Work Text:
הסיפור בהקראת יואב לנדסמן (07:38 דקות)
לאדמינים האמיצים והנועזים שלנו, שמפקחות על ספינת הקבוצה ללא מורא
"הרי זה מגוחך לחלוטין." העלמה יעל הענוגה ניערה את שערה מפתיתי השלג שנחתו עליו.
"זה חגיגי למדי." הגבירה אלה האמיצה הביטה סביבה, מוגנת תחת מטרייתה מהשלג שהחל בפתאומיות בעודם מטיילים בעיירה השלווה בה העבירו את חופשת החורף שלהם.
"שלג? כאן? עכשיו?" החוקר יבגני הנועז נשמע נעלב בשם הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והאקלים.
"ברור כי מדובר במזימה נפשעת," אמרה העלמה יעל, "ואני מתכוונת לרדת לשורשו של העניין."
"נלווה אותך, כמובן," אמרה הגבירה אלה, אפילו שבסתר ליבה היא כבר חלמה על נובי גוד מולבן כראוי. אח מבוערת, מתנות ארוזות. הייתה להם אח באחוזה, אולם לרוב היה חם מכדי להדליקה, והמתנות היו עטופות, אולם ללא האש העליזה זה פשוט לא היה הנובי גוד המסורתי באמת.
קול רועם נשמע במרחק, כחצוצרות המנגנות לאחור.
"לשם," אמרה העלמה יעל, והשניים האחרים עקבו אחריה. הקולות המשונים התחזקו ככל שהם התקרבו. השלג התחזק, ועימו החלה רוח. הגבירה אלה נזכרה ששלג קליל הוא נחמד, אם לבושים היטב, אבל שלג כבד ורוח הם מתכון לגפיים קפואות ולהפשרה כאובה.
השביל הכבוש הוביל אותם לבית רבוע ותכול בעל חלונות לבנים, ומעל דלתו נקבע שלט "קופסה משטרתית". הבית לא היה שם קודם. זה היה פארק ירוק ומלא חיים. באגם היו ברווזים. הגבירה אלה חיבבה את הברווזים ואת הפארק, ולא היתה מרוצה כלל וכלל לראות שם בית במקום ברווזים.
"הרי זה מגוחך לחלוטין," רטנה העלמה יעל, שכעת נראתה כעוסה בהרבה.
"אני משוכנעת שיש לכל זה הסבר הגיוני לחלוטין," אמרה הגבירה אלה.
החוקר יבגני הנועז נקש על דלת הבית, שנפתחה בחריקה מאיימת.
מהצד השני עמד דבר שאין דרך לכנותו אלא "תפלץ" בעיניו הבוהות, לסתו השמוטה, איבריו המגודלים, ובעיקר נהימתו הגרונית.
"אאארררממממגגגגג!" רעם התפלץ.
"יבגני," החווה יבגני על עצמו, "אלה, ויעל." הוא החווה אל חברותיו. "באנו לחקור."
"מממרררגגגגעעעעע," אמר התפלץ.
"אנחנו אכן נשמח להיכנס. תודה."
"רררררררעעעעעעגגגגגג," אמר התפלץ ופינה להם את הדרך. העלמה יעל והגבירה אלה הותירו את משימת השיחה ליבגני החוקר הנערץ ששלט במיני שפות רבות, וידע לדבר אותן היטב. השלושה הובלו לחדר הסבה בעל מראה אפרפר ובמרכזו מבנה שעליו הורכבו ידיות וכפתורים מהבהבים. הבית נראה גדול בהרבה מכפי שציפו לו כשראו אותו מבחוץ.
"מרתק," אמרה הגבירה אלה.
"בהחלט," אמרה העלמה יעל, ושתיהן פנו לבחון את הקירות כדי להבין מהו התעלול האופטי שמאפשר אשליה זו, אם אכן היא אשליה, בזמן שהחוקר יבגני המשיך לשוחח בניחותא עם התפלץ.
"מברג!" נשמע קול מעט היסטרי, "איפה המברג שלי?"
"מננררררררר!" החזיר התפלץ.
"מה זאת אומרת מתחת לארונית? חיפשתי כבר... אה. כן." הקול נשמע רגוע יותר. צעדי ריצה התקרבו למבואה המשונה, ולפתע גבר שדוף בעל שיער קופצני, עטוי בחלוק מעבדה ועיניו גדולות מהראוי, נכנס לחדר.
"דוקטור פרנקנשטיין, אני מניח?" יבגני הנועז הושיט את ידו ללחיצה, "ידידך סיפר לי על אודותיך. אני מבין שאתה מנסה לפתור את בעיית האקלים?"
"ובכן, כן, כמובן." הגבר הגרום החווה ימינה ושמאלה, "כן, כן, אנחנו מנסים לתקן, אבל הבעיה, אתה מבין? היא לא קיימת, זו הבעיה! שאי אפשר לתקן דבר מה שאינו קיים!"
העלמה אלה פסעה לפנים, "אנחנו תמיד נשמח לסייע, אם צריך."
"אאאארררררעעעעעעע," אמר התפלץ.
"בדיוק!" אמר הדוקטור, "מה שהוא אמר."
"מה הוא אמר?" שאלה הגבירה אלה, שהחלה לחשוש לשפיותו של האדם שמולה.
"מממרררררכככככיייייגגגגג," אמר התפלץ.
"לא עובד? מה זאת אומרת התרגום האוטומטי לא עובד?" דוקטור פרנקנשטיין רץ אל המבנה שבמרכז החדר, הסיט לוח חבוי והחל ללחוץ על כל מיני כפתורים.
"אדוני," אמרה העלמה יעל. הוא לא חדל ממעשיו. "אדוני הנכבד!" אמרה העלמה יעל בקול שגרם בעבר לנפוליאון להפסיק את התעקשותו על מלחמה חסרת משמעות, ולכרות ברית איתנה עם אלכסנדר הראשון.
הדוקטור עצר את הלחיצה על הכפתורים, "כן?"
העלמה יעל שלפה את מניפתה. הגבירה אלה והחוקר יבגני נסוגו חצי-צעד לאחור. "אבקש שתנהג כבן תרבות." היא סגרה את מניפתה והחוותה סביבה, "מהיכן באת? לאן מועדות פניך? מדוע השלג?"
"השלג הוא... אה..." הדוקטור הביט בתפלץ, שנראה נבוך במקצת. "זו מתנה. כלומר, תופעת לוואי. כלומר, התכוונתי לעשות משהו אחר, ואז... אה..." הוא שמט את כתפיו.
הגבירה אלה הביטה בפניו של התפלץ ובפניו של הדוקטור. ניכר היה כי ידידות אמיצה שוכנת ביניהם. "השלג חשוב לשניכם?"
"אררררגגגגגכככככככ," אמר התפלץ.
יבגני טפח על כתפו המגודלת, "מרגש ביותר." הוא פנה אל חברותיו, "הם היו פרודים זמן רב, אולם לבסוף הצליחו לגשר על פערי הדעות שלהם בקוטב הצפוני."
הגבירה אלה הנהנה, "רצית לפתור את בעיית האקלים המתחמם, וקיווית להוריד מעט שלג על מנת לשמח את ידידך, אולם התוצאה היתה גדולה בהרבה משהתכוונת?"
הדוקטור הנהן ושתק, לשם שינוי.
העלמה יעל והגבירה אלה החליפו מבטים. "אני חושבת..." אמרה הגבירה אלה.
"זה רעיון מצוין," אמרה העלמה יעל.
"אני מסכים," אמר יבגני, שכן הם הכירו שנים רבות ואף רמז דק הספיק על מנת שיצליחו לתקשר בקלות.
הגבירה אלה פנתה אל הדוקטור, "האם תוכל להסיט את ביתך מעט? מאחורי אחוזתנו ישנו פארק גדול, ואין שם ברווזים שעלולים להיפגע."
"אפשר, כן, בטח." הדוקטור נשמע משוכנע מדי, לטעמה של אלה.
"חחחחחררררררגגגגגגעעעעע," אישר התפלץ, מה שהרגיע את שלושת החברים הנועזים.
"והשלג...?" העלמה יעל החוותה אל הכפתורים שחלקם עדיין הבהבו.
"ארררררררעעעעעעעדדדדדדגגגגגגג," אמר התפלץ, ועיניו בהקו מעט.
היא אמרה, "לא חייבים לעצור אותו לגמרי. אפשר רק להחליש, בבקשה?"
העלמה יעל הנהנה, "שיישאר רק סביב האחוזה שלנו. יש אח מבוערת."
"ותה!" הוסיף יבגני.
"ותופינים," אמרה אלה.
"אאארעעעעע?" פנה התפלץ לידידו.
"הכול, כמובן." הדוקטור חזר להתעסק בכפתורים ובידיות, קול החצוצרות נשמע שוב, אולם היה קצר בהרבה, והדוקטור הכריז, "הגענו!"
הוא מיהר אל הדלת ופתח אותה, והיא אכן נפתחה אל חדר ההסבה של השלישיה הנועזת.
הם הובילו את שני האורחים לסלון, ופרשו בפניהם מגוון מיני מתיקה. האח בערה בעליצות, המתנות נערמו, והשלג בחוץ התעופף קלות, מעניק לשלישייה את הנובי גוד שהגיע להם אחרי שנה ארוכה ומייגעת.