Work Text:
הסיפור בהקראת אולגה יופה (09:02 דקות) , קולות רקע: צ'לסי
עבר חודש. התחלנו להתרגל לחיים עם ארבע חתולות זהות. היינו צריכים לקנות להן יותר אוכל ולנקות את הארגז לעיתים קרובות יותר. קנינו להן עוד קערות לאוכל ומים. אבל נראה שהן בדרך כלל מתעלמות מהקערות החדשות ומעדיפות את אותה הקערה הישנה. הקפדנו לקנות את כל הציוד בחנות הרחוקה יותר, כדי לא להיכנס לווטרינר שאצלו הכול התחיל.
לא ידענו להבדיל ביניהן, הרי הן היו זהות לחלוטין, עם האוזן השמוטה, הכתם הלבן מתחת לסנטר והכתם השחור על הכפה האחורית. אז קנינו להן קולרים תואמים בצבעים שונים. עכשיו היו לנו “מטילדה האדומה”, “מטילדה הכחולה”, “מטילדה הירוקה” ו”מטילדה הצהובה”.
מדי פעם נדדו מחשבותיי אל אותו כלוב שבו אולי כן ואולי לא יושבת עכשיו חתולה שחורה מתוקה עם אוזן שמוטה, בודדה ועצובה. לא מבינה למה היא שם ומתי אני אבוא לקחת אותה הביתה. וליבי נשבר.
יום אחד ישבתי מול המחשב, עם מטילדה הצהובה מכורבלת על ברכיי, בעוד מטילדה האדומה מאיימת לקפוץ על המקלדת, ושתי אחיותיהן ישנות על הכורסה שלי - כששמעתי את היללה שלה. היללה הזו שמתחילה בצליל דמוי ציוץ מגוחך, ורק אז מתפתחת ליללת חתול אמיתית. שתי המטילדות על הכורסה המשיכו לישון, וכך גם זאת שעל הברכיים שלי. הסתכלתי בחשדנות על האדומה שטיילה על השולחן וחיפשה דברים להפיל. היללה חזרה, היא נשמעה עמומה מדי בשביל להגיע מהסלון. מדלת הכניסה נשמע קול של שריטות ציפורני חתול על עץ. הזזתי את מטילדה הצהובה מברכיי, למרות המחאות הקולניות מצידה. נדרשה לי עוד דקה כדי לנתק בזהירות את ציפורניה מהג'ינס שלי. היללה נשמעה שוב, ואיתה קולות השריטה על עץ. ניגשתי אל הדלת בחשש ופתחתי אותה כדי סדק. בצד השני עמדה מטילדה, רזה ומלוכלכת, אבל ללא ספק מטילדה: עם האוזן השמוטה והכתם הלבן מתחת לסנטר. היא כבר הגיעה אליי בעצמה, לא יכולתי להשאיר אותה בחוץ. היא אכלה מהקערה הישנה שלה ושתתה קצת מהמים. שטפתי אותה ואת השריטות העמוקות שהיא השאירה בזרועות שלי תוך כדי מקלחת. בינתיים היא הצטרפה לחברותיה, שקיבלו אותה באדישות הרגילה שלהן.
ארי הגיע מאוחר באותו היום, הסתכל על כורסת המטילדות, ספר את החתולות ונתן בי מבט שואל.
- היא מצאה אותנו לבד, משכתי בכתפיי.
הוא רק הניד בראשו והלך להתקלח.
למחרת עצרתי אצל הווטרינר, לקנות קולר חדש ופינוק קטן למטילדה החדשה, שהייתה עדיין קצת חלשה ורזה. ניסיתי להיות אגבית ככל האפשר, כששאלתי אם אולי ברחה ממנו חתולה שחורה לאחרונה. הוא לא היה בטוח אם הייתה לו חתולה שחורה, אבל פצח בסיפור מלא התרגשות וכעס על כך שכמה ימים קודם לכן הוא הגיע בבוקר ומצא כמה כלובים פתוחים ריקים. הוא עדיין לא הבין אם מישהו פרץ לחנות או שהחתולים עצמם הצליחו להשתחרר.
הדלת לחדר הכלובים שלו הייתה פתוחה מעט, והייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להציץ בו. כמעט הצלחתי לצאת רק עם הקולר והאוכל. ואז היללה נשמעה. היללה הזו שמתחילה בצליל דמוי ציוץ מגוחך, ורק אז מתפתחת ליללת חתול אמיתית. זאת שכל כך קיוויתי לשמוע רק בבית. פלטתי אנחה כבדה וחזרתי על עקבותיי. לקחתי עוד קולר, עוד קערות ועוד ארגז עם חתולה שחורה עם אוזן שמוטה.
באותו ערב הצטרפו למסדר החתולות שלנו "מטילדה הסגולה" ו"מטילדה הורודה". הכורסה הייתה כבר צפופה להן, ושתי מטילדות נאלצו לעבור למשענות היד.
כשהגיע הזמן לחיסוני השגרה שלהן ארי לא הסכים ללכת לווטרינר הרגיל.
מצאנו וטרינר אחר, קצת יותר רחוק. היינו צריכים לקחת את כולן ביחד כדי שהוא יאמין לנו וייתן לכולן את החיסון. המושב האחורי של האוטו היה צפוף, והנסיעה לוותה ביללות לא מרוצות וזהות של מטילדה.
הווטרינר החדש הופתע למראה שישה ארגזים עם חתולות זהות.
- למה יש להן את אותו שם? שאל.
- כי הן כולן מטילדה, עניתי.
הוא לא שאל יותר. ככל הנראה הבין שאין טעם לדרוש היגיון מהמשוגעים האלה שמאמצים חתולות זהות. הוא פתח לכולן כרטיסים, וכל אחת קיבלה חיסון. אחר כך הוא עזר לנו לסחוב את הארגזים לרכב. העמסנו ארגז אחרי ארגז, בכל אחד מטילדה שקטה שרק שמחה לחזור למקום מוכר.
חזרה בבית, פרקנו את הרכב בכמה סבבים. החתולות העייפות קפצו ישר על הכורסה האהובה עליהן. ארבע על המושב, אחת על כל משענת יד ואחת על משענת הגב. אחסנו את כל הארגזים והבאנו את שקי האוכל החדשים. ורק אז ארי הסתכל בחשדנות על הכורסה.
- משהו לא בסדר, אמר. - יש לנו יותר מדי חתולות.
- לא יכול להיות, מחיתי. - תראה, כולן עם קולר צבעוני: כחול, סגול, ירוק, כתום, אדום, צהוב וורוד.
- אמרת כתום?
שנינו הסתכלנו בחרדה בכורסה עמוסה בחתולות. לא הייתה לנו מטילדה כתומה אתמול. ארי הסתכל עלי במבט מאשים, הסתובב והלך לחדר השינה וטרק אחריו את הדלת.
- זאת לא אשמתי הפעם! צעקתי אחריו.
החלטנו לעבור דירה. איפה שמטילדה לא תוכל למצוא אותנו, גם אם תברח שוב מהכלוב אצל הווטרינר. מצאנו דירה קטנה ונחמדה בעיר הסמוכה. עם גינה, שיהיה למטילדות מקום להסתובב. חשדתי שארי מקווה שחלקן תברחנה ברגע שנשחרר אותן בחצר. ארזנו את החפצים והזמנו מובילים. הרהיטים והקופסאות נסעו במשאית, ואנחנו העמסנו את ארגזי החתולות לרכב. שבעה ארגזים של חתולות ממורמרות.
אחרי שעה של נסיעה מורטת עצבים הגענו לדירה החדשה. המובילים החלו לפרוק את המשאית במרץ ואנחנו - את ארגזי החתולות. שמנו את כולן בחדר ריק אחד, שאליו המובילים לא הורשו להיכנס. שמנו להן אוכל, מים וחול. סידרנו את הארגזים שלהן בשורה מסודרת. שמונה ארגזים. ספרנו שוב. עדיין שמונה. בכל ארגז ישבה מטילדה לא מרוצה עם קולר צבעוני: כתום, סגול, ירוק, אדום, כחול, ורוד, צהוב ותכלת. שנינו ישבנו על הרצפה ובהינו בארגזים עד שהמובילים באו להגיד שהם סיימו.
עברו עוד שלושה חודשים בדירה החדשה. אף מטילדה לא ברחה. אבל גם לא הופיעו מטילדות חדשות. מדי פעם, נדדו מחשבותיי אל אותו כלוב שבו אולי כן ואולי לא יושבת עכשיו חתולה שחורה מתוקה עם אוזן שמוטה, בודדה ועצובה, וליבי נשבר.
ואולי, זה הכול, אמר יום אחד ארי.
מה זאת אומרת? שאלתי.
אולי יש רק שמונה מטילדות.
למה?
הרי ידוע שלחתול יש תשע נשמות. אולי כשהיא יצאה אז החוצה קרה משהו ואחת הנשמות… הוא הסתכל הצידה - ואז… הוא שיחק עם האצבעות בעצבנות - ואולי איזה באג קוסמי גרם לכך ששאר הנשמות החליטו לא לחכות לתורן, והתחילו להופיע לפני זמנן. ועכשיו יש שמונה נשמות של מטילדה בו-זמנית בעולם.
הייתי בספק לגבי ההסבר הזה, אבל במידה מסוימת הוא נתן לי נחמה.
שנתיים אחרי זה הזדמנתי לשכונה הישנה שלנו. לא הצלחתי לעמוד בפיתוי ומצאתי את עצמי צועדת לכיוון הווטרינר ההוא, איפה שהיה הכלוב שבו אולי יושבת מטילדה.
המרפאה הווטרינרית לא הייתה שם. במקומה עמדה חנות משקפיים עם חלון ראווה ענק ונוצץ.
וטרינר? מיצמץ האופטומטריסט מעל דוכן עמוס במסגרות משקפיים צבעוניות. - אני באמת לא זוכר מי היה פה לפניי.