Work Text:
סטפן ידע שהוא צריך לספר לאליינה מה קרה ב1864, לספר לה איך הוא ודיימון נהפכו לערפדים, לספר לה למה דיימון שומרת אמונים חזקים כל כך לקתרין. אבל סטפן היסס, זה לא היה רק הסיפור שלו לספר, הוא ידע שהוא מפר את האמון של דיימון (גם אם מערכת היחסים שלהם כבר שנים רבות לא הייתה כמו מתי שהם היו ילדים). הוא התלבט מספר רגעים נוספים עם עצמו, חושב על כל התוצאות האפשריות שיקרו. אך לבסוף הוא החליט שאליינה צריכה לדעת מה היה לפני כל כך הרבה שנים.
-
את קתרין הכרתי כשהיא הגיעה לפנסיון כנערה יתומה שמבקשת מחסה לאחר שהיא איבדה את כל משפחתה, מלווה במשרתת שלה אמילי. היא תפסה את תשומת הלב שלי מיד, היה בה משהו כובש וידעתי שאני רוצה לדעת עוד עליה. אבי הסכים לארח אותה בפנסיון ובכך היא נהפכה להיות אורחת הכבוד שסובבה את אבי סביב האצבע הקטנה שלה.
לאט לאט ביליתי זמן איתה והתחלתי לפתח כלפיה רגשות. באותו הזמן היא הייתה היחידה בת גילי בבית והיחידה לארח לי חברה מלבד אבי והמשרתים.
אני יודע שאת רוצה לדעת איפה דיימון הייתה כל הזמן הזה. אני עומד לספר לך פרטים אישיים על דיימון שהיא לא אוהבת לדבר עליהם ולא רוצה שהרבה אנשים ידעו עליהם. אני מספר לך כדי שתביני למה דיימון פועלת כפי שהיא פועלת ולמה היא נאמנה כפי שהיא לקתרין.
לא הפרזתי כשאמרתי שאני הייתי היחיד בבית באותה התקופה. דיימון באותה התקופה לא הייתה גרה במיסטיק פולס, בשנת 1862 היא התחתנה. אני יודע שכשאת חושבת על דיימון ואיך היא מתנהגת כיום את לא יכולה לדמיין אותה במערכת יחסים רצינית. אבל היא הייתה שונה אז, הייתה פתוחה יותר. היא אהבה את בעלה, ג'ורדן. הוא במקור מריצ'מונד, הוא ביקר במיסטיק פולס לצורך עסקים עם אבא וככה הם הכירו. לאחר שהם נישאו היא עברה לגור איתו בריצ'מונד, והיא נשארה לגור שם גם לאחר שג'ורדן התגייס לצבא כדי להילחם במלחמה.
ג'ורדן נהרג בקרב ולאחר שאבא גילה שדיימון הייתה בהיריון, הוא באופן אגרסיבי ניסה לשכנע אותה לחזור בינתיים הביתה. היחסים בין דיימון ואבא תמיד היו מתוחים והם לא היו קרובים יותר מדי, אז דיימון לא רצתה לחזור הביתה. לבסוף היא הסכימה והיא חזרה הביתה כדי שתהיה לה תמיכה במהלך ההיריון.
הייתי ילד קטן כשאיבדתי את אמא שלנו ודיימון זאת שלקחה על עצמה את התפקיד של להיות אחראית עליי, יותר ממה שהיא עשתה לפני. דיימון היא אחותי אבל היא גם כמו אמא שנייה שלי. לראות אותה מתחתנת ועוזבת את הבית היה מאוד קשה, גם אם היא הייתה כבר בגיל להתחיל את החיים שלה. באנוכיות מצידי, מאוד אהבתי לראות את דיימון בחזרה בבית. יכולתי לראות איך היא הייתה מלאה באבל ועצב על אובדן בעלה אבל העדפתי לא להתעמק בזה ולנסות לגרום לדיימון להנות מהשיבה הביתה.
בין דיימון לקתרין התבשלה חברות עמוקה שאני אף פעם לא אדע את העומקים האמיתיים שלה. שלושתנו בילינו הרבה זמן ביחד, אבל קתרין ודיימון בילו המון זמן איכות ביחד. בתור אלמנה טרייה בשנת האבל בכלל, ובתור אישה בהיריון בפרט, ככל שההיריון התקדם דיימון נשארה יותר ויותר בשטחי האחוזה ובחדרה. קתרין הייתה מארחת לה חברה בחלק מהלילות בשבוע ובשאר אני הייתי מתגנב אל חדרה של קתרין ומבלה איתה ביחידים.
אני לא יודע בדיוק איך דיימון גילתה את האופן האמיתי של קתרין, אבל היא גם כן הייתה שותפה לסודה של קתרין. שנינו ידענו שקתרין היא ערפדית והסתרנו את הסוד מאבינו, אני בתור החבר שלה ודיימון בתור חברתה הטובה. אני מודה שבזמנו הייתי מאוהב בה ורציתי שנהיה לנצח ביחד. סמכתי עליה ונתתי לה לשתות מדמי אך לא הייתי שותה מדמה.
בזמנו, אני לא הייתי מודע לכך שמועצת המייסדים עמדה להפעיל תוכנית מסודרת על מנת לאסוף את כל הערפדים בעיירה ולהכניס אותם לכנסייה על מנת לשרוף אותם חיים. רק ידעתי שחברי המועצה כמו אבא היו נגד ערפדים וחשבו שהם יצורים נוראיים. בתמימותי חשבתי שאם אני אדבר עם אבא שלי הוא יבין שקתרין לא נוראית כפי שהמועצה חושבת. דיימון הזהירה אותי שזה לא יעזור, אבל הייתי תמים וצעיר. בניגוד לקשר של דיימון עם אבינו, תמיד לנו היה קשר טוב.
אך השיחה שתכננתי לבצע נקטעה כאשר דיימון נכנסה ללידה מוקדמת. אבא שלח את אחד המשרתים לקרוא למיילדת ובזמן הזה קתרין אירחה חברה לדיימון. אני פחדתי לדיימון באותו הלילה כמו שלא פחדתי מימיי. הרבה נשים לא שרדו לידות באותה התקופה, במיוחד כאשר הלידה היא לידה מוקדמת כמו שהיה במקרה של דיימון. רציתי להיות בחדר עם דיימון וקתרין אבל אבא לא הרשה לי להיכנס. זה היה נורא, לחכות כל כך הרבה שעות מחוץ לחדר, לא לדעת מה קורה בפנים, לנחש רק ממה שיכולתי לשמוע דרך הקירות.
בדרך כלל זאת הייתה המיילדת או אחת המשרתות שנכנסו ויצאו מהחדר. אך באחת מהפעמים זו הייתה קתרין. באותו הזמן לא ממש יכולתי לשים את האצבע למה היא נראתה מאוד שונה מבדרך כלל, אבל כיום אני יכול להגיד שזאת הייתה הפעם היחידה שהיא באמת ובתמים נראתה מפוחדת. היא תמיד הייתה עם חיוך זחוח על הפרצוף, שמשדר שהיא תמיד הייתה צעד אחד לפנינו. אך שם, ברגע הזה היא לא הייתה כל כך בטוחה העצמה, היא נראתה מודאגת והססנית. היא לא רצתה לספר לי מה מצבה של דיימון. אך ניסיתי לשכנע את קתרין להבטיח לי שאם היא רואה שהמצב של דיימון מתדרדר למצב שלא ברור אם היא תשרוד את הלידה אז שהיא תיתן לדיימון מדמה.
כאשר המיילדת יצאה מהחדר כדי לספר לנו מה מצבה של דיימון אני הייתי היחיד שנוכח. אבא נעלם עוד במהלך הלילה בתירוץ שיש לו עניין של מועצה לטפל בו. מתברר שבזמן שדיימון הייתה בלידה לאורך הלילה אבא ושאר חברי המועצה אספו את כל הערפדים בעיירה. כאשר הלידה הסתיימה אבא עדיין לא חזר, ובכך הוא לא היה נוכח לשמוע שדיימון לא שרדה את הלידה, ולא רק שהיא לא שרדה את הלידה גם התינוק לא שרד.
הרגשתי שחרב עליי עולמי באותו הרגע. נכנסתי לחדר וראיתי את אחותי שוכבת על המיטה, חיוורת ועדיין מגואלת בדם בחצי התחתון של גופה. קתרין הייתה לצידה, עם מבט אמיתי של חרטה. אבל לפני שהספקתי לוודא עם קתרין שהיא אכן השקתה את דיימון בדמה, ואם כן לברר למה זה לא ריפא אותה, אבא בליווי ג'ונתן גילברט התפרצו לחדר ולקחו את קתרין כאשר הם מחלישים אותה עם ורבנה. אני לא יכולתי להאמין למה שאני רואה, אבא אפילו לא התייחס לגופתה של בתו. הוא היה כל כך מרוכז באויב הגדול שאפילו לא עצר לרגע להסתכל על בתו.
כשהייתי בחדר לבד עם דיימון זה היה בין הרגעים הקשים ביותר בחיי. כשאמנו הייתה על ערש דווי הייתי צריך להיפרד ממנה. זה היה קשה אבל זה לא היה קרוב לפרידה שהייתה לי עם דיימון. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, לא יכולתי להאמין שהיא מתה בזמן לידה והתינוק שלה אפילו לא שרד. אני ידעתי שהעובדה שדיימון הייתה בהיריון והיה לה שריד מג'ורדן עזר לה מאוד באבל שלה. אבל עכשיו רשמית כל המשפחה שלה מתה. דיימון הייתה אחותי אבל היא הייתה גם כמו אמא שלי והיא הייתה הבן אדם שהייתי הכי קרוב אליו. היא הכירה אותי הכי טוב והיא הייתה החברה ההכי טובה שלי. לא רציתי לאבד אותה, לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה.
לאחר שנפרדתי ממנה ידעתי שהדבר היחיד שיכול להביא לי נחמה ותקווה לעתיד זו קתרין. ידעתי שאני צריך להציל אותה, אז הלכתי לכנסייה לאחר שהבנתי ששם מרכזים את כל הערפדים. היא עדיין הייתה בעגלה, קשורה וחלשה מהשימוש בורבנה. אני לא הצלחתי להציל אותה, תוך כדי שניסיתי לשחרר את החבלים שקושרים אותה חברי מועצה ראו אותנו והתחילו לירות לכיווני. הירייה שפגעה בי בחזה הייתה שייכת לרובה של אבי.
קמתי ליד האגם, אמילי העבירה אותי לשם והסבירה לי מה קרה ושאני עכשיו בזמן המעבר. הייתי צריך לבחור אם לשתות דם ולהשלים את המעבר לערפד או למות. אני הייתי בשוק, אני אף פעם לא שתיתי מדמה של קתרין, רק נתתי לה לשתות מדמי. אבל מסתבר שהיא השתמשה בכוחות שלה כדי לגרום לי לשתות מדמה. לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב. אבל יותר חשוב לא יכולתי שלא לשים לב לדמות שישבה על סככת העץ, פונה לכיוון המים.
דיימון ישבה דוממת כמו פסל, עם ארשת פנים נחושה. ככל שהתקרבתי אליה שמתי לב שהיא החזיקה בידיה את בנה המת עטוף בשמיכה. לפני שעוד יכולתי לנסות לדבר איתה ידעתי מה היא תגיד לי. היא הודיעה לי מפורשות שהיא לא רוצה להשלים את המעבר, שאם היא הייתה בוחרת לחיות לנצח היא הייתה עושה זאת עם בעלה או על מנת לגדל את הילד שלהם. למרות שהבנתי את דבריה היה לי קשה לקבל אותם, לא רציתי שהיא תמות. אבל הסכמתי איתה והחלטתנו ביחד ששנינו לא נשלים את המעבר.
דיימון רצתה שאת כל הזמן שנותר לנו נישאר ביחד על שפת המים, איפה שלא יפריעו לנו. מצד שני אני רציתי להיפרד בפעם האחרונה מאבא שלנו. אבינו איבד ביום אחד את שני ילדיו ואת הנכד שלו, הגיע לו שיחה אחרונה איתנו. דיימון הזהירה אותי שאני עושה טעות אבל הייתי חייב לדבר עם אבא בפעם האחרונה.
שוב דיימון צדקה, אכן עשיתי את הבחירה הלא נכונה. כשעמדתי מול אבא הוא פחד ממני, ניסה להתרחק ממני ככל שניתן. אבל אני רציתי שיחת פרידה אמיתית וחיבוק אחרון. דיימון ואבא אף פעם לא היו יותר מדי קרובים, אבל אני ואבא כן היינו. חיבוק או יד מלטפת מאבא לא היווה חוויה נדירה. אך אבא פחד ממני והוא נפצע. רציתי לעזור אבל הריח של הדם היה חזק ממני. אני השלמתי את התהליך והפכתי לערפד.
כשחזרתי אל דיימון, היא עדיין הייתה על שפת המים והיא עדיין החזיקה את הבן שלה קרוב על גופה. כשהיא ראתה אותי היא הבינה מה קרה ושהפכתי לערפד. ראיתי את העצב בעיניים שלה אך תוך כדי ידעתי מה הייתי צריך לעשות. הבאתי איתי את אחת הנערות, על מנת לגרום לדיימון להשלים את התהליך. בהתחלה הניסיון שלי לא צלח, אך לבסוף היא שתתה מדמה והשלימה גם כן את התהליך.
עשיתי את מה שעשיתי כי לא רציתי לאבד את דיימון. הייתי צריך אותה בחיים שלי, הייתי צריך את אחותי בחיי הנצח שלי. אבל ברגע שחתמתי את גורלנו לחיי נצח, הבטחתי שלעולם ועד דיימון לא תוכל להתאחד עם בעלה והילד שלה. לכן דיימון הבטיחה שהיא תמרר את החיים שלי לנצח נצחים.
-
כשסיימתי לסיים את הסיפור, מלא חרטה ובושה על מעשיי, לא רציתי להסתכל על אליינה. לא רציתי לראות אותה מסתכלת עליי במבט המופתע והמאוכזב שלה. אך לבסוף הסתכלתי, זה היה ברור איך היא לא ידעה עדיין מה לחשוב על הסיפור. היא לא ידעה מה לחשוב על החבר שלה והיא לא ידעה יכלה לדמיין את דיימון כפי שהוא מספר לה כאן. הדיימון שהיא מכירה היא ערפדית שרוצחת בדם קר מבלי לחשוב על כך לשנייה, שתשחק ברגשות שלך ושלא תיתן לך לראות את הצדדים החלשים יותר שלה. לאורך כל הבית אין פינה אחת שיש בה תזכורת לעובדה שהיא הייתה נשואה או בהיריון.
בתור אחיה, סטפן יודע שעמוק בפנים דיימון עדיין נושאת כאב וגחלת של אבל על החיים שהיא איבדה בגללו. הוא גם יודע שלא משנה כמה הם ישפרו את טיב היחסים ביניהם, היא בחיים לא תסלח לו על זה. לכן, הוא מעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי, להתמקד בכאן ועכשיו ולהמשיך הלאה. כמו לנסות להבין איפה נמצא ספר הכשפים של אמילי בנט. הוא אולי היה עלם בן 17 בשנת 1864, אך הוא כבר לא אותו נער, הוא לא יאפשר לקבר להיפתח ולתת לקתרין לצאת עוד פעם לעולם. רק לאחר שהוא איבד את קתרין הוא הבין מה היא עשתה לו, איך היא שיחקה בו כמו שוטה, איך היא השתמשה בכוחותיה כדי שהוא יעשה דברים בניגוד לרצונו. אך החטא ההכי נורא של קתרין היה ההרס של טיב היחסים בין סטפן ודיימון לאחר שהם הפכו לערפדים. הנאמנות של דיימון לקתרין הורסת אותו, ולכן הוא לא יתן לקתרין להשתחרר מהקבר ולא יתן להיסטוריה לחזור על עצמה.