Work Text:
"תאמר לי שוב," קרואלי סינן באוזנו של אזריפאל, בעודם משתרכים מאחורי אותם אנשים שעמדו לארחם. "למה הסכמת להזמנה לסעוד איתם סעודת שבת."
"באמת, יקירי." היסה אותו אזירפאל בקול נמוך. "מה חשבת שיקרה כשהצעת שנלך לבית הכנסת בערב?"
"שום דבר," השיב קרואלי בזעף. "הייתי… משועמם."
הוא לא ציין בקול את העובדה שהיה משהו… מנחם בתחושה של להיות מוזמן, מוקף בשפה ובמנהגים מוכרים, בְּמַקום נטול מגרשי שדים נלהבים יתר על המידה שנחושים להשתמש במים הטהורים החדשים שלהם על כל שד תמים שנקרה בדרכם ומה לא. אולי הוא היה צריך להיות מודאג מהקדושה שבתפילות. אבל הוא לא היה. ובכל מקרה, כל עוד הוא לא ינשק את ספר התורה, קרואולי יהיה בסדר.
בכל מקרה, הוא לא עמד לציין בקול אף אחת מהעובדות האלה.
למרות שהוא הניח, לפעמים, שאזירפאל נִחש כמה מהן.
הוא אפילו חשד - לפעמים - שאזירפאל אולי מרגיש אותו הדבר. לא בחלק שבו רגליו של המלאך היו בסכנה בזמן שעמד על אדמה קדושה, כמובן. אלא בחלק שבו הוא אמר משהו על תחושת שייכות, ואולי קהילה.
"טוב, ובכן," אזירפאל דיבר עכשיו, "אתה לא יכול להגיע לתפילת ערבית ולא לצפות שתוזמן לארוחת שבת."
קרואלי לא יכל להתווכח עם דבריו. "אבל," הוא ניסה להקשות על אזירפאל, מבלי להתלונן על התכנית. "לא היינו חייבים להסכים."
"רב יוסי הזמין אותנו. יהיה חצוף מצידנו לסרב עכשיו."
"למה זה משנה? לא אכפת לך להתנהג בחוצפה כשמתחשק לך."
"ועכשיו לא מתחשק לי." חתך אותו אזירפאל. "תראה. אני חושב שזה נשמע נפלא. הזדמנות לקחת הפסקה, לשבת לאכול ולשיר ביחד. אבל הסכמתי לרבי יוסי בשמי בלבד ולכן אין שום דבר שעוצר בעדך מללכת ברגע זה אם תבחר לעשות זאת."
המילים של אזירפאל עשו את שלהן. קרואלי סגר את פיו, עיניו יורות חיצים, והפסיק את תלונותיו.
"זה מה שחשבתי," אמר אזירפאל, טופח על זרועו של השד בפיוס. "ועכשיו, בוא ונדביק את האחרים."
"בסדר," אמר קרואלי בזמן שהם החישו את צעדיהם כדי לחזור אל הקבוצה. "אבל נראה לאן זה ילך, מלאך."
איש מהם לא ראה את עיניו של רבי יוסי נפערות לרווחה.
…
סעודת השבת הייתה, למעשה, מקסימה ממש. זוג המלאכים שתו, אכלו, שוחחו ושרו. מדי פעם פרקי אצבעותיהם נוגעים זה בזה מתחת לשולחן הערוך. הם האזינו יחד לדיון שהתלהט בין האורחים בנוגע להגדרה המדויקת של עלות השחר.
ולבסוף, הסעודה הסתיימה. המשפחה והאורחים החלו לדקלם את ברכת המזון. אזירפאל הצטרף בברכה. קרואלי הצטרף בדפיקות על השולחן בזמנים הנכונים.
כשהם פנו ללכת בסופו של דבר, אזירפאל לחץ את ידו של רבי יוסי. "תודה שהזמנת אותנו לסעודתך. יהי רצון שיהיה כך כל שבת."
קרואלי ניצל את הרגע כדי להתאבל על כבודו האבוד… אבל אז, תחת דחיפתו הקלה של אזירפאל ומבטו של המארח, השיב, "אמן".
"אמן." חזר אחריו רבי יוסי בחיוך.
קרואלי באמת התכוון לדבריו. הוא קיווה שאף אחד לא יבחין בכך.
"צאתכם בשלום," אמר רבי יוסי בר יהודה, בעודו סוגר את הדלת אחריהם, "מלאכים".
…
בחוץ, אזירפאל וקרואלי החליפו מבטים.
"האם הוא אמר-"
"אכן."
"טרחה."
קרואלי נאנח, ואז משך בכתפיו. "סעודה טובה, למרות הכל."
"אכן כך היה." וכך, בדממתו של הלילה, אזירפאל נגע בידו של קרואלי. "שבת שלום, יקירי."
…
שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֵת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רַע.
וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת,
מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ,
וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ;
(גמרא מסכת שבת דף קיט עמוד ב)