג'יימס, פיטר, סיריוס ורמוס היו בין הגריפינדורים היחידים שנשארו בהגוורטס, והיו היחידים מהשנה הראשונה שנשארו.
עץ האורן של האגריד עמד נוצץ ומרהיב במרכז האולם וכל הקירות היו מכוסים קישוטי חג.
האוכל היה מעדן והם המשיכו לאכול גם אחרי שהיו שבעים.
לאחר מכן, עם בטן מפוצצת ותחושת חמימות בבטנם, הם חזרו למועדון גריפינדור בעוד ג'יימס וסיריוס ניסו להתמסר עם גחלים לוהטות מהאח, מכשפים אותם לרחף ומזיזים אותם מצד לצד.
זה נגמר כשהגחל נפל על השטיח ואש התחילה לבעור.
תלמיד שנה שביעית מיהר והוציא מים משרביטו, מכבה את האש לפני שהתפשטה.
הוא צעק עליהם בערך רבע שעה וכשסיים קולו היה צרוד והם עלו למעלה אל חדרם, צוחקים בלי שליטה.
"קומו כולם! מתנות!" קרא ג'יימס שהתעורר מוקדם כהרגלו. כולם גנחו והתהפכו במיטתם החמימה, דוחים את הקימה.
אך ג'יימס לא נתן להם. הוא זרק עליהם כריות, שר שירי חג מולד וקפץ על סיריוס עד שהוא התיישב, שיערו פרוע והוא שולח יד לחנוק את ג'יימס.
"אם אתה לא סוגר את הפה שלך עכשיו, פוטר. אני סוגר אותו בשבילך." הוא נהם, קולו צרוד משינה.
"קדימה ג'יימס, השעה תשע בבוקר! " נאנח פיטר,
רמוס אפילו לא התעורר.
"אבל יש מתנות! תפסיקו להיות כאלו כבדים!" הוא חייך והסיט את ידו של סיריוס מגרונו, "קדימה סיריוס, אתה לא רוצה לפתוח את המתנה שהבאתי לך?"
לאחר עוד כמה דקות של רעש מג'יימס, לשלושה לא נשארה ברירה אלא לקום.
הם גנחו וקיללו את ג'יימס אך לאחר מבט בערימת המתנות מצב רוחם השתפר והם החלו לפתוח אותם בשמחה.
"ברצינות?" סיריוס הביט במתנה מהוריו בגועל, זה היה ספר, "שושלת טהורי הדם הארוכה בהסטוריה."
הוא זרק אותו לפינת החדר ועבר למתנה הבאה.
"אחלה מתנה רמוס." חייך ג'יימס שפתח את הספר, "אליפות קווידיץ' בכל הזמנים."
"אתה אוהב לתת ספרים." אמר סיריוס שבדיוק פתח את המתנה מרמוס, הספר, לחשים שלא תמצא בכל ספר רגיל מאת גראליס מודרנוק. אך נראה מרוצה.
"אני אוהב את המתנות שלי." חייך פיטר, "סוכריות ברטי בוטס מג'יימס, צפרדעי שוקולד מסיריוס, וספר על תורת הצמחים מרמוס! אתם החברים הכי טובים שיש!"
"אני מרגיש חבר מאוד רע פתאום, אני הבאתי לך רק ממתקים ואתה הבאת לי ספר." אמר ג'יימס, מביט בערימת השוקולד על מיטתו של רמוס. חבילה מג'יימס, חבילה מסיריוס וחבילה מפיטר.
"כן, גם אני." אמר סיריוס,
אך רמוס משך בכתפיו, "אני אוהב את המתנות שלכם." וקולו נשמע כל כך אמיתי שהם לא חזרו אל הנושא.
ג'יימס קיבל מהוריו סוודר חדש ונעים בצבע אדום, חבילה של עוגיות של אמא. בנוסף הוא קיבל מסבא וסבתא שלו צעיף חדש, מסיריוס חבילה של שרביטי במבליק ומפיטר צפרדעי שוקולד.
סיריוס קיבל מג'יימס עוגיות דלעת ומקקים מצופים ומפיטר אננס מסוכר.
ורמוס, בנוסף על כל השוקולדים קיבל מהוריו סוודר חדש, שסיריוס מיד אימץ, לובש אותו בטענה כי יש לרמוס מספיק סוודרים.
הם ישבו שם במשך כמה שעות, פשוט אוכלים את הממתקים שלהם ומתכננים לאן ילכו בלילה הבא שישוטטו.
הימים עברו בנעימים ורוב עיסוקיהם היו לשוטט ברחבי בית הספר ולמצוא חדרים שלא היו בהם עדיין או לשבת בסיפרייה ולחפש מידע על הוגוורטס.
"אני לא מוצא שום דבר שיכול לעזור לנו!" קרא סיריוס אחר הצהריים אחד בזמן שישבו בספרייה, קוראים.
הוא סגר את הספר, "הגוורטס הכל מכל כל" ודחף אותו הרחק.
ג'יימס, פיטר ורמוס הרימו את עיניהם מהספר שקראו והביטו בו.
"אין כאן שום דבר. כלום. בטח הכל מכל כל."
"אני אמרתי מההתחלה שלא סביר שיהיה מידע כזה בספרייה הרגילה." אמר רמוס שהבין את הסימן וסגר את הספר.
"מה שאנחנו מחפשים חייב להיות איפשהו." התעקש ג'יימס, סוגר את הספר שלו.
"רגע, אז מפסיקים לקרוא?" שאל פיטר ששם לב לכך שהוא היחיד עם ספר פתוח.
"אני פשוט חושב שזה מיותר, עברנו על עשרות ספרים ואף אחד מהם לא אומר לנו איך אפשר לדעת מה הולך בטירה כל הזמן." סיריוס אמר בהחלטיות.
"אז הגיע הזמן לעלות שלב." אמר ג'יימס בחיוך, מביט לאחור לוודא כי הספרנית לא מקשיבה, "מדור הספרים המוגבלים."
"צריך אישור בשביל להוציא ספר משם." לחש פיטר בעוד ארבעתם מקרבים ראשים.
"מה פתאום, אנחנו לא צריכים אישור." ג'יימס ביטל את דבריו ופיטר הביט בו בבלבול,
"אנחנו לא?"
"יש לנו אישור." אמר ג'יימס, "וקוראים לו גלימת ההעלמות."
סיריוס פלט נחרת צחוק כשפיטר הבין לבסוף.
"אנחנו יודעים איזה ספר לחפש?" ג'יימס שאל את רמוס.
"זה כנראה יהיה ספר על הקסמים העתיקים ביותר שהקימו את הוגוורטס, משהו שמסביר איך הטירה יודעת מה קורה בתוכה, ואיך אנחנו יכולים לתעל את הידע הזה אלינו."
"כן פרופסור לופין, מה שתגיד." גיחך סיריוס.
"נעשה את זה הלילה?" שאל פיטר וג'יימס הנהן.
"אז בואו נחזור למועדון, הישבן שלי התאבן מהישיבה על הכיסא הזה." אמר סיריוס.
* * *
הלילה ירד והם חמקו החוצה, בלתי נראים בזכות הגלימה.
הם הלכו במהירות, מתקרבים אל הספרייה עם כל צעד כשלפתע רמוס לחש בפניקה, "זהירות!"
פרופסור דמבלדור התהלך לו במסדרון לכיוונם מביט ברצפה, שקוע במחשבות.
הם טסו והתחבאו מאחורי דלת ורק כשהתקרב אליהם יותר הם נזכרו כי הם בלתי נראים מתחת לגלימה.
לא רוצים לעשות רעש ולהסתכן כי המנהל יתפוס אותם מחוץ למיטה בלילה, הם נשארו מאחורי הדלת, מחכים שהוא יעבור.
אך הוא לא עבר.
הוא נעצר במקומו, הביט בדלת שעמדו מאחוריה וחייך.
"זאת שעה מאוחרת להיות בה מחוץ למיטה, ילדים." הוא אמר בקולו השקט, מביט בדלת, עיניו מנצנצות תחת משקפי הסהר שלו.
בהחלטה של רגע ג'יימס יצא מתחת לגלימה ויצא מאחורי הדלת, חבריו מביטים בו בבעתה.
"פרופסור דמבלדור?" הוא שאל, מתקדם אל המנהל שהביט בו עם ניצוץ שעשוע בעיניו,
"כן, אדון פוטר?"
ג'יימס לא הופתע שדמבלדור יודע את שמו.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"הרגע שאלת, אבל אני משער שזו לא השאלה שרצית לשאול."
"כן פרופסור, רציתי לדעת.." הוא גמגם במבוכה, מודע לפתע כי הוא עומד מול מנהל בית הספר בשעת לילה מאוחרת בפיג'מה שלו, "רציתי לדעת... איך אפשר לדעת מה הולך בבית הספר כל הזמן?"
"אתה מתכוון לשאול, איך אפשר לדעת מה כל אחד עושה ואיפה הוא בכל רגע מהחיים?" חידד דמבלדור את שאלתו,
ג'יימס הנהן, נרגש.
"ובכן אני לא יודע," צחקק דמבלדור, "אני לא חושב שמישהו יודע למעשה, לטירה יש תודעה משל עצמה אתה מבין, ולדעת מה הולך בה זה כמעט בלתי אפשרי, אני לא חושב שאפילו הספרים שיש אצלי במשרד מכילים כזה מידע."
דמבלדור כנראה ראה את האכזבה על פניו של ג'יימס כי הוא חייך ואמר,
"אני לא חושב שזה חכם להכיל כזה מידע, זאת עוצמה כזו של כוח שעלולה להוציא את האדם מדעתו."
ג'יימס הנהן בהבנה.
"ואני מציע כי אתה וחבריך תחזרו למועדון שלכם לפני שפילץ' יגיע. לילה טוב."
ג'יימס הביט בו בהלם, הוא היה בטוח כי דמבלדור הולך להעניש אותם.
"לילה טוב פרופסור." הוא אמר.
* * *
"שמעתם מה הוא אמר?" שאל ג'יימס בהתרגשות בעודם נכנסים אל המועדון החמים והריק, "הוא אמר לנו בעצמו שאין ספר כזה אצלו בספרייה! זה פותר לנו את הבעיה של לפרוץ לו למשרד!"
"זה רק אני או שהוא לגמרי פספס את הנקודה?" שאל רמוס, מביט בג'יימס בחוסר אמון.
"ג'יימס, הוא גם אמר שהוא לא יודע איך לעשות את זה ושזה בלתי אפשרי! פספסת את החלק הזה?" אמר סיריוס, מתיישב על הכורסה מול האש, מניח את הגלימה לצידו.
"כן, ג'יימס, עזוב. אם דמבלדור לא יודע אז-" אמר פיטר אך ג'יימס התפרץ לדבריו,
"אני בטוח שדמבלדור כן יודע. ראיתם איך הוא ידע שאנחנו שם?"
"אולי הוא פשוט שמע אותנו." רמוס משך בכתפיו,
"לא! לא! אני בטוח שדמבלדור יודע, אבל זה לא נמצא באף אחד מהספרים המוכרים בהוגוורטס." התעקש ג'יימס, החיוך הנרגש עדיין על פניו.
"למה שהוא ישקר על זה שהוא יודע אבל לא ישקר בנוגע לספרים אצלו?" שאל סיריוס, "ג'יימס, אתה מדבר בלי היגיון."
"אני יודע!" הוא קרא, נוקש באצבעותיו," יש כל כך הרבה מקומות נסתרים בטירה הזאת כך שבטוח דמבלדור לא יודע על חלק מהם. אני בטוח שיש איפשהו בהוגוורטס ספרייה נסתרת!"
פיטר נאנח, סיריוס דפק את ידו על מצחו ורמוס אמר,
"ג'יימס. זה סופי. לגמרי איבדת את זה."
* * *
נשארו יומיים לחג המולד והירח המלא התקרב.
רמוס ישב על מיטתו, עצמותיו חורקות והוא חושק שיניים.
ג'יימס, סיריוס ופיטר יצאו לשחק בשלג, אך רמוס התעקש כי הוא יוותר.
לאחר תחנונים רבים השלושה הבינו כי רמוס נחוש בדעתו והלכו בלעדיו.
הירח הכמעט מלא הביט בו מהחלון.
ידיו של רמוס היו לחוצות אל רקותיו ועיניו עצומות.
גופו כאב.
שוב.
הוא לא הבין למה הוא מתפלא, היו לו שנים רבות להתרגל אל הסבל שמגיע כל חודש, אך משום מה, הכאב היה אפילו יותר בלתי נסבל בזמן שהותו בהוגוורטס.
הוא ידע למה.
כל חודש מחדש הוא שיקר לחבריו, שעושים הכל למענו, הוא צריך להסתיר מהם את הכאב והפצעים והדבר רק מגביר את הסבל.
הם מביטים בו במבטים מודאגים כשהם חושבים שהוא לא רואה, מנסים להבין למה החבר שלהם כל הזמן חולה וסובל,
למה הוא חוזר חבול אחרי שבסך הכל ביקר את דודתו.
הוא ידע שהם לא טיפשים, ועם כל ירח מלא שמגיע ועובר, הם היו יותר קרובים לגלות.
הוא נאנח אנחה נרעדת וקיפל את ברכיו אל חזו, מניח את ראשו עליהן.
הוא טחב את ידיו אל תוך השרוולים וכיסה עם הגלימה עד סנטרו, מתכווץ הכי קטן וחסר חשיבות שיכל.
ברגע שהם יגלו זה יגמר.
הם יתרחקו ממנו כמו ממגפה,
הם יפחדו ויגעלו,
וגם אם הם לא יספרו לכולם,
הוא שוב יישאר לבד.
הוא לא ידע איך זה כשיש חברים אמיתיים עד שהגיע להווגוורטס, הוא גילה כמה הדבר יכול להציל אותך ברגעים של פחד או כאב, הוא צחק ונהנה איתם יותר משצחק ונהנה כל חייו,
ופתאום, כשידע מה זה חברים,
הוא פחד יותר מכל לאבד אותם.
"רמוס! אתה לא מבין מה ג'יימס וסיריוס עשו!" פיטר התפרץ אל החדר, אפו אדום מקור אך חיוך ענקי על פניו,
ג'יימס וסיריוס נכנסו אחריו צוחקים ומורידים את גלימותיהם הרטובות משלג, מחליפים לפיג'מה החמה והנעימה.
"הפסדת רמוס, היה כיף-" ג'יימס קפא באמצע משפט, מביט בפניו של רמוס.
רמוס ניסה בכל מעודו להראות בסדר, שמח, אך הוא לא הצליח לעבוד על ג'יימס.
ג'יימס מיהר אל מיטתו והתיישב מולו.
"מה קרה?" הוא שאל ברצינות, הדאגה צורבת בקולו.
פיטר וסיריוס התקרבו גם הם, מביטים בשניים.
רמוס נענע את ראשו לשלילה וחייך חיוך חלוש, "כלום, אני בסדר."
"לא אתה לא." אמר ג'יימס, "מה קרה?" הוא דרש לדעת.
רמוס הביט בפניו הנחושות של ג'יימס, בפניו המודאגות של פיטר ופניו הזועפות של סיריוס.
הם רצו תשובה.
רצו תשובה להכל, רצו את האמת.
דמעות חמות ורטובות פרצו מתוך מחסומי עיניו של רמוס ושפתו התחתונה רעדה.
הוא נסוג לאחור, מתרחק מהם, מניד את ראשו לשלילה.
"רמוס," אמר ג'יימס בקול רך, "אנחנו יכולים לעזור לך."
רמוס נענע ראשו לשלילה, עיניו טרופות.
"רמוס בבקשה..." לחש פיטר, עיניו מתמלאות דמעות למראהו הנורא של רמוס.
הדמעות המשיכו לזלוג מעיניו של רמוס והוא חיבק את ברכיו בחוזקה.
"תן לנו לעזור לך." אמר סיריוס בקול צרוד, מביט ברמוס בעיניים קשות ולא מתפשרות.
רמוס חש בחוסר האונים שלהם,
הם כל כך רצו לעזור,
אך לא ידעו כיצד,
הם רצו לפתור את בעיותיו,
אך לא ידעו איך,
הם רצו להפסיק את הכאב,
אבל לא ידעו מאיפה הוא מגיע.
רמוס ניסה לשלוט בעצמו, אך הבכי הפך בלתי נשלט, הוא קבר את פניו בברכיו,
הוא כל כך רצה לספר להם,
אבל הוא פשוט לא היה מסוגל,
לא היה מסוגל לאבד אותם.
"אנחנו יודעים שלא היית בלילה במרפאה." אמר ג'יימס לפתע ורמוס הרים את עיניו הרטובות בהפתעה,
פיטר הנהן, "הלכנו לבקר אותך ולא היית שם."
"ואנחנו יודעים שלא באמת הלכת לבקר את דודה שלך." אמר סיריוס,
"אנחנו יודעים שאתה מסתיר משהו מאתנו, משהו גדול שמכביד עליך, ואנחנו רוצים שתדע, שלא משנה מה זה, זה לא ישנה את העובדה שאנחנו חברים שלך רמוס." אמר ג'יימס מבלי להתיק את עיניו מעיניו של רמוס.
שפתו התחתונה של רמוס רעדה,
"ומה שזה לא יהיה," אמר סיריוס בקול קשה, "זה לא משנה את מי שאתה."
לפתע רמוס הפסיק לבכות.
הוא משך באפו וניגב את הדמעות בשרוול גלימתו.
הוא לקח נשימה עמוקה ונאנח.
"בסדר." אמר בקול שבקושי נשמע.
הוא יספר להם.
הם לא יקבלו דבר פרט לאמת, והוא לא מוכן לשקר להם יותר.
"אני.." הוא בלע את הגוש בגרונו, הם הביטו בו בדריכות, "אני אדם- זאב. ננשכתי כשהייתי בן ארבע."
הוא ציפה לצעקות, לקריאות גועל, ציפה שיתרחקו ממנו בפחד, לא יהיו מסוגלים להביט בו,
אך הם לא זזו,
הם לא נראו מופתעים, כאילו ציפו למשהו כזה.
ואז, בלי להגיד מילה, ג'יימס, סיריוס ופיטר,
חבריו,
רכנו קדימה ועטפו אותו בזרועותיהם.
הם חיכו כך בסבלנות, חיכו עד שרומס הפסיק לרעוד,
עד שהוא יכל לחשוב שוב.
רק אז הם עזבו אותו.
הם זרקו את כל השמיכות והכריות שהיו בחדר לערימה אחת בין המיטה של סיריוס למיטה של ג'יימס והתיישבו שם.
"אז.. אתם באמת לא שונאים אותי?" רמוס שאל בשקט, משפיל את עיניו, "אבל אני אדם זאב..."
"רמוס, אתה רואה את הזרוע הזאת?" ג'יימס הרים את זרועו השמאלית, "היא קצת קצרה מהזרוע הזאת, אבל לא רואים את זה אם אני מסובב אותה ככה." הוא הדגים עם שתי ידיו.
"ולי יש רגישות לחלב." אמר פיטר,
"ואני אידיוט!" אמר סיריוס,
רמוס הביט בהם בהלם, בג'יימס ופיטר שצחקו וסיריוס שחייך בטיפשות,
"אתה מבין?" אמר ג'יימס לאחר שהפיל את סיריוס על הכריות, "זה באמת לא משנה לנו."
"חוץ מזה שעכשיו כשאנחנו יודעים אנחנו יכולים לעזור לך." אמר פיטר,
"וזה גם בטח מאוד הכביד עלייך." אמר סיריוס, "עכשיו אתה יכול להיות פתוח איתנו."
רמוס הנהן ואז, כמו מתוך חלום, חייך.
החיוך היה כל כך מלא הקלה, כאילו משקל כבד פשוט נעלם מעל כתפיו,
"אתה רוצה לספר לנו על זה? שננסה להבין?" שאל ג'יימס מעט בעדינות, מפחד להבריח את רמוס.
רמוס הנהן.
הוא סיפר להם על הנשיכה,
על השינוי הראשון,
על הימים אחרי והימים לפני,
על כך שהוא עצמו פוצע את גופו,
על כך שהתרופות של מאדאם פומפרי לא משפיעות עליו כמו על כל קוסם רגיל,
על הערבה המפליקה והמנהרה מתחתיה,
על כך שבבוקר מאדאם פומפרי מגיעה לקחת אותו,
ועל הכאב שבשינוי.
"אני לא מבין איך יכולת לא לספר לנו? למישהו?" אמר פיטר, "זה כל כך הרבה לסחוב לבד."
"פרופסור דמבלדור יודע, ופרופסור מקגונגל." אמר רמוס,
"אה- א!" ג'יימס צעק, "זה מסביר למה היא כל כך אוהבת אותך ומוותרת לך על הכל!"
"אולי גם אני אהיה אדם זאב, ואז אני לא אצטרך לסכם כל הזמן." אמר סיריוס בהרהור,
"כן, כי אתה כל הזמן מסכם." אמר רמוס בעוקצנות.
"אני מסכם בשבילך כשאתה חולה! זה כבר משהו!" אמר סיריוס, מצביע על רמוס בהאשמה.
"רגע רמוס," קטע פיטר את הדיבורים, "למה אתה פוצע את עצמך כשיש ירח מלא? אתה לא שולט בזה?"
"לא." אמר רמוס ואז תיקן את עצמו, "חלקית, אבל לא מספיק. כשאני בצורה הזאת אני רוצה לנשוך בעלי חיים אבל בגלל שאני מבודד אבל נושך ופוצע את עצמי." קולו היה חלש.
הם הביטו אחד בשני בהרהור, ואז ג'יימס אמר,
"לכן אסור לך לצאת? כדי שלא תנשוך מישהו?"
רמוס הנהן.
"מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל סיריוס, "כדי להקל על כל זה."
"כלום." אמר רמוס, "אין משהו שאף אחד יכול לעשות, אבל זה שאתם יודעים הופך את זה לקל יותר."
ג'יימס ופיטר הנהנו אך סיריוס שאל, "אתה בטוח? מה אם נלווה אותך לעץ במקום מאדאם פומפרי, זה יהיה בסדר?"
רמוס פתח את פיו בכדי למחות אך ג'יימס אמר,
"כן! זה אפילו יותר טוב כי אז בטוח אף אחד לא יראה אותך, תהיה מתחת לגלימת ההעלמות!"
"ואנחנו נוכל לדבר איתך ולהסיח את דעתך מהכאב!" הוסיף פיטר,
רמוס שקל את העניין, "בסדר." אמר, אך הוסיף במהירות כשראה את פניהם המחויכים, "בתנאי אחד."
הם הביטו בו,
"אתם יורדים איתי אבל בשום אופן לא נשארים שם, אפילו לא לשנייה, גם אם אני קורס לפני שאני מגיע לחדר כי זה אומר שאני מתחיל להשתנות."
הם הנהנו.
"אתם חייבים להישבע לי." אמר רמוס, טיפה מועטה של פניקה חודרת לקולו, "אם אתם שם ואני נושך אתכם, זה אבוד. תשבעו שתלכו לפני! לא משנה מה תראו."
"אנחנו נשבעים." אמרו בשקט.
רמוס נשם עמוק, כאילו הוא נרגע מעט.
הם התרווחו על השמיכות כשג'יימס אמר לפתע,
"אני חושב שאנחנו צריכים למצוא לרמוס שלנו כינוי."
"למה?" שאל רמוס, לא אוהב את הנימה של ג'יימס.
"כן! משהו כמו זאבי! רק פחות ברור מאליו." אמר סיריוס, מחייך בשעשוע.
"מה עם ירח?" הציע פיטר,
רמוס פחות ופחות אהב את הרעיון.
"ירח שלנו," ג'יימס ניסה את זה על לשונו, "לא, פחות מסתדר."
"ירחוני!" קרא סיריוס, "ירחוני שלנו. כן, זה מסתדר!"
"אני אוהב את זה!" חייך ג'יימס,
"ירחוני!" קרא פיטר.
רמוס גנח בייאוש וקבר את פניו בכרית.
ג'יימס לא הצליח להירדם.
הם ישנו ארבעתם יחד על ערימת השמיכות והכריות, כל אחד בתנוחה מוזרה אחרת.
הוא הביט בפניו השלוות של רמוס.
העניין שהוא אדם זאב הפריע לו יותר משהראה,
הוא פשוט לא הצליח לעקל כמה הנער הזה עבר בחיים.
כל חודש,
במשך שנים,
מאז שהוא בן ארבע!
הוא סבל ככה כמעט במשך חצי שנה, מפחד, מבועת שמה הם יגלו,
הוא היה בטוח שהם יברחו ממנו, ינטשו אותו כשהוא הכי צריך אותם.
ג'יימס הרגיש כל כך חסר אונים שזה כאב.
הוא הבטיח שהוא יעזור לא?
זה מה שאמר, אנחנו יכולים לעזור לך,
הוא הבטיח, ולא קיים.
ללוות אותו אל החדר שבו הוא יעבור את הכאב שוב, לבד.
זאת לא עזרה.
הוא לא ציפה מהם לעזרה,
וזה מה שהכי כאב.
הוא כבר ויתר.
החיוך שעלה על שפתיו כשהבין, סוף כל סוף, כי הם לא הולכים לנטוש אותו,
המבט הנורא שהיה על פניו כשישב מקופל ובכה,
המבט הנורא עוד יותר שהיה על פניו אחרי שאמר,
מבט של אדם שהשלים עם הגורל,
השלים עם העובדה כי הוא הולך להיות לבד,
שוב.
ג'יימס לא התכוון לתת לו לעבוד את זה לבד יותר, לא עכשיו ולא לעולם.
סוף כל סוף רמוס סיפר להם, סוף כל סוף ג'יימס ידע מה הבעיה,
הוא חייב למצוא פתרון,
חייב למצוא תשובה,
משהו,
שיעזור לחבר שלו.
הוא קם, בעדינות ובשקט והלך אל מיטתו. הוא שלף את גלימת ההעלמות ונעל נעליים.
הוא הביט רגע אחד על חבריו הישנים והחליט כי הוא לא יעיר אותם.
הוא התעטף בגלימה ויצא מהחדר.
ג'יימס נכנס לספרייה, הוריד את גלימת ההעלמות ושלף את שרביטו, "לומוס." לחש ונקודת אור קטנה בקעה מקצה השרביט.
הוא שוטט בין המדפים, מחפש ספר כלשהו שיכול לעזור לו.
הוא שלף את הספר 'בני כלאיים בעולם הקסמים מאת מורגן פרימן' והתיישב בפינה.
הוא דפדף בדפים של הספר הישן עד שהגיע אל הפרקים על אנשי זאב.
אנשי זאב הם בני אדם אשר ננשכו בידי איש זאב אחר.
הזאב הקדמון יצר את אנשי הזאב לפני אלפי שנים. האגדה מספרת על זאב בודד-
ג'יימס העביר דף,
אנשי זאב הם אנשים רגילים אשר גופם משתנה ומוחם מאבד שליטה במהלך ירח מלא. גופם מתעוות והופך לזאב מפלצתי אשר מסוגל לקרוע אדם ממוצע לגזרים.
בזמן השינוי הזאב חושק בדם, הוא ינשך כל אדם אשר יתקרב אליו, בין אם הוא חבר או זר, ובכך ממשיך את שושלת אנשי הזאב לעולמים.
אנשי זאב אינם מסוכנים לחיות כי הם אינם חשים את הצורך לנשוך אותם. אנשי זאב לרוב לא מתרבים כיוון שאינם רוצים להעביר את הקללה אל הצאצאים.
אנשי הזאב אינם מתקבלים ברצון בחברה מתורבת ולרוב מובטלים.
נשיכת איש זאב במהלך ירח מלא קטלנית. היא תדביק את הננשך וגם הוא יהפוך לאיש זאב.
ג'יימס נאבק בבחילה שעלתה בו.
בתקופת השלטון של גרינדוולד הוא קרא לאנשי הזאב לחבור אליו והבטיח כי יתן להם שיוויון זכויות מלא. בזמן המלחמה עשרות בני אדם ננשכו או נהרגו בידי אנשי הזאב, כולל תומכיו של גרינדוולד.
אזכורם של אנשי הזאב מביא פחד וחרדה לכל השומע ואין אדם בעולם שרוצה לחבור לאיש זאב, גם בזמן שהירח אינו מלא.
ג'יימס סגר את הספר בטריקה.
הוא החזיר אותו למדף והתעטף בגלימת ההעלמות, דמו בוער בכעס והוא צועד במהירות חזרה אל מגדל גריפינדור.
אנשים טיפשים.
הם לא מבינים כלום.
הוא נכנס חזרה אל המועדון והכריח את עצמו להירגע לפני שעלה חזרה למעלה, מצטרף אל חבריו הישנים.
הוא שכב ער על השמיכות ועבר המון זמן עד שנרדם.
* * *
בבוקר שלמחרת, היום האחרון של חופשת חג המולד, הם קמו בנמנום, ממשיכים לשכב בין השמיכות למשך שעה עד שבאמת קמו.
הם התארגנו בנחת (ג'יימס שר עד שסיריוס סתם לו את הפה עם גרב), וירדו לארוחת הבוקר באולם הגדול.
לאחר מכן הם החליטו לשוטט בבית הספר מכיוון שבחוץ השתוללה סופה.
הם עלו וירדו במדרגות בלי לשים לב לאן הם הולכים כשהם שמעו קולות בכי.
"מאיפה זה מגיע?" שאל ג'יימס והם קרו אוזן.
"משם!" אמר פיטר והצביע על דלת בצד המסדרון.
הם מיהרו לשם, נרגשים יותר ממודאגים.
זה היה בכי ארוך ומייגע כאילו האדם בכה כבר שעות.
"שנכנס?" שאל ג'יימס בחשש, מביט על חבריו. רמוס משך בכתפיו, פיטר גם כן וסיריוס פשוט פתח את הדלת ונכנס.
"אתה בסדר?" הוא שאל בקול, מחפש את מקור הבכי, "איפה- היי, זה שירותים." הוא ציין בקול חסר רגש.
הם מיהרו להכנס אחריו.
הבכי פסק, "מי כאן?" צייץ הקול, זאת היתה ילדה.
"אני חושב שאלו שרותים של בנות." אמר פיטר, מתכווץ, "כדאי שנצא..."
"את בסדר? קרה משהו?" שאל סיריוס את התאים הסגורים, לא יודע איפה בדיוק הילדה הבוכה.
"זה שרותים של בנות!" הם שמעו את הקול כשלפתע הילדה ריחפה מחוץ לתא שרותים צדדי.
היא היתה רוח רפאים.
"אתם לא בנות." היא אמרה, מצביעה על ארבעתם שעמדו ובהו בה.
"איך את יודעת בוודאות?" שאל סיריוס בחיוך אבל ג'יימס השתיק אותו,
"את זאת שבכית? קרה משהו?" שאל ג'יימס.
"הו לא כלום," היא ענתה במרירות ומשכה באפה, "רק מתתי." היא המשיכה לבכות וג'יימס לא ידע איך להגיב לזה,
"להגיד לה את תהיי בסדר נראה קצת לא מתאים נכון?" הוא לחש אל רמוס ופיטר שעמדו מאחוריו.
"יש לנו איך לעזור?" שאל רמוס,
"את יושבת ובוכה כאן מאז שמתת?" סיריוס שאל בלי מחשבה.
"מה עוד אני יכולה לעשות?" היא משכה באפה, מרחפת באומללות, "שום ילדות לא נכנסות לכאן בגללי, אני מגרשת אותן כי הן צוחקות עליי, אבל אין מה לעשות חוץ מלבכות על זה שאני מ..מתה.." היא פרצה בבכי קורע לב.
ג'יימס, רמוס ופיטר החליפו מבטים חסרי אונים אך סיריוס אמר, "את יכולה להציף את השירותים, זה מספק לא?"
היא משכה באפה, "ניסיתי אבל מערכת הניקוז טובה מידי, המים פשוט זורמים להם למטה."
"אנחנו יכולים לעזור בזה." הוא חייך חיוך זדוני ושלף את שרביטו,
"סיריוס!" ג'יימס סינן, "מה אתה עושה??"
"היא מתה והיא רוצה להוציא תסכול! גם אתם הייתם רוצים לעשות את זה אם הייתם מתים."
"אבל..." רמוס הביט בילדה הבוכה שהביטה בסיריוס בצפייה ואז משך בכתפיו, "הו, בסדר. בואו נשבש כמה מערכות ניקוז."
הם סתמו צינורות ופוצצו שירותים בעוד הילדה פתחה את כל הברזים בחדווה, צווחת מאושר כשהמים לא ירדו אלא עלו על גדותיהם, מציפים את הרצפה.
ג'יימס התכונן לסתום עוד כיור כשהילדה אמרה, "הכיור הזה אף פעם לא עבד."
ג'יימס משך בכתפיו, "עשו את העבודה בשבילנו."
כשהם סיימו את עבודתם הם היו מלאי מים והילדה ששמה היה מירטל, הביטה במעשי ידיהם בחיוך רחב,
"תודה שעזרתם לי להרוס את השירותים, עכשיו אף אחד לא יחזור לכאן ומים יהיו בכל מקום!"
"שמחנו לעזור." ג'יימס וסיריוס קדו קידה עמוקה והארבעה יצאו משם, מחליקים וספוגי מי אסלה.
* * *
בימים שהגיעו אחרי חג המולד ארבעת החברים בילו את רוב זמנם הפנוי בספרייה.
"הנה כל הספרים שחשבתי שאולי יהיה בהם משהו על אנשי זאב." לחש ג'יימס, מניח את הערימה על השולחן הצדדי שבחרו להם בחבטה.
רמוס היה בטוח כי הם הולכים להתלונן על כמות הספרים, אך אפילו סיריוס, שלא אהב לקרוא ספרים ארוכים ומשעמים לא התרגש.
בטבעיות שכזו כל אחד מהם שלף ספר, פתח והתחיל לחפש מידע על אנשי זאב.
ג'יימס דפדף בספר מפלצות ואיך להימנע מהן,
סיריוס חיפש משהו על אנשי זאב בספר על כלבים וזאבים מכל הסוגים,
ופיטר קבר את אפו בספר חיות פלא והיכן למצוא אותם.
רמוס נאנח, שלף את חיות קסומות ומחלותיהן ופתח.
"תראו מה זה," ג'יימס גיחך, "הם לא מבינים כלום, אנשי זאב מצויים בדרום אפריקה, הם לא יודעים על מה הם מדברים, ירחוני יושב פה מולי!"
"אתה חייב לקרוא לי ככה?" נאנח רמוס, מרים את עיניו מהספר.
"זה אומר שאנשי זאב בכלל לא מסוכנים! תשמעו, המונח אנשי זאב הוא מונח מוטעה, אנשי הזאב משתנים בירח המלא אל כלבלב פרוותיי ולא מזיק." אמר פיטר בחוסר אמון,
"בפעם האחרונה שבדקתי כלבלבים פרוותיים ולא מזיקים לא משאירים צלקות על כל הגוף וחורים בקירות." אמר רמוס.
"היי, ידעתם ששוקולד זה רעל לכלבים?" שאל סיריוס, "זה מסביר למה אתה אוכל כל כך הרבה שוקולד, ירחוני."
* * *
הירח המלא הרביעי בהוגוורטס הגיע מהר.
ביום שלפני, בזמן שגופו חרק וכאב, רמוס הלך אל המרפאה.
הוא ניגש אל מאדאם פומפרי וביקש לדבר איתה.
"החלטתי שאני רוצה ללכת לבד אל העץ בלילות של השינוי, מאדאם פומפרי." הוא אמר, קולו רועד מעט, מפחד שהיא תסרב.
היא הביטה בו בשאלה, "למה?"
"הבנתי איך לעצור את העץ, אני יכול לעשות את זה בעצמי. אני פשוט מרגיש יותר בנוח כשאף אחד לא שם לראות אותי...במצב הזה." הוא השפיל את עיניו בשכנוע.
מאדאם פומפרי נשכה את שפתיה התחתונה, "פרופסור מקגונגל לא תהיה מרוצה, אבל אני חושבת שאצליח לשכנע אותה."
"תודה לך." הוא אמר בהקלה,
"אבל אני עדיין מגיעה לקחת אותך בבוקר." היא אמרה והלכה, לא נותרת לו שום מקום לוויכוח.
הוא אפילו לא תכנן.
* * *
"אני לא מאמין שכל הזמן הזה חיפשנו מעברים סודיים בבית הספר ולא סיפרת לנו על המנהרה הזאת, ירחוני." אמר ג'יימס בחוסר אמון בעודם עוזרים לרמוס ללכת אל החדר.
הם צעדו באיטיות בעוד עיניו עצומות ופניו מעוותות בכאב.
"אתם...זוכרים...את ההבטחה של..כם, נכון?" הוא לחש דרך שיניים חשוקות.
"כן." ענה סיריוס בכובד ראש.
לעזוב את רמוס כשהוא במצב כזה נראה בלתי אנושי, מעשה שאסור לעשות.
אבל הם נשבעו.
והם ידעו את הסיבה. אז למרות שהדבר האחרון שרצו לעשות היה לעזוב את רמוס,
הם הניחו אותו על המיטה שעמדה בקצה החדר המרוטש,
הוא שכב מקופל ורועד, מזיע וגונח,
ועזבו במהירות, לא מביטים לאחור.
* * *
"אתם חושבים שכדאי לבדוק את הספרים במדור הספרים המוגבלים במקום כל אלו?" שאל ג'יימס אחר הצהריים אחד בעודם קוראים עוד ספרים שהחילו מידע, אפילו המשפט הקצר ביותר על אנשי זאב.
סיריוס הרים את עיניו מהספר, יצורי אופל וסכנותיהם, ואמר, "בנתיים כל מה שאני מוצא זה רק אזהרות, שום דבר מועיל."
"אני בעד שירחוני יבקש אישור מפרופסור מקגונגל, היא בטוח תיתן לו." אמר פיטר.
"למה שהיא תסכים?" שאל רמוס, שכבר השלים עם העובדה שהכינוי נדבק וישאר לנצח.
סיריוס התיישר במקומו ופתח עיני עגל אל פרופסור מקגונגל דמיונית,
"פרופסור מקגונגל? רציתי לדעת אם את יכולה לכתוב לי אישור כדי לקחת ספר ממדור הספרים המוגבלים, אני פשוט מאוד רוצה לקרוא על המצב שלי, חשוב לי לדעת הכל עליו ואם אולי..."סיריוס השפיל מבט באומללות, "אולי יש משהו לעשות עם זה."
ג'יימס צחק בשקט, מפחד שהספרנית תגיע ותראה מה הם עושים, "אתה רואה ירחוני, זה בטוח יעבוד."
רמוס השתכנע, ואכן, ביום למחרת, הוא ניגש אל פרופסור מקגונגל.
"כן, כן אני מבינה." היא הנהנה, עיניה מביטות בו באהדה,היא שרבטה משהו על דף ואמרה, "לך תראה את זה לספרנית, היא כבר תביא לך."
"הכל על אנשי זאב? זה נשמע מבטיח." אמר ג'יימס בשביעות רצון, בוחן את הספר עב הכרס שרמוס הביא למועדון גריפינדור באותו אחר הצהריים, (סיריוס צעק, "לופין!" כשנכנס.)
אך לא חשוב כמה פעמים הם קראו את הספר, הם לא מצאו שום דבר שיכול היה לעזור להם לפתור את בעיותיו של ירחוני.
"אני פשוט לא מבין." ג'יימס נשכב על מיטתו, כשבועיים אחרי הירח המלא, "לא יכול להיות שאחרי כל המחקר שעשינו, לא מצאנו כלום."
"אולי פשוט אין מה לעשות." אמר רמוס בקול שקט.
"הו לא!" ג'יימס התיישב באחת, "אני לא מוכן לשמוע את הטון הזה ירחוני!"
"כן, אל תתייאש, אנחנו פשוט צריכים להמשיך לחפש." אמר סיריוס בביטחון, לא נותן לרמוס לשקוע חזרה אל הייאוש.
"כנראה פספסנו משהו, אני בטוח שזה יסתדר." אמר פיטר.
יום אחד בזמן שרמוס היה במרפאה, מתכונן לירח המלא שהגיע למחרת, ג'יימס נכנס אל משרדה של מקגונגל, שוכח לדפוק.
הוא רצה לשאול אותה משהו על החיבור שהיא נתנה. הוא ניסה לסיים אותו בשביל שרמוס לא יצטרך להאבק לסיים אותו בזמן אך במקום לראות את פרופסור מקגונגל על יד השולחן, הוא ראה חתולה.
לשבריר שנייה הוא חשב שגברת נוריס אכלה את פרופסור מקגונגל אך במהירות הבין כי זאת לא גברת נוריס, אלא חתולה אחרת, יפה ומטופחת.
ג'יימס לא הספיק להיות מבולבל להרבה זמן כי החתולה ניתרה מהשולחן והפכה תוך שניות לפרופסור מקגונגל בכבודה ובעצמה.
"כן אדון פוטר? רצית משהו?" היא שאלה ואז כיווצה גבותיה, "אדון פוטר סגור את פיך, שלא יכנסו חרקים."
ג'יימס שכח לחלוטין מה הוא רצה לשאול אותה.
"אממ..אני מצטער, שכחתי... לא חשוב, תודה!" הוא קרא ורץ החוצה, משאיר שם את פרופסור מקגונגל התוהה.
לעומת מה שמקגונגל כנראה חשבה, פיו של ג'יימס לא היה פתוח בגלל ההלם של החתולה הופכת לפרופסור מקגונגל.
פיו של ג'יימס היה פתוח מכיוון שבדיוק באותה השניה זה הכה בו.
הפיתרון.
ג'יימס התפרץ אל מועדון גריפינדור ורץ אל סיריוס ופיטר שישבו וקראו את ספרי הלימוד שלהם במורת רוח.
"בואו מהר! אני חייב להגיד לכם משהו!" הוא דחק בהם. הם נראו יותר משמחים לעזוב את ספרי הלימוד ועלו איתו אל חדרם.
ג'יימס מיהר לבדוק כי צ'ארלס לא בחדר וסיריוס אמר,
"קדימה ג'יימס, אתה מותח אותנו."
"מצאתי." הוא אמר, נעמד מולם, כמעט קופץ מהתרגשות.
"מצאת?" שאל פיטר.
"מצאתי." חזר ג'יימס.
"ג'יימס. או שאתה פולט את זה עכשיו ומפסיד להיות כזה דרמתי או שאנחנו הולכים." אמר סיריוס.
"אני לא הולך, זה מסקרן אותי מידי." אמר פיטר, מקפץ, נדבק בהתרגשות של ג'יימס.
"בסדר, אז אני הולך." ענה סיריוס בזעף.
"מצאתי את הפיתרון לבעיה." חיוכו של ג'יימס היה גדול מידי לפרצופו.
"לבעיה של ירחוני?" שאל סיריוס בהתרגשות, "איזה פיתרון?"
"זה היה משפט שקראתי בספר על אנשי זאב ממש בהתחלה, כשרק התחלנו לחפש מידע. אבל לא הקדשתי לו מחשבה עד עכשיו כי חשבתי שהוא לא רלוונטי אלינו."
"אתה יכול להפסיק עם ההקדמה ולהגיע לנקודה?" פלט סיריוס,
"בספר היה כתוב, אנשי זאב אינם מסוכנים לחיות כי הם אינם חשים את הצורך לנשוך אותם. לא התייחסתי לזה בגלל שאנחנו בני אדם אז זה לא חשוב, אבל עכשיו כשנכנסתי למשרד של פרופסור מקגונגל היא היתה שם, אבל היא היתה חתולה."
"כן, אנחנו יודעים שפרופסור מקגונגל היא אנימגוס, מה אתה מנס-" אך סיריוס קפא באמצע משפט, מבט של הבנה פתאומית על פניו, "מה שאתה בעצם אומר..."
ג'יימס הנהן, "אנחנו צריכים להפוך לאנימגוס."
"ואז נוכל להיות איתו בזמן שהוא זאב." לחש פיטר.
* * *
"אתם משוגעים." אמר רמוס. הוא שכב במיטה במרפאה, חבול ,פצוע ומותש לאחר הירח המלא.
"אתם לא באמת חושבים שתצליחו לעשות את זה, נכון?" הוא אמר אך הם ראו בעיניו כיצד הוא חושב על הרעיון, מגלגל אותו במוחו שוב ושוב וכיצד תקווה ניצתת בעיניו.
"אנחנו יודעים שזה מסובך, ושזה כמעט בלתי אפשרי. אבל אנחנו הולכים לעשות את זה." אמר ג'יימס.
"אבל..זה מסוכן מאוד! זה יכול להשתבש כל כך הרבה פעמים! זה קסם שאפילו קוסמים מוסמכים לא מצליחים, אולי שכחתם אבל אתם בני אחת עשרה."
"גם אתה." חייך פיטר,
"ואם אתה מסוגל להשתנות גם אנחנו." אמר סיריוס. רמוס הביט בו לרגע, מנסה להבין אם הוא רציני אך סיריוס כבר פתר אותו ואמר,
"זה בשבילך ירחוני, אם אנחנו נהיה איתך בזמן השינויים לא תפגע בעצמך יותר."
"אבל..." הוא התנשף, "זה פשוט מטורף, אתם תעברו על חוקים של משרד הקסמים! זה פשוט לא בסדר מבחינתי לתת לכם לעשות את זה בשבילי." הוא הביט בפרצופיהם.
הם הביטו בו בחיוך רחב,
"לא ידעת ירחוני?" אמר ג'יימס "רק הטובים מתים ראשונים."
* * *
"אז מאיפה מתחילים?" שאל פיטר.
הם ישבו ראש אל ראש על המיטה של סיריוס. לשמחתם צ'ארלס בילה פחות ופחות זמן בחדרם ויותר עם חבריו מהחדר השני, פרנק, קייל והשאר.
"קודם כל אנחנו צריכים למצוא כמה שיותר מידע על אנימגוס. חוקים, אנימגוס מפורסמים, דברים שהלכו לא נכון, איך לעשות את זה ואיך זה עובד." סיכם ג'יימס ושרבט את הכל במחברתו.
"נצטרך לפלוש על הספרייה." הנהן סיריוס.
"אתם יודעים שבטוח לא יהיה ספר "אנימגוס ואיך לעשות את זה" בספרייה של התלמידים נכון?" אמר רמוס.
"אז ניקח מהספרים המוגבלים, נפרוץ למשרד של פרופסור מקגונגל אם צריך." אמר סיריוס בנחישות.
רמוס הנהן ובלע את רוקו.
הם עשו משהו מסוכן, מסוכן כמו שלא עשו מעולם וכנראה גם לא יעשו.
אך בליבו, למרות החששות והפחדים, הוא באמת רצה שהם יצליחו.
"יש לנו הרבה עבודה. " אמר ג'יימס בקול לא מתפשר.
"זה יכול לקחת יותר משנה." אמר רמוס בשקט אך חבריו לא נסוגו,
"אנחנו נצליח." אמר סיריוס ופיטר הנהן בנחישות.
"הנה." אמר ג'יימס והניח את הספר שינויי צורה בבני אדם פתוח על השולחן.
"מצאתי מידע על אנימגוס שאנחנו נצטרך לדעת."
"אנחנו נצטרך לדעת כמה שיותר פרטים על הקסם הזה בגלל שהוא כל כך מסובך." לחש פיטר וסיריוס הנהן. רמוס עדיין נראה לא בטוח בעצמו.
"אני לא חושב שאתם מבינים את רמת המסובכות של הקסם הזה, אתם לא יודעים למה אתם מכניסים את עצמכם. אולי כדאי שפשוט-"
"ירחוני." קטע אותו סיריוס בקול צרוד. "מתי תכניס את זה לתוך מוח הזאב שלך? אנחנו הולכים לעשות את זה. בעזרתך או לא בעזרתך. אז או שתפסיק לנסות לשכנע אותנו ותעזור או שאל תפריע."
רמוס בהה בו לרגע ולאחר מכן הנהן קצרות, בולע את רוקו.
ג'יימס חיפש באצבעו את תחילת ההסבר והקריא בלחש, "קסם האנימגוס הוא קסם המאפשר למשתמש בו לרכוש יכולת להשתנות אל חיה ספציפית מתי שיחפוץ.
אנימגוס יכול להשתנות רק אל חיה אחת ואין לקוסם או למכשפה כל בחירה איזו חיה יהפוך אליה.
אם הקוסם מבצע את התהליך נכון החיה שתבחר לו תהיה על פי אישיותו וקווי הגורל ששזורים בו."
"מה זה אומר?" לחש פיטר בחשש,
"זה אומר שאם אתה מתכנן להרוג אותנו יום אחד אתה תהיה חיה שתתאים למשימה." ענה סיריוס באדישות וג'יימס המשיך.
"ההבדלים בין שינויי צורה רגילים לבין אנימגוס הם שאנימגוס יכול להשתנות אל החיה בכל עת שיחפוץ בלי שרביט או לחש. להיות אנימגוס זו יכולת בעוד לכשף שינוי צורה זה כישוף.
כאשר אנימגוס נמצאים במצבם החייתי הם נשארים במודעות אך רגשותיהם נעשים פשוטים יותר ופחות מסובכים משל בני אדם.
האדם בצורת האנימגוס שלו אינו מושפע מתוחלת החיים של החיה שאליה נהפך אלא חי על פי חוקי החיים של בני האנוש."
"שאם אתה תולעת לא תמות תוך יומיים." גיחך סיריוס.
"בנוסף, "המשיך ג'יימס בשקט, "אם האדם סובל משינוי פתאומי בגופו, כמו איבוד גפיים, חיית האנימגוס שלו תסבול מאותו שינוי."
"אתם חושבים שזה עובד גם הפוך?" שאל סיריוס והשלושה הביטו בו בשאלה. "אני מתכוון, אם לחיה שלי יש זנב, ואני מאבד את הזנב, אז גם צורת בן האדם שלי מאבדת את הזנב?"
הם בהו בו ובבת אחת פרצו בצחוק,
"תפסיקו לצחוק!" חרחר ג'יימס, "הספרנית תגיע ותראה מה אנחנו עושים!" הם הצליחו לשלוט בעצמם וג'יימס חזר לספר.
"יש כאן עוד כמה תיאורים על כמה שהקסם הזה מסובך ורק קוסם מוכשר או קוסם עם ליווי צמוד של קוסם מוכשר יכולים לעשות, אבל לא יותר מזה."
"חסר לנו הרבה מידע." אמר פיטר,
"מזל שאנחנו בחורים מוכשרים." חייך סיריוס.
הם בילו את השבועות הבאים בצייד אחר כל ספר שעלול להכיל פסקה או פיסת מידע על אנימגוס.
הם קיוו כי לא יצטרכו לפרוץ למשרדה של מקגונגל ותכננו לוודא כי לא פיספסו שום ספר שאולי יעזור להם.
"מצאתי כאן משהו על אנימגוס!" לחש פיטר בהתרגשות בעודם יושבים בפינה נידחת בספרייה עם ערימת ספרים.
הם הפסיקו לקרוא והתקרבו בכדי לשמוע.
"אם לאדם יש יכולת אנימגוס קסם הפטרונוס מושפע לרוב מצורת החיה של האנימגוס ויקבל את אותה הצורה. הדרך שבה הפטרונוס בוחר את צורתו דומה מאוד לדרך שבה האנימגוס מקבל את החיה הספציפית שלו ולכן צורתם תהיה זהה." פיטר עצר ואז הרים את עיניו באכזבה, "זה כל מה שכתוב כאן על אנימגוס, אחר כך זה רק ממשיך על פטרונוס והיכולות שלו."
"מה זה פטרונוס?" שאל סיריוס,
"כתוב כאן שזה לחש נגד סוהרסנים." לחש פיטר, הם הצטמררו, "ושהוא נוצר מזכרונות שמחים."
"נשמע קסם מגניב, צריך לנסות אותו פעם." אמר ג'יימס וכתב בקצה הדף במחברתו, "פטרונוס, לנסות."
"זה אמור להיות לחש מאוד מסובך, לומדים אותו רק בשנה חמישית." אמר רמוס.
"אנחנו מומחים בלנסות לעשות דברים שהם לא לגילנו." אמר סיריוס ובזה הם לא יכלו להתווכח איתו.
לאחר כמה דקות סיריוס אמר, "אני חושב שמצאתי משהו." הוא היה באמצע לדפדף בספר, שינויי צורה ומה שבינהם, "יש כאן הרבה מהדברים שג'יימס הקריא בספר הראשון שמצאנו אבל יש כאן גם את זה, תשמעו.
כאשר האדם משתנה לצורת האנימגוס שלו נדמה כי הוא מאבד את בגדיו אך הבגדים יופיעו מחדש כאשר האדם ישתנה חזרה אל צורתו האנושית. מה שקורה פיזית לבגדים אינו ידוע, אך ברור כי הם מכושפים להשתנות יחד עם בן האדם ולהשתלב עם צורם אנימגוס שלו והם אינם נעלמים לעד."
"מה זאת אומרת משתלבים? נהיים חלק מהפרווה או הקשקשים?" שאל רמוס בהרהור,
"כנראה שכן," ג'יימס משך בכתפיו, "אתה לא רואה את החתולה- מקגונגל מסתובבת עם שמלה קטנה נכון?"
* * *
"על מה כולם מסתכלים שם?" שאל פיטר והצביע על ההתגודדות במועדון גריפינדור על יד לוח המודעות.
"היציאה הראשונה להוגסמיד השנה, אני לא יודע למה הם התעכבו עם זה השנה, בדרך כלל כשמתחיל השלג התלמידים הגדולים כבר הולכים." אמר סיריוס.
"אה." פיטר נאנח בקנאה, "הלוואי שאנחנו היינו יכולים ללכת."
"אומרים שזה ממש כיף." הסכים רמוס, מביט על התלמידים הבוגרים מדברים בהתרגשות.
"מי אמר שאנחנו לא יכולים?" אמר ג'יימס בקול קליל, מנסה להעמיד את ספר שיקויים שלו על הפינה.
"אני בעד שנבדוק אם זה כזה כיף בעצמנו." אמר סיריוס שהחזיק את שרביטו נמוך וחבוי וגרם לספרו של ג'יימס להעלות עשן.
פיטר ורמוס, שבתחילת השנה הראו סימנים ברורים שלא אהבו להפר את החוקים חייכו בחדווה והנהנו בעוד ג'יימס מקלל ומכבה את האש שהתחילה לשרוף את ספרו.
* * *
"אני לא חושב שאנחנו נספיק לעשות את קסם האנימגוס השנה." אמר ג'יימס בעודם יושבים תחת עץ, מביטים בשמש השוקעת, מקרבת את הירח המלא עם כל דקה.
"באמת חשבת שכן תספיקו?" גיחך רמוס דרך שיניים חשוקות, והוא מעסה את מפרקי אצבעותיו שעקצצו.
"ברור שחשבתי, אבל לפי הקצב שאנחנו מתקדמים תגיע סוף השנה ועוד לא נאסוף מספיק מידע." אמר ג'יימס.
"מה נעשה שמידע על אנימגוס לא פשוט מרוכז כולו בספר אחד ושהמורים חושבים שבגלל שמבחני סוף השנה מתקרבים הם צריכים לתת לנו יותר שיעורי בית מבדרך כלל." נאנח סיריוס.
"מה אתה מתלונן?" חרק רמוס, "אתה לא עושה שיעורי בית!"
"בסדר, בכל זאת." סיריוס משך בכתפיו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לאסוף כמה שיותר מידע ולמצוא איפה כתוב איך עושים את זה ואז שנה הבאה נוכל להתחיל בתהליך ישר." אמר פיטר.
"יפה אמרת, פיט. אני בעד." הנהן ג'יימס
"טוב חברים..." לחש רמוס, "אני צריך..."
הוא לא היה צריך לסיים את המשפט.
תוך שלוש שניות כולם היו על הרגליים, סיריוס וג'יימס, שהיו יותר גבוהים ממנו, תומכים בו ומקלים עליו את ההליכה בעוד פיטר פורס על ארבעתם את גלימת ההעלמות והם מתקדמים אל הערבה המפליקה.
* * *
"אנחנו הולכים ליהנות, תשתדל להראות יותר טוב ירחוני." אמר סיריוס, מעביר מבט על מראו המרופט של רמוס.
"זה הכי טוב שיכולתי לעשות." זעף רמוס, "שלשום היה הירח המלא ועדיין כואב לי כל הגוף."
"קדימה ילדים, די לריב. אני אוהב את ירחוני שלנו בדיוק כמו שהוא." אמר ג'יימס.
"מה אתה? אמא דובה?" גיחך סיריוס.
פיטר הביט בשלושתם מתווכחים וחייך.
מי היה מאמין שמפסידן קטן כמוהו יתחבר אל שלושת התלמידים הכי מבריקים ומצחיקים בשכבתו. כשהגיע להגוורטס הוא היה בטוח כי הוא הולך לבלות את כל שבע שנותיו לבד, בלי חברים או אף אדם שיתייחס אליו.
אך במקום זאת הוא יצא לשיטוטים בלתי חוקיים, מצא את המטבחים, תכנן קונדסים וצחק מהשטויות של חבריו הטובים ביותר.
הוא לא ידע איך זה קרה או למה הם החליטו להתחבר אליו ולצרף אותו אליהם, באותה מידה הם יכלו פשוט להתעלם ממנו.
הוא אהב אותם ואהב כל רגע איתם.
"כדאי שנלך, התלמידים הגדולים הולכים עכשיו!" הוא לחש אליהם, משתיק אותם בעודם מביטים בתלמידים הלבושים ליציאה יוצאים ממועדון גריפינדור בכדי לנצל את סוף השבוע בהנאה בהוגסמיד.
הם מיהרו אל חדרם ולבשו גלימות חמות ,צעיפים וכובעי צמר חמימים.
"לאן אתם הולכים?" שאל צ'ארלס שהביט בהם בתהייה.
"לסיבוב בחוץ." אמר רמוס. רמוס היה הכי מוצלח בשקרים, כולם ישר האמינו לו והיה לו את פרצוף הפוקר הכי משכנע.
פיטר לא היה טוב בשקרים, הוא בקושי היה טוב במשהו חוץ מתורת הצמחים.
צ'ארלס הנהן וחזר לעיסוקיו.
הם יצאו מהחדר, וידאו כי איש לא עולה במדרגות אל חדרם והתכסו בגלימת ההעלמות של ג'יימס. פיטר אהב אותה מאוד, כך אף אחד לא יתפוס אותם והם לא יקבלו עונש.
הם יצאו מהמועדון ומיהרו אחרי התלמידים.
פילץ' עמד בשער בית הספר ואסף אישורים מהתלמידים. הם עקפו אותו בשקט, רמוס מעלים את עקבותיהם בשלג בעזרת לחש, מוודא כי פילץ' לא רואה כי עברו שם.
אחרי שהתגנבו ועברו אותו הם חשבו שהצליחו וכמעט התנשפו בהקלה כשעיניה של גברת נוריס הבזיקו אליהם והביטו בדיוק איפה שעמדו.
היא פתחה את פיה לילל אך סיריוס שלף את שרביטו במהירות הבזק ולחש, "סילנסיו!" שום קול לא בקע מגרונה של גברת נוריס ופילץ' לא שם לב לדבר.
הם ברחו משם לפני שמישהו ישים לב למשהו חשוד.
"וואו, סיריוס הצלת אותנו שם." נאנח פיטר כאשר הם הסתובבו בשכונה המכוסה שלג, מביטים מסביב ומתפעלים מהיופי.
"כן, זאת הייתה מחשבה מהירה." החמיא לו ג'יימס, "כל הכבוד."
"די, אתם מביכים אותי." אמר סיריוס בחיוך ודחף את פיטר. פיטר מעד וכמעט התרסק על השלג.
סיריוס צחק ברוח טובה, צחוקו הנובח והמדבק נישא עם הרוח.
לאחר שעברו בדובשנרייה, קונים אין ספור ממתקים, שתו ברצפת בשלושת המטאטים, פיטר שרף את הלשון כי הוא שתה מהר מידי, ועברו בחנות של זונקו, (הם היו שם כמעט שעתיים עד שרמוס שם לב שאנשים שמים לב שהם שם וזה לא סימן טוב), הם התהלכו ברחובות הוגסמיד, עם כיסים מלאים כל טוב וחיוך על השפתיים.
"לאן נלך עכשיו?" שאל ג'יימס, חיוכו ענקי ועיניו נוצצות.
"אפשר ללכת לצריף המצווח." הציע רמוס שהביט בהם מזווית עינו.
"מה זה?" שאל סיריוס, עיניו נדלקות בסקרנות.
"זה נשמע מקום מפחיד." צייץ פיטר.
"אז בואו נלך!" קרא ג'יימס, "תוביל את הדרך הו מוביל דרך דגול." הוא הצביע על רמוס שהוביל אותם אל קצה הכפר.
"אפשר לראות אותו מכאן." הוא אמר והצביע על בית נטוש ומט לנפול, סגור עם קרשים עקומים ונראה מפחיד ביותר.
"מה הסיפור של המקום הזה?" שאל ג'יימס.
"אומרים שיש שם רוחות רפאים כועסות, הם צרחות וצווחות, רוצות להעניש כל אדם חי על כך שהן מתו. אומרים שהן רוצות נקמה." אמר רמוס בקול שקט, "אנשי הכפר לא מתקרבים למקום הזה, ובלילה אפשר לשמוע את הצרחות המהדהדות שלהן עד לחלון חדר השינה שלך."
ג'יימס וסיריוס הביטו ברמוס בהתרגשות וציפייה בעוד פיטר התכווץ בפחד.
"בואו נלך לראות מקרוב!" קרא סיריוס אך פיטר צווח,
"לא! מה אם הן יבצעו את הנקמה שלהן עלינו!"
"מאיפה שמעת את הסיפור הזה, ירחוני?" שאל ג'יימס בסקרנות,
רמוס השפיל מבט וחייך.
פיטר הצטמרר, "ירחוני, תפסיק עם זה." הוא לחש בפחד.
"למעשה, לא רק שמעתי את הסיפור." הוא אמר בשקט ולפתע סיריוס היה קשוב כולו,
"אני..." רמוס נשם עמוק ופיטר עצר את נשימתו, "אני רוחות הרפאים הללו."
הם בהו בו.
"מה?" שאל סיריוס באכזבה ובלבול, "לא הבנתי."
"דמבלדור עזר להפיץ את השמועה." רמוס משך בכתפיו. "המנהרה שמתחת לערבה המפליקה? מובילה לבית הזה. והצרחות שתושבי הכפר שומעים? זה אני."
"זה..." ג'יימס ניסה למצוא מילים.
"מאכזב מאוד." גנח סיריוס והביט בצער בצריף המצווח, "רציתי לפגוש כמה רוחות רפאים ואתה אומר לי שזה בעצם אתה? אבל אני פוגש אותך כל הזמן!"
רמוס הביט בו בחיוך מתנצל,
"התכוונתי להגיד," ג'יימס הביט בסיריוס במבט נוזף, "שזה גאוני. ככה אף אחד לא יתקרב אליך בזמן שאתה לא שולט בעצמך."
רמוס הנהן.
פיטר היה חייב להסכים שזה בהחלט גאוני ונשם לרווחה כשגילה שאין באמת רוחות רפאים צמאות דם אלא רק חברו הטוב.
למרות שהוא בצורתו המפלצתית ויקרע אותו לגזרים אם יתקרב אליו.
* * *
"אנחנו צריכים להשיג ספר ממדור הספרים המוגבלים." אמר ג'יימס אחר הצהריים אחד בעודם יושבים בספרייה, שוב.
"אבל אנחנו מוצאים המון מידע למרות מה שחשבנו." אמר פיטר שהרים את עיניו מהספר שינויי צורה רמה 5,
"הנה, תראו, לכל אנימגוס יש סימני זיהוי שמתבטאים על צורת החיה שלו וכך אפשר לזהות אותו מבין חיות רגילות. הסימונים יכולים להיות משהו בגופו של האדם כמו צבע שיער או כתם לידה, או יכול להתבטא בצורת תכשיט קבוע כמו משקפיים."
"מגניב." חייך סיריוס אך ג'יימס נענע ראשו לשלילה,
"זה בדיוק מה שאני מתכוון, זה נותן לנו המון מידע אבל עד עכשיו לא מצאנו אפילו אזכור קטן על איך עושים את זה."
"אני מסכים עם ג'יימס." אמר רמוס, "אנחנו יכולים למצוא כמה עובדות ופרטים שאנחנו רוצים אבל אם לא נמצא את הנוסחא כל זה לא יעזור."
"אתם רואים? אפילו ירחוני מסכים איתי. והוא המומחה לשינויי צורה." ג'יימס הצביע על רמוס.
"כן," גיחך סיריוס, "הוא עושה אותם כל חודש."
"בסדר," הסכים פיטר," אבל אני עדיין חושב שאנחנו צריכים להמשיך לחפש קודם כל כאן, אנחנו לא יודעים באיזה מידע חשוב נתקל כאן."
"לפיט יש נקודה חשובה," אמר סיריוס,"יכול להיות שפתאום נמצא כל מיני דברים שאומרים שאסור באיסור חמור לעשות את זה ויספר לנו מה עלול לקרות אם משהו ילך לא טוב."
"אבל גם אם נמצא משהו כזה אנחנו עדיין עושים את זה." אמר ג'יימס ברוגז,
"ברור," אמר סיריוס,"אבל אולי זה יגיד לנו מה לא לעשות וממה להיזהר, וזה חשוב אפילו יותר מהנוסחא."
ג'יימס נאנח, "בסדר, אבל אני עדיין חושב שירחוני צריך להשיג את הספר מפרופסור מקגונגל."
"איך אני אמור לעשות את זה?" נאנח רמוס.
"להשתמש בשיטת, אני תולעת ספרים ואני רוצה לקרוא על הכל פרופסור," אמר סיריוס בקול מתנפנף ועפעף בריסיו, "משהו כזה."
רמוס נאנח.
"היי, תראו מה מצאתי כאן." אמר ג'יימס והקריא בקול שקט, "לאנימגוס יש את היכולת לתקשר עם בעלי חיים רגילים. נראה כי יש הסכם משותף של רוצה וצריך ביניהם, אך הטווח המדויק של קשר זה בלתי ידוע."
"טוב, אנחנו נצטרך לגלות את זה." חייך סיריוס ואז הביט ברמוס בהרהור, "כמה אתה חושב שנוכל לתקשר איתך? כי אתה בעל חיים והכול."
* * *
"פרופסור מקגונגל?" רמוס פנה אליה למחרת לאחר השיעור,
"כן, אדון לופין?" היא שאלה, מרימה את עיניה מהמסמך שהיתה מאמצע למלא,
"אני.. אני תהיתי אם תוכלי לאשר לי עוד ספר ממדור הספרים המוגבלים?" הוא שאל ברעד, אך נראה הכי תמים שאפשר להראות, פרופסור מקגונגל הביטה בו בעיניים מצומצמות,
"איזה ספר?" שאלה בחדות.
"אני קיוויתי שאת תוכלי לעזור לי בזה פרופסור, אני נתקלתי במושג אנימגוס בזמן שקראתי ספר בספרייה, והבנתי שאנימגוס ו..אנשי זאב, הם, הם מאוד דומים בהרבה דברים," הוא גמגם בצורה כזו משכנעת שג'יימס חשד שלא הכל משחק, "ורציתי לקרוא על זה קצת, אבל לא מצאתי שום ספר שעוסק בזה, ותהיתי אם יש כזה ספר במדור הספרים המוגבלים שאני יכול לקרוא בו."
"הוא טוב בזה." לחש סיריוס בהערכה בעודם מקשיבים מאחורי הדלת, ג'יימס ופיטר הנהנו.
"אני חושבת שיש ספר שיכול לענות לך בדיוק על השאלה הזו," היא שרבטה משהו על דף ונתנה לו, "לך אל הספרייה עם זה, הספרנית תיתן לך את הספר."
"תודה פרופסור."
רמוס פגש את חבריו עם חיוך רחב על פניו והם הריעו לו בדממה, מתרחקים ממשרדה של פרופסור מקגונגל מספיק לפני שדיברו.
"תראה לי את זה," ביקש סיריוס, "חברים אני לא חושב שזה יצליח כמו שתכננו." הוא אמר לאחר שקרא את שם הספר שעל הדף.
"למה?" שאל ג'יימס בדאגה, "מה הבעיה בפתק?"
הם הביטו בשם הספר.
אנימגוס ואנשי זאב- הבדלים, מאת אודרי ערין.
ההתלהבות הרגעית של רמוס דעכה.
"אין סיכוי שיהיה שום נוסחה בספר הזה." הוא אמר באכזבה, "אני לא מאמין שבאמת חשבתי שהצלחתי."
"זה לא אתה, זה אנחנו." אמר ג'יימס בכובד ראש, "היינו צריכים לדעת שמקגונגל לעולם לא תיתן לנו ספר שמסביר איך להיות אנימגוס."
"אבל אנחנו נצטרך לקחת את הספר הזה בכל מקרה כי מקגונגל תדע אם לא." נאנח סיריוס והם התקדמו אל הספרייה.
למרות מה שחלק מהאנשים עלולים לחשוב- אנימגוס ואנשי זאב הם מושגים שונים לגמרי.
לי
כאנתרופיה
נגרם מהעברת דם באמצעות נשיכה של איש זאב בעוד יכולת האנימגוס היא יכולת נרכשת.
אנשי זאב אינם יכולים לשלוט ולשמור על תודעתם במהלך השינוי והם אינם שולטים בעצמם כאשר הם משתנים, אך אנימגוס כן יכול לעשת את שניהם.
אנשי זאב הם מסוכנים אך ורק לבני אדם ולכן אנימגוס בצורת החיה שלהם בטוחים לחלוטין בחברתם.
"זה היה בזבוז של זמן." רטן סיריוס שסגר את הספר הדק והמתפורר שהוציאו ממדור הספרים המוגבלים.
"לא לגמרי, זה הבטיח לנו שהתאוריה שלנו נכונה." אמר ג'יימס,
"איזה תאוריה?"
"התאוריה שאם נהיה חיות ירחוני לא יפגע בנו." אמר ג'יימס,
סיריוס נחר, "זה עדיין לא באמת עוזר. אין לנו את הנוסחה וכל מה שכתוב כאן מצאנו בספרים אחרים. אין לי מושג למה זה היה במדור הספרים המוגבלים בכל מקרה."
"מה נעשה, ג'יימס?" שאל פיטר במבט מודאג,
"נצטרך לפרוץ למדור הספרים המוגבלים, ואם זה לא יעזור אז למשרד של מקגונגל. אין לנו ברירה."
* * *
אך החיפוש של הנוסחה נשכח ממוחם לכמה זמן לאחר מקרה מסעיר מסוים.
פיטר היה בדרכו להצטרף אל חבריו שתכננו ללכת לבקר את האגריד ולנצל את היום השמשי הנדיר לטיול במדשאות כשהוא שמע מספר דיבורים ממספר קטן של סלית'רינים שעמדו לידו.
"...פוטר ובלק, מי הם חושבים שהם?"
"חושבים שכל העולם אוהב אותם אבל בעצם הם מפסידנים גמורים..."
"מסתובבים עם המרופט הזה, לופין, נראה כאילו מרביצים לו בבית..."
"אולי בלק ופוטר מרביצים לו כש-"
"תפסיקו לדבר ככה!" פיטר צעק עליהם, פניו אדומות ואגרופיו קפוצים.
הסלית'רינים הסתובבו להביט בו במבט מתנשא ומזלזל. רובם היו שנה שנייה בהגוורטס אך מי שעמד באמצע היה סוורוס סנייפ.
הוא שנא את ג'יימס וסיריוס ופיטר יכול היה להשבע שהוא אמר את רוב המשפטים.
"מה אמרת?" הוא סינן,
"א..אמרתי ש..שתפסיקו לדבר עליהם ככה! זה שקרים! הכל שקרים!" הוא צייץ, ידיו החלו לרעוד.
מה אתה עושה? הוא נזף בעצמו, אתה יודע שאתה לא יכול מולם, בלי ג'יימס סיריוס ורמוס אבל לא יכול לנצח לא משנה כמה אתה כועס.
תברח!
אך הוא לא ברח. הוא עמד שם זקוף כשהם התקרבו אליו, והרים את סנטרו באומץ למרות שרגליו רעדו כמו עלה נידף.
"פרנק!" סיריוס קרא ופרנק הסתובב, פניו אורו והוא רץ אליהם.
"פרנק, ראית את פיט-"
"זה בדיוק מה שרציתי להגיד לכם. שמעתי מישהו מהסלית'רינים אומר שמשהו מצחיק קורה בקומה שלוש. הם אמרו את השם של פטיגרו."
הוא לא היה צריך להגיד עוד מילה.
עוד לפני שסיים את המשפט ג'יימס סיריוס ורמוס רצו כאחוזי טרוף אל המדרגות, רצים ומגיעים תוך שנית אל הקומה השלישית.
אם מישהו מהם נגע בו...
"אתה רוצה להגיד שוב את מה שאמרת?" הם שמעו את הקול המוכר של סנייפ מעבר לפינה.
הם התפרצו למסדרון דוחפים מספר סלית'רינים ושתי ילדות קטנות מפוחדות מרייבינקלו.
ושם הוא עמד.
סנייפ.
הוא עמד מעל פיטר, ששכב מכווץ על הרצפה. חתך מכוער היה על שפתו התחתונה והשרביט היה שלוף בידו של סנייפ שחייך חיוך חולני.
"אתה חושב שהם פשוט יבואו לעזור לך? מי אתה בכלל?" הוא סינן.
"אני..אני חבר שלהם!" פיטר צעק ברעד ועוז.
"אתה?" סנייפ צחק בקור, "למה שהם יהיו חברים שלך?"
"בחרת להתעסק עם האנשים הלא נכונים, סנייפ." סינן סיריוס בקול צרוד ומפחיד יותר משג'יימס אי פעם שמע אותו מוציא מפיו.
סנייפ הסתובב באחת בדיוק כשאגרופו של סיריוס פגע בפניו.
ג'יימס וסיריוס הסתערו על סנייפ בעוד רמוס רץ לעזור לפיטר.
הם בדיוק שלפו את שרביטיהם לאחר כמה מכות מספקות כשהם שמעו,
"מה קורה כאן? להפסיק עם זה מיד!" זה היה פרופסור טארדין להתגוננות מפני כוחות האופל.
הם קפאו במקום.
"פרופסור! סנייפ תקף את פיטר! הוא-"
"שקט אדון פוטר." נבח פרופסור טארדין והביט בזירת האירוע.
"בנתים מה שאני רואה כאן זה את שניכם עם שרביטים שלופים, ואת אדון סנייפ ואדון פטיגרו פצועים,"
"גם לסנייפ יש שרביט בחוץ! הוא-"
"אמרתי שקט אדון בלק! לאדון סנייפ אין שרביט ביד כך שרק אתם האשמים."
במבט מחליא אחד ג'יימס ראה שסנייפ הספיק להכניס את שרביטו חזרה אל גלימתו לפני שטארדין ראה אותו. היה על פניו את אותו חיוך חולני וקר.
"אתה יכול לשאול את מי שכאן! הם ראו-" אך הפעם אף אחד לא עצר את ג'יימס. הוא עצר את עצמו בראותו שהקהל המועט שהיה באירוע, היו קבוצה של סלית'רינים עוינים שלעולם לא יצדיקו גריפינדור ושתי רייבינקלו מבועתות שרק רצו לברוח משם בהזדמנות הראשונה.
טארדין ראה את העצירה שלו כניצחון וחייך חיוך קטן.
"חמש עשרה נקודות מגריפינדור, על אלימות ושימוש בשרביטים. ואם אני שומע על עוד משהו כזה זה יכלול גם ריתוק." ובמילים אלו הוא הלך.
סנייפ פתח את פיו בכדי להגיד משהו אך סיריוס הסתער עליו, רמוס וג'יימס לפטו אותו בזמן.
סיריוס קילל בשצף קצף בעוד הסלית'רינים מרחיקים את סנייפ משם ונעלמים בהמשך המסדרון.
סיריוס ניער את ג'יימס ורמוס מעליו וזינק על ג'יימס,
"למה עצרת אותי?" הוא צעק, "הייתי מוחק את החיוך הדוחה שלו מהפנים! מילא ירחוני אבל אתה? הייתי בטוח שאתה-"
"סיריוס תירגע." פקד ג'יימס בקול חזק וסיריוס קפא, בוהה בו בהלם. "אתה חושב שלא רציתי להרוג אותו באותו הרגע? תאמין לי, היה לי יותר קשה לרסן את עצמי מאשר אותך."
"אז למה-" התחיל סיריוס,
"בגלל שאז היינו מסתבכים בצרות וזה בדיוק מה שהחרא הקטן והמחליא הזה רוצה."
"לא אכפת לי! אם הוא כל כך רוצה שאני אדפוק לו את הראש בקיר אני אעשה את זה בשמחה!" סיריוס רעם.
"מה שאני מציע." אמר ג'יימס בקול שקט יותר ותופס את תשומת ליבו של סיריוס בשנית, "זו הנקמה המתוקה."
"איזה מין נקמה?" דרש סיריוס, מוחה את פיו בידו ומביט בג'יימס עם אש בעיניו האפורות.
"זאת תהיה התוכנית המושלמת. הוא ידע שזה אנחנו, אבל לא תהיה לו שום דרך להוכיח את זה."
בשלב הזה גם סיריוס וגם ג'יימס חייכו.
"זה בסדר חברים," אמר פיטר שהתקרב אליהם, מוצץ את שפתו הפצועה, "אתם לא צריכים לעשות את זה-"
"אנחנו כן פיטר." אמר סיריוס בקול נוקשה.
"החרא הקטן לא יכול להתחמק מלפגוע באחד מהחברים שלנו." אמר ג'יימס ולפתע כל הזעם שעצר בתוכו נשמע במשפט הפשוט הזה.
"אבל-" אמר פיטר ונראה חושש מזעמם של חבריו.
"למרות שבדרך כלל הרעיונות שלהם לא מומלצים, הפעם אני מסכים עם ג'יימס וסיריוס, פיטר. הם פגעו בך, ויצאו בלי שום עונש. זה לא יכול לקרות שוב." אמר רמוס בקול שקט.
"טוב, הוא כן קיבל פנס יפה בעין." חייך סיריוס בשביעות רצון.
* * *
פיטר שכב במיטתו, מכוסה עד מעל הראש.
למה שהם יהיו חברים שלך?
קול של סנייפ הדהד במוחו.
באמת למה שיהיו? אם סנייפ חושב את זה אז כנראה שכולם חושבים את זה,
אף אחד לא מאמין שג'יימס פוטר וסיריוס בלק המבריקים והשובבים ורמוס לופין החכם והשקט יהיו חברים של פיטר פטיגרו,
הילד הקטן, הפחדן, האחד שלא מצליח בכלום, שתמיד קשה לו.
"פיט!" הוא שמע את קולו של סיריוס ובין רגע ג'יימס וסיריוס התיישבו משני צידי מיטתו.
"פיט, אנחנו צריכים שתעזור לנו לתכנן את הנקמה על סנייפ." אמר ג'יימס.
פיטר ליקק את שפתו הפצועה.
"למה אתם צריכים אותי?" שאל במירמור, "אתם מספיק חכמים בשביל להצליח לבד."
הם שתקו לרגע ולפיטר הייתה תחושה שהם החליפו מבטים, הוא לא ידע איזה מבטים.
מודאגים, מבולבלים, מרוצים שסוף סוף הוא קלט שמקומו לא איתם...
"פיט. אם זה בקשר למה שסנייפ אמר," אמר סיריוס בקול קשוח, "אתה יודע שזה לא נכון."
פיטר התכווץ לכדור, "ומה אם זה כן נכון?" הוא שאל בלחש, "מה אם אתם באמת חברים שלי מרחמים? אין לכם סיבה להיות חברים שלי, כולכם כל כך מושלמים ואני... לא."
סיריוס פרץ בצחוק הרועם שלו, "אתה צוחק עליי, פיטר? זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי."
"אנחנו לא מושלמים, אף אחד לא מושלם." אמר ג'יימס, "ואתה באמת רציני עם הדברים האלה? יותר מחצי שנה אנחנו חברים ופתאום אתה אומר כזה דבר רק בגלל שאיזה נוד נפוח שפצע אותך אמר?"
פיטר לא אמר דבר.
הוא לא רצה להודות שחשב כך במעמקי ליבו מהרגע שהתחיל להסתובב עם השלושה.
"פיט. לא היינו נהיים חברים שלך אם לא היינו רוצים שתהיה חבר שלנו." אמר ג'יימס.
"ואתה רציני עם השטויות של הרחמים והסיבה? אתה אחד הילדים המגניבים ביותר שהכרתי!" אמר סיריוס.
פיטר הציץ בהם מעל השמיכה,
"אתה מתכוון לזה?" הוא שאל בשקט.
"ברור! מי הסכים להצטרף אלינו לקונדס מרהיב שהיה יכול לסבך אותנו בצרות צרורות רק כדי לעזור לחבר?" חייך סיריוס,
"ומי הציל אותי עם הסיכום בתורת הצמחים כשירחוני התנהג כמו זבל?" חייך ג'יימס,
"ומי שוטט איתנו בלילות ומצא איתנו את המטבחים?" חייך סיריוס בערמומיות,
"ומי ישב איתנו שעות בספרייה בשביל לנסות להמציא מפה מגניבה ביופיה?" צהל ג'יימס,
"מפה שלא תעבוד..."סינן סיריוס מזווית פיו וג'יימס זעף.
פיטר פלט צחוק קטן,
"מי מתגלגל מצחוק מהבדיחות שלנו ומעלה לנו את הביטחון העצמי?" הוסיף סיריוס, מתעלם מג'יימס,
"ומי הסכים לעשות את הקסם הכי מסוכן שיכולנו לבחור לעזור רק כדי שלחבר שלו יהיה יותר פשוט?" אמר ג'יימס ברצינות. מביט בפיטר בעיניו החודרות.
"ומי יכול לסבול את את השירה של ג'יימס מבלי לתקוע לו גרב בפה?" קרץ סיריוס, מחלץ מפיטר עוד צחוק.
"ומי יכול לסבול את הטיפשות הנודפת מהאוזניים של סיריוס?" עקץ ג'יימס,
"ומי צעק על סנייפ כמו מלך?" קרא סיריוס בחדווה.
"אני..." לחש פיטר עם חיוך רחב על שפתיו.
"אתה רואה?" חייך ג'יימס, "אתה צריך עוד סיבות לכך שאנחנו חברים שלך?"
פיטר הסמיק וחייך, מוריד את השמיכה מפניו.
"אתם יודעים," הם שמעו את קולו של רמוס מאחוריהם וקפצו בבהלה, הוא עמד שעון על משקוף החדר, "אם הייתי מישהו אחר עכשיו, כולכם הייתם בהרבה מאוד צרות."
* * *
"אנחנו חייבים למצוא כאן לחץ מסוים שיחזיק לאורך זמן." אמר סיריוס ודפדף בספר, לחשים שלא תמצא בכל ספר רגיל מאת גראליס מודרנוק שרמוס נתן לו לחג המולד, מרפרף בעיניו על הלחשים המגוונים.
ג'יימס, רמוס ופיטר ישבו סביבו, מביטים גם הם.
"מה עם זה?" הצביע רמוס,
"זה יגרום לשיער שלו לנשור כולו תוך שבועיים." הסביר סיריוס, קורא במהירות את התיאור.
פיטר גיחך אך ג'יימס נענע ראשו לשלילה, "אתם רציניים? זה יעשה לו טובה עם השיער שיש לו!"
הם פרצו בצחוק בעוד סיריוס ממשיך להעביר דפים.
"זה!" הוא קרא ועצר על לחש מסויים. "קראתי עליו לפני כמה ימים וממש רציתי לנסות אותו ועוד לא היה לי זמן."
"מה זה?" שאל פיטר בסקרנות.
"קוראים לו לחש 'איקטוס', זה לחש ששמים על חפץ מסויים והוא נושך כל דבר שנוגע בו, והקטע המורכך יותר הוא שאפשר לעשות שהוא ינשוך רק אדם מסויים אם יש לך חלק מבן האדם הזה." סיריוס חייך בניצחון, "זה הלחש המושלם."
"חלק מבן האדם הזה?" שאל רמוס בספקנות,
"נצטרך להשיג שערה שלו איכשהו, אבל ברגע שיהיה לנו אותה נוכל לעשות את זה." חייך סיריוס.
"איפה נשים את הלחש הזה?" שאל ג'יימס,
"על ספסל האוכל של שולחן סליתרין." סיריוס חייך בזדוניות.
"ואז הוא לא יוכל לשבת לאכול כי הספסל ינשוך אותו! זה אדיר!" צהל פיטר,
"באמת מוצלח." חייך רמוס,
"אחד טוב, סיריוס." ג'יימס חייך באישור.
"עכשיו," סיריוס סגר את הספר, "איך משיגים שערה?"
* * *
רמוס לופין הלך במסדרון ביום למחרת, עסוק בלחפש משהו בתיקו כשלפתע הוא החליק והתנגש בכמה ילדים מסלית'רין.
"שים לב לאן אתה הולך!" סינן סוורוס סנייפ שהיה אחד מהנופלים,
"מצטער, החלקתי." הוא מלמל במבוכה מנסה לאסוף את חפציו כשהוא נדחף על ידי כמה תלמידים ממהרים, ביניהם פיטר פטיגרו.
רמוס לופין נופל שוב, ישר על סוורוס סנייפ שבדיוק התרומם,
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צועקים חבריו של סוורוס סנייפ בעודם מנסים להקים את רמוס לופין מעליו.
לאחר רגע סוורוס סנייפ מעווה את פניו בכאב קטן ומביט ברמוס לופין בבלבול וחשד,
"מה אתה-"
"תתרחק מהם ירחוני," אומר קולו של ג'יימס פוטר שהופיע בזירה, הוא עוזר לרמוס לופין לקום, "הם מסריחים מסלית'רין." אומר בגועל וגורר אותו משם.
דקה לאחר כך ארבעת השחקנים הראשיים נפגשים בכיתה ריקה.
"לחש החלקה מעולה סיריוס," אמר רמוס, "לא הייתי צריך לביים שום חלק מהנפילה."
"כן, כן, אני מוכשר אני יודע." חייך סיריוס, "דחיפה יפה אדון פטיגרו." הוא פרע את ראשו של פיטר שהתיישר בגאווה,
"וכפיים לשחקן הראשי, הבחור הכי תמים שיכול להיות באמצע קונדס." פיטר הצביע על רמוס שגיחך,
"שלא נדבר על משפט המחץ שסיים את הסצנה," חייך ג'יימס והשתחווה עמוקות בעוד חבריו מוחאים כפיים ושורקים.
"אז המשימה עברה בהצלחה?" שאל פיטר,
"אני לא יודע," אמר רמוס בפנים אדישות ושלף משהו מתוך גלימתו, "תגידו לי אתם." הוא חייך חיוך ניצחון בעודו מחזיק שתי שיערות שחורות וארוכות.
* * *
"אני מקווה בשבילך שהתאמנת על הלחש לפני שעשית אותו על הספסל של הסלית'רינים." סינן ג'יימס דרך שיניו בעודם נכנסים אל האולם הגדול לארוחת בוקר כמה ימים לאחר מכן.
בלילה הקודם, התגנבו סיריוס וג'יימס לאולם הגדול וסיריוס ביצע את לחש ה'איקטוס' על הספסלים. אך לא היה להם כיצד לבדוק אם הוא עבד כיוון שהם לא סוורוס סנייפ- שעליו הלחש אמור להשפיע.
"אל תדאג." לחש סיריוס חזרה, "הכל תחת שליטה."
הם התיישבו בתמימות והתחילו לאכול, מחכים בקוצר רוח לסימן כלשהו, צליל, משהו,
"אווץ!" הם שמעו את קריאת הכאב המופתעת של סנייפ משולחן סלית'רין והביטו בתמימות מעוסה יחד עם שאר האולם הגדול בכדי לראות מה קרה.
סנייפ ניסה להתיישב שוב אך קפץ בשנייה שהתיישב, ידיו על ישבנו.
בשלב הזה ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר חרחרו אל צלחות הדגנים שלהם.
הם לא היו היחידים. מספר גריפינדורים, ריבינקלואים והאפלפאפים צחקו גם הם בעוד סנייפ מנסה להסביר לחבריו הסלית'רינים עם הספסל נושך אותו.
חבריו ניסו להתיישב במקום שלו אך דבר לא קרה להם, סנייפ ניסה לשבת במקום אחר אך הספסל נשך אותו שוב.
בשלב הזה כל האולם הגדול צפה בו מוציא את שרביטו מכיס גלימתו וצועק, "פיניטה אינקנטאטם!" מנסה לבטל את הלחש הלא ידוע שהוטל על הספסלים.
אך דבר לא עזר. לא חשוב מה הוא ניסה, הספסל המשיך לנשוך אותו.
סיריוס וג'יימס דפקו על השולחן בצחוק רועם בעוד פיטר מצחקק בלי שליטה ורמוס מנסה לשלוט בעצמו בלי הצלחה מרבית.
ג'יימס קלט את מבטו הרושף של סנייפ מביט בהם, כאילו הוא יודע שזה הם.
וזה בדיוק הייתה מטרתם.
ג'יימס חייך אליו חיוך קר לשבריר שנייה ואז המשיך בצחוקו יחד עם כולם, גורם לעיניו של סנייפ לבלוט מחוריהן, כי הוא יודע שסנייפ יודע, שאין לו איך להוכיח דבר.
אך מה שג'יימס לא קלט, היה מבטה הרושף של לילי שהביט בו מקצה השולחן, והוא לא ידע שגם היא ידעה שזה הם.
וזו לא הייתה מטרתם.
לא משנה מה סנייפ ניסה, הלחש נשאר ולא זז, כך שלבסוף הוא נאלץ לאכול בעמידה אם הוא רוצה להכניס משהו אל פיו עד לארוחת הצהריים.
"איך עשית את הלחש כל כך חזק?" לחש רמוס אל סיריוס שניסה לא לצחוק למראהו של סנייפ האדום אוכל בעמידה, "איך אף אחד לא מצליח לבטל אותו?"
סיריוס חייך במסתוריות, "למדתי טריק או שניים."
* * *
רק לאחר יום וחצי סנייפ הצליח לגרור את פרופסור פליטיק אל הספסל ובכך נגמרה הנאתם של הקונדסאים, אך הם שמחו מאוד לשמוע את פרופסור פליטיק עונה לסנייפ העצבני שניסה לשכנע אותו מי עשו לו את זה, כי הלחש היה ברמה גבוהה מידי בשביל שתלמיד בשנה הראשונה יצליח לבצע.
סיריוס התרברב על כך במשך שבוע.
הירח המלא הגיע, ואיתו הכאבים, התירוצים והזיכרון המר כי עם כל חודש שהם מתעכבים עם חיפוש הנוסחה, זה עוד חודש שרמוס עובר את השינוי לבדו.
הם הובילו אותו, תומכים בו פיזית ונפשית.
הכאבים בגבו, בעצמותיו במפרקיו סחררו את ראשו, הוא גנח וצעק אך הם לא נסוגו, הם המשיכו לתמוך בו לאורך המנהרה.
זה מגיע...
הוא הרגיש את זה בכל זעזוע כאב שעבר בעצמותיו,
זה יגיע לפני שיספיקו להגיע אל החדר.
"תשאירו.." הוא גנח, קולו הצרוד שקט מידי,
לא,
תדבר בקול!
הוא פקד על עצמו.
"תשאירו אותי כאן!" הוא ניסה לצעוק וזה יצא כמו לחישה צרודה, אך הם שמעו.
"אתה בטוח?" שאל ג'יימס בדאגה.
"כן." הוא חרק, חניכיו החלו לבעור, כאילו משהו ענקי מנסה לקרוע את דרכו החוצה, "רוצו!" הוא נאנק.
הם הניחו אותו שם, מתפתל ונאנק, הכאב מסחרר את ראשו, הוא לא ראה איפה הם, הוא לא ראה אם הם הספיקו לצאת.
הוא צרח צרחת כאב מרעידת קירות, גבו התקמר והוא הרגיש איך שיניו מתארכות, גופו מתעקם ומצמיח פרווה,
בבקשה...
צעקתו הפכה לנהמה חייתית בעוד ידיו מצמחות טפרים.
בבקשה שהספקתם לצאת...
הוא ילל אל הירח,
בתחנונים.
* * *
סיריוס בדיוק היה בדרכו לארוחת הצהריים באולם הגדול, ג'יימס ופיטר התקדמו בלעדיו כי פרופסור פליטיק עיכב אותו אחרי השיעור, כשהוא הרגיש דקירת כאב בידו השמאלית.
הוא קפץ, פולט, "אווץ'!" מופתע.
צחוק גבוה ומלא חדווה נשמע בהמשך המסדרון ולסיריוס לא לקח זמן לזהות את רעמת השיער השחור של בלטריקס בלק, בת דודתו שהייתה בשנתה השביעית.
היא התרחקה בהליכה מלאת סיפוק עם עוד כמה סלית'רינים מגעילים.
סיריוס חשק את שיניו ושפשף את זרועו, מתקדם במהירות אל האולם הגדול בדרך אחרת, נמנע מלהתקל בה שוב.
"הכל בסדר, סיריוס?" שאל ג'יימס כשסיריוס התיישב בינו לבין פיטר.
"זה שום דבר." אמר סיריוס בשקט והתחיל להעמיס אוכל על צלחתו, "אני רעב."
"אתה תמיד רעב." צחק פיטר אך ג'יימס המשיך להביט בסיריוס שנמנע מלפגוש את מבטו.
הוא החליט להניח לו וחזר אל צלחתו.
בימים הבאים, בלטריקס המשיכה לשלוח לכיוונו לחשי כאב קטנים, כמעט תמיד כשהוא לבד.
סיריוס ניסה להתעלם מכך, הוא ידע שלא יהיה שום דבר שיוכל לעשות נגדה.
אך פעם אחת היא עשתה את זה כשהוא הלך עם ג'יימס, פיטר ורמוס.
סיריוס קפץ ונשם בחדות, נושך את לשונו ומכריח את עצמו לא לזעוק.
היא הגבירה את עוצמת הכאב בכל פעם, ותמיד עשתה את זה כשלא היו מורים בסביבה כך שסיריוס לא יכל להתלונן.
ג'יימס נדרך והביט בסיריוס, קולט את המקרה מיד.
הוא שמע את צחקוקה הנבזי של בלטריקס ושלף את שרביטו, מוכן לזנק אך סיריוס לפט את ידו במהירות.
"אל." הוא אמר בקול שקט,
"אבל סיריוס! היא הכאיבה לך!" סינן ג'יימס שהביט בגבה המתרחק של בלטריקס בזעם, נחוש לקרוע אותה לגזרים.
"אין לך סיכוי נגדה." אמר סיריוס נועץ את מבטו ברצפה ולא עוזב את ידו של ג'יימס.
"אבל אתה לא יכול לתת לה לעשות את זה!" צייץ פיטר, "היא נהנית מזה! שמעת אותה!"
"כן."
"אז בוא ניקח אותה ביחד!" רעם ג'יימס, מחזיק את שרביטו בלפיתת ברזל.
"אתה לא מבין?" סינן סיריוס, מרים את מבטו אל ג'יימס ומביט בו בעיניים קשות, "גם אם ארבעתנו ניקח אותה יחד היא תצלה אותנו תוך שנייה. אני מכיר אותה. תסמוך עליי בזה, עדיף פשוט להתעלם."
"אבל היא מכאיבה לך סיריוס! היא מתבריינת אליך כי היא יודעת שלא תוכל לעשות כלום!" סינן ג'יימס בזעם.
"בדיוק." ענה סיריוס בחדות, "והיא צודקת."
רמוס, שהביט במהלך הדברים בעיניים בוחנות אמר בשקט, "עזוב את זה ג'יימס. זה עניין של סיריוס והוא מחליט מה נעשה אם זה."
"אבל-" התחיל ג'יימס,
"ואם הוא מחליט שלא נעשה אם זה כלום אז לא נעשה אם זה כלום. חוץ מזה שזו רק פעם אחת יכול להיות שזה יסתכם בזה."
סיריוס נמנע מלהביט בהם.
ג'יימס נאנח והכניס את שרביטו בעצבים אל גלימתו. "בסדר. אבל אם אני שומע שהיא עושה לך את זה שוב אני הורג אותה."
סיריוס מיהר חזרה אל מועדון גריפינדור ביום למחרת, הוא וחבריו רצו לצאת לסיבוב במדשאות ולנצל את ימי השמש שהתחילו לחזור. הוא רצה לקחת את הצעיף שלו כי למרות השמש, עדיין הרוח היתה קרה וג'יימס איים שאם הוא יהיה חולה ג'יימס ינעל אותו בחדר שלהם לשבוע עד שיהיה בטוח כי הוא בסדר.
הוא פנה המסדרון, מתקרב אל דיוקן האישה השמנה כאשר זעק בכאב.
הוא מעד והתרסק על הרצפה, רגלו בוער בכאב.
"אתה צריך עזרה, סיריוס חמודי?" הוא שמע את קולה מעורר הבחילה של בלטריקס מתקרב לכיוונו.
"תתרחקי ממני בלטריקס!" סיריוס צעק עליה ונעמד במהירות,
"למה?" היא שאלה במתיקות, "אתה לא מפחד מבריונים גרועים, נכון סיריוס?"
"אמרתי תתרחקי ממני." נהם סיריוס מביט בה בשנאה טהורה, מסתיר את הפחד היטב מאחורי עיניו. הוא תקרע את ידיו בכיסיו והמשיך ללכת בנינוחות אל הדיוקן, נושך את לשונו כשעוד מכת כאב פגעה בעורפו.
"איפה סיריוס?" שאל פיטר, "כמה זמן לוקח לו לקחת את הצעיף?"
"הכל באשמך ג'יימס שהתנה כמו אמא פרנואידית." אמר רמוס ומשך בכתפיו.
"בואו נלך לבדוק." אמר ג'יימס והם חזרו אל מועדון גריפינדור, מעלים רעיונות מה קרה לסיריוס ולמה הוא התעכב כל כך.
"אולי הוא טבע באסלה?" היתה ההצעה האחרונה של פיטר כשהם עלו במדרגות אל חדרם.
"סיריוס?" שאל ג'יימס ונכנס, "כמה זמן לוקח לך?"
סיריוס ישב על מיטתו עם טוש שחור של מוגלגים בידו והוא מצייר על זרועו.
הוא צייר משולשים וכוכבים, חצים ולבבות.
"מאיפה השגת את זה?" שאל ג'יימס בחיוך, מתקרב אל סיריוס,
"ולמה החלטת שזה זמן משחק? חיכינו לך." אמר רמוס.
"מצאתי את זה על השידה של צ'ארלס. הוא בן מוגלגים." אמר סיריוס בקול מת.
הבעתו המחוייכת של ג'יימס קפאה מיד.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
"כן, למה שלא אהיה?" הוא שאל באותו קול חסר רגש והמשיך לצייר צורות על זרועו.
"אתה נראה כאילו משהו קרה." אמר פיטר.
"באמת?" שאל סיריוס, "מוזר, כי כלום לא קרה."
"אז אתה סתם יושב ומצייר על עצמך בטוש של מוגלגים בלי סיבה?" רמוס הרים גבה.
סיריוס הנהן.
"אתה יודע," התחיל ג'יימס בקול רגוע אשר הסתיר את הכעס שהצטבר מתחת לפני השטח, שהתיישב לידו, "בדרך לכאן העלנו הצעות מה קרה ולמה אתה מתעכב."
סיריוס לא הגיב.
"והיתה הצעה אחת שכולנו חשבנו במוחנו אבל לא אמרנו אותה בקול." קולו של ג'יימס הפסיק אט אט להסתיר את הזעם.
"ומה שלא אמרנו, היתה ההצעה שבלטריקס פגעה בך שוב." קולו היה מלא אש. "זה נכון?" הוא סינן.
סיריוס לא הרים את מבטו.
"זהו. נמאס לי. אתה צריך ללכת למקגונגל." אמר ג'יימס.
"אין לי הוכחה לכלום." אמר סיריוס, מצייר בתנועות גסות יותר.
"אז נעניש אותה בעצמנו." אמר פיטר, אגרופיו הקטנים קפוצים בכעס.
סיריוס המשיך באותו קול מת, "אני צריך להסביר לכם שוב עד כמה אין לנו סיכוי?"
"תפסיק לדבר ככה!" צעק ג'יימס וחטף את הטוש מידו של סיריוס.
סיריוס התכווץ ועיניו של נורו אל ג'יימס, פתוחות לרווחה ולשבריר שניה, רק שבריר שניה, מלאות פחד.
"מ..מצטער." גמגן ג'יימס שהביט בסיריוס בבהלה, "לא התכוונתי ל-"
"זה בסדר." ביטל סיריוס את דבריו, "אתה צודק." סיריוס נאנח ונשכב על המיטה.
"אנחנו באמת נצטרך להעניש אותה בעצמנו." אמר רמוס בקול שקט.
סיריוס פתח את פיו באנחה אך רמוס המשיך לפני שהספיק לדבר.
"בדרך שלנו." רמוס חייך חיוך קטן והשאר הביטו בו, הבנה מתפשטת על פניהם וחיכוים נבזיים עולים על שפתיהם.
* * *
"בסדר, ג'יימס, תזכור איך לעשות את לחש ההחלקה בסדר?" שאל סיריוס בחשש,
"אל תדאג, לא נולדתי אתמול." חייך ג'יימס, הכל יהיה בסדר."
סיריוס נראה לחוץ, למרות שבדרך כלל כשעשו קונדס סיריוס אף פעם לא היה לחוץ.
הסיבה שסיריוס היה לחוץ הייתה כי הוא הולך לקבל לחש כאב, בכוונת תחילה. ואם מה שתכננו לא יעבוד, הוא ימשיך לסבול עד סוף השנה.
"טוב. היא פרופסור פליטיק כמו שתכננו, הוא מתקרב. צא, סיריוס." אמר רמוס, מביט לאחור ורוצה שהשלב הראשון בתוכנית, לגרום לפליטיק להגיע בדיוק בזמן עבד.
סיריוס ראה את בלטריקס במסדרון ונשם עמוק. הוא תקע את ידיו בכיסיו ויצא למסדרון, הולך לבדו בכיננה הנגדי ומעלה על פניו הבעה מתומה וחוששת, זה לא היה קשה.
כמוו שהוא ציפה, בלטריקס לא ידעה כי פרופסור פליטיק היה ממש מעבר לפינה והוציאה את שרביטה בחיוך, שולחת אל סיריוס לחש כאב.
סיריוס קפץ בכאב וג'יימס חרק שיניים בזעם, מביט בו מעווה את פניו ונושם בחדות, חוסם את הזעקה.
בדיוק אז פליטיק הגיע ולפני שבלטריקס הספיקה להכניס את השרביט ג'יימס שלח אל פרופסור פליטיק לחש החלקה.
הפרופסור השתטח על פניו בצורה מאוד לא חיננית וצחוק נוראי עלה משפתיה של בלטריקס שחשבה שזו הייתה החלקה טבעית.
אך כמו שהם ידעו, פרופסור פליטיק ידע לזהות לחש החלקה כשראה כזה וכשהוא התרומם, אדום וכועס וראה את שרביטה של בלטריקס עדיין בידה ואת חיוכה המתמוגג פניו הפכו זועמות.
"זהו זה, גברת בלק." הוא צייץ, "עברת את הגבול. את באה איתי לפרופסור דמבלדור."
פניה של בלטריקס התעוותו בכעס אך לא היה דבר שתוכל לעשות נגד פקודה של פרופסור.
היא נאלצה ללכת אחרי פליטיק אל משרדו של דמבלדור.
סיריוס חיכה עד שהם יהיו מחוץ למסדרון ומחוץ לשדה הראייה ורץ אל החדר הצדדי שבו התחבאו חבריו.
"חושבים שזה יעבוד?" הוא שאל בהתנשפות,
"הכל תלוי בדמבלדור עכשיו." נאנח רמוס,
"אני נשבע שאם היא עושה את זה עוד פעם אחת אני לא נשאר הסתכל." סינן ג'יימס.
"ג'יימס, תירגע, אתה יודע שלא תוכל לעשות כלום." אמר פיטר בצער,
"לא אכפת לי." הוא נהם.
* * *
"פרופסור דמבלדור." אמר פליטיק בנוקשות, "גברת בלק שלחה לעברי לחש החלקה בכוונת תחילה ולא טרחה להסתיר את מעשיה. אני מבקש שתעניש אותה בחומרה כי היא כבר עוברת את הגבולות."
דמבלדור הביט בשניים במבטו הבוחן, במבטו הזועם של פרופסור פליטיק הקטן ובמבטה המשוגע של בלטריקס.
היה בה משהו מטריד מנוחה, עיניה נצנצו ברשעות והיא חייכה ואמרה בנינוחות, "לא עשיתי את זה, פרופסור דמבלדור."
"את זה אנחנו נדע מיד." הוא הושיט את ידו.
פליטיק לקח מבלטריקס את שרביטה והגיש לדמבלדור עם מבט ניצחון.
דמבלדור הוציא את שרביטו והכריח את שרביטה של בלטריקס להראות את הכישוף האחרון שלו.
זה לא היה כישוף החלקה, פניו של פליטיק נפלו.
זה היה לחש עקיצה.
כואב במיוחד.
דמבלדור הרים אליה מבט קשה דרך משקפיו.
"למי הכאבת, בלטריקס?"
היא משכה בכתפיה, "לאף אחד, פרופסור, התאמנתי על האוויר."
דמבלדור הביט בה, בשרביט ובפרופסור פליטיק.
לא היה לו ספק שפרופסור פליטיק לא טעה בכך שמישהו שלח לכיוונו לחש החלקה.
עיניו של דמבלדור נצנצו, מי שתכנן את זה עשה זאת בגאונות מרשימה.
"גברת בלטריקס. אני לא יכול להעניש אותך על מה שקרה לפרופסור פליטיק כי כמו שכולנו רואים, לא עשית את זה."
פרופסור פליטיק הביט בדמבלדור באכזבה וחיוך על פניה של בלטריקס.
"אך ראי הוזהרת." אמר דמבלדור בקול שקט שהוריד את חיוכה מיד, "אם אני שומע על עוד פעם אחת שהכאבת למישהו, ההשלכות יהיו לא נעימות."
בלטריקס הביטה בו בפנים מעוותות ויופייה נעלם כליל, היא הנהנה בנוקשות, מסבה את עיניה מעניו הקפואות של דמבלדור.
* * *
"היי, תראו מה מצאתי," אמר סיריוס. הם ישבו במועדון גריפינדור כמה ימים לאחר שהפלילו את בלטריקס ושקדו על שיעורי הבית שלהם.
חוץ מסיריוס שקרא בספר הלחשים שרמוס הביא לו.
"זה לחש על אנימגוס." הוא אמר והם הרימו את עיניהם מגיליונות הקלף הארוכים ומהספרים.
"לחש "הומורפיוס" הוא לחש המכריח אנימגוס בצורת החיה שלו לחזור לצורתו האנושית. הלחש יוצר הבזקים כחולים ולבנים שלא יעשו דבר לחיה רגילה אך יש להם השפעה מידית על האנימגוס שעליו הוטל." הוא הקריא.
"מגניב, ככה אם תהפכו לחיות בלי שאני ארצה תמיד אוכל להחזיר אתכם חזרה." חייך רמוס וחזר אל סיפרו.
הם חזרו לעבודה, ג'יימס מזמזם לעצמו כשלפתע הוא הרים את עיניו והביט בסיריוס,
"תגיד, בלטריקס לא תקפה אותך שוב, נכון?"
"לא." אמר סיריוס, לא מרים את עיניו מהספר, "כנראה שדמבלדור עשה משהו."
"ידעתי שהוא יבין, הוא בטוח בדק מה הכישוף האחרון שהיא עשתה." אמר רמוס.
"מזל שהכרת את הלחש הזה, ירחוני." אמר פיטר,
"כן, על בסיסו נבנתה כל התוכנית." הנהן ג'יימס.
* * *
בתקופה האחרונה היו מספר משחקי קווידיץ', אך מאז שגריפינדור איבדו את הסיכוי לזכות בגביע הגמר, התלהבותו של ג'יימס ירדה דרסטית.
כך שלאחר משחק של גריפינדור נגד האפלפף, גריפינדור נצחו אך לא במספיק הפרש כדי לחזור לתחרות, ג'יימס אפילו לא רטן.
הוא פשוט המשיך בחיפושים אחרי מידע על אנימגוס ושקד על שיעורי הבית.
"כל הכבוד על הניצחון!" אמר גריפינדור אחד כשמספר מהשחקנים בקבוצה נכנסו למועדון, מדוכדכים.
"כן..." ענה אחד מהם בחוסר התלהבות, "תודה."
ג'יימס הרים את עיניו מהחיבור שכתב והביט בשחקנים העייפים מתיישבים במספר כורסאות פנויות.
אלו היו שלושה שחקנים בשנתם השביעית, כאלו שלא יהיו בשנה באה.
ג'יימס נעמד באחת וצעד לכיוונם,
"אתם משחקים בקבוצה." הוא אמר בחיוך, מתיישב לידם, הם חייכו חיוך קטן והבחור הרחב אמר,
"כן, ואתה טוב על מטאטא לפי מה ששמענו, חושב לנסות להתקבל לקבוצה שנה הבאה?"
ג'יימס הנהן בחיוך רחב, "אז מה קרה לקבוצה השנה? הייתי בטוח שננצח."
הבחור נאנח, "אני בראד, אני קפטן קבוצת הקווידיץ', חובט."
"נעים להכיר," חייך ג'יימס, "ג'יימס פוטר. קפטן קווידיץ' עתידני."
בראד צחק בהפתעה, "בסדר, פוטר. אין בקבוצה שלנו באמת בעיה, היא מאוד טובה, פשוט לא היה לנו מזל השנה."
"כן," הסכימה הבחורה לצידו, "זאת פשוט לא השנה שלנו."
"מה את בקבוצה?" הוא שאל,
"אני רודפת, שמי ליילה, וזאת פני, גם היא רודפת. שלושתנו בשנה השביעית כך שאלו התפקידים שיהיו פנויים."
"מה אתה חושב להיות?" שאלה פני בחיוך,
"רודף, או מחפש, אני מניח שאהיה טוב בשניהם." הוא משך בכתפיו.
"יש לנו בחור שבטוח בעצמו." גיחכה ליילה וג'יימס חייך,
"כן, אני באמת בטוח בעצמי."
"תזהר שזה לא יתפוצץ לך בפרצוף." חייכה פני,
"לא נראה לי," אמר בראד, "שמעתי שהוא ממש עשה רושם על מאדם הוץ' בשיעורי תעופה."
ג'יימס הנהן בחיוך, "היא אמרה שזה יהיה פשע אם לא אלך לקבוצת הקווידיץ' שנה הבאה."
"וואו, יפה." התרשמו הבנות, "אם היא אמרה לך את זה כנראה אתה באמת טוב."
ג'יימס משך בכתפיו בחיוך רחב, "משתדל."
בראד צחק, "יש לי תחושה ששנה הבאה תהיה יותר טובה מהשנה הזאת בשביל גריפינדור."
"רק חבל שלא נהיה כאן בשביל לראות את זה." נאנחו הבנות.
* * *
הירח המלא הגיע.
"נשארו עוד שלוש ירחים עד סוף השנה." אמר ג'יימס בעודם צועדים באיטיות לכיוון הערבה המפליקה,
"חוץ מהירח הזה אתה מתכוון." אמר סיריוס.
"וואו אני לא מאמין איך השנה עברה במהירות." לחש פיטר בפליאה, "עוד רגע מסיימים."
"כן..." גנח רמוס שהיה עסוק בלהדחיק את הכאב כמה שיותר, "מבחני סוף השנה מתקרבים."
"אוי!" צייץ פיטר בבהלה, "למה הזכרת לי את זה?"
"זה אומר שנצטרך ללמוד?" שאל סיריוס, מעווה את פניו בחוסר שביעות רצון.
"כן, סיריוס," גיחך ג'יימס, "זה מה שבדרך כלל עושים לפני מבחנים."
"אלא אם כן אתה רוצה לחזור על השנה הראשונה שוב." צייץ פיטר בפחד.
"אל תדאג פיט, אתה תעבור את המבחנים בלי בעיה." חייך ג'יימס,
"כן, אתה יותר חכם משאתה נותן לעצמך קרדיט." סיריוס פרע את שערו.
פייטר חייך בחשש.
"טוב, הנה העץ." מלמל ג'יימס, מוציא את שרביטו ומכוון אותו על מקל ארוך שנח לצד הגזע.
"וינגרדיום לויאוסה!" המקל ריחף ולחץ על הבליטה הסודית בגזע במהירות, מקפיא את הענפים הזזים.
"אתה משתפר בזה." חייך סיריוס וג'יימס משך בכתפיו.
הם ירדו מטה, תומכים ברמוס שנאנק.
* * *
"לשיעורי בית אתם צריכים להגיש לי למחר חיבור על הנושא הנלמד, באורך שני קלפים." אמר פרופסור טארדין בסוף השיעור.
כולם גנחו כשסיריוס הרים את ידו.
"פרופסור, רמוס חולה מאוד, הוא יוכל להגיש את החיבור ליום אחרי מחר?"
"שום חולי לא מצדיק הגשה באיחור." ענה פרופסור טארדין בקשיחות.
"אבל פרופסור! הוא ממש חולה! מרותק למיטה!" התפרץ ג'יימס,
"אדון פוטר, אם תתפרץ בשיעור שלי עוד פעם אחת אכפיל את שיעורי הבית שלך."
"אבל פרופסור," צייץ פיטר שהרים את ידו במהירות לפני שג'יימס יצעק על טארדין בעצבים, "רמוס באמת באמת חולה, אולי בכל זאת-"
"ממש לא. הוא יצטרך ללמוד לא להיות חולה בזמן שיעורים שלי אחרת הוא יישא בתוצאות."
השלושה הביטו בו במבטים רצחניים.
פרנק, שראה את הבעותיהם מיהר ואמר, "פרופסור, אולי כדאי שתשקול-"
"אדון לונגבוטום, אתה רוצה שאכפיל את שיעורי הבית שלך?" שאל פרופסור טארדין בנבזיות. פרנק בלע את מילותיו והשתתק.
סיריוס הרים את ידו.
"כן, אדון בלק?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"בסדר פרופסור, אין בעיה. אבל אני דורש שגם אם אתה תהיה מרותק למיטה עם חולי כבד שתגיע לשיעור ותלמד כמו תמיד." קולו היה מלא שנאה וארס.
וג'יימס הוסיף במהירות, עיניו בוערות, "אין מה לעשות. תצטרך לשאת בתוצאות."
פניו של פרופסור טארדין האדימו בזעם והוא נבח, "אדון פוטר, אדון בלק, ריתוק! ותמסרו לאדון לופין הצעיר כי יש לו כפול שיעורי בית להגיש למחר."
הכיתה התפרצה בצעקות, זה באמת היה לא בסדר.
ג'יימס וסיריוס עמדו ודפקו על השולחן כשטארדין שיחרר פיצוץ משרביטו וכולם השתתקו.
"אם אתם לא רוצים כולכם להגיש כפול, אני מציע שתשתקו." הוא סינן וחיוך מרושע עלה על פניו, "זה ברור, אדון בלק?" הוא סינן כשסיריוס פתח את פיו.
סיריוס סגר אותו בנקישה.
"ברור כשמש." אמר דרך שיניים חשוקות בזעם.
* * *
"איפה ג'יימס וסיריוס?" אל רמוס שנכנס באותו ערב למועדון גריפינדור, מרופט ונוקשה וראה את פיטר יושב לבדו וכותב במהירות.
"בריתוק." הוא נאנח ורמוס הרים גבות,
"הגיע הזמן," הוא אמר והתיישב, "על מה תפסו אותם?"
"הם..אהה.." פיטר גמגם, "צעקו והתחצפו אל טארדין."
רמוס גיחך, "למה? הוא צחק על השיער של סיריוס?"
"לא, הוא..." פיטר נאנח, "הוא אמר שגם אתה חייב להגיש למחר חיבור באורך שני קלפים."
"רק זה? למה הם עשו בלאגן?" הוא נאנח,
"אז זהו," פיטר נשך את שפתיו, "בגלל שהם התחצפו טארדין הכפיל לך את שיעורי בית."
"מה?" רמוס שאל בקול שקט ומרוסן ואז חבט בידו על מצחו, "הטיפשים האלה."
פיטר התכווץ, "כן... הם בערך החמירו את המצב."
"טוב מאוד שהם בריתוק אחרת הייתי חונק אותם." הוא אמר בשקט והוציא את הספר שלו, מתחיל לעבוד על החיבור הארוך שלו.
* * *
"אני שונא את הפרופסור הזה!" רעם סיריוס כשנכנסו אל המועדון כשעתיים אחר כך.
"הוא גרם לנו לצחצח את כל המשרד שלו! בלי קסם!" רטן ג'יימס והרים את ידיו האדומות, "תראו!"
רמוס הרים את עיניו האדומות מהחיבור שהיה כמעט גמור, "זה הגיע לכם." אמר בקול שקט ומסוכן.
"מה?" קרא סיריוס כשהם התיישבו מול רמוס ופיטר, "אנחנו נלחמנו בשבילך!"
"והחמרתם את המצב."
ג'יימס פתח את פיו, סגר אותו ופתח שוב.
"הוא צריך להיענש על זה."
"לא הוא לא." אמר רמוס.
"כן הוא כן! הוא היה ממש לא מתחשב!" רעם סיריוס.
"מי היה לא מתחשב?" שאל קול מאחוריהם, זו הייתה פני, הרודפת בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור.
"טארדין." אמר ג'יימס בשנאה,
פני צחקקה, "כן, זה ידוע. כולם מקווים שהוא יפרוש בסוף השנה."
"מה שלא סביר כי הוא הכריז שהוא הולך לשבור את הקללה על המשרה." הוסיפה ליילה שהצטרפה לשיחה.
"קללה?" שאל פיטר בחשש,
"אומרים שיש קללה על המשרה של התגוננות מפני כוחות האופל, כבר כמה שנים פרופסור דמבלדור לא מצליח להשאיר את אותו המורה יותר משנה." הסבירה ליילה,
"וטארדין הגיע לכאן בשביל לשבור את הקללה הזאת. הוא מתכנן להישאר עד שהוא יהיה זקן רועד." סיימה פני.
"הו לא." אמר סיריוס ועיניו נצנו, "אנחנו לא יכולים לתת למשהו כזה לקרות."
"זה פשוט לא יכול לקרות כל עוד אנחנו כאן." חייך ג'יימס במסתוריות, מחליף מבט עם סיריוס.
פני וליילה הביטו בהם במבט מוזר אך משכו בכתפיהן, "זה לא משנה לנו, אנחנו כבר לא כאן שנה הבאה." אמר ליילה,
"אתם אלו שתסבלו איתו." אמרה פני והשניים חזרו לעיסוקיהן.
"אני לא חושב." חייך ג'יימס והם הסתובבו אל רמוס ופיטר בחיוכים רחבים.
"חברים," אמר סיריוס, "מצאנו את המשימה הבאה שלנו."
"איזו משימה?" שאל פיטר בהתרגשות וגם רמוס נראה מעוניין למרות כעסו על השניים.
"המטרה: לגרום לטארדין להתפטר." אמר ג'יימס.
* * *
"הוא לא יתפטר בקלות אם הסיבה שהוא הגיע לכאן היא כדי לשבור את הקללה." אמר רמוס.
הם ישבו שלושתם בחדרם, המחברת של ג'יימס פתוחה מולם והוא משרבט בפנים.
"צריך לעשות רצף של דברים שירצו לגרום לו לברוח מכאן." אמר ג'יימס.
"אפשר פשוט לשבש לו הרבה דברים, לגרום לחיים שלו להיות סבל גמור." הציע פיטר,
"אני חייב לציין שאני מאוד אוהב את הרעיון שלך פיט, אבל אני לא בטוח שזה יספיק."
"צריך להשפיל אותו עד עפר." אמר סיריוס, "עד רמה שאף אחד מהמורים או מהתלמידים יחשוב שהוא מתאים לתפקיד והוא יפרוש מבושה."
"זה נשמע כאילו זה יעבוד, אבל איך תשפילו מורה שלא נכנע לכאלו דברים?" אמר רמוס.
"נצטרך לתכנן את זה באופן מקצועי מאוד." הנהן ג'יימס.
"זה אולי יהיה הקונדס הכי מורכב שנתכנן." הוסיף סיריוס ופיטר הנהן בהסכמה.
הם עבדו על התוכנית במשך שבועיים שלמים. הם תכננו מהלכים, השיגו חפצים ותרגלו לחשים מסובכים שהיו נחוצים למשימה.
הם התגנבו להוגסמיד בזמן היציאה הבאה וגנבו מחנות השרביטים שרביט בלי שום מילוי, כך שהוא היה חסר תועלת, הם פרצו אל משרדו של טארדין ושיננו כל סנטימטר ממנו, הם תחקרו את גמדוני הבית במטבחים וביררו מה האוכל האהוב עליו, הם דיברו עם האגריד ושאלו את הפרופסור ליצורי פלא מספר שאלות תמימות.
לאחר שסיימו עם כל התכנונים, הגיע הזמן לפעולה.
הם התהלכו במסדרון לאחר שיעור לחשים שבו תרגלו את לחש הפירור והביטו בטארדין שהתהלך לפניהם.
הרבה תלמידים היו במסדרון כיוון שכולם מיהרו לשיעור הבא שלהם.
סיריוס מלמל בלחש, "פריטיארוס." וכל גלימותיו של טארדין נקרעו לחתיכות.
משארים אותו חשוף פרט לתחתוניו.
כל המסדרון התפוצץ מצחוקם הרועם של התלמידים.
טארדין האדום והזועם שלף את שרביטו וירק, "רפארו!" הגלימות תוקנו והוא לבש אותם במהירות. הוא תחב את שרביטו לכיסו בכעס והסתובב להביט בתלמידים,
"מי עשה את זה?" הוא צווח, יורק בזעם. אך הוא לא יכל לגלות מי האשם כיוון שהיו לפחות חמישים תלמידים במסדרון.
סיריוס מיהר לעשות לחש מפורר על חתיכת נייר ששם בכיסו בעוד מועד למקרה שטארדין יבדוק את הכישוף האחרון שנעשה ובזמן שהוא צעד משם בזעם ובושה רמוס לחש, "אציו שרביט."
שרביטו של טארדין החליק מחוץ לגלימתו והישר אל ידו של רמוס.
לפני שאיש יכול היה לשים לב לנעשה השרביט היה מוחבא היטב בתוך קפלי גלימתו של רמוס.
הם רצו אל תוך כיתה נטושה ונעלו אותה במהירות.
פיטר ווידא שפיבס לא מתחבא בשום פינה ורמוס הוציא את שרביטו של טארדין.
ג'יימס מיהר והוציא את שרביטו, "אפינגו!" לחש ועוד שרביט זהה לחלוטין הופיע על השולחן לצד המקורי.
זה היה לחש שהם מצאו בספר לחשים מסובכים לשנה החמישית ולקח לג'יימס כמעט יומיים שלמים להצליח אותו נכון.
ג'יימס חייך בסיפוק,
"אחד טוב, ג'יימס." חייך סיריוס. ג'יימס עשה את הלחש עוד מספר פעמים, משיג עוד חמישה שרביטים מזויפים בדיוק כמו של טארדין.
"קדימה, הוא ישים לב שהשרביט לא אצלו מאוד מהר." אמר רמוס בלחש.
ג'יימס וסיריוס הנהנו ונתנו לו את גלימת ההעלמות. זה יהיה מאוד חשוד אם ג'יימס וסיריוס לא יגיעו לשיעור בדיוק כשטארדין איבד את השרביט שלו, אך לרמוס היו המוני תירוצים שישכנעו את פרופסור מקגונגל כך שהוא היה האיש למשימה.
רמוס לקח את השרביט המזוייף בעוד ג'יימס, סיריוס ופיטר לקחו את השרביט האמיתי.
רמוס רץ, בלתי נראה לכיוון משרדו של טארדין.
הוא נכנס, טארדין לא היה שם, אך הוא ידע שהוא לא יהיה שם כיוון שהם ידעו שהוא היה בדרכו לחדר המורים להביא את חפציו ששכח שם, (לא בגלל שג'יימס וסיריוס החזירו אותם לשם.)
רמוס רץ אל שולחנו של טארדין הניח את השרביט המזויף על השולחן. בדיוק כשהיה שני צעדים מהדלת טארדין נכנס בסערה, הוא כנראה שם לב ששרביטו לא עליו.
רמוס לא נשאר שם לראות אותו מוצא אותו על שולחנו ותוחב אותו אל כיסו.
כמה שעות מאוחר יותר הם עמדו והאזינו לשיחה שהתנהלה במשרדו של פליטיק בינו לבין פרופסור טארדין, הם היו שמחים לשמוע מוקדם יותר באותו יום לאחר החלפת השרביטים כי הוא עשה מעצמו צחוק בשיעור של השנה השלישית כשלא הצליח לנצח בוגרט, ובשיעור של השנה החמישית כשלא הצליח להדגים לחש משתק.
"אני אומר לך הוא פשוט לא עבד!" נבח פרופסור טארדין שהיה באמצע לדבר עם פרופסור פליטיק במשרדו,
"אולי אתה פשוט לא היית מרוכז כשביצעת את הכישוף." הציע פליטיק, קולו נשמע משועמם וברור היה כי הוא לא מחבב את טארדין, בדיוק כמו שתכננו.
"אני יודע לנצח בוגרט!" הוא רעם.
פליטיק נאנח, "בסדר, הראה לי את השרביט."
ג'יימס אפילו לא חיכה שפליטיק יגלה כי זה שרביט מזויף. הוא התכסה בגלימת ההעלמות שעדיין היתה בתיקו ורץ אל משרדו של טארדין להניח את השרביט האמיתי במשרדו.
פליטיק פלט צחוק מופתע, "אני לא יודע איך לא שמת לב טארדין, אבל זה שרביט מזויף."
"מה?" רעם טארדין וחטף את השרביט, מביט בו מקרוב,
"כן, אין בו שום טיפת קסם, למרות שזה חיקוי מוצלח מאוד. אני מציע שתמצא את השרביט שלך במהירות."
הם ברחו משם ומיהרו להתעסק בעניינם כשטארדין פרץ ממשרדו של פליטיק, ממהר אל משרדו.
"אני מקווה שג'יימס הספיק." לחש פיטר ברעד.
"הספיק מה?" הם שמעו את קולו של ג'יימס מאחוריהם וקפצו, פיטר פלט ציוץ מפוחד.
ג'יימס הוריד את הגלימה והם נשמו לרווחה.
"שלב ראשון של הקונדס עבר בהצלחה." אמר ג'יימס בעודו מכניס את גלימת ההעלמות אל תיקו.
"שלב שני, הנה אנחנו באים." חייך סיריוס.
* * *
"מחר יש לנו כמה חלקים קטנים אבל נחוצים שמגבירים את ההשפלה." אמר ג'יימס.
הם ישבו על מיטתו של פיטר בפיג'מות ודיברו על התוכניות שלמחרת.
הם תכננו שהשבוע יתדרדר עד שיגיע היום האחרון שיגרום לו להיכנע.
"יש לנו את כל מה שצריך?" שאל רמוס.
"כן, השגתי מזאנו הכל." אישר סיריוס ושפך כמה חבילות על המיטה.
זאנו היה הגריפינדור בשנה הרביעית שסיריוס השיג ממנו את פצצות הסרחון מוקדם יותר השנה.
רמוס לקח כמה מהחבילות, פתח וערבב אותם יחד בתוך קערה.
"ירחוני הרוקח." גיחך ג'יימס.
"רוקח רעלים יותר נכון." חייך סיריוס בזדוניות.
"נקווה שזה יעבוד." אמר פיטר, מביט בעבודתו של רמוס.
" זה יעבוד." אמר סיריוס בעגמומיות, שבוע לפני זה סיריוס וג'יימס ניסו את התערובת כדי לוודא אם היא מספקת לטעמם.
הם שלשלו והקיאו במשך יומיים.
"גמור." אמר רמוס וסגר את הבקבוק בהחלטיות.
"יופי, אנחנו יוצאים." חייך סיריוס ופיטר והוא התכסו בגלימה, לוקחים את התערובת ויוצאים מהחדר.
"הכל מוכן חוץ מזה?" שאל רמוס את ג'יימס,
"כן, מחר זה רק לשבש את מערכת העיקול שלו, מחרותים זה הניפלר והשרביט המזויף השני."
* * *
למחרת פרופסור טארדין הקיא באמצע ארוחת הבוקר. הוא ברח מהאולם, משאיר אחריו שלוליות קיא ואת צחוקם הרועם של התלמידים.
פרופסור מקגונגל העלימה את הקיא עם פרצוף חמוץ יותר מהרגיל.
בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל פרופסור טארדין היה חיוור יותר מהרגיל ופניו היו מרוכזות ומעוותות.
בערך באמצע השיעור הוא מלמל כי הם משוחררים ורץ לשירותים.
הדיבורים על מערכת העיקול של פרופסור טארדין היו נושא השיחה העיקרי בין התלמידים באותו יום, כולם דיברו על כך שמאדאם פומפרי הביאה לו תרופה שלא עזרה וסיפרו כי הוא שיחרר כיתות יותר מוקדם ולא הופיע לחלק מהשיעורים, בנוסף הייתה כיתה בשנתם השישית שסיפרו כי באמצע השיעור הכיתה התמלאה בריח של צואה ופרופסור טארדין הורוד ברח אל חדרו, צועק כי הם משוחררים.
שאר המורים זעמו. המסדרונות היו בבלגן מכיוון שכמעט כל שיעור הייתה כיתה בחוץ, משוחררת מוקדם בגלל פרופסור טארדין.
היה רעש בלתי נסבל וכולם דיברו על ההשפלות של פרופסור טארדין ביומיים האחרונים, תוהים מי אחראי לכל זה.
"הכל מוכן למחר?" לחש סיריוס,
שלושתם הנהנו, הם ישבו על מיטתו של סיריוס, השעה הייתה שעת לילה מאוחרת וצ'ארלס נחר קלות במיטתו, לא מודע כלל למתרחש.
"יופי, שלב שלוש של הקונדס יוצא לדרך." לחש ג'יימס בדרמתיות, הם התכסו בגלימת ההעלמות ויצאו מהמועדון.
* * *
התלמידים של השנה השלישית שמיהרו לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל בבוקר למחרת נכנסו אל הכיתה וצרחו בבהלה בראותם מה קורה.
יצור שחור וגדול עם אף מאורך התרוצץ בכיתה, עולה ויורד משולחנות, נכנס לחדרו של טארדין ויוצא.
פרופסור טארדין צרח בזעם ותסכול כאשר ניסה לעצור את הניפלר עם שרביטו אך שרביטו פלט רק זירי פרחים צבעוניים.
הניפלר התרוצץ בלי מעצורים ויצא מהכיתה, התלמידים צרחו וברחו מדרכו, נותנים לו לפרוץ לכיתות ולקחת כל דבר נוצץ או יקר ערך.
לאחר כחצי שעה שבה פרופסור טארדין רץ אחרי הניפלר מלווה בעוד עשרות תלמידים אשר גילו כי חפציהם היקרים נגנבו, פרופסור גראבלי פראנק, ליצורי פלא לכד את הניפלר ושאר המורים זעמו על פרופסור טארדין אשר שרביטו המזויף עדיין פלט פרחים.
ארבעת הקונדסאים עמדו יחד עם שאר התלמידים בעוד טארדין נובח על פרופסור גראבלי פראנק אשר רוקן את פרוותו של הניפלר מחפצי הערך של התלמידים ופרופסור טארדין.
"אם היית שומר על היצורים שלך יותר טוב פראנק!" צווח טארדין, הימים האחרונים בהחלט מוציאים אותו משלוותו,
"אתה מאשים אותי בצרות שלך?" סינן הפרופסור בזעם, "אני לא שחררתי שום ניפלר, ואתה צריך לשים לב איפה אתה שם את השרביט שלך."
"מישהו שם את הניפלר הזה במשרד שלי!" צרח טארדין, עוד פרופסורים הגיעו אל הזירה.
פרופסור גראבלי התנשף בעלבון, "אני מעולם לא הייתי חושב על כך! אתה מעז להאשים אותי?"
"זה הניפלר שלך!"
"פרופסור טארדין, שלוט בעצמך." ירתה פרופסור מקגונגל, "מדוע השרביט שלך יורה פרחים?"
התלמידים חרחרו מצחוק בעוד טארדין מאדים אף יותר.
"זה לא השרביט שלי, מישהו גנב את השרביט שלי ושם לי חיקוי!"
"אתה מתכוון שהניפלר עשה לך חיקוי של השרביט?" שאל פרופסור פליטיק ששלף את שרביטו האמיתי של טארדין מערימת החפצים.
טארדין עמד בהלם, לא יודע מה להגיד.
פליטיק טפח עם שרביטו על שרביטו של טארדין והשרביט הראה את הכישוף שנעשה לאחרונה.
לחש השכפול.
טארדין נראה עוד יותר בהלם ממקודם.
"ובכן פרופסור, נראה כי יש לך תחביב לייצר שכפולים מעניינים של השרביט שלך." אמרה פרופסור מקגונגל בקול מסוכן, "אני לא יודעת למה אבל חשבתי שעברת את הגיל."
עיניו של טארדין בלטו מחוריהן, "אני לא עשיתי את זה!"
אך השרביט הראה אחרת.
"קח את הניפלר מכאן, פרופסור." פקדה מקגונגל על פרופסור גראבלי, "תלמידים, לחזור לכיתות!"
"אבל השעון שלי!" קרא אחד,
"והצמיד שלי!" קראה אחרת,
"לכיתות!" נבחה הפרופסור, "חפציכם יוחזרו לכם באופן מסודר בהמשך היום!"
היא לא נראתה מרוצה מהמקרים האחרונים.
"פרופסור דמבלדור ישמע על זה, פשוט חוסר אחריות." הם שמעו אותה ממלמלת בעוד כולם מתפזרים, מדברים בהתרגשות.
"שלב שלוש של התוכנית עבד באופן מושלם, הפרופסורים מתחילים לשנוא את טארדין יותר מתמיד ומשוכנעים כי הוא חסר אחריות." אמר סיריוס והם החליפו אגרופים בסיפוק.
"אסור לנו לנוח על זרי דפנה, השלב הגדול עוד לא הגיע." אמר ג'יימס ברצינות.
הוא דפדף בדפים במחברתו, מרפרף על כל התיאורים והשלבים המסובכים של התוכנית.
"אני רוצה לסיים עם הקונדס הזה." נאנח פיטר, "הלחץ הורג אותי."
"כן, הוא באמת שוחק." הסכים רמוס, "אבל אני נהנה מכל רגע."
"אל תדאגו, הכל ישתלם בסוף." חייך ג'יימס, "אני בטוח כי המטרה תוסג בסוף הקונדס."
"קדימה," חייך סיריוס, "מה השלב הבא?"
ביום למחרת מרבית השיעורים נאלצו להתבטל כשמיץ בועות קטלני נפלט מארון בממשרדו של טארדין ומילא את כל המסדרונות במים חומציים ורעילים שהמיסו שולחנות ונעליים של תלמידים.
לפרופסור פליטיק לקח בדיוק עשר שניות להפטר מהבועות אך עוד ועוד המשיך להגיע.
התלמידים הורחקו האיזור בעוד הפרופסורים נאבקים למצוא את המקור לבלאגן. וכשמצאו את פרופסור טארדין עומד על אדן החלון במשרדו, כל הרצפה שלו מלאה מיץ בועות ובועות יוצאות משרביט מזויף בידו, המתח הגיע לשיאו.
הם יכלו לשמוע את הצעקות עד לקומה מתחת.
בית הספר היה בכיאוס, כל התלמידים צהלו ושיבחו את התלמידים המסתוריים שגורמים לכל זה לקרות בעוד המורים זעמו על פרופסור טארדין שמפר את שלוות בית הספר.
פיבס ניצל את הבלגן בכדי לייצור עוד בלגן ופילץ' נראה יותר עצבני מתמיד.
הקונדסאים התקרבו למטרתם עם כל יום שעובר וממש התאפקו לא לגלות לכולם כי זה הם,
הם התלמידים הגאונים שיגרמו לפרופסור דמבלדור לפטר את טארדין.
תלמידים החלו בניחושים מה יקרה למחרת ואיזה צרה תיפול על טארדין בפעם הבאה.
כל פעם שלתלמיד היה ביש מזל חברו היה אומר, "תזהר שלא יקרה לך מקרה טארדין."
לחישות על שכל זה קורה בגלל הקללה על המשרה נשמעו בכל פינה ותפילות כי טארדין באמת יעזוב נשמעו בכל שיחה.
יום חמישי הגיע במהירות וכולם התלחששו ביניהם, מצפים ומחכים.
פרופסור טארדין התהלך במסדרונות עם עיניים אדומות מחוסר שינה ותיקים עצבניים.
הוא התפרץ על כל תלמיד ששאל אותו שאלה ונראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מרוב מתח.
הוא, כמו שאר בית הספר, חיכו למה שיקרה היום.
אך דבר לא קרה, השעות עברו, ארוחת הצהריים הגיע והמתח הורגש באוויר.
כולם חיכו למכה, לפיצוץ.
אך זו כמובן הייתה התוכנית. זה היה שלב חמש.
לא לעשות דבר.
זה הרים את רמות הלחץ של פרופסור טארדין למעל המקסימום ואת ההתרגשות התלמידים למלאה.
לא היה תלמיד בבית הספר שלא דיבר על מה יקרה לטארדין או האם הוא יעמוד בלחץ עד סוף היום.
באותו ערב ארבעת הקונדסאים ישבו בפינת המועדון ודיברו בלחש,
"מחר השלב השישי והאחרון." לחש ג'יימס, "והוא זה שישבור את הקש על גב הגמל."
"זו המשימה הסופית והיא חייבת להצליח באופן מושלם אם אנחנו רוצים להשלים את המשימה עד סופה." אמר סיריוס.
"ג'יימס, השרביט המזויף מוכן? שאל רמוס, ג'יימס הנהן,
"סיריוס, התאמנת על הלחש המטריף?" שאל רמוס וסיריוס הנהן,
"יופי," אמר פיטר, "אז אנחנו מוכנים."
למחרת, בזמן ארוחת הבוקר, ארבעה תלמידים היו חסרים.
ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר מיהרו תחת גלימת ההעלמות אל משרדו של טאדרין.
בלילה שלפני הם החליפו שוב את שרביטו של טארדין בעזרת לחש שינה פשוט שהתאמנו עליו בשבועיים של התכנונים.
וכעת, הם נכנסו אל מחסן היצורים שלו.
היו שם גרינדילואים, פיוניות, בוגרטים בארונות נעולים ועוד כל מיני יצורי אופל שטארדין השתמש בהם ללימוד ומבחנים.
ארבעתם הוציאו את השרביטים ויצאו לפעולה.
עדיין בלתי נראים הם פתחו את כל הכלובים והקופסאות.
יצורים מכל הסוגים ברחו החוצה, סיריוס שלח לחש מפתה מחוץ לכיתה וכל היצורים עקבו אחרי הריח, לא מתקרבים להיכן שארבעתם עמדו.
"מהר! צריך להסתלק!" לחש ג'יימס והם רצו לכיוון מגדל גריפינדור, מנסים לא להיתקל ביצורים המפחידים שהשתוללו בבית הספר.
שנייה לפני שעברו למסדרון ריק סיריוס לחש, "פארוריו מאקסימה."
הלחש שיחרר גז אפרפר אשר כאשר הגיע אל נחיריהם של היצורים, הם השתוללו כאילו נטרפה דעתם.
הם לא נשארו שם בכדי לבדוק את הנזק.
הם הגיעו למגדל גריפינדור קצרי נשימה, עלו לחדרם, החביאו את גלימת ההעלמות, מיהרו ללחוש "וינגרדום- ליביאוסה" מרחיפים מספר חפצים למספר שניות בכדי להסוות את הלחשים הקודמים שעשו ויצאו בריצה לכיוון חדר האוכל כאילו הם מאחרים לארוחת הבוקר.
הכאוס היה נורא.
תלמידים צרחו ובכו, יצורים הרסו ולפתו גרונות, ספרים נשרפו וקירות נשברו בעוד המורים והתלמידים הבוגרים ניסו להשתלט על היצורים המטורפים.
טארדין, שנראה מבועת עד מוות מכך שכל יצורי האופל שלו משוחררים, ניסה להשתלט עליהם עם יכולותיו ובכך להחזיר את כבודו הגזול, אך שרביטו מיען להקשיב לו ובמקום זאת הרים חצאיות של תלמידות ומורות.
לבסוף המורים לכדו את היצורים בכיתה ריקה וריכזו את כל התלמידים באולם הגדול, מוודאים שכולם נמצאים וכולם בסדר, תלמידי השנה הראשונה נראו מבועתים לחלוטין.
פרופסור טארדין לא היה נוכח. הוא זומן לשיחה עם פרופסור דמבלדור.
היצורים היחידים שהמורים לא הצליחו לתפוס היו הבוגרטים אשר התחבאו ברחבי בית הספר.
כל כמה זמן נשמעה צרחה או מישהו התחיל לבכות בהסטריה כשפחדו הגדול ביותר הופיע מולו ופרופסור או מדריך מיהר לנטרל את הבוגרט.
לקראת ארוחת הערב התלמידים היו תשושים ומספר היו מאושפזים אך לא היו נושאי שיחה אחרים, ואילו המורים נראו מרוטים ועצבניים יותר מהרגיל.
בערב הגיע השמועה כי פרופסור טארדין הגיש את התפטרותו לפי שדמבלדור יספיק לעשות זאת, בטענה כי נשאר לו עוד מעט כבוד עצמי לעזוב מרצונו.
החגיגות נמשכו עד אמצע הלילה.
לאחר שהתלמידים נרגעו ועלו לישון, ארבעת הקונדסאים נשארו לבדם במועדון גריפינדור, מחייכים מאוזן לאוזן ושוכבים על הכורסאות והספות, תשושים.
"תם," אמר סיריוס,
"ונשלם," חייכו רמוס ופיטר,
"הקונדס." לחש ג'יימס, זורק את מחברת התכנונים לאש.
* * *
"אחרי הירח הזה יש רק עוד שני ירחים עד סוף השנה." חייך פיטר בעודם צועדים במדשאות לכיוון הערבה המפליקה, השמש נעלמת מאחורי ההרים.
"אל תדאג ירחוני, אתה תעבור את זה בשלום." ג'יימס טפח על כתפו בעידוד.
רמוס היה מותש מידי, כאוב מידי בכדי להגיב במילים.
רק צחוק מריר וקצר נפלט מפיו.
לא היתה לו האנרגיה להסביר לג'יימס התמים כל כך כי בשבילו זאת לא ספירה לאחור, זה לא עוד שניים וסיימנו לשנה.
אצלו זה רצף שלא נגמר.
זו שגרה.
לירח המשתנה בלי מעצורים לא אכפת אם הסתיימה שנה או התחילה חדשה, הוא יהיה מלא בדיוק עוד חודש בין כך או בין כך.
הספירה לאחור של רמוס היא עד היום שבו ימות.
הם נכנסו אל הערבה המפליקה, משאירים את רמוס להתמודד עם הכאב לבדו.
והכאב של לעזוב אותו בסבלו כמעט השתווה.
* * *
שבוע עבר מאז הירח המלא ושבועיים מאז התפטרותו של טארדין, עוד ניתן היה לשמוע מלמולים וסיפורים אך ההתרגשות דעכה ואנשים החלו לשכוח, כטבעם של בני האדם.
סיריוס הלך בשאננות במסדרון, הוא בדיוק נפרד מחבריו שנאלצו להתעכב עם פרופסור סלגהורן והוחלט כי הוא יחכה להם במועדון גריפינדור.
לסיריוס לא הייתה בעיה עם העניין, למעשה זה אמר שהוא יכול לגנוב לרמוס עוד סוודר.
זה התחיל להיות מנהג שמצא חן בעיניו אך ממש לא מצא חן בעיני רמוס.
הוא בדיוק פנה במסדרון ריק מאדם כמשהו חד ודק נצמד אל גבו.
הוא קפא בעודו שומע את לחשושה הנורא של בלטריקס באוזנו.
"כנס לכאן סיריוס חומד, אם אתה חפץ בחייך."
סיריוס נכנס בלית ברירה אל הכיתה הריקה לצידו.
בלטריקס כיוונה עליו את שרביטה ועל פניה לא היה חיוך.
"אתה יודע מה חשבתי לעצמי לפני כמה ימים, סיריוס"?
סיריוס לא ענה.
הוא עמד קפוא מולה, מפחד לזוז, מפחד לנשום.
"חשבתי לעצמי שזה נדמה לי מאוד מיקרי שפליטיק הקטן נופל מלחש החלקה בדיוק כשאתה עובר מולי לבד וחסר ישע, מתחנן בפני שאכאיב לך."
סיריוס נעץ את עיניו ברצפה, לא מעז להרים אותם ולהביט בעיניה המטורפות של בת דודתו.
היא נעלה את הדלת.
"אקפרליאמוס." היא לחששה ותפסה את שרביטו באצבעותיה הארוכות, משאירה אותו לגמרי נתון לחסדיה.
נשימותיו של סיריוס היו קצרות וקטועות.
"סלינסיו." אמרה.
סיריוס לא ניסה לדבר אך הוא ידע כי אם ינסה לא יצא צליל מפיו.
הנה זה מגיע.
"קרושיו." היא אמרה בקלילות, מביטה בו בעיניים פעורות ומנצנצות.
הכאב הכה בו באחת.
הוא קרס על הרצפה בצרחות אילמות, מתפתל ומתעוות בכאבי תופת.
היא הפסיקה, נותנת לו לשכב רועד על הרצפה ולהתנשף בדממה.
"חסרות לי הצעקות." היא נאנחה באכזבה, "הייתי רוצה לשמוע אותך מתחנן שאפסיק, צורח צרחות כאב מיוסרות ומתוקות." היא לחשה מביטה בו ממרום גובהה.
הוא נעץ בה מבט בעיניים פעורות באימה.
היא הרימה את שרביטה וסיריוס השתנק.
"קרושיו." היא לחשה, כמו מילה עדינה, מתוקה ואוהבת.
הכאב היה מטריף, הוא לא הצליח לחשוב, הוא הרגיש כאילו בוצעים את עורו בסכינים, כאילו עוקרים מתוכו את איבריו ומשאירים אותו מרוקן.
הוא התעוות והתפתל צורח ובוכה, לא שולט בגופו שלו.
ואף אחד לא שמע,
ואף אחד לא הגיע לעזור לו.
לעצור את הסבל.
לאחר דקה ארוכה היא הפסיקה.
היא הרימה אותו מצווארון חולצתו ולפטה את פניו בין צפורניה החדות.
"זה על כך שהפללת אותי, ואם תעז לספר למישהו על זה- אני אהרוג אותך."
סיריוס הביט בעיניה המטורפות דרך הדמעות,
והאמין לה.
היא זרקה אותו על הרצפה ויצאה, מבטלת את הלחש שהשתיק אותו, זורקת את שרביטו שנחת לצידו בקרקוש עדין וחסר תועלת, ומשאירה אותו שם מכווץ ורועד.
הוא שכב שם, מתנשף ברעד, כל גופו כואב וצליל מילותיה האחרונות מהדהדות במוחו.
* * *
ג'יימס, רמוס ופיטר נכנסו אל המועדון.
סיריוס לא ישב שם.
"אולי הוא בחדר." הציע פיטר והשלושה עלו אל חדרם.
מה שראו בפנים גרם לשלושתם לעלום דום.
סיריוס ישב על הרצפה לצד מיטתו.
הוא היה בלי חולצה והטוש של צ'ארלס היה לפוט בידו.
כל זרועותיו היו מכוסות בציורים צפופים.
הוא המשיך לצייר על כתפיו וחזו, עיניו טרופות והוא רועד כולו.
"סיריוס."לחש ג'יימס ורץ אליו.
הוא קרע מולו, "מה קרה?" הוא שאל בדאגה צורבת.
סיריוס לא ענה.
הוא רק המשיך לצייר כאחוז טרוף.
רמוס רכן מולו ולאט לאט שחרר את הטוש מאצבעותיו הלבנות.
ברגע שסיריוס שוחרר מהטוש והציורים הוא חיבק את עצמו, עיניו מזנקות מדבר לדבר והוא רועד כמו עלה נידף.
ג'יימס הניח את ידו על כתפו החשופה של סיריוס והוא קפץ בבהלה כאילו הצמידו ברזל מלובן לעורו.
ג'יימס לא הרפה.
הוא שם את ידו סביב עורפו של סיריוס והתיישב לצידו, מושך אותו אל חיקו.
סיריוס לא התנגד.
הוא קבר את פניו בחזו של ג'יימס ודמעות חמות החלו לזלוג מעיניו.
הוא נאבק לנשום, לופט את חולצתו של ג'יימס כגלגל הצלה.
רמוס ופיטר התיישבו לצידו גם הם, עוטפים אותו בזרועותיהם, מחבקים אותו חזק.
גופו רעד בבכי שקט ומבועת.
הם נשארו כך עד שסיריוס הפסיק לרעוד,
עד שהוא יכל לנשום שוב.
* * *
"סיריוס, בבקשה..." התחנן פיטר.
"בבקשה תספר לנו מה קרה." ג'יימס לחש בעוד שלושתם יושבים סביב סיריוס שישב מכווץ על מיטתו ומכוסה בשמיכה.
"תן לנו לעזור לך." חרק רמוס.
סיריוס נענע ראשו לשלילה.
"למה לא?" לחש פיטר, הוא נראה על סף דמעות.
"אני לא יכול לספר."סיריוס לחש בקול רועד.
"למה?" ג'יימס דרש לדעת,
"אנחנו רוצים לעזור לך."אמר רמוס.
סיריוס נענע ראשו לשלילה.
"אני לא יכול לספר." הוא חזר על דבריו.
"למה לא?" ג'יימס נראה על סף דמעות גם הוא, אך דמעותיו היו דמעות של כאב ותסכול, הוא לא היה מסוגל לראות את חברו במצב כזה. "זה יהרוג אותך לספר?" שאל ברוגז.
סיריוס הרים אליו עיניים פעורות ומפוחדות,
ואז לאט ובזהירות,
הוא הנהן.
"מישהו איים עלייך?" דרש רמוס לדעת.
סיריוס שוב התכווץ אל תוך עצמו.
"זאת בלטריקס?" שאל ג'יימס, מבטא את שמה כאילו הוא רעל, "היא הכאיבה לך שוב?"
סיריוס לא ענה.
הוא לא נענע ראשו לשלילה.
"אתה חייב לספר לדמבלדור." אמר רמוס ברצינות.
"אין לו הוכחה..." לחש פיטר.
"הוא לא צריך הוכחה, המבט בעיניים שלו מספיק." אמר רמוס בקול נוקשה.
* * *
ג'יימס התעורר באחת כששמע את הגניחות המפוחדות של סיריוס.
הוא התיישב במיטתו והביט בסיריוס המתפתל במיטתו, גופו מסובך בשמיכה.
הוא נשך את שפתו כל כך חזק שהיא דיממה.
הוא לא ידע מה לעשות, חברו היה בסבל ולא היה דבר שיכל לעשות.
הוא לא היה צריך שסיריוס יספר לו שבלטריקס עינתה אותו.
הוא ראה זאת בעיניו.
סיריוס התעורר בזעקה והתיישב במיטתו, מתנשף ומביט לצדדים.
מבטו המבועת נפגש במבטו של ג'יימס.
סיריוס בלע רוק, נשם עמוק ונשכב חזרה בחבטה.
"אני בסדר."הוא לחש.
אבל הוא לא היה, ושניהם ידעו זאת.
"סיריוס."לחש ג'יימס בקול כמעט בלתי נשמע, אך הוא ידע שסיריוס שומע.
"אתה חייב ללכת לדמבלדור. רק הוא יוכל לטפל בזה."
סיריוס נאנח.
"אתה לא מבין, גם אם הוא יעשה איזשהו נס ויגרום לה להפסיק, היא בת דודה שלי, גם כשהיא תעזוב את הוגוורטס אני עדיין אפגוש אותה."
"אז תבוא אלי. כל פעם שאתה צריך." אמר ג'יימס בנוקשות וסיריוס לקח נשימה נרעדת.
"אבל אתה חייב ללכת לדמבלדור! אני לא יכול לראות אותך ככה!"
"אתה לא מבין..." הוא אמר בשנית, הוא סובב את מבטו אל ג'יימס,
"היא תהרוג אותי."
"היא לא!" ג'יימס חבט על הסדינים, "לעזאזל, אני נשבע שהיא לא! תחשוב בהיגיון, אם היא תעשה את זה היא תכנס לאזקבאן!"
סיריוס נענע ראשו, "היא משוגעת."
"גם משוגעים לא רוצים להיות שם." התעקש ג'יימס.
סיריוס הביט בו למשך כמה שניות ארוכות, לא מרפה ואז בבת אחת הוא נאנח וקם.
יוצא מהחדר.
" לאן אתה הולך?" ג'יימס קרא אחריו,
"לדמבלדור."
ג'יימס קם במהירות ושלף את גלימת ההעלמות שלו, "חכה! קח את זה!"
סיריוס כבר היה במדרגות, הוא הסתובב וחייך חיוך קטן ועצוב, "זה בסדר, אני צריך שיתפסו אותי בשביל להגיע אליו בכל מקרה."
ובמילים אלו הוא הסתובב ויצא מהחור של האישה השמנה, משאיר את ג'יימס עומד ומביט בחור נסגר מאחוריו.
* * *
סיריוס צעד במסדרון לכיוון משרדה של פרופסור מקגונגל.
הוא לא ידע איפה פרופסור דמבלדור נמצא או איפה המשרד שלו.
הוא לא ידע אם זה רעיון טוב ללכת אל מקגונגל באמצע הלילה אך הוא לא הצליח לחשוב על שום בן אדם אחר.
לאחר כמה דקות של הליכה בעודו משפשף את זרועותיו נגד הרעד שאחז בו, גברת נוריס הופיעה מולו.
האינסטינקט הראשוני שלו היה לברוח, אבל אז החליט שלא אכפת לו אם פילץ' ימצא אותו, הוא צריך להגיע אל מקגונגל בכל מקרה.
ואכן, תוך שלוש דקות פילץ' הגיע, חיוך ניצחון נבזי על פניו.
"מסתובב בחוץ, הא?" הוא גיחך, "חושב שלא יתפסו אותך? אתה בא איתי למקגונגל."
סיריוס משך בכתפיו באדישות, "אני הולך לשם בכל מקרה."
פילץ' נראה מבולבל לרגע אך התעשת במהירות.
"בוא איתי." הוא נהם ולקח אותו אל משרדה של מקגונגל.
"אדון בלק, מה פשר ההתנהגות הזאת?" היא הביטה בו, פיה קפוץ ועיניה מצומצמות בצורה מסוכנת.
היא כעסה מאוד.
היא עמדה מולו בשמלת הלילה שלה ובשיער אסוף בקפידה.
"אני...אני צריך לראות את פרופסור דמבלדור." הוא אמר.
היא לא ציפתה לזה.
היא הביטה בו כך למשך דקה ארוכה, בוחנת את עמידתו הכפופה וחוסר הנוחות שלו, לא כהרגלו.
היא ראתה כמה מהציורים על זרועותיו מתחת לשרוולי הסוודר.
עיניו נראו שבירות,
הבעתו פגועה ופצועה.
משהו רציני קרה.
"אתה יכול ללכת, פילץ'. אני אטפל בזה." היא אמרה בקול שקט, לא מסיתה את מבטה מעיניו של הילד.
הוא לא נראה כלל כמו הילד מלא הביטחון שישב אצלה בכיתה.
פילץ' הסתלק במורת רוח וגברת נוריס אחריו.
"מה קרה?" שאלה מקגונגל בקול רך יותר משסיריוס ציפה.
אך הוא רק נענע ראשו לשלילה ומלמל, "אני צריך לראות את דמבלדור..."
היא הביטה בו בעיניים מצומצמות והנהנה.
"בסדר, אבל בתור ראש הבית שלך ומישהי שדואגת לך אני דורשת להיות נוכחת בשיחה שלך עם דמבלדור. זה מקובל עליך?"
לרגע היא כמעט השתנקה מכמות האימה בעיניו של הילד, אך אז זה נעלם והעיניים חזרו להיות אפורות וקשות.
הוא הנהן.
הם עלו בגרם המדרגות המכושף אל משרדו של דמבלדור.
פרופסור מקגונגל נקשה פעם אחת ופתחה את הדלת.
סיריוס נכנס בחשש אחריה, מביט ברגע של פליאה בחדר המרהיב, התמונות שכיסו את הקירות והחפצים המשונים שהיו בכל רחבי החדר, אך הדבר שמשך את עיניו יותר מכל היה הציפור המרהיבה שעמדה על שולחנו של דמבלדור, ציפור גדולה בצבעי האש הביטה בו דרך עיניה הקטנות והנבונות.
סיריוס מצמץ והביט בדמבלדור שישב על כיסאו על יד השולחן והביט בו במבט בוחן דרך משקפי הסהר שלו.
"פרופסור מקגונגל, אדון בלק, קרה משהו?" שאל בקולו השקט.
"אדון בלק טען כי הוא צריך לראות אותך בדחיפות." אמרה מקגונגל והתיישבה בכיסא בפינת החדר, נותנת לסיריוס את הבמה.
דמבלדור הביט בו, מחכה.
סיריוס בלע את רוקו ופתח את פיו, תוקע את ידיו הרועדות בכיסי מכנסי הפיג'מה שלו.
"פ..פרופסור דמבלדור, אממ.. ג'יימס אמר לי שאני צריך להגיד לך על זה..אבל אני..."
"אדון בלק, אין לך ממה לפחד. אתה יכול לספר הכל." אמר דמבלדור בנעם, קורא את מבטו של סיריוס. מקגונגל הביטה בו בבחינה.
סיריוס הנהן והשפיל את מבטו, הוא לקח נשימה.
אם תספר למישהו על זה אני אהרוג אותך.
"ב..בלטריקס עשתה עליי את..." הוא נשך את שפתו התחתונה, "את קללת הקרושיאטוס, אדוני."
היה רגע דממה אשר במהלכו מבטו של דמבלדור הפך אפל ומסוכן.
מקגונגל קפצה על רגליה,
"מה?" היא קראה, הזעם מבעבע בקולה.
סיריוס התכווץ.
"פרופסור מקגונגל, שלטי בעצמך." אמר דמבלדור בקול שקט יותר מתמיד. עיניו חודרות את סיריוס.
פרופסור מקגונגל נראתה על סף התפוצצות,
"הו לא, פרופסור דמבלדור! לא על תלמיד שלי!"
רק אז סיריוס הבין כי כעסה לא מופנה אליו כלל.
הוא עמד שם ורעד כמו עלה נידף בזמן שהשנים החליפו מבטים אפלים.
"סיריוס, שב בבקשה." אמר דמבלדור בקול נעים והצביע על הכיסא שפרופסור מקגונגל ישבה עליו לפני מספר שניות.
סיריוס הלך לכיוון הכיסא, רק אז מקגונגל ראתה את הרעד בגופו ומיהרה להתעשת.
"שב." היא עזרה לו להתיישב והוציאה את שרביטה, מוציאה מהאוויר שמיכה חמימה וכוס שוקו חם.
היא הגישה לסיריוס ההמום מעט את הספל וכיסתה אותו במהירות.
"סיריוס." היא קרעה מולו ועיניה נצנצו, "אני מאוד שמחה שהקשבת לאדון פוטר ובאת לספר לדמבלדור למרות הפחד."
"אני לא מפחד."אמר סיריוס לפתע, עיניו מתקשות בעקשנות אך ידיו הרועדות לא שיתפו פעולה.
"זו לא בושה לפחד, ואני מבטיחה שנעשה כל מה שאנחנו יכולים בכדי להבטיח את בטחונך."
סיריוס הביט בעיניה בעיניים כה שבירות ופגיעות שהיא הרגישה את ליבה מתכווץ והנהן בעדינות.
"עכשיו תשתה." היא פקדה בעדינות.
סיריוס ישב מקופל על הכיסא, עיניו עצומות ופניו שלוות.
מקגונגל חילצה את הכוס הריקה מידיו והניחה על השולחן.
היא ווידאה כי השמיכה מכסה את כל גופו והביטה בפניו למשך כמה שניות, מסיטה את שיערו מעיניו ונאנחת.
"אלבוס, מה אתה הולך לעשות עם זה?" היא שאלה בשקט, מסתובבת אליו ומביטה במנהל שישב עם ידיו שלובות על השולחן ומבט קשה.
"העדות של אדון בלק לא תספיק בכדי להכניס אותה לאזקבאן למרות שזו אחת משלוש הקללות."
"לצערי הרב." ירקה מקגונגל, "שם היא צריכה להיות ואתה יודע את זה."
"אני יודע שאנחנו מאמינים לו, מנרווה, אי אפשר להתבלבל כשמביטים במבט בעיניו, אך זה לא יספיק למשרד הקסמים."
מקגונגל נשפה בזעם.
"אני עדיין לא מאמינה..קללת הקרושיאטוס..."
"עם גברת בלטריקס בלק זה לא מפתיע כלל." אמר דמבלדור בצער.
"כן אבל בבית הספר! על בן דוד שלה! איך היא יכלה?"
"את שוכחת שזה לא סתם בן דוד שלה, זה בן משפחת בלק המיוחסת שנכנס לגריפינדור. שהתחבר עם אדון פוטר הצעיר. הוא בוודאי הכעיס את כל משפחתו."
מקגונגל ניפחה את נחיריה.
"מה אתה הולך לעשות איתה?" שאלה כאילו שאם זה היה תלוי בה היא היתה הורגת אותה בעצמה.
"אסלק אותה מבית הספר, ואנסה להשיג אישור לשבירת שרביטה בנוסף."
"היא תשיג שרביט נוסף." אמרה מקגונגל בוודאות, "אתה חייב לעשות יותר מזה!"
"לצערי אין הרבה שאוכל לעשות." הוא נאנח בעצב, "למרות שהייתי רוצה."
"אבל, היא תפגע בו שוב! הוא בן משפחה שלה!" מקגונגל נראתה נרעשת,
דמבלדור לא אמר דבר ואז נאנח.
"אני אנסה לעשות את זה חכם, מבלי שתחשוב שהוא סיפר."
היתה דממה למספר שניות, מקגונגל סובבה את מבטה חזרה אל סיריוס.
היא נראתה על סף בכי.
"אתה יודע מה הכי כואב לי?" היא שאלה בקול שקט לאחר דקה.
דמבלדור הרים אליה מבט.
"שהוא ידע את השם של הקללה, והוא רק בן אחד עשרה."
"תחשבי עם איזה משפחה הוא גדל." לחש דמבלדור.
פרופסור מקגונגל נשמה נשימה נרעדת והביטה בסיריוס הישן.
"הוא לא היה צריך להגיד בשביל שנדע, היא איימה עליו שהיא תהרוג אותו אם יספר, והוא בא בכל זאת." היא אמרה בחוסר אמון והערכה, "איזה ילד אמיץ."
"מה שאני חושב," אמר דמבלדור בשקט, "זה איזה מזל יש לנו שלאדון בלק יש חבר כמו אדון פוטר."
* * *
מספר ימים לאחר מכן כולם שמעו שבלטריקס בלק, שנה שביעית בסלית'רין זומנה אל משרדו של המנהל בכדי לדבר על הישארותה בהוגוורטס.
אומנם נשאר בערך חודש לסוף השנה, אך הדיבור על סילוקה זמזם באוויר.
היו שמועות על מה שעשתה, חלקן מופרחות וחלקן קרובות במידה מטרידה לאמת.
אך איש מלבדה ומלבד פרופסור דמבלדור לא ידע מה באמת קרה.
"אומרים שאיש לא הלשין עליה." לחש פרנק ערב אחד במועדון גריפינדור.
סיריוס ישב קפוא.
"אני גם הייתי מפחד להלשין אם היא הייתה עושה לי משהו, היא מפחידה הבחורה הזאת." הצטמרר צ'ארלס.
"אבל איך דמבלדור ידע אם איש לא סיפר לו?" שאל קייל.
"הוא לא צריך שיספרו לו! הוא קורא מחשבות!" פרנק לחש בדרמתיות,
"כן! הוא גאון! אומרים שהוא הלך בבית הספר, הסתכל על בלטריקס וידע מה היא עשתה!" התלהב צ'ארלס.
"באמת קיבלתי ממנו את התחושה הזאת, כאילו הוא יודע עלי הכל." הנהן קייל.
"היי בלק," אמר פרנק, פונה אל סיריוס שהתאבן. "היא קרובת משפחה שלך, לא?"
סיריוס הנהן ואז חייך, "לצערי."
הם גיחכו והמשיכו בשיחתם.
חיוכו של סיריוס צנח.
"בוא." אמר ג'יימס בשקט, "נלך למטבחים."
"הגמדונים מתגעגעים אלינו." חייך פיטר ורמוס הלך להביא את הגלימה.
כמה דקות לאחר מכן הם היו בדרכם אל המטבחים, הגלימה עמוק בתיקו של ג'יימס למקרה וירצו להשאר שם עד שכבר יהיה אסור להסתובב בחוץ.
היו להם דקות ספורות להגיע למטבחים מבלי להכנס לצרות לכן הם עשו קיצור דרך ונתקלו בבלטריקס בלק מובלת מחוץ לבית הספר בידי פרופסור סלגהורן ופרופסור דמבלדור.
סיריוס קפא באחת וג'יימס ורמוס נדרכו במגננה בעוד פיטר צייץ והתחבא מאחוריהם.
בלטריקס הרימה את עיניה וראתה את סיריוס.
פניה התעוותו בשנאה מכוערת והיא שלחה את ידה אל שרביטה.
תוך שניות שלושת חבריו של סיריוס עמדו עם שרביטים שלופים ומכוונים עליה אך לא היה בכך צורך.
"גברת בלק. אני מזהיר אותך." אמר דמבלדור בקול רגוע.
בלטריקס חשפה שיניה כחיה מטורפת אך השאירה את שרביטה בתוך גלימותיה.
"קדימה גברת בלק." אמר סלגהורן בעייפות והם התחילו להתקדם.
בלטריקס הביטה בסיריוס וסיננה, "יום אחד אני עוד אהרוג אותך, תזכור את מה שאמרתי."
הם הלכו משם אך דמבלדור התמהמה.
"אתם יכולים להכניס את השרביטים בחזרה." הוא אמר בנועם והשלושה עשו כדבריו, עדיין דרוכים, עדיין במגננה.
"אדון בלק, יש לך חברים יוצאים מין הכלל. שמור עליהם." ובמילים אלו דמבלדור הלך.
מצטרף אל השניים שכבר התרחקו.
* * *
"ירחוני, תגיד," הרהר סיריוס, תומך ברמוס.
רמוס גנח כתשובה.
"איך אתה אף פעם לא יוצא מהעץ כשאתה זאב? אתה יודע איפה הבלוט נמצא."
"גם אם הייתי זוכר משהו בזמן היותי זאב לא הייתי מגיע אל הבלוט, העץ היה הורג אותי. חשבתי שעשית מחקר על המצב שלי, כנראה שלא." הוא סינן, חורק שיניו נגד הכאב.
ג'יימס גיחך,
"אז אתה ,בתור זאב, לא ניסית לצאת אף פעם?" המשיך סיריוס, ג'יימס מכשף את המקל ללחוץ על הבלוט בגזע העץ.
"כן, אולי חצי מהצלקות שלך הם בכלל מהעץ!" הציע פיטר בעודם מתקדמים אל המחילה.
"אני זאב מספיק חכם בשביל לזהות סכנה אתם יודעים."
"הו סליחה שזלזלנו בחושי ההישרדות שלך."
הם הניחו אותו על המיטה השבורה בעודו מקופל לכדור, נאנק ומזיע.
"קדימה..." לחש ג'יימס את לחישתו הקבועה, "בואו נלך." קולו נשבר.
הם יצאו במהירות, מתרחקים מהערבה המפליקה ולא שומעים את היללה הרמה שקרעה את שמי הלילה.
* * *
"לופין, אתה מרגיש טוב? אתה נראה מאוד חולה." אמר פרנק בדאגה בעודו מעביר מבט על פניו הפצועות, המותשות שתמיד רסנו את הכאב.
"אני בסדר, רק הלחץ של המבחנים." רמוס חייך בנעימות.
הם ישבו במועדון גריפינדור, אפיהם קבורים בספרים ובסיכומים.
מבחני סוף השנה הגיעו במהירות, עוד כשבועיים הם יתחילו וארבעת הקונדסאים שהיו עסוקים בהרבה דברים אחרים בזמן האחרון, לא התחילו להתכונן.
מועדון גריפינדור היה מלא עד אפס מקום, ילדים מכל שכבת גיל ישבו ולמדו, נחושים לעבור את המבחנים בהצלחה.
"כן, הוא לחוץ כמו אישה זקנה." חייך סיריוס שדפדף בספריו מבלי לקרוא אותם.
"סיריוס, אתה מודע לזה שצריך ללמוד נכון?" הרים פיטר את מבטו מחתיכת הקלף מולו והביט במעשיו של סיריוס.
סיריוס הרים גבות בעלבון, "כמובן! אני כבר בספר החמישי שצריך ללמוד!" הוא החווה על ערימת הספרים לצידו.
ג'יימס הרים גבה, "אתה יודע שאתה צריך לקרוא את המילים כדי שזה יחשב שלמדת, נכון?"
סיריוס הביט בו במבט אטום, ואז בבת אחת ראשו צנח על השולחן, מרעיד את קסת הדיו של רמוס, מפיל את הספר של ג'יימס ומועך את גלילי הקלף של פיטר.
"אני אבוד. לעולם לא אעבור את המבחנים האלו." הוא ילל, זורק את הספר על הרצפה ומשמע צחוקם של פרנק, צ'ארלס וקייל.
למרות העומס המטורף והתלונות הרבות הם הצליחו לעבור את מבחני הסיום.
רמוס למד כל שעות היום והלילה וקיבל ציונים מושלמים.
פיטר למד גם הוא כל שעות היום והלילה, נעזר לרוב ברמוס וג'יימס שנתנו לו שיטות לזכור סיכומים, הוא קיבל ציונים סבירים אך מספקים.
ג'יימס למד בשאננות מסוימת, קרא ותרגל אך בלי שום לחץ, גם הוא קיבל ציונים מושלמים.
סיריוס לעומת זאת בקושי למד, רוב זמן הלמידה הוא בילה בשירה, בדיחות ותלונות על כמות החומר ועל כך שחבריו לא מתייחסים אליו. ציוניו היו מקום רביעי בשכבה.
"אני לא מאמין שסיימנו עם זה." נאנח פיטר, "אין יותר מבחנים!"
"עד שנה הבאה." ציין רמוס באדישות,
"תודה על העידוד ירחוני, זה מאוד מתחשב מצידך." אמר ג'יימס.
הם שכבו על הדשא וקלטו את קרני השמש החמימה.
הירח המלא האחרון לשנתם הראשונה היה בעוד יומיים, ואחריו סעודת סיום השנה וקבלת גביע הבית.
"אני לא מאמין שעוד מספר ימים חוזרים הביתה." אמר סיריוס במרירות.
"זה רק חודשיים וחוזרים." נאנח ג'יימס, מביט בטירה המתנשאת מעליהם.
"אלו יהיו החודשיים הכי ארוכים בחיים שלי." סיריוס הרחף את העלים סביבם בצורות.
"תתעודד סיריוס, ברגע שנחזור, נמשיך לנסות להפוך לאנימגוס." חייך פיטר, עוקב בעיניו אחרי העלים.
"ואנחנו נצליח." הבטיח ג'יימס.
רמוס חייך.
* * *
סעודת סוף השנה היתה מרהיבה, נדמה שהגמדונים שפכו את כל יכולותיהם לארוחה זו כמין פרידה.
דגלי כחול וארד, הדגלים של רייבנקלו, היו תלויים לתפארת מהקירות והתקרה, מיצגים את ניצחונם בגביע הבית.
התיקים היו ארוזים, הספרים תחובים עמוק במזוודות וכולם אכלו ודיברו בהתרגשות.
לאחר שכולם היו שבעים ומנומנמים דמבלדור קם על רגליו וכולם השתתקו.
"תלמידים יקרים." הוא פרס את ידיו בחיוך רחב, "עוד שנה הסתיימה לה כאן בהוגוורטס. שנה של הצלחות וכשלונות, של רגעים טובים ורגעים קצת פחות. אני מקווה שכולכם נהנתם השנה ולמדתם משהו חדש.
אני מאחל לכם לצבור כוחות בחודשי הקיץ על ידי התבטלות ורביצה במיטה." הוא חייך כאשר התלמידים צחקקו, "ומקווה שאפגוש את רובכם," הוא הביט בחיוך עצוב על תלמידי השנה השביעית, "בשנה הבאה."
כולם מחאו כפיים ושרקו.
"ועכשיו, לאחר שאכלתם ומלאתם את בטנכם, הגיע הזמן לישון. קדימה קדימה!"
* * *
ג'יימס הביט בטירה ההולכת ומתרחקת, עצוב כי השנה נגמרה כל כך מהר.
הוא כן שמח לחזור הביתה ולפגוש את הוריו, והוא מאוד אהב את חודשי החופש בהם לא צריך ללמוד, אך המחשבה על שאר חבריו, ועל החופש שיהיה להם, פשוט לא אפשרה לו להיות שמח לגבי עזיבתם.
"אני לא מאמין שאנחנו בדרך הביתה." אמר פיטר באנחה עצובה, "היה כל כך כיף השנה."
"כן..." חייך ג'יימס, "ויהיה גם כיף בשנה הבאה, ובשנה שאחריה, ובזאת שאחריה ובזא-"
"כן, הבאנו את הקטע, ג'יימס." קטע אותו רמוס ביובש.
"מה שאני לא מאמין זה שלמרות התנגדותי ללימודים בילינו את רוב רובה של השנה בישיבה בספרייה ובקריאה!" גנח סיריוס, "אני לא יכול לראות ספרים למשך תקופה ארוכה."
"לא קראנו כל כך הרבה." אמר פיטר בבלבול, מנסה להיזכר.
"כן קראנו הרבה." אמר ג'יימס, מנתק את מבטו מהחלון ופונה אל חבריו שרבצו בתאם, אותו תא שרמוס, ג'יימס וסיריוס נפגשו לראשונה.
"תחשבו על זה, "הוא מנה באצבעותיו, "קראנו על הוגוורטס בניסיון להבין את הטירה יותר, ואז גילינו שירחוני הוא איש זאב אז ישבנו וקראנו כל ספר על אנשי זאב שיכולנו למצוא, ואחר כך קראנו על אנימגוס עד שלא נשארו ספרים שלא קראנו! קראנו הרבה השנה."
פיטר נאנח בפליאה, "אני לא מאמין, זה אדיר!"
"לא זה לא." נהם סיריוס, "כדי שנמצא מהר את הנוסחה לאנימגוס שנה הבאה. אני לא מסוגל לעבור עוד שנה של להיות כמו ירחוני."
"מה רע בלהיות ירחוני?" שאל רמוס בקול רגוע.
"אחי, אתה איש זאב." אמר סיריוס כאילו זה מובן מאליו.
רמוס הביט בו לרגע ואז משך בכתפיו בקבלה, "אני מניח."
הם המשיכו לדבר ולצחוק, מדחיקים ממוחם עד כמה שאפשר את המחשבה על כך שבעוד שעות ספורות כל אחד ילך לדרכו.
ג'יימס וסיריוס העלו מחזה מוזיקלי על אחד הספסלים בעוד רמוס היה הקריין הציני ופיטר היה הקהל שצחק עד שהתקבל על הרצפה, לופט את בטנו.
הנסיעה הסתיימה מהר מידי לטעמו של סיריוס, הוא היה מוכן לבלות כך שנים. צוחק ונהנה עם שלושת חבריו הטובים ביותר.
אך איש לא יכול לעצור את הזמן ולפני ששמו לב לזמן שעובר, הרכבת האטה ונעצרה בתחנת 3/4 9.
הם הורידו את המזוודות ועברו אחד אחד דרך המעבר אל תחנת הרכבת של המוגלגים, סדרנים מוודאים שאיש לא דוחף.
עד מהרה הם היו בחוץ.
תלמידים מיהרו אל משפחותיהם שחיכו להם וסיריוס ראה את אימו עומדת ומחכה, מעט נפרדת מהשאר, לבושה בשמלה שחורה ויקרה עם גלימות מבד איכותי. היא עטתה על פניה את ההבעה המתנשאת הקבועה והעבירה לכל הסובבים אליה את התחושה כי הם טינופת.
עיניה נפגשו בשלו והיא סימנה לו לבוא במהירות.
סיריוס נאנח, "אני צריך ללכת." אמר לחבריו,
"מה? כבר?" נאנח ג'יימס באכזבה, "רציתי שתפגוש את ההורים שלי!"
"מצטער, תמסור להם שרציתי לפגוש אותם אבל אני לא יכול. אמא שלי לא אוהבת שמעכבים אותה." הוא אמר בקול שקט וחבריו נראו עצובים אך מבינים. הם חיבקו אותו קצרות וטפחו על גבו.
"נתראה בעוד חודשיים." חייך פיטר,
"תשתדל לא לשרוף את הבית." חייך רמוס.
"סיריוס," אמר ג'יימס וסיריוס סובב את ראשו, "אל תשכח את ההזמנה שלי." אמר ברצינות.
סיריוס הנהן וחייך חיוך רחב, "להתראות." אמר וגלגל את עגלתו לכיוון אימו שבחנה את חבריו בתיעוב.
כשהגיע אליה היא לא אמרה דבר אלא פשוט הסתובבה והתחילה ללכת.
הוא המשיך בלית ברירה אחריה, מסובב את ראשו ומביט בחבריו.
רמוס הלך עם גבר גבוה בעל פנים נוקשות, שלא היה דומה לפניו העדינות של רמוס. סיריוס הניח שאת היופי הוא קיבל מאימו. אביו של רמוס חיבק אותו קצרות ועזר לו עם העגלה.
פיטר נפגש עם אישה נמוכה וחמוצת פנים אשר לקחה את העגלה מידיו בחוסר שביעות רצון וניסתה לישר לו את הגלימות.
ג'יימס הלך עם שני הורים מחוייכים ומלאי ביטחון. כמו על אימו גם להם היתה ההילה של העושר, אך לא העושר המגעיל והמתנשא, אלא העושר שעשה טוב להביט בו, עושר שמראה על משפחה שמחה שחיה בנוחות.
הם חיבקו אותו חיבוק ארוך ואוהב ולקחו ממנו את העגלה, מקשיבים בשמחה לסיפוריו הנרגשים.
סיריוס נאנח, סובב את מבטו והמשיך ללכת.
* * *
רמוס בילה את החודש הראשון של החופש בקריאה.
הוריו קנו עוד כמה ספרים לספריות הבלתי נגמרות בביתם הקטן ורמוס כבר סיים את רובם.
הירח המלא הגיע במהירות, ורמוס קם ממיטתו בנוקשות, חפץ בכוס מים לפני השינוי.
אימו שישבה בסלון וסורגת סוודר מרימה אליו מבט בעיניה העצובות תמידית.
הוא נראה נורא והוא ידע את זה.
"פגשת חברים חדשים בהוגוורטס?" היא שאלה בקלילות מזויפת, מנסה להתחיל שיחה עם הילד השקט שלה.
רמוס הנהן ומילא את כוס הזכוכית במים.
"והם לא יודעים כמובן." אמרה אך כשרמוס לא ענה היא אמרה בחשש, "הם לא יודעים, נכון רמוס?"
רמוס שתה מהמים.
"אתה יודע מה יקרה אם אנשים יגלו!" היא לחשה בקול רועד, נרעשת.
"אני יודע, אמא, אבל הם לא יספרו לאף אחד."
"אתה לא יכול-"
"אני כן, אמא! זה החיים שלי. והחברים שלי. ואני יודע שהם לא יבגדו בי."
היא הביטה בעיניו הנחושות.
"איך אתה יכול להיות בטוח?" היא לחשה.
"כי הם לא רק נשארו חברים שלי אחרי שגילו," הוא אמר, שם את הכוס בכיור, "הם גם ניסו לעזור לי. והם לא נוטשים אותי גם כשממש מגיע לי." אמר בקול שקט. צועד מחוץ למטבח לכיוון הארון הקבוע, הוא היה יותר גדול עכשיו, מותאם למידותיו שגדלו.
הוא צעד פנימה וסגר את הדלת, נועל אותה ומתקפל לכדור. עוצם עיניים ומתכונן לכאב.
הם לעולם לא יבגדו בו.
בזה הוא יכול להיות בטוח.
* * *
"אמא, אני יכול להשתמש ברוקי?" שאל פיטר בחשש, יודע כי אימו לא אוהבת שמפריעים לה ובמיוחד לא אוהבת שהוא מבקש לקחת את רוקי, הינשוף המשפחתי.
"למה?" היא ירתה, לא מרימה את עיניה מעבודתה.
"אני רוצה לשלוח מכתב לחברים שלי, לא ראיתי אותם כבר חודש ואני-"
"זה לא מספיק חשוב בשביל להשתמש ברוקי." היא קטעה אותו בחדות, "ילדים! הפסיקו עם זה!" היא צווחה, מפרידה את שני אחיו שדחפו אחד את השני במורד המדרגות.
פיטר נשך את שפתו. שנה שעברה הוא היה מוותר בשלב הזה של הויכוח.
"אבל לי זה חשוב." הוא אמר בקול מפוחד מעט, "אני מתגעגע חברים שלי-"
"הם כנראה לא מתגעגעים אליך כי לא קיבלת שום מכתב עד עכשיו." הא קטעה אותו שוב.
פיטר לא אמר לה שהוא כן קיבל מכתבים מג'יימס, וכי הוא ענה לו בסוד בעזרת הינשוף של ג'יימס. הוא לא סיפר לה כי היא לא תאהב את הרעיון שהינשוף היוקרתי היה בביתם או שלפיטר יש חברים עשירים. היא גם לא תאמין לו בכל מקרה.
"אבל אני-"
היא הסתובבה בחדות, מרוגזת מכך שהוא ממשיך להתווכח, "אמרתי לא אז זה לא!" היא צווחה עליו, "עכשיו לך תסיים את עבודותך!"
פיטר נאנח בצער ודשדש החוצה מהסלון.
הוא כל כך רצה שיגמר החופש כבר.
* * *
כל תחולת מזוודתו היתה על הרצפה,
הדגלים בצבעי גריפינדור עלו בלהבות.
אימו צווחה עד שכבר לא היה לה כוח,
שרביט מורם,
דמעות,
כאב,
סיריוס רץ אל האח, לופט חופן אבקת פלו,
צעדיה של אימו התקרבו במהירות,
היא תכאיב לו שוב,
היא תגיד את הדברים האלו שוב,
הוא צעד אל תוך האח,
הדמעות טשטשו את ראייתו,
הוא חייב לברוח.
עכשיו.
* * *
השעה היתה שתיים עשרה בלילה בבית משפחת פוטר.
יופמיה ופלימונט ישבו על הספה בסלון, מדברים בשקט בעוד ילדם היחיד ישן בלי דאגות בחדרו הגדול בקומה העליונה.
"אני לא אוהבת את מה שג'יימס מספר." אמרה יופימיה בדאגה,
"כן, הא כבר מאוד מחובר לילד של משפחת בלק, חברים הכי טובים כמו שהוא מספר."
"אני לא רוצה שיהיה לו שום קשר למשפחה הזאת." אמרה יופימיה בנוקשות.
"אין לנו באמת הרבה מה לעשות." נאנח פלימונט,
"נאלץ לסמוך על שיקול דעתו." היא הנהנה.
ובדיוק אז אש ירוקה ענקית בערה בפתאומיות באח.
הם קפצו על רגליהם, שרביטים שלופים בדריכות.
ילד קטן נפל אל תוך הסלון שלהם, נעמד, חיוור ורועד.
הוא היה בעל שיער שחור כעורב ועיניים אפורות חודרות.
הוא היה מלא פיח ודמעות זלגו כנהרות מעיניו.
"ג'יימס." הוא אמר בין נשימותיו. "זה...זה הבית של ג'יימס?" הוא הביט בהם בתחנונים.
"מי אתה? מה אתה עושה כאן?" שאל פלימונט בהפתעה, מנמיך את שרביטו.
הילד רק המשיך לבכות, מנער את ראשו, "אני צריך את ג'יימס, בבקשה תביאו לי את ג'יימס." לחש ברעד.
"מי אתה, מתוק?" שאלה יופימיה, היא הכניסה את שרביטה אל כיסה והתקרבה אל הילד הבוכה.
הוא נרתע לאחור, פחד בעיניו, "אני... אני סיריוס, אני חבר של ג'יימס." הוא מלמל דרך הבכי, הוא חיבק את עצמו ברעד.
יופימה הביטה בו בהלם. זה סיריוס בלק, בן למשפחת בלק וחברו הטוב של ג'יימס.
הוא נראה כל כך שביר שליבה יצא אליו.
"בוא שב, סיריוס." היא החוותה על הספה.
סיריוס צעד צעדים קטנים וחוששים, מנסה להפסיק לבכות אך לא מצליח.
"אני צריך את ג'יימס," הוא מלמל, עיניו מביטות בפחד לכל עבר, "הוא..." הוא השתנק, מנסה לנשום ולהשתלט על הבכי. "הוא אמר שאם המצב נהיה בלתי נסבל בבית אז...אז אני יכול לבוא...לבוא אליו."
יופימיה הרגישה איך ליבה מתכווץ,
המצב בבית?
סיריוס חיבק את עצמו והביט בשניהם בעיניים כה גדולות ופנים כה חיוורות,
"אני מצטער..." הבכי התחדש והוא קרס על הרצפה, "אני פשוט לא מסוג..גל יותר..."
הוא התיישב על הרצפה, לא מסוגל לעמוד יותר, מחבק את ברכי ומתנדנד, דמעות זולגות מעיניו והוא נראה מבועת לחלוטין.
יופימיה החליפה מבט עם פלימונט אשר הביט בה, אובד עצות.
היא קרעה מולו וזימנה בשרביטה שמיכה, עוטפת אותו.
הוא הרים אליה עיניים פעורות לרווחה.
"אני רוצה את ג'יימס... הוא הבטיח..." הוא מלמל, מביט בה בתחנונים.
"פלימונט, אבא של ג'יימס, הלך לקרוא לו, אל תדאג חמוד," היא חייכה אליו, וליטפה את פניו.
הוא קפא, מביט בה באימה.
יופימיה הסיטה את ידה במהירות, מביטה בילד שישב מאובן מולה, כמו חיה לכודה.
היא בלעה את רוקה ובדיוק אז ג'יימס ירד במדרגות במהירות, שיערו פרוע מהשינה והוא לבוש פיג'מה.
"סיריוס." הוא אמר.
סיריוס נעמד באחת, מבט של הקלה ענקית על פניו, הדמעות פרצו שוב.
הוא רץ אל ג'יימס וחיבק אותו.
ג'יימס עטף אותו בזרועותיו , חובק אותו בחוזקה בעוד סיריוס ממרר בבכי שקט על כתפו.
יופימיה השתלטה על הכל מאז, היא ארגנה לסיריוס, שסרב לקבל חדר, כרית ושמיכה חמה על הספה, הביאה לו לשתות משהו חם וגירשה את ג'יימס חזרה למיטתו, טוענת כי הם יוכלו לדבר מחר.
היא הביטה בסיריוס שישן על הספה, מכווץ, ווידאה כי הוא מכוסה כמו שצריך.
היא כבר החליטה כי היא תיתן לו להשאר כאן כמה שיחפוץ.
הוא כלל לא היה כמו שחשבה שילד למשפחת בלק יהיה.
היה בו משהו שונה.
משהו בעיניו שהזכיר לה באופן יוצא דופן את ג'יימס.
כמה שעות לאחר מכן , בשעת בוקר מוקדמת, היא ירדה לראות מה שלום סיריוס והופתעה לגלות את ג'יימס ישן איתו על ספה.
הם שכבו יחד על הספה, סיבוך של מרפקים וברכיים, לשניהם שיער שחור פרוע שנח על אותה הכרית וזרועו של סיריוס סביב כתפיו של ג'יימס.
וכשהביטה בשניים ישנים בשלווה יחד, עלתה בה המחשבה הקטנה כי הם יכולים להיות אחים משכנעים מאוד.
* * *
סיריוס נשאר אצל הפוטרים למשך שבועיים, ובכל יום שעבר יופימיה שמחה על כך שפגשה את סיריוס יותר.
הוא היה נער מלא שמחת חיים, עם צחוק מדבק. הוא גרם לג'יימס להיות יותר שובב ומלא אנרגיות מתמיד ותמיד היה מנומס. היה לו מבט חודר ועיניים מלאות רגש.
אם יופימיה לא היתה רואה אותו בזמן המשבר שלו היא מעולם לא הייתה מנחשת מה מתחבא מאחורי השמחה האמינה כל כך הזו.
היא כל כך שמחה שהיא פגשה את חברו הטוב של ג'יימס וראתה בעצמה מדוע ג'יימס כל כך אוהב אותו.
היא הרגישה נקיפות אשמה על כך ששפטה אותו על פי משפחתו, כי ברור היה כי הוא כלל לא כמותם.
לאחר שבועיים שבהם בילה סיריוס אצל הפוטרים, נהנה מכל טוב, הוא אמר בצער באחר הצהריים אחד שהוא צריך לחזור לביתו.
הוא התקרב אל האח שלהם כשיופימיה שהצטערה, אמרה ,"ג'יימס, אמרת לסיריוס שאנחנו נוסעים לסמטת דיאגון מחר? הוא מוזמן לבוא איתנו."
"כן, סיריוס! תבוא איתנו לסמטת דיאגון!" אמר ג'יימס שנראה שבור מכך שחברו עוזב.
סיריוס חייך בעצב, "תודה על ההזמנה גברת פוטר, אבל אני צריך לחזור הביתה. אחי גם מצטרף להוגוורטס השנה ואמא רצתה שניסע ביחד לקנות את הדברים."
"אתה חייב?" התאכזב ג'יימס.
סיריוס הנהן קצרות ,"חוץ מזה שהייתי פה יותר מידי זמן, אמא לא תשמח."
קולו היה חסר רגש, מוכיח את העובדה שהעיניין הפריע לו.
"אתה תהיה בסדר?" שאלה יופימיה בדאגה,
סיריוס הרים את פניו וחייך, "כן, את לא צריכה לדאוג לי גברת פוטר."
"אמרתי לך שתקרא לי יופימיה, זוכר?" היא חייכה אליו והוא חייך במבוכה,
"תודה על הכל, גברת פוטר, את האישה הכי נחמדה שפגשתי ויש לג'יימס מזל שאת אמא שלו."
הוא לקח אבקת פלו ונכנס לאח, "תודה, נפגש בראשון לספטמבר." הוא חייך חיוך עצוב כל כך שיופימיה נשכה את שפתה התחתונה ורצתה לגרור אותו מחוץ לאח ולהכריח אותו להישאר.
"כיכר גרימולד, 12." הוא אמר בקול אדיש והאש בלעה אותו.
יופימיה נאנחה בעוד היא ובנה הביטו באח הריקה.
ג'יימס בעט בספה.
"ג'יימס. זה לא לעיניין." היא נזפה בעדינות.
"אני שונא את זה, אני שונא את זה שהוא חייב לחזור לשם!" הוא נראה נסער בעודו מתיישב על הספה בחבטה.
"אני בטוחה שהוא יהיה בסדר." אמרה יופימיה, אך לא היתה משוכנעת בזה כלל.
"לא הוא לא!" ג'יימס העביר יד בשערו בתסכול, "הוא לא יהיה בסדר. ראית איך הוא בעצמו אמר שאמא שלו לא תהיה שמחה מכך שהוא היה כאן. מה את חושבת שהיא תעשה? תנזוף בו?"
יופימיה התיישבה לצד בנה וחיבקה אותו, "אנחנו צריכים להאמין שהוא חזק מספיק בשביל לעבור את זה בגבורה. אם לא נאמין מה עוד יש לנו לעשות?" היא לחשה באוזנו,
"אני יודע שהוא חזק, הוא גדל ככה." אמר ג'יימס בשקט.
"והוא שובץ בגריפינדור, אני בטוחה שהוא אמיץ מאוד."
"הוא באמת אמיץ." הנהן ג'יימס.
"אז הוא יהיה בסדר. ואל תשכח להזמין אותו בכל פעם שהוא צריך." היא נשקה לקודקודו.
היא הרגישה נורא על כך שנתנה לסיריוס לחזור לביתו הנורא.
היא לא ידעה מה בדיוק קורה שם אך יכלה לנחש.
היא נאנחה והחליטה כי היא הולכת להיות הבית שמעולם לא היה לו. בכל פעם שיצטרך.
* * *