Work Text:
לכל הכותבות והכותבים שהיססו לפרסם בתקופה הזו. המילים שלכם חשובות, אפילו יותר מתמיד. תכתבו. זה בדיוק הזמן.
הסיפור בהקראת נבט טחנאי (14:18 דקות)
הסתיו של 1941 היה אפרורי וקודר אפילו יותר מהרגיל.
הרוחות הקרות, שבשנים עברו בישרו לאנשים על חג המולד המתקרב, בישרו עתה על קשיים נוספים עבור הלוחמים בחזית: בוץ ושלג, קיפאון, מחלות. נדמה היה כי העולם חוזר לימי קדם, שבהם החורף הביא איתו רק מוות וקרה.
אווירת הנכאים והפחד חלחלה לכל מקום. הבריות התהלכו בצעדים מהירים ונחושים, להוטים לסיים את ענייניהם לפני רדת החשֵׁכה, תרים בעיניהם אחר המקלט הקרוב ומרימים מדי פעם את המבט אל השמיים, כמצפים לפורענות שתתרגש משם בכל רגע. רבים הרימו את צווארוני מעיליהם ביד אחת, כמגן נגד צליפת הרוח על פניהם, ואת היד השנייה שמרו בכיס, אוחזת היטב בתלושים היקרים מפז, לבל יחליטו לעוף ברוח ולהיעלם לבלי שוב.
אבל כאן, בפארק השקט והנעים בלב ליבה של לונדון, הדברים היו שונים במקצת. כיכר ברקלי הייתה מובלעת קטנה שכמו שימרה את העולם כפי שהיה, מפלט זעיר בלב התופת שנותר כתמול שלשום: אותם ספסלים תחת אותם עצים, אותן גדרות סביב הפארק, אותם דשאים; הכיכר נראתה יפה ורעננה, כמו עלמה חולמנית שאיש לא טרח לספר לה על המלחמה שמתחוללת בחוץ.
"הו לא!" קרא גבר עגלגל, שנשא כמה חבילות קשורות היטב בידו האחת, ואחז בתיק מעור חום מהוה למראה בידו השנייה. הרוח החזקה העיפה את הכובע מראשו וגררה אותו הלאה והלכה על המדרכה, הרחק ממנו.
הגבר נעצר והתבונן כה וכה. פניו הביעו מצוקה.
המקום היה כמעט ריק, מלבד כמה עוברים ושבים שמיהרו להיכנס לפארק ולצאת ממנו, ואישה אחת שישבה על ספסל, שקועה בספר. לא הרבה אנשים ישבו על הספסלים בימים אלה, לא בשעה הזו. השעה הייתה מאוחרת למדי - החושך יֵרד בקרוב וילפות את העיר כולה במצבטי ברזל של פחד דרוך.
לאמיתו של דבר, הייתה האישה בחוץ כיוון שאצבעותיה כאבו מרוב הקלדה על מקשי מכונת הכתיבה. הטקסט החל לרצד על הנייר מול עיניה, והיא נזקקה נואשות לאוויר צח - הפוגה קלה לפני שתשוב ותיסגר בחדרה. היא מצאה שהקור הנשכני דווקא עורר אותה, והסנאי הקטן שהציץ בה בחשדנות, כאילו היא זוממת לפשוט על מלאי האגוזים שלו, שעשע אותה. למעשה הוא עודד את רוחה עד כדי כך, שהיא הוציאה את מהדורת הכיס של הספר שאליו נדרשה כעת במסגרת המחקר שלה (ועדיין היה עבה באופן בלתי אפשרי, ביחס למהדורת כיס), וחיפשה את השורות שפרשנותן עינתה אותה מאז הבוקר.
למזלו של נושא החבילות, הרוח גלגלה את הכובע היישר לרגלי הספסל שעליו היא ישבה. הגברת גילתה זריזות מפתיעה, תפסה אותו רגע לפני שהרוח הספיקה להעיף אותו הלאה, והושיטה לו את הפריט יקר הערך.
"שלך, אני מאמינה," היא אמרה.
"הו," הוא נראה נרגש. לחייו נצבעו בוורוד לנוכח המחווה, כאילו עשתה האישה למענו דבר מה יוצא מגדר הרגיל. "תודה, רוב תודות לך."
"על לא דבר." היא חייכה קלות כשהושיט כף יד שמנמנה ועדינה במיוחד ליטול ממנה את כובעו. אחד מהבחורים האלה, היא חשבה לעצמה מייד. היא הכירה לא מעט מהם בשנים האחרונות - מאז שהחלה לכתוב מחזות לתיאטרון.
הוא הודה לה שוב וכמעט פנה ללכת, אבל אז נעצר והסתובב.
"סלחי לי," הוא אמר, "אני מתנצל מאוד על ההפרעה, אבל… האם את במקרה סיירס, הסופרת?"
"זו אני," היא אישרה.
"הו!" הוא קרא. פניו אורו בבת אחת, במה שנראה כמו החיוך הקורן ביותר שראתה לונדון מאז תחילת המלחמה. גופו העגלגל כמו רטט מהתרגשות, והוא נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"כולי תקווה כי הישירות לא תפריע לך," הוא אמר, החליט סופסוף להניח את החבילות ואת תיק העור על הספסל לצידה, והושיט לה את ידו בפעם השנייה, הפעם ללחיצה. "אני מעריץ גדול שלך, מעריץ גדול."
היא החוותה קידה קלה בראשה, משועשעת מעט.
"שמי פל," הוא המשיך, "יש לי חנות ספרים, בסוהו," החל לומר ומייד נתקף היסוס, כאילו חשש לפתע שאמר יותר מדי.
"נעים מאוד לפגוש אותך, מר פל," היא אמרה, עיניה נוצצות בשעשוע. "שבחים מבעלי חנויות ספרים שווים כפליים מביקורות של עיתונאים."
הצבע הוורוד בלחייו העמיק לאדום. היה לו עור עדין ובהיר, שהעיד על כל שינוי במצב רוחו. לגבר הזה, היא הבינה, לא הייתה ברירה אלא להיות גלוי לב - ליבו נגלה לעיני כול במראה פניו.
"תודה לך, את באמת אדיבה ביותר, על דברתי!" התרגשותו לא שככה, אלא רק גברה, והוא נראה כאילו נזכר לפתע בדבר מה.
"האם תוכלי… כלומר, האם תואילי בטובך, אם זה לא קשה… אני סבור שיש עימי עותק, מהדורה ראשונה של ספרך. אם זו לא בקשה גדולה מדי…"
"בשמחה," היא אמרה, מופתעת מעט. היא כבר פגשה מעריצים ברחוב וגם באירועים פומביים - מעריצים מהסוג השני כמעט תמיד הביאו איתם עותקים לחתימה, אבל אצל הסוג הראשון זה היה נדיר בהרבה.
היא סגרה את הספר והביטה בו בציפייה סבלנית, המתינה שימצא לה את העותק ועט לחתימה - אלא שלמראה הכותרת הוא פלט קריאת הפתעה.
"דנטה!" הוא קרא, "אני מכיר אותו היטב. את יצירתו, זאת אומרת. יש לי בחנות הספרים…" הוא החל לומר, אבל נראה שנמלך בדעתו ברגע האחרון. "יש לי בחנות הספרים מבקר קבוע שיודע הכול על 'התופת'. הוא היה מסוגל לערוך לך סיור במקום ממש כמו וירגיליוס."
"אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב," היא אמרה, ועדיין ציפתה לעותק שהייתה אמורה לחתום עליו.
"הו, כמובן!" אמר מר פל ונשמע לחוץ מעט. "כמובן שלא. כוונתי הייתה… ובכן, הלקוח הזה הוא ידיד קרוב שלי. הוא שוכב כעת על הספה בביתו, המסכן, עם כוויות נוראות בכפות הרגליים… אל תשאלי. סיפור ארוך מאוד. אספר לו שפגשתי אותך, הוא ישמח כל כך לשמוע שגם את חובבת דנטה מסורה. אני בטוח שזה יעודד אותו לאין שיעור. עכשיו, היכן העותק שלי…"
"אדוני? גברתי?" אמר קול נשי חדש, צרוד מעט. "צר לי להפריע, אבל אם תוכלו לתרום כמה מעות למאמץ המלחמתי…"
סיירס ופל נפנו שניהם להביט בזרה שנעמדה לידם מבלי שחשו בה מתקרבת, שהחזיקה קופסה של ארגון צדקה.
היא נראתה לרגע כמו אם עייפה וחיוורת, אולי בשנות הארבעים לחייה, אולי יותר. בגדיה היו מאיכות טובה, אך חלקם היו מוטלאים בכמה מקומות. פניה היו חיוורות, שפתיה סדוקות מעט מהקור, ולחייה ועיניה שקועות. מתחת למעיל נראו מכנסי עבודה ומגפיים צבאיים. אף שלא ניכרה בה פציעה כלשהי, הכאב השתקף מעיניה. מבטה היה רדוף, כאילו אי מי עומד להכותה בכל רגע, ואין ביכולתה לעשות דבר מלבד להרים את זרועותיה לבלום את המהלומה. יחד עם זאת גווה לא נכפף וכתפיה שלא שחו - עמידתה הייתה זקופה וגאה.
"חשבנו לתרום מתנות לקראת חג המולד," היא המשיכה, ונראתה לפתע צעירה הרבה יותר. המראה שלה הזכיר כעת ילדה מבוהלת שמחזיקה בבובה קטנה ומפוחמת שהייתה כל עולמה, כל מה שנשאר לה בעולם. "עבור החיילים בחזית ובני משפחותיהם. וארוחות חג ליתומי המלחמה..."
"כמובן," אמרו מר פל וסיירס יחד, ושלחו את הידיים לארנקיהם.
מוזר, חשבה לעצמה הסופרת כשפתחה את תיק היד שלה. לא זכרתי שיצאתי מהבית עם סכום גדול כל כך.
היא שלפה שטר והושיטה אותו לאישה, שכבר לא הזכירה ילדה קטנה. היא נראתה כמו האחיות הצבאיות שהכירה סיירס: פניה היו חיוורות ועייפות, מבטה קודר ועמידתה יציבה, כמי שנחושה להרחיק מעליה את הזוועות עד שתסיים את המשמרת ותוכל לבכות בשקט.
"תודה, תודה לך," אמרה האישה. היא לא בדיוק חייכה, אבל שפתיה הדקות התעקלו מעט, כאילו העניקה לסופרת את כל החיוך שיכלה לספק. "ואתה, אדוני? האם תרצה..."
האישה הרימה את עיניה אליו ואישוניה כמו נתרחבו בתדהמה.
"זה אתה!" היא אמרה, ונראה שעיניה נמלאו דמעות חדשות. "חזרת."
להפתעתה הרבה של הסופרת, חיוך רחב התפשט על פניה. קרן אור יחידה של שמש שוקעת הצליחה להסתנן לפתע מבין העננים ולזרוח על העלים הבודדים שעוד שרדו על הענפים, מזהיבה גם את העלים החומים ששכבו רטובים וחסרי אונים על האדמה. הרוח שככה לרגעים ספורים, ונראה שהיא מלטפת את העלים הנותרים במקום לנסות לעקור אותם ממקומם.
הגבר נראה נבוך, וסיירס הייתה מוכנה להמר על מהדורה ראשונה של ג'ון דאן שהאוזניים שלו מוורידות מאוד מתחת לכובע. אצבעותיו הברישו מעט את שולי כובעו במחווה ביישנית מעט של ג'נטלמניות מהסוג הישן, כזו ששמורה לגברים מבוגרים שנולדו עוד בימי המלכה ויקטוריה.
"טוב לראותך, גברתי," הוא אמר, מביט לכל מקום מלבד בעיניה. "היו לי... עסקים. במקום אחר."
"חזרת אמש, האין זאת?" היא שאלה, וקולה נשמע עייף, כמו הייתה מרכזנית שקישרה בין כוחות הכיבוי וההצלה לאורך לילה של הפגזות.
"אני חושש שכן," הוא אמר כמודה באשמה.
"העיקר שאתה כאן עכשיו. אני מחזיקה מעמד, אבל הם..." ניכר באישה שהיא ניסתה לא להביט לעברה של הסופרת, אבל עיניה רפרפו לעברה בכל זאת. "כל אחד ואחד מהם זקוק למלאך שישמור עליו."
הגבר נראה אובד עצות, כאילו דבריה בלבלו אותו, אבל הוא התעשת במהירות.
"ובכן," הוא אמר והזדקף מלוא קומתו, שלא הייתה מרשימה במיוחד, אבל שיוותה לו מראה מכובד בהחלט אם לא סמכותי ממש. "כל אחד עושה מה שאפשר, את יודעת. הזמנים לא קלים, אבל אני סמוך ובטוח שהדברים יסתדרו. ואני יכול להבטיח לך שכשכל זה ייגמר, הביג בן יעמוד על תילו. את זה אני יכול להבטיח."
האישה שהביטה במר פל נראתה מבוגרת לעין שיעור כעת, כפופה מנטל השנים. היא השיבה לו מבט של תדהמה, ואחר כך של פליאה, כאילו הרעיף עליה חסד בלתי צפוי או הושיט לה חבל הצלה מן המים הסוערים.
"אתה מלאך, אדוני. מלאך משמיים," היא אמרה, ולפתה את זרועו באצבעותיה הנוקשות, השחוקות מרוב עבודה. "תודה לך, אדוני. תודה. שאלוהים יברך אתכם, אדוני. גברתי."
האישה הנידה לשניהם בראשה לפני שהתרחקה בצעד נחפז, בעודה מוחה את עיניה.
"איפה היינו?" מר פל נראה כאילו הוא מתנער מחלום בהקיץ. "אה, כמובן! החתימה."
"זה היה יפה מאוד, מה שאמרת לה," אמרה הסופרת והביטה בו בהרהור. היא כבר שכחה לגמרי כיצד נראתה הגברת מארגון הצדקה, וזה נראה לה משונה מאוד. אולי היא כתבה מספיק ליום אחד. היא כבר מטושטשת לגמרי.
"כן, טוב..." אמר מר פל, שקוע עדיין עמוק בתיקו, שנראה כאילו לא הכיל דבר מלבד ספרים. "כל נחמה שאפשר לספק בימים האלה היא מבורכת. כפי שאני בטוח שאת, כאשת ספר, יודעת היטב."
הוא הבזיק אליה חיוך לפני שנעלם שוב לתוך התיק. "עכשיו, איפה הוא מסתתר, הספר הקטן והערמומי הזה? הייתי בטוח ששמתי אותו פה…"
סיירס התבוננה בו בסקרנות הולכת וגוברת. במקום כלשהו בעומק ליבה היא חשה כי ההבטחה של פל לא הייתה רק מילים ריקות שנועדו לנחם אישה אומללה ומפוחדת. לא היה בכך שום היגיון, אבל היא ידעה במקום שמעבר לידיעה כי הביג בן אכן יעמוד על תילו, וכי פל מסוגל לוודא זאת. היא הייתה אמורה לחוש יראה, אולי אפילו פחד, שמא מדובר במרגל המעורב בקנונייה. אולי היא חשודה במשהו, ככותבת ספרי בלשים? אבל חרף המסתורין שאפף אותו, בנוכחותו של פל היא חשה רגועה כפי שלא חשה מזה ימים רבים.
בינתיים עלה בידו של פל לשלוף את המהדורה הראשונה של "של מי הגופה" מהתיק שנשא עימו.
למר פל, היא כתבה לו בעמוד הראשון, תודה על שקראת ואהבת את ספרי. החלמה מהירה לידידך. שלך בידידות, דורותי ל' סיירס.
האיש נראה מרוצה כל כך עד שעיניו נצצו כמו כוכבים בשמי הלילה, והסופרת חשה כאילו משהו בליבה ניצת לפתע ומתעורר לחיים.
השנים האחרונות לא היו קלות, בלשון המעטה. החדשות הקודרות רק הלכו ונעשו קודרות יותר, הסיוט של המלחמה נמשך ונמשך ולא נראה כאילו הוא עומד להסתיים. היה לה התיאטרון, והייתה לה הכתיבה שלה - אבוקה בוערת בחשכה שהראתה לאנשים רבים כל כך את הדרך, מדורת השבט שהיא וחבריה היוצרים שמרו עליה לבל תכבה, מפיצים חום ואור אף על פי כן ולמרות הכול.
אבל זה נעשה קשה יותר ויותר. לא פעם קרה שהתיישבה מול מכונת הכתיבה ונאבקה לחצוב מתוכה את המילים, כאילו יד נעלמה אוחזת בה ומונעת ממנה ללחוץ על המקשים. לא, לא יד. זה היה קול. קול שלחש לה, בשביל מה? מה הטעם? הרי לא תצליחי לשנות את המציאות, רק להמתיק אותה מעט עבור ההולכים לגרדום, כמו תזמורת שמנגנת מנגינה אחרונה על הטיטניק.
אבל כשהביטה בפניו המאירות של מר פל, בעיניו הבורקות מהתרגשות כשקיבל לידיו את העותק החתום, היא ראתה בהן תקווה. וזה, היא אמרה לעצמה, משהו שראוי להילחם למענו.
***
אי שם, גבוה על ענף של אחד העצים, עמדה ציפור קטנה.
היא הפסיקה את שירתה לפני כן, כדי להביט בסקרנות במתרחש. בכל זאת, לא בכל יום רואים מלאך שסועד במלון ריץ. רחובותיה של לונדון הלכו והתרוקנו, החשכה ירדה על כיכר ברקלי, ואיתה יתחילו האזעקות.
הזמיר השתהה שם רק לעוד רגע קט ואז פרש את כנפיו, המריא משם ונעלם באופק למצוא לעצמו גן אחר רחוק מכאן - גן שבו יללות הסירנות וטרטור המטוסים לא יוכלו לעמעם עוד את צליל שירתו.