Work Text:
זה לא היה הנובי גוד שהם תכננו. כלל וכלל לא. השלג התמהמה להגיע, העצים בקמין לא נדלקו, ואפילו עיטורי ספלי התה לא היו עדינים כהרגלם.
"משהו לא תקין," אמרה העלמה יעל הענוגה, בעודה מנסה למזוג תה שהתערבל בקנקן.
"משהו לא תקין," אמר החוקר יבגני הידוע, בעודו בוחן את האורלוגין העתיק שמחוגיו החלו לחוג במהירות.
"משהו לא תקין," אמרה העלמה אלה האמיצה, בעודה מצביעה על הגלובוס במרכז החדר, שהסתובב סביב עצמו.
מערבולת הסתחררה באמצע החדר.
העלמה יעל שלפה את פגיונותיה, החוקר יבגני שלף את רובהו, והעלמה אלה שלפה את חרבותיה.
"שְׁקֹדְנָה בְעֶצֶב, וְאוֹן אֵין-קֶצֶב, יִרְתַּח סִירִי בְשֶׁצֶף קֶצֶף!" שלוש המכשפות התגשמו במרכז החדר. שלושתן, כרגיל, עטויות בשחור, פניהם מוסתרים מאחורי רעלה, והדרך היחידה להבחין ביניהן היא על פי גובהן. או, כפי שידעו החברים היטב, על ידי קרב, אבל הם העדיפו לא להסתבך בלילה הזה.
"אה!" קרא החוקר יבגני וצעד לפנים, "הַגֵּדְנָה, יְצִירֵי-לַיִל וְסֵתֶר שַׁחֲרוּת, מָה אַתֶּן עוֹשׂוֹת?"
הגבוהה מבין השלוש החזירה את מבטה אל החוקר האמיץ, "דָּבָר שֶׁשֵּׁם לוֹ אָיִן."
"עֲנֶינָה לִי!" אמר החוקר האמיץ.
"הַגֵּד, הַאִם מִפִּינוּ תִדְרֹש תְּשׁוּבָה אוֹ אַךְ מִפִּי הַגְּדוֹלִים מֶנּוּ?" אמרה המכשפה הנמוכה מכולן.
העלמה יעל גלגלה את עיניה. "בבקשה, אנא בחרו בשפת בני אנוש, שכן ידידנו היקר כאן יכול להמשיך לצטט את המשורר בלי הפסקה כל הליל."
"ועוד כמה," מלמלה העלמה אלה, שבינתיים החזירה את חרבותיה לנדניהן.
המכשפות החליפו מבטים, ופסעו לאחור כך שהן יכלו להביט אל כל החברים בבת אחת.
"החורף מבושש להגיע," אמרה המכשפה הבינונית בגובהה.
"שמנו לב," אמר החוקר יבגני האמיץ, כשמבטו מושפל מעט. העלמה אלה תהתה האם הוא התעצב שכן היה מעדיף להמשיך לצטט מדברי המשורר העתיק. סביר להניח שכן.
"הסיבה נעוצה בתזוזת נחשול הזמן," אמרה המכשפה הנמוכה מכולן.
"זמן אינו רצף ישיר מסיבה לתוצאה, כפי שנהוג לחשוב," החלה המכשפה הגבוהה, "למעשה, מנקודת מבט לא-לינארית לא-סובייקטיבית הוא יותר..."
"כדור של דבר זמנני?" אמרה העלמה אלה, שהבחינה בנעלי ספורט כחולות מבצבצות מתחת לשמלה השחורה של המכשפה הגבוהה. היא לא תחשוף את הדוקטור, אם הוא לא יחשוף את עצמו.
"בדיוק!" אמרה המכשפה הגבוהה, והאם העלמה אלה דמיינה או שהיא הסתירה מברג בגלימתה?
"עשינו טעות," אמרה המכשפה הנמוכה לבסוף. היה משהו מתכתי, כמעט נוזלי, בדרך שבה דיברה, ומבטאה ללא ספק היה שייך לקיסרות האוסטרו-הונגרית. "חשבנו שעוד נחזור, אבל..." כן, כן, העלמה יעל זיהתה היטב את היצור המכני שבעבר, או שמא בעתיד, השמיד, או ישמיד, את האנושות, אבל גם יסייע להציל אותה. היא החליטה שלא לחשוף אותו.
"וקיווינו שתוכלו לסייע לנו לתקן אותה," סיימה המכשפה שהייתה בינונית בגובהה. מתחת לרעלה החוקר יבגני הבחין בשיער לבן מתפרע, והוא לא היה יכול להכיל זאת יותר. מילא הרובוט מהעתיד. מילא בן גליפריי. אבל מולו עמד דוקטור אמיתי! רעו למחקר!
"דוק בראון!" הוא קרא, "מה הדבר הזה אשר לכם?"
שלוש המכשפות נאנחו והשילו את בגדיהן. שלושת החברים הציעו להם מיני מתיקות ומגדנות, ותה, כמובן, שסוף סוף הפסיק להתערבל.
"בסך הכול רצינו לראות את המשורר בעבודתו," אמר הדוקטור שאינו דוקטור.
"אני יכול כמובן להתחזות לכל דבר," אמר הרובוט העתידני. "אבל הם," הוא החווה באצבעותיו לשני חבריו, "הציעו שנראה כמו בני המקום."
"בנות המקום," דייק דוק בראון, "יצירי דמיונו של המשורר הנערץ."
"התחפשתם למכשפות שלו?"
שלושת הנוסעים בזמן הנהנו.
"ואז...?" שאלה העלמה יעל.
"הוא התחיל לדבר איתנו." הרובוט קבר את פניו בידיו, במחווה האנושית ביותר שהחוקר יבגני אי פעם ראה עליו.
"ואז הוא," דוק בראון הצביע על הדוקטור השני, "התחיל לענות לו."
"אוי לא." שלושת החברים נאנחו.
"אכן," אמר דוק בראון.
"הוא עבד על יוליוס קיסר," אמר בן גאליפריי. "רק רציתי לעזור."
"הוא אמר לו," המשיך דוק בראון, "שההיסטוריה שהוא מתאר אינה מדויקת, והציע לו סיבוב בתקופה הנכונה, מה שגרם לו להתייאש סופית מהכתיבה, והוא שינה את כל הסופים שהוא עובד עליהם!"
העלמה יעל קפצה מייד ממקומה אל הספרייה שלהם. העלמה אלה הנאווה החרתה-החזיקה אחריה, ואחריהן החוקר הנועז יבגני. הם שלפו כל אחד ספר אחר ודפדפו בו.
"אן ופנטון מופרדים ונשות וינדזור העליזות קורעות את בגדיהן ובורחות מהבמה בבכי!" קראה העלמה אלה.
החוקר יבגני החוויר, "בנדיק וקלאודיו נלחמים עד המוות והמחזה מסתיים במהומה רבה על הרבה מהומה!"
"קתרינה שורפת את פדואה!" אמרה העלמה יעל, והוסיפה, "טוב, זה בעצם שיפור." כשחבריה נעצו בה את מבטם היא אמרה, "אני לא אוהבת את המחזה הזה."
שלושת החברים נעצו את מבטיהם בשלושת הנוסעים בזמן. "אתם צריכים לתקן זאת." אמרה העלמה יעל.
"ניסינו, אבל כל מה שעשינו רק החמיר את המצב," אמר הרובוט מהעבר/עתיד. "עזבנו רגע לפני שהוא שרף את כל כתביו."
החברים החליפו מבטים מזועזעים.
"עלינו לתקן זאת," אמר החוקר הנועז יבגני.
"אבל איך?" שאלה העלמה יעל.
"נתחיל בלחזור למקום שבו התקלה קרתה," אמרה העלמה אלה. היא החוותה אל הגלימות, "האם נוכל לשאול זאת מכם, ידידיי?"
שלושת הנוסעים בזמן נותרו במקומם בזמן שהחוקר יבגני, המתמצא בתורת הנסתר, שילח את החברים חזרה לעבר, לחדר קטן שבו ישב משורר אחד, בוכה על ערימת גווילים.
"חזרתן!" קרא המשורר ונעמד. בגדיו היו קמוטים, צווארונו המפואר היה שמוט, ועיגולים שחורים נתלו מתחת לעיניו.
השלושה הנהנו, כדי לא לחשוף את זהותם.
"עשיתי מה שאמרתם, אבל..." המשורר נאנח, "זה לא מביא יותר קהל. להפך. ככל שהדיוק ההיסטורי רב יותר, כך הקהל נסוג!" הוא הניף את ידיו, "איני יודע מה לעשות עוד!"
העלמה אלה שקלה את האפשרויות. אסור להם להסיט את הזמן ממסלולו עוד יותר, אבל אם לא יתקנו את המצב, הם ייאלצו לחיות לנצח עם עתיד שבו כל המחזות נגמרים בצורה איומה ונוראה.
החוקר יבגני צעד לפנים והרים יד אחת. המשורר חדל מבכיו. יבגני הצביע על ערימת הדפים. המשורר הרים דף אחד ומסר אותו לחברים. לאור האח המבוערת העלמה אלה גילתה שאוברון נתקף בשיגעון, מגרש את כל הפיות מהיער, ו"חלום ליל קיץ" מסתיים בפק שמקבץ נדבות מהקהל.
החברים החליפו מבטים. העלמה יעל נאנחה בקול רם.
"אני יודע, זה לא טוב, אבל אני לא יודע מה אפשר לעשות!" המשורר הטיל את עצמו אל כיסאו.
ראשית, ידעה העלמה יעל, יש למנוע מהסופר להפריע להם לתקן את הספרות שהוא יצר, ולכן שלפה את התה המרגיע שלה מכיסי גלימתה ומזגה למשורר, שמייד נרדם. שלושת החברים הצטופפו סביב השולחן.
"ובכן." אמר החוקר יבגני.
"ובכן." אמרה העלמה אלה.
"אנחנו יכולים לעזור לו לשכתב. מעט," אמרה העלמה יעל. "אני הרי מתחככת בסופרים רבים, והם תמיד מדברים על כמה הם היו רוצים שעבודותיהם יושלמו מעצמן בזמן שהם ישנים."
"אבל עלינו להקפיד לשמור על הנוסח המקורי," אמרה העלמה אלה. "שלא לגרום בעיות נוספות."
"אל דאגה," אמר החוקר יבגני האמיץ, "במסגרת לימודיי שיננתי את כל המחזות, כולל אלה שמעולם לא נמצאו."
השלושה נרתמו למשימה. כל אחד נטל לידיו מחזה אחר, וכולם וידאו שכל הזוגות יחותנו, כל השירים ישוחזרו, והחשוב מכול, שהשפה שבה כתב המשורר הנערץ השתמרה, כך שדורות עתידיים יוכלו לשננו. משסיימו, הניחו את הכול בערימה מסודרת, והחוקר יבגני הצליח להתאפק ולא לחטוף גוויל ועליו חתימת המשורר הנערץ.
העלמה יעל הפעילה את לחש החזרה לחדריהם, שם שלושת הנוסעים בזמן עדיין המתינו.
"תיקנו את הבעיה," אמרה העלמה יעל.
"איך אתם יודעים?" שאל הרובוט מהעתיד/עבר.
החוקר יבגני החווה אל החלון. השלג החל לרדת, ובולי העץ באח פצפצו בקול נעים.
שלושת החברים המתינו. שלושת הנוסעים בזמן המתינו. העלמה אלה הביטה אל העלמה יעל. העלמה יעל הביטה אל החוקר יבגני. החוקר יבגני הביט אל העלמה אלה, ששאפה עמוקות. אחרי הכול, אם ייתנו להם להסתובב בחופשיות מי יודע מה הם ינסו לתקן בפעם הבאה.
"תרצו להמתין פה עד שהשלג ייגמר?"
"כן!" אמר הדוקטור שאינו דוקטור.
"נשמח!" אמר הדוקטור שהוא כן דוקטור.
"אנחנו עוד נחזור," אמר הרובוט, והוסיף, "סליחה. הרגל."
שלושת החברים הסבו על הכורסאות. לשמחתם כבכל שנה הם הכינו מתנות עבור אורחים בלתי צפויים. החוקר יבגני שלף מהספרייה את "טיטוס אנדרוניקוס", והחל להקריא את המחזה לשמחת כולם.
לחש המכשפות מתוך "מקבת" מאת שייקספיר, מערכה רביעית, תמונה ראשונה, תרגום שאול טשרניחובסקי. למחזה המלא בפרויקט בן יהודה - https://benyehuda.org/read/6236?q=%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%AA#ch4241