Work Text:
“דרך אגב הסרטון של החטיפה קורע, אמא שלך נשפכה. מי חוטף עם מיקום על הסרטון? לא, אתן…”
השוטר אמר להן בזמן שיצא, משאיר את יולי וניצן לבד במחסן.
עיניה של יולי נפלו לרצפה. היא לא הייתה מוכנה להסתכל על ניצן.
ניצן לא הייתה בטוחה איך להגיב, לרגע מובכת מהשתיקה שנוצרה.
“היי, את יודעת מה בא לי? פנקייקים.”
יולי הפנתה את מבטה אליה לרגע.
“אני לא יודעת מאיפה מזמינים פנקייקים,” יולי ענתה וחזרה להביט בקיר.
“לא מזמינים, מכינים.”
יולי הסתכלה עליה שוב.
“בא לך?”
“כן,” יולי ענתה בחיוך קל.
“אף אחד לא יכול להיות מבואס כשהוא אוכל פנקייקים.”
יולי צחקה בזמן שניצן התחילה לצאת מהמחסן.
“טבעוניים,” ניצן הוסיפה ויצאה לגמרי.
יולי עצרה לרגע בתדהמה. “איכס!” היא אמרה ונעלה את עצמה במחסן.
כעשרים דקות אחר כך, יולי השתכנעה לצאת מהמחסן ולנסות פנקייקים טבעוניים, למרות שלא האמינה לגמרי לניצן שטענה שיש להם בדיוק את אותו הטעם.
יולי הובילה את ניצן למטבח הגדול בבית שלה.
“זה המטבח שלכם?”
“כן, למה? מה הבעיה? אף פעם לא ראית מטבח?”
“הוא פשוט מאוד נקי. ומסודר. לא נראה כאילו מישהו נמצא כאן הרבה.”
“זה כנראה כי המנקה שלנו הייתה פה עכשיו. אבל כן, בכל מקרה, לא ממש היה לי מה לעשות פה בשבועיים האחרונים. בעיקר הזמנתי אוכל.”
ניצן הנהנה והמשיכה להסתובב במטבח העצום, לגמרי הרבה יותר גדול מהאחד שיש לה בבית.
“מה זה? למה יש לך חלק בקיר שנראה כאילו הוא נפתח למערה סודית?”
יולי הסתכלה על המקום שניצן הצביעה עליו , חלק מהקיר שנפתח בעזרת שלט כדי לחשוף לתנור שלהם.
“זה נפתח ואז יש מאחוריו תנור. אני חושבת,” יולי אמרה, כבר לא בטוחה שהיא רוצה להמשיך בשיחה, ושלפה את הטלפון שלה כדי לגלול באינסטגרם.
“זה מת. אני חייבת מטען דחוף. יש לך מטען רגע?”
ניצן הביטה בה במבט חודר.
“מה גורם לך לחשוב שיהיה לי מטען? אולי העובדה שאין לי טלפון?”
“אוקיי… רק שאלתי, תירגעי…”
יולי אמרה בטון מגונן.
ניצן התחילה ללכת לכיוון המקרר.
“אז, מה אנחנו צריכות בשביל הפנקייקים?"
ניצן חשבה על המצרכים כמה שניות, ואז התחילה לספור על האצבעות.
“קמח תופח.”
“יש. זה לא משנה כמה זמן הוא פה, נכון?” יולי ענתה.
“לא, הוא לא אמור להתקלקל. יש לטעם המקולקל קסם, בכל מקרה.”
יולי הרימה גבות ובחרה להתעלם מדבריה של ניצן, בזמן שסימנה לה להמשיך.
“סודה לשתייה?”
“יש סודה רגילה. אמא תמיד קונה למקרה שיבוא ראש הממשלה לבקר. זקנים תמיד אוהבים את זה.”
“נסתפק בזה. סוכר חום?”
“ברור שיש. אנחנו לא מפלצות. העוזרים צריכים להכין לעצמם קפה איך שהם אוהבים. גם אם זה עם טונות של קלוריות עודפות ומשמינות.”
“אני די בטוחה שכל הקלוריות משמינות.”
ניצן הוסיפה, ואז חשבה שוב על המצרכים.
“כוס חלב צמחי… חלב אגוזי לוז מומלץ במיוחד.”
“מה זה? את פשוט מקריאה מתכון מהראש שלך?”
“כן. הרבה אנשים לא יודעים איך להכין דברים טבעוניים. אז תמיד יש לי מתכונים בראש. לכל דבר.”
“וואי. את לא יכולה להסתכל פשוט להסתכל בטלפון? למה שתזכרי כל כך הרבה דברים?”
“אמרתי לך שאין לי טלפון. ואני לא רוצה אחד.”
“אבל אני לא מבינה איך את מסתדרת בלי אחד! באמת אין לך עם מי להתכתב?”
יולי המשיכה להתעקש.
“אני מדברת עם אנשים בבית הספר. זה מספיק. אין לי מי שיכתוב לי, אז למה שאחזיק מפלצת חשמלית שמרגלת אחריי ואפילו לא נכנסת לכיס?"
“אני יכולה לכתוב לך…”
יולי פלטה במהירות, בלי להסתכל עליה.
“מה? למה שתעשי את זה?”
ניצן, המופתעת קלות, אמרה.
“אם אני צריכה, כאילו… מתכון טבעוני. בשביל מישהו נגיד. שהוא טבעוני.”
“אז למה שלא פשוט תבדקי בגוגל פשוט?”
“אוקיי ניצן די! ניסיתי להגיד שזה יכול להיות נחמד, אולי, אם יהיה לך טלפון, ואני אוכל, במקרה נדיר, להיעזר בך אולי. זהו. די כבר עם השאלות…”
ניצן הסמיקה מעט, ומיד פתחה את המקרר והכניסה את הראש פנימה. כדי למצוא את החלב, ולא בשביל להחביא את הפנים שלה מהנערה שהמטבח הזה שייך לה.
“יש לך חלב סויה. זה יספיק.”
“יופי. אז, צריך עוד משהו? איך זה נהיה פנקייקים? כאילו, בקערה ואז בתנור?”
“מטגנים. איפה יש לך מחבת?”
יולי הוציאה מחבת ממגירה והושיטה אותה לניצן שנעמדה לצד הכיריים.
“זה טוב. איפה השמן?”
“שמן? מה פתאום שמן? אין לנו דבר כזה! את יודעת כמה חצ’קונים זה עושה? למה שיהיה בפנקייקים שמן?” יולי הזדעזעה בזמן ניצן נאנחה לידה.
“אוקיי, אני אזמין שמן נטול שומן מהסופר. אני רק אלך למצוא מטען… תחכי פה כמה דקות, בסדר? תשתדלי לא לשבור שום דבר, הרוב זה לתצוגה בלבד.”
יולי יצאה מהחדר לטובת מטען מהסלון, והשאירה את ניצן לבד.
ניצן הוציאה את ספר ההיסטוריה מהתיק שלה והתחילה להקריא בקול לעצמה. הן באמת צריכות לעשות את העבודה על המלחמה הקרה.
“בשנת 1959, כחלק ממאבק היוקרה הבין-גושי, שלחה ארצות הברית לירח דיסקית מוזהבת שעליה הוקלטו ברכות בשבעים וחמש שפות…”
אבל היא לא הצליחה להמשיך הרבה אחרי המשפט הזה. מחשבותיה עברו לנושאים אחרים.
אולי הגיע הזמן שיהיה לה טלפון, היא חשבה לעצמה. זה לא יזיק אם היא תוכל לשלוח לנטע תמונות של הדבורים שלה. אולי אפילו לבנץ, הוא הביע עניין בדבורים שלה כבר כמה פעמים.
ואולי גם יולי תכתוב לה. אולי היא תזמין אותה שוב. אולי-
המחשבה שלה נקטעה כשיולי חזרה למטבח, בידה מטען ובקבוק שמן מסאג'.
“זה אמור להיות טוב, נכון? זה שמן. לקחתי מהחדר מסאז’.”
“בטח,” ניצן אמרה, והפה שלה התקמט לצורה שמזכירה חיוך.
יולי לא צריכה לדעת על המחשבות של ניצן. ניצן לא צריכה לחשוב על דברים כאלה אפילו. זה רעיון טיפשי. הן לא חברות בשום צורה.
חברות? יולי וניצן?
ניצן צחקה לעצמה. זה בחיים לא יקרה.
הן התחילו להכין את הפנקייקים. ניצן התחילה לתת ליולי הוראות בנוגע להוצאה והכנה של המצרכים, בזמן שהיא הדליקה את האש. ואחרי כמה דקות ארוכות של ניסיונות, ואז ניסיונות רבים של ניצן להרגיע את יולי מהשמן המבעבע, היו מולן פנקייקים טבעוניים מוכנים.
הן ישבו זו לצד זו, בסלון, עם צלחת הפנקייקים וסירופ מייפל שניצן הצליחה למצוא מאחורי מדף במקרר.
לרגע היה שקט. אף אחת לא בטוחה בדיוק מה להגיד.
"אם אני אמות מהרעלת אגוזי לוז, אמא שלי תכניס אותך לכלא, את יודעת?"
ניצן לקחה ביס.
"לא שמנו שום דבר עם אגוזי לוז. ואת לא אלרגית, פשוט דרמטית."
"עדיין." יולי אמרה, ולקחה ביס משלה.
ניצן צדקה, היא כבר לא מבואסת. היא אפילו לא חושבת על אמא שלה יותר. אבל זה לגמרי בזכות הפנקייקים, אין לזה שום קשר לבחורה שהכינה אותם בשבילה.